הבלוג של אורי הייטנר

ב-1994, שנה לאחר הסכם אוסלו, הציע ס' שר החוץ יוסי ביילין עוד אחת מהצעותיו המקוריות – שישראל תשלח חיילי צה"ל לכוח רב לאומי, נדמה לי שבפנמה. טענתו הייתה, שעתה, משתמה המלחמה שלנו, עלינו להיות חלק מן העולם החופשי ולשאת באחריות לקידום השלום בעולם.

מעבר לעיוורון המדיני האופייני – האמונה שהסכם אוסלו יסיים את הסכסוך הישראלי ערבי, ההצעה הזו הייתה בעייתית מאוד מבחינה מוסרית. האם אחרי 45 שנות מרחץ דמים, שכול ויתמות, ישראל צריכה לשלוח את בניה להיהרג במלחמות לא לה? כוח שלום? שננוח כמה עשרות שנים ואז נדבר.

במאמר שכתבתי באותם ימים, תקפתי את הצעתו של ביילין. במקומה הצעתי שישראל תתרום לאנושות בתחום ההומניטארי – על ישראל ועל צה"ל להגיע לכל מקום אסון ומשבר הומניטארי, ולסייע בחילוץ, ברפואה וכו'. כך ישראל נהגה לאורך שנים רבות וכך היא נוהגת היום, בהאיטי. כיהודים, אין תרומה מתאימה מזו לאנושות, בחינת "כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא". העם היהודי היה קורבן לאדישות העולם, ומן הראוי שמדינת היהודים תהווה מופת של סולידריות אנושית. על ישראל להיות מעצמה הומניטארית.

הפעילות הישראלית בהאיטי מעוררת גאווה בלב כל ישראלי. בעצם... לא. כנראה שלא. הפעילות הזו מעוררת שדים של ביקורת נפסדת ומכוערת.

סוג אחד של ביקורת, הוא מטעם מפלגת "עניי עירך קודמים". אכן, עניי עירנו קודמים, אך מה הקשר? כאשר מאות אלפי בני אדם נספים באסון ומיליונים מאבדים את קורת הגג שלהם, והמדינה שלהם אינה יכולה להתמודד עם המצב – הדרך היחידה למנוע שואה, היא הירתמות של מדינות העולם. אם כל מדינות העולם תדאגנה רק לעניי עריהן, מה יהיה על קורבנות רעידת האדמה? אילו באותם ימים הייתה רעידת אדמה בישראל, חלילה, ודאי שהיה עלינו להתמקד בעניי עירנו. אך לא זה היה המצב. ואם, חלילה, אנו נעמוד בפני מצב דומה, נצפה מן העולם להירתם ולסייע לנו.

סוג שני של ביקורת, הוא מטעם מפלגת ה"אוטו אנטישמים", מפלגת אכולי השנאה העצמית. בעבור אלה, היחלצות ישראל לסיוע בהאיטי בעייתית, כי היא הורסת להם את הדימוי המפלצתי שהם מנסים ליצור לישראל. וכך, "גוש שלום", עקיבא אלדר ב"הארץ" ושכמותם, לועגים למשלחות ההצלה שאנו שולחים להאיטי, כאשר כאן לידינו, בעזה, אנו גורמים ל"אסון הומניטארי"... שקר וכזב! ראשית, אין כל אסון הומניטארי בעזה. שנית, הבעיות בעזה הן מעשה ידי אדם – מעשה ידי מי שמפעילים טרור נגד אזרחי ישראל, מי שבמשך שמונה שנים טיווחו את האוכלוסיה האזרחית בישראל בטילים, עד שלא הותירו בידינו ברירה אלא לממש את זכות ההגנה העצמית שלנו ב"עופרת יצוקה", וגם לאחר המבצע הם ממשיכים לירות, אם כי הרבה פחות טילים, ולהחזיק את גלעד שליט בשבי. שלישית, חרף כל זאת, אותם רופאים הנמצאים היום בהאיטי ורופאים ישראליים נוספים, מטפלים כל העת בחולים עזתיים, אף שמדובר במדינת אויב. אך את זה המסיתים מסתירים, שהרי הם לא יתנו לעובדות לקלקל להם את מסע ההסתה.

סוג שלישי של ביקורת, הוא מצד מפלגת הציניקנים, תחת הסלוגן "הכל למען יחסי ציבור". הטענה מזכירה לי את אותם האגואיסטים, שטוענים כלפי אלטרואיסטים שגם הם אגואיסטים הפועלים למען הזולת מטעמים אנוכיים אלה או אחרים. כמובן שהטענה הזו מעידה על בעליה, שאינם מסוגלים להבין סוג חשיבה שונה משלהם. אך נניח שהם צודקים – הלוואי שכל האגואיסטים יתעלו את אנוכיותם לעשיה למען הזולת, כדי להרוויח ממנה נקודות. יחסי ציבור? הלוואי שכל העולם ירתם למען קורבנות האסון, למען יחסי ציבור. העיקר שירתם.

אין לי ספק, שהירתמות ישראל והירתמותם של הישראלים הנמצאים שם, היא לשם שמים. ואם הדבר גם מעורר גאווה לאומית – מה רע בכך? (הנה, אני גאה במיוחד, ש-2% מחברי הקיבוץ שלי, אורטל, נמצאים כעת בהאיטי). ואם כתוצאה מכך ישראל נהנית גם מיחסי ציבור - אדרבא ואדרבא, גם אם יש בתוכנו מי שהדבר מקלקל להם את חגיגת שקרי גולדסטון.

* "שווים"

דבריו של ראש הממשלה, על נוכחות ישראלית לאורך הירדן, כדי למנוע מעבר טילים למדינה הפלשתינאית, עוררו ביקורת חריפה. נתניהו הוצג כעוכר השלום, בשל דברים אלה. ומי הם המבקרים? אלה הנשבעים בשמו של יצחק רבין ובשם מורשתו – מורשת השלום.

מה הייתה מורשת השלום של רבין? בנאומו האחרון בכנסת, חודש טרם הירצחו, הציג רבין את תכנית הסדר הקבע שלו. המסר שלו היה ברור – לא תהיה נסיגה לקווי 67'. דבריו על בקעת הירדן היו חד משמעיים: "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה". זאת הייתה דרכו של רבין. בשמה הוא חתם על הסכם אוסלו. עליה הוא נרצח.

כשרבין אמר את הדברים, דבריו על הבקעה לא עוררו מחלוקת. דבריו אלה ביטאו קונסנזוס לאומי רחב מאוד – תומכי שלמות הארץ ותומכי הפשרה הטריטוריאלית היו שותפים לעמדה זו. רק השמאל הרדיקאלי, הסהרורי, תמך בנסיגה מבקעת הירדן.

דבריו של נתניהו ראויים לביקורת, אך לביקורת אחרת לגמרי. הם ראויים לביקורת, כיוון שניתן להסיק מהם שהוא מסתפק במעין "ציר פילדלפי" לאורך הגבול עם ירדן. לא היו בו העוז, המנהיגות והמדינאות לומר את הדברים הברורים שאמר רבין: בקעת הירדן בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. הפירוש הנרחב ביותר, הוא השטח שבין הירדן לכביש אלון, החוצה את המורדות המזרחיים של הרי יהודה והשומרון.

אכן, לקחי ההתנתקות מעידים על הצורך בנוכחות ישראלית שתמנע העברת טילים ליו"ש, אך אין די בכך כדי להסביר את חשיבות ישיבתנו בבקעת הירדן. בקעת הירדן היא חבל בארץ ישראל, שאין לפקפק בזכותנו עליו, כי מי שמפקפק בזכותנו על חלק כלשהו בא"י, מפקפק בעצם זכותנו בכל מקום אחר בארץ. בקעת הירדן היא שטח שנכבש בידי צה"ל במלחמת מגן שאין צודקת ממנה, ולכן יש לישראל זכות מוסרית מובהקת לריבונות עליו ולהתיישבות בו. בניגוד לאזורים אחרים ביו"ש, שאף הם שטחי א"י ששוחררו במלחמת מגן – בקעת הירדן אינה עתירה באוכלוסיה פלשתינאית צפופה, והריבונות עליה אינה מסכנת את צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה. לכן, דווקא מי שמבין שאין מנוס מפשרה טריטוריאלית, ובנסיגה משטחי א"י המהווים סכנה דמוגרפית למדינת ישראל, צריך לצדד בריבונות ישראלית על בקעת הירדן "בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה", כדברי רבין.

דווקא ההבנה בכורח לסגת מחלק משטחי יהודה ושומרון, מחייב חיץ משמעותי של ריבונות והתיישבות ישראלית, בין המדינה הפלשתינאית לבין ירדן, כדי למנוע רצף טריטוריאלי עויין מקלקיליה וטול כרם ועד איראן.

מדינת ישראל כשלה עד היום בפיתוח בקעת הירדן ובאיכלוסה ביהודים רבים, כדי לממש את הקונסנזוס הלאומי בנושא. מבחנו של נתניהו אינו בהכרזות אלא במעשים. החלת ההקפאה על בקעת הירדן, היא שערוריה לאומית. מן הראוי לטפח את בקעת הירדן, כדי ליצור רצף טריטוריאלי והתיישבותי לאורך השדרה המזרחית של מדינת ישראל, מן החרמון ועד אילת.

* "ישראל היום"

מלחמת לבנון השניה הייתה אחת התקופות הקשות בתולדות מדינת ישראל. כל האזור מחדרה וצפונה חי תחת מתחי טילים. אזורים שלמים היו משותקים, באופן מלא או חלקי, במשך יותר מחודש ימים. חיילים ואזרחים רבים נהרגו ונפצעו.

עם כל הביקורת על ניהול המלחמה ועל ניהול העורף – המלחמה התאפיינה בגילויים יפים של מחוייבות לאומית ומסירות נפש במלוא מובן המילה, מצד חיילי צה"ל ומצד אזרחים. ביחידות המילואים שיעור ההתייצבות היה למעלה מ-100%, כלומר גם חיילים שהשתחררו ממערך המילואים חזרו ליחידותיהם והתנדבו למלחמה. חיילי צה"ל גילו בלוחמה נחישות ודבקות במשימה. היו גילויים מעוררי השתאות והתפעלות של נכונות לסכן חיים, אם כביטוי לרעות ואחוות לוחמים ואם מתוך הדבקות במשימה, הנובעת מאמונה בצדקת הדרך. זכור במיוחד סיפורו של רס"ן רועי קליין, הסמג"ד שקפץ על רימון חי על מנת להציל את חייליו, כשקריאת שמע בפיו. היו גילויים יפים ורבים של התנדבות אזרחית למען תושבי הצפון, חרף סיכון החיים שבכך.

גם הגולן היה חלק מן המלחמה. 140 קטיושות נחתו על הגולן. בני הגולן נלחמו, בסדיר ובמילואים. קהילת הגולן שילמה מחיר כואב – הרוג ופצועים. תושבי הגולן נרתמו למבצע "מהגולן באהבה" ומאות מהם, מבוגרים ונוער, ירדו מידי יום להתנדבות בקריית שמונה, צפת וטבריה. בחלקה השני של המלחמה, תושבי הגולן ישבו שעות רבות, כמעט מידי יום, במרחבים המוגנים.

ובעצם אותם ימים יצאה קריאה לחיילי צה"ל לסרב להשתתף במערכה. האיש שיצא בקריאה הזאת נקרא מיכאל פואה. פואה כתב שצה"ל הוא "צבא הגירוש" (כלומר הצבא שעקר את יישובי גוש קטיף, שנה קודם לכן), ומי שמשתתף במלחמה משרת את הגירוש. לא יאומן.

יש בעברית מילה אחת לתיאור הסתה לעריקה ממלחמה. טוב, לא אכתוב אותה... זה לא פוליטיקלי קורקט. ברור שכל ציוני פטריוט, הנאמן למולדתו, לעמו ולמדינתו, חייב להוקיע את המסית.

בשבוע שעבר קיבלנו מכתב מאותו מסית. בגיליון האחרון של "שישי בגולן". פואה, מנכ"ל חטיבת "מנהיגות יהודית" בליכוד, וחברו / שותפו משה פייגלין, פנו אלינו, תושבי הגולן, על מנת שנצטרף אליהם ונתפקד דרכם לליכוד.

קראתי את מכתבם, ויכולתי להסכים עם חלק ניכר מן הדברים. כפוליטיקאים ממולחים וציניים, הם לא פנו אלינו במסרים של עריקה ממלחמה, למשל. הם פנוי אלינו במסרים שנאהב, מסרים גולניים מאוד, של הבטחת עתיד הגולן ומחוייבות לכך שהגולן יהיה ישראלי.

האם אלה השותפים שלנו לשמירה על הגולן? האם זאת מנהיגות בעבורנו?! האם זו מנהיגות יהודית בעבורנו?!

עלינו לגולן ויישבנו אותו כדי שהגולן יהיה ישראלי. זו המטרה, זו התכלית של מפעלנו. אין דבר הסותר יותר את תכלית מפעלנו, מלעומתיות כלפי מדינת ישראל, כלפי הממלכתיות הישראלית. מה שמייצגים פייגלין ופואה הוא בעיטה בממלכתיות הישראלית, בה הם מואסים וממנה הם סולדים. מה לנו ולהם?

באותו שבוע, שבו התפרסם מכתבם של פואה ופייגלין, התפרסמה ב"ישראל היום" כתבה גדולה תחת הכותרת "גולני שלי", המפארת ומרוממת את רמת ההתנדבות של בני הנוער הדתי בגולן לשרות הקרבי המשמעותי ביותר. ניתן היה לכתוב כתבה דומה על כלל הנוער בגולן, ללא הבדל מגזר. זו התגלמות הגולניות האמיתית. הקהילה הגולנית היא קהילה ציונית, פטריוטית, לאומית, ממלכתית. מה לנו ולזרם אנטי ממלכתי ובלתי פטריוטי כמו של מי שמסית את חיילי צה"ל לערוק בעיצומה של מלחמה קשה?

עלינו לדחות את פנייתם אלינו של פואה ופייגלין בשאט נפש.

* "שישי בגולן"