הבלוג של אורי הייטנר

פרשת שרה נתניהו כובשת את כותרות העיתונים.

לאן היא הולכת? מה יהיה המשך הפרשה בעוד חצי שנה?

תסריט א':

חיזוריו הנמרצים של נתניהו אחרי אבו מאזן לא ירצו אותו, והמו"מ עם הפלשתינאים לא יתחדש. בתום עשרת חודשי ההקפאה, תחודש הבניה בהתנחלויות.

במקרה זה הנושא יעמוד במקום גבוה מאוד בסדר היום התקשורתי בישראל, כאשר המסר הוא שבנימין נתניהו אינו ראוי ואינו כשיר להיות ראש ממשלת ישראל. לעומת זאת, חוגי הימין והמתנחלים יעמדו לצדו של נתניהו ויאמרו שמדובר ברדיפה אישית ופוליטית נגד נתניהו.

תסריט ב':

אבו מאזן יעתר לחיזורי נתניהו ויפתח מו"מ בין ישראל והפלשתינאים. ויתוריו של נתניהו, שנכון לעכשיו הם בעיקר בגדר שמועות והדלפות, ועיקרן – מדינה פלשתינאית ששטחה כשטח כל יו"ש (כלומר נסיגה כמעט מכל השטח והשלמת הפער ב"חילופי שטחים"), יהיו לעובדה מדינית פומבית. הממשלה תאריך את מדיניות ההפקעה.

במקרה זה, התקשורת תעטוף את נתניהו כאתרוג. היא תציג את פרשת שרה נתניהו כסיפור רכילות שולי  ותגחיך את מי שעוסק בו. לעומת זאת, חוגי הימין והמתנחלים יחגגו על הפרשה הזאת, כאשר המסר המרכזי יהיה שנתניהו אינו ראוי ואינו כשיר להיות ראש ממשלת ישראל.

****

במילים אחרות - ... עניין של גיאוגרפיה.

גזור ושמור!

* "חדשות בן עזר"

אני מעריך פוליטיקאים המוכנים לוותר על כסא מתוך דבקות בעקרונותיהם. אילו אופיר פינס היה רוצה בכך, הוא היה מתמנה לתפקיד בכיר בממשלה ומועמד מוביל לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה אחרי ברק. הוא ידע זאת, אך העדיף את הנאמנות לדרכו, לא הצטרף לממשלה ובשבוע שעבר התפטר מן הכנסת ועזב את הפוליטיקה.

אני מעריך את מעשהו של פינס, אבל אני מודה שאיני מבין אותו. איני מבין למה הוא לא הצטרף לממשלה, איני מבין למה הוא פרש, איני מבין נגד מה הוא יצא, איני מבין מה הוא בעצם מציע ואיני משוכנע שהוא מבין זאת.

החלטה האם להצטרף לממשלה או להישאר באופוזיציה אינה החלטה אידיאולוגית, אלא פוליטית ופרגמטית. השאלה העומדת על הפרק היא היכן מפלגה תשפיע יותר. שאלה נוספת היא איזו משתי הפוזיציות הללו תשרת את המפלגה עצמה בבחירות הבאות. חילוקי הדעות הללו אינם רעיוניים אלא טקטיים. על כך לא מפלגים מפלגה, על כך לא פורשים ממפלגה, על נושא כזה אין פועלים בניגוד להחלטת המוסדות הנבחרים של מפלגה.

אילו "קדימה" הצטרפה לממשלה,היה היגיון בהשארות "העבודה" באופוזיציה, כמפלגת האופוזיציה הראשית הממתגת את עצמה כאלטרנטיבה לשלטון. מש"קדימה" נשארה באופוזיציה - אלמלא הצטרפה לממשלה הייתה מפלגת העבודה מפלגת אופוזיציה זוטרה, חסרת השפעה ולבטח לא הייתה נבנית מכך. אפשר לחשוב אחרת, אך לבטח אין זה נושא עליו פורשים ממפלגה.

פילוג מפלגה או פרישה ממנה, מוצדקים סביב מחלוקת אידיאולוגית, או סביב טענה של הפורשים שהמפלגה אינה מיישמת את האידיאולוגיה. פינס הציג את פרישתו כאכזבה מכך שמפלגת העבודה ויתרה על דרכה והצטרפה לממשלת ימין קיצוני. האמנם?

פינס וחבריו לא מרדו בשל העניין החברתי והכלכלי, ולכן לא זה הנושא בו יש לבחון את השאלה. טענתם היא בתחום המדיני – לטענתם, מפלגת העבודה הצטרפה לממשלה המייצגת קו הפוך מהקו של מפלגת העבודה. בדברם על הקו של מפלגת העבודה, כוונתם לקו היוני הרדיקלי שמפלגת העבודה אימצה בשנים האחרונות, הרבה שמאלה ממה שהייתה מרץ עד לאחרונה.

אני מצר על כך מאוד, אך פינס יכול להיות שבע רצון מכך שממשלת נתניהו אינה רחוקה כל כך מהקו שלו. אף ממשלה לא קיבלה החלטה כה דרקונית על הקפאה מוחלטת של כל בניה בכל יהודה ושומרון כולל גושי היישובים – לא ממשלת רבין, לא ממשלת פרס, לא ממשלת ברק, לא ממשלת אולמרט. והנה דווקא ממשלת נתניהו אימצה קו זה.

אף ראש ממשלה לא השפיל את עצמו ואת מדינתו כפי שעושה נתניהו בחיזור הנמרץ כל כך שהוא מחזר אחרי אבו מאזן, כדי שהלה יואיל להיפגש איתו ולחדש עמו את המו"מ. אבו מאזן מזהה זאת, ומשחק את ה"קשה להשגה". כל הסימנים מעידים שנתניהו, שרוממות ה"בלי תנאים מוקדמים" בפיו, עומד להציע כבסיס למו"מ הקמת מדינה פלשתינאית על שטח השווה לקווי 67'. לא בכדי הוא השביע כל כך את רצונו של מובראק. רק לאחרונה כתב על כך בהרחבה יוסי ביילין, המעורה כל כך בנעשה.

האם נתניהו נוהג כך בגלל ברק ומפלגת העבודה? מה מידת ההשפעה של מפלגת העבודה בתהליך המדיני? איני יודע. אך הטענה שמפלגת העבודה נמוגה בתוך ממשלת ימין, מגוחכת.

אז למה פינס פורש? ממה הוא אינו מרוצה? מה הוא רוצה? אני מודה, שאיני מסוגל להבין זאת.

בנאום הפרישה שלו, תקף פינס את ברק ודיבר בערגה על ימי יצחק רבין. אם פינס האמין במורשתו של רבין ובדרכו המדינית, אכן יש לו כל הסיבות לתקוף את ברק וגם את נתניהו. רבין התנגד בכל תוקף לנסיגה לקווי 67, הוא התנגד לחלוקת ירושלים ולנסיגה מהבקעה. כך הוא אמר בנאומו האחרון בכנסת (5.10.95), בו הציג את תכניתו להסדר הקבע: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967! ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

ובנאום בוושינגטון, עשרה ימים לפני הרצח, אמר רבין: "אנחנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל. יש לנו ויכוחים על דרך ועל מטרה. בישראל אין לנו ויכוח בנושא אחד: שלמותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של מדינת ישראל. יש רק ירושלים אחת. מבחינתנו, ירושלים אינה נושא למשא ומתן ואין שלום בלי ירושלים".

אם זו דרכו של פינס, אם הוא אכן דבק במורשתו של רבין, הוא פורש בצדק ממפלגת העבודה שאימצה קו שמאלי קיצוני והתרחקה מרחק רב מרבין. אולם אם הוא תומך בוויתור על כל מה שרבין אמר שאין לוותר עליו, שלא ידבר בשם רבין לשווא.

לא, איני מבין למה פינס פרש. איני מבין מה הוא רוצה. מישהו מבין?

* "שווים"

בית המשפט העליון הורה על פתיחת כביש 443. על פי פסיקתו, "בהפעלת סמכותו, על המפקד הצבאי לאזן בין שלושה שיקולים, והם: השיקול הביטחוני-צבאי; שמירת זכויותיהם של התושבים הפלסטיניים שהינם 'תושבים מוגנים'; ושמירת זכויותיהם של הישראלים הגרים ביישובים הישראליים באזור". לדעת בית המשפט, שיקול דעתו של המפקד נטה באופן בלתי מידתי לצד השיקולים הביטחוניים וזכויות הישראלים על חשבון זכויותיהם של התושבים הפלשתינאים.

אבל בית המשפט התייחס בפסק דינו גם לטענה שסגירת הכביש היא ביטוי ל"אפרטהייד". נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש התייחסה לכך ישירות בפסק הדין: "ההשוואה אותה ערכו העותרים בין השימוש בכבישים נפרדים מטעמי ביטחון לבין מדיניות האפרטהייד, אשר ננקטה בעבר בדרום אפריקה ולפעולות אשר נלוו לה - אינה ראויה. מדיניות האפרטהייד מהווה פשע חמור ביותר, והיא מנוגדת לעקרונות היסוד של המשפט הישראלי, לדיני זכויות האדם הבינלאומיים, וכן להוראות המשפט הפלילי הבינלאומי. מדובר במדיניות של הפרדה גזעית והפליה על בסיס גזע ולאום, המבוססת על שורת פרקטיקות מפלות, אשר מטרתן ליצור עליונות של בני גזע מסוים, ולדכא בני גזעים אחרים. המרחק הרב שבין אמצעי הביטחון הננקטים על-ידי מדינת ישראל לשם הגנה מפני מתקפות טרור, לבין הפרקטיקות הפסולות של מדיניות האפרטהייד, מחייב להימנע מכל השוואה או שימוש בביטוי החמור. לא כל הבחנה בין בני אדם, בכל הנסיבות, הינה בהכרח הפליה פסולה, ולא כל הפליה פסולה הינה אפרטהייד. נראה, כי עצם השימוש בביטוי 'אפרטהייד', יש בו כדי למעט מחומרתו היתרה של פשע זה, אשר הקהילה הבינלאומית כולה התגייסה למגרו, ואשר כולנו מוקיעים. לפיכך, ההשוואה של מניעת תנועתם של תושבים פלסטיניים לאורכו של כביש 443 לפשע האפרטהייד, הינה קיצונית ומרחיקת לכת עד כי לא היה מקום להעלותה כלל".

לאורך כל פסק הדין נאמר בפירוש שהסיבה היחידה להחלטה היא ביטחונית. למשל, השופט פוגלמן: "אין לנו יסוד לפקפק בעמדת המפקד הצבאי כי ביסוד הפעלת סמכותו עומדים שיקולים ביטחוניים, שיסודם בחובתו לשמור על הסדר והביטחון". בייניש הסכימה עם דבריו וחיזקה אותם: "שיקוליו של המפקד הצבאי לעניין סגירת הכביש היו שיקולי ביטחון מובהקים לשם ביטחון הנוסעים בכביש".

כל זה אינו מזיז לח"כ חיים אורון – ג'ומס. בעקבות החלטת בית המשפט, פירסם ג'ומס הודעה ובה נאמר, בין השאר: "בכל שפה אחרת, לצערי גם בעברית, קוראים לזה אפרטהייד" (מתוך אתר מרצ). זאת, כתגובה המשבחת, כביכול, פסק דין שאמר בפירוש את ההיפך הגמור. כנראה, שאם יש לג'ומס הזדמנות להשמיץ את מדינת ישראל, הוא לא יחמיץ אותה, גם אם צריך קצת לשקר וקצת לסלף את החלטת בית המשפט.

* "ידיעות הקיבוץ"