אחד מאנשי הרוח הבולטים של הקיבוץ הארצי, אותו פגשתי באירוע ההשקה של הביוגרפיה של מאיר יערי, מאת אביבה חלמיש, הביע באוזניי פליאה על נוכחותי במקום. "לא ציפיתי לראות אותך כאן", הוא אמר לי. "הרי יערי הוא בוודאי אבי אבות הטומאה בעבורך".

האמת היא, שמבחינת הסקרנות האינטלקטואלית וההיסטורית שלי, יכולתי להשתתף גם ביום עיון העוסק באבי אבות הטומאה, אולם זה ממש לא המקרה. ההיפך הוא הנכון, אני רואה במאיר יערי דמות מופת, אחד המנהיגים הדגולים של הציונות.

הפליאה על השתתפותי בכנס, נובעת מאנכרוניזם – השלכת מחלוקות ההווה על פולמוסי העבר. אולם התקופות שונות, המחלוקות אחרות והמציאות אחרת לחלוטין. ההבדלים רבים, ואחד העיקריים שבהם הוא ההבדל בין מפלגה פוליטית לתנועת חיים, ובין מנהיג מפלגה למנהיג תנועה.

מאיר יערי עמד בראש מפלגה במשך עשרות שנים. ככזה, הוא אולי גדול הטועים בתולדות הציונות. דרכו הפוליטית רצופה שגיאות אידיאולוגיות ופוליטיות גדולות, כמעט על כל צעד ושעל. שתי השגיאות ההיסטוריות הקריטיות ביותר, הן הסגידה לבריה"מ הסטליניסטית והאמונה ברעיון המדינה הדו-לאומית.

אולם עיקר מורשתו של מאיר יערי אינה הפעילות המפלגתית אלא ההגשמה הציונית החלוצית. טביעות אצבעותיו של יערי בתולדות הציונות, היישוב והמדינה, הן בראש ובראשונה 85 קיבוצי הקיבוץ הארצי, שעיצבו את פני המדינה ואת גבולותיה, היו מופת להגשמה חלוצית של רעיונות חברתיים נשגבים והיו בסיס לתרומה אדירה למדינת ישראל – בביטחון, בקליטת עליה, בחינוך ובכלכלה. 

מורשתו של מאיר יערי היא תנועת הנוער "השומר הצעיר" שחינכה רבבות מחניכיה לעליה לא"י, להגשמה בהתיישבות קיבוצית ולתרומה לאומית.

מורשתו היא המפעלים התרבותיים והחינוכיים החשובים, כמו ספריית הפועלים ומועדון "צוותא".

כל אלה מאפילים על טעויותיו הפוליטיות הגדולות. מאחר והוא לא היה קברניט המדינה, השפעתו הפוליטית והשפעת עמדותיו השגויות היו שוליים בהיסטוריה של המדינה. שגיאותיו בטלות לעומת החותם המשמעותי שהטביע בתולדות הציונות.

ביום העיון, הציג ג'ומס את מרצ ואת "שלום עכשיו" כממשיכות דרכו של יערי. אכן, אלו הן ממשיכות דרכו הפוליטית השגויה, אך איפה הוא, מנהיג תנועת חיים חלוצית ומגשימה ואיפה הן. האם ניתן להשוות את יריב אופנהיימר ותנועת "שלום עכשיו", שעיקר עשייתה היא ריגול אחרי כל סגירת פרגולה ביישוב ביו"ש, במימון האיחוד האירופי, לפעלו החלוצי של יערי? היומרה הזו היא בדיחה.

* "ידיעות הקיבוץ"

הגונב מגנב – פטור? זו השאלה העקרונית שמעורר מסע הרכש של נתניהו בקרב ח"כי "קדימה".

אין ספק שמעשהו של נתניהו נפסד ומכוער. כל פוליטיקת הביבים הזאת, תרתי משמע, מעוררת סלידה וקבס. אולם במקרה הזה ישנן נסיבות מקלות – העובדה שמדובר ב"קדימה".

שהרי מהי "קדימה" אם לא מחנה פליטים של עריקים מן הליכוד ומפלגת העבודה, שנרכשו במסע רכש דומה לפני 4 שנים? "קדימה" שונה מכל מפלגה אחרת בישראל. כל מפלגה קמה כתנועה אידיאולוגית, שנועדה להגשים רעיון, לסלול דרך, לממש השקפת עולם. כל מפלגה, במהלך השנים, מסתאבת – אם בידי המנגנון, אם באובדן רסן במרדף אחרי השלטון, אם עקב השתלטות פנימית של עסקונה ירודה. "קדימה" היא המפלגה היחידה, שקמה מסואבת מלכתחילה, בצעד שכולו סיאוב. לכן, דמעות התנין של ראשיה בעקבות מסע הרכש של נתניהו אינן מרשימות ואינן מרגשות.

אין הדברים מצדיקים את פעולתו של נתניהו. עם זאת, הטענה שנתניהו מפורר את "קדימה" מעניקה לו קרדיט שאינו מגיע לו. נתניהו אינו מפרק את "קדימה", אלא מנצל לטובתו את עובדת התפוררותה.

מדוע מתפוררת "קדימה"? כיוון שתחת מצג שווא של מפלגת "מרכז" כביכול, היא נמצאת באזור חיוג מרצ, פלוס מינוס. כיוון שבראשה עומדת ציפי לבני שלא ניחנה בכושר מנהיגות, אך לרשותה חוקה שנבנתה למידותיו של אריק שרון, המעניקה לה שלטון יחיד. כך היא מנעה הקמת ממשלת אחדות, בניגוד לאינטרס הלאומי, לרצון חבריה לסיעה ולרצון בוחריה. כך היא מנהלת את סיעתה ומפלגתה, ואפילו אינה חשה בכך ששלטון היחיד עלול להפוך אותה לסיעת יחיד. אולם בראש ובראשונה, "קדימה" מתפוררת כיוון שיסודותיה רעועים, שהרי נולדה בחטא וכל מהותה חטא.

הגונב מגנב אינו פטור. הוא פטור חלקית, פטור מכפל הקנס המוטל, על פי ההלכה, על גנב, אך לא מן הקנס עצמו. העובדה שמדובר ב"קדימה", מפלגת העריקים, מקטינה את חומרת מעשהו של לוכד העריקים נתניהו, אך גם כך מדובר במעשה נפסד ונקלה.

גם הצעתו ל"קדימה" להצטרף לממשלה אינה נעשית בידיים נקיות. כאשר הקים את ממשלתו, אכן רצה ב"קדימה" ועשה מאמצים עילאיים לשכנע אותה להצטרף. לא זאת התמונה הפעם. אם רצונו היה בממשלת אחדות, היה עליו להציע ל"קדימה" להצטרף באופן המשקף את גודלה, תוך ויתור על שירותיהם של חלק משריו, ותוך שנמוך מעמדם של חלק מן השרים שיאלצו להסתפק בתפקידים זוטרים יותר. הצעתו ל"קדימה" להצטרף ללא תיקים, כלומר ללא יכולת השפעה אמיתית, אינה רצינית. גם ההשוואה להצטרפות גח"ל לממשלת הליכוד הלאומי, ללא תיקים, אינה רצינית. אז הוקמה ממשלת חירום, שלושה ימים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, בתום שבועיים של "המתנה" בכוננות שיא, ותחת חששות כבדים לגורל המדינה. בסיטואציה זו לא הייתה כל אפשרות למו"מ קואליציוני ולחילופי תיקים, ועיקר המשמעות של הקמת הממשלה הייתה ביטוי לשילוב הידיים הלאומי במלחמה.

חרף האיום האיראני ומתקפת הדה-לגיטימציה נגד ישראל בעולם, אין להשוות בין המצבים. ישראל אינה נמצאת במצב חירום מיידי, ולכן אין מקום לממשלת חירום במתכונת כזו.

מדוע, אם כן, הציע נתניהו את הצעתו לציפי לבני? הסיבה לכך, היא החשיפה המוקדמת של ניסיונו לפלג את "קדימה", שבלמה לעת עתה את המהלך. הנזק התדמיתי שנגרם לו עקב התרגיל, גרם לו להציע הצעה שתציג את מעשהו בקונטקסט של הרחבת בסיס הממשלה לעת חירום. בהנחה ש"קדימה" תדחה את הצעתו, הוא יחזור למהלך המקורי, תחת ארשת של משימה לאומית (ואל דאגה, לעריקים שיחברו אליו הוא ימצא, או ימציא, תיקים). נתניהו לא לקח בחשבון את האפשרות, שציפי לבני תזחל לממשלתו גם בתנאים המשפילים שהוא הציע לה, בניסיון להציל את מפלגתה מהתרסקות. לא רבים יפלו מכיסאם בתדהמה, אם כך היא תנהג.

הגונב מגנב אינו פטור. מה שכל כך מייאש, הוא העובדה שאלה מנהיגינו וזו הפוליטיקה שלנו.

* "ישראל היום"

הסיפור התלמודי אודות "תנורו של עכנאי" (תלמוד בבלי, בבא מציעא, פ' נ"ט ע"ב), עוסק לכאורה בסוגיה שאין לה משמעות כלשהי בימינו, דיני טהרה של כלים; האם כלי זה או אחר של איש זה או אחר במצב זה או אחר מקבל או לא מקבל טומאה.

אבל לאמתו של דבר, זהו אחד הסיפורים המכוננים ביהדות; אחד הסיפורים המהווים את חוט השדרה שאפשרה ליהדות להתקיים לאורך הדורות. הסוגיה האמיתית העולה מן הסיפור, היא סמכותם של חכמים לפסוק הלכה. הסוגיה הגדולה יותר, המשתמעת גם לימינו, היא הסמכות האנושית לקבל החלטות.

מתוארת בו דרמה ענקית, שבה תלמידי חכמים – גדולי הדור, ישבו ודנו בסוגיית תנורו של עכנאי. הרוב נטה לעמדה מסויימת. ר' אליעזר האמין בכל לבו שהרוב טועה ודבק בעמדתו האחרת. משלא שכנע את חבריו בעמדתו, החל משתמש באמצעים בלתי קונבנציונליים. וכך מתארת הגמרא את ההתרחשות הדרמטית:

אמר להם רבי אליעזר: "אם הלכה כמותי, חרוב זה יוכיח". נעקר חרוב ממקומו מאה אמה. אמרו לו: "אין מביאין ראיה מן החרוב". חזר ואמר להם: "אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו". חזרו המים לאחוריהם. אמרו לו: "אין מביאין ראיה מאמת המים". חזר ואמר להם: "אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו". נטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: "אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם מה טיבכם?!" לא נפלו, מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני של רבי אליעזר ועדיין מטים ועומדין. חזר ואמר להם (ר' אליעזר): "אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו". יצתה בת קול מן השמים ואמרה: "מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום". עמד רבי יהושע על רגליו, ואמר: "לא בשמים היא!" (דברים ל' י"ב). מה פירוש לא בשמים היא? אמר רבי ירמיה: "שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר נכתב בהר סיני בתורה: "אחרי רבים להטות" (שמות כ"ג ב').

מה קרה כאן? רבי אליעזר הוכיח לחבריו באותות ובמופתים, פשוטו כמשמעו, שהלכה כמותו. תלמידי חכמים סרבו להשתכנע – אין אלו ראיות בדיון משפטי, ענייני, ארצי. רבי אליעזר לא התייאש, וזימן הוכחה מן הגבורה עצמה – יצאה בת קול אלוהית מן השמים ופסקה שר' אליעזר צודק. מה משכנע יותר מכך? הרי אין עוד צורך בכל טיעון! Objection , קרא ר' יהושע. מדובר כאן בהתערבות של ישות חיצונית, שאין לה כל סמכות בדיון שלנו. משמעות דבריו היא, שאפילו כעת, כאשר כולנו יודעים שר' אליעזר צודק, עלינו להתעלם מדבריו כיוון שהמידע שקיבלנו פסול. "לא בשמים היא". איננו עוסקים בעניינים שבשמים, אלא בחיינו הממשיים. וכאן, על פני האדמה, אנו דנים על פי הפרמטרים שלנו, ואלה בלבד מחייבים אותנו, כאשר ההחלטה היא על פי רוב. לכן, שמים, התכבדו לכם ואל תתערבו.

איזו חוצפה כלפי שמיא! חוצפה? הנה, בהמשך מספרת הגמרא, בשמו של אליהו הנביא, כיצד הגיב הקב"ה על דבריו של ר' יהושע. הוא חייך ואמר: "ניצחוני בניי, ניצחוני בניי".

בדברים אלה שואבת הגמרא סמכות אלוהית חד פעמית לדבריו של ר' יהושע. כן, אלוהים מקבל את זה, שאחרי מתן תורה אין ההלכה נפסקת באמצעות אמת אלוהית מוחלטת, אלא על פי הכרעתם של בני אדם.

נפסקה ההלכה על פי פסיקת הרוב. רבי אליעזר נודה.

אם כך כאשר יושבי בית המדרש צפו במו עיניהם בנסים ושמעו בפירוש את דבר השמים, קל וחומר לאורך אלפיים שנה מאז, כאשר אין השמים מתערבים ואין שומעים ישירות את דבר האל. אם כך, כאשר מדובר בדיון הלכתי, שמטרתו לפסוק הלכה כפירוש לתורה, כאשר הפירוש כמוהו כדברי אלוהים חיים, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר בדיונים והכרעות פוליטיות ארציות, המתקבלות במדינה דמוקרטית, מודרנית, שרוב אזרחיה אינם מקבלים עליהם עול תורה ומצוות.

ובתוך הסיטואציה הזאת, מתיימרים אנשים לדעת מהו רצונו של אלוהים, לדרוש שהכרעות פוליטיות תתקבלנה על פי מה שלטענתם אלוהים רוצה, ההכרעה – "לא בארץ היא" ועל חיילים לסרב לציית לפקודות המנוגדות לדבר האל, כביכול, שאותו הם מייצגים.

כך, קבוצת רבנים שכתבה מכתב שעיקרו הוא שעל החיילים להיות נאמנים לאלוהים ולא לצה"ל ולכן נאסר עליהם לציית לפקודות המנוגדות לרצונו של אלוהים. כך מיכאל פואה, האידיאולוג של קבוצת הפייגלינים בליכוד – "מנהיגות יהודית", שבמאמר ל- y-net תחת הכותרת: "עד מתי תפסחו על שני הסעיפים" [וכאן אני מניח שהבורות, של מי שכתב "שני הסעיפים" ולא "שתי הסעיפים" כציטוט המדוייק מדברי אליהו, אינו פואה אלא העורכים, ש"תיקנו" אותו כפי שפעם  "תוקן" הציטוט גם במאמר שלי] קורא לרבני ישיבות ההסדר להפסיק לגמגם ולומר דברים ברורים: "אם ה' הוא האלוהים לכו אחריו, ואם המדינה, נתניהו או ברק הם האלוהים לכו אחריהם. מדוע אינכם מסוגלים לומר בקול ברור וחד כי הריבון העליון הוא בורא עולם"?

מאז שבתאי צבי, לא הייתה חוצפה כזו של אנשים המתיימרים לדעת את רצונו של האלוהים ולייצג אותו בחיים הארציים. מי שמם לקבוע מהו רצון האלוהים? איזה חילול השם יש בהורדת האלוהים לוויכוח הפוליטי בתוכנו ובהצבתו כאלטרנטיבה לריבונות המדינה (כאילו ריבונות האל וריבונות המדינה מצויים כלל באותו מישור)?

ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. היא מדינת העם היהודי. תרבותה יהודית (לא מספיק לטעמי), חינוכה יהודי (לא מספיק לטעמי), ערכיה החברתיים שאובים מן היהדות (לא מספיק לטעמי). אולם ככזו, היא מדינה דמוקרטית ריבונית מודרנית, שהחלטותיה מתקבלות בהכרעת רוב. מדינה ריבונית – ריבונית להחליט על גבולותיה, בהחלטה דמוקרטית. הדמוקרטיה מאפשרת דרכים רבות להיאבק על עיצוב ההחלטה, אך בסופו של דבר ההכרעה הדמוקרטית היא שתקבע. במדינה ריבונית, הצבא כפוף לדרג המדיני ומחוייב למלא את הוראותיו החוקיות. כל חייל חייב לבצע את הפקודות החוקיות שהצבא מטיל עליו. אם לא נקפיד על העקרונות הפשוטים אך הברורים הללו, לא נוכל לקיים מדינה.

מה מקומה של ההלכה בדיון הזה? מדינה יהודית אינה יכולה להתעלם מעמדת ההלכה, אך הצד ההלכתי הוא שיקול אחד, לצד שיקולים מדיניים, ביטחוניים, ערכיים ומוסריים אחרים. כל השותפים בהכרעה (ולטעמי, הכרעה בסוגיית גבולות הקבע של מדינת ישראל צריכה להתקבל במשאל עם) – ישקלו את מקומה של עמדת ההלכה בהכרעתם.

ובכל מקרה, מן הראוי לזכור, שפסיקת ההלכה – לא בשמים היא, ועל פי רבים להטות. והאמת חייבת להיאמר, שבסוגיות הפוליטיות ובהן סוגיית ויתור על חלקי א"י יש מחלוקת הלכתית. יש רבנים השוללים מעיקרה את הציונות ואת מדינת ישראל. יש המקבלים אותה בדיעבד, אך אינם רואים בה כל קדושה. ובין הציונים – יש הסבורים שהעיקרון של שלמות הארץ כפוף לסוגיית פיקוח נפש, ובה יש להתייעץ במומחים. יש רבנים שאי אפשר לבטל את גדלותם, המתירים ויתור על שטחים, ובהם הרב עובדיה יוסף, הרב ליכטנשטיין, הרב עמיטל.

לכן, יש לשלול מכל וכל את היומרה של רבנים קיצוניים, להפוך את הקערה על פיה. להציג מצג שווא, על פיו העמדה הפוליטית שלהם היא ההלכה ואין בלתה, ההלכה הזאת היא רצון ה', ומכיוון שה' הוא הריבון חייבים לפעול על פי עמדתם, והחובה הזו חלה הן על המדינה, והן על הפרטים בתוכה – אזרחים וחיילים. הטענה הזו היא חוצפה וחילול השם.

יש לומר בקול צלול ורם – לא בשמים היא!

* BSH