הבלוג של אורי הייטנר

תגובה ליגאל קיפניס, "חזון, פיקדון והתיישבות", "ידיעות הקיבוץ"  18.2.09

יגאל קיפניס בונה על הבורות של קוראיו. הוא מניח, שקורא הרואה לוגו "דעת מומחה" ומאמר שבו תאריכים וציטוטים, לא יבדוק את הדברים ויקבל אותם כלשונם.

מה לעשות, ויש גם קוראים נודניקים ועקשנים, הקוראים קריאה ביקורתית ובודקים את הדברים. ומסתבר, שהעובדות רחוקות מאוד מפירכותיו של קיפניס.

בנוגע לחוק הגולן, למשל, כותב קיפניס: "במעמד הדרמטי בכנסת בגין אמר דברים ברורים על כך שהעובדה שהגולן יתנהל תחת ממשל שאינו צבאי – אין לה משמעות לגבי הריבונות עליו בעתיד". מעניין. אני פותח את דברי הכנסת, וקורא את סטנוגרמת שני נאומיו הדרמטיים של בגין בדיון על חוק הגולן, ומסתבר שאין שום שחר לדבריו של קיפניס. ההיפך הוא הנכון. נוסח החלת הריבונות זהה לנוסח החלת הריבונות על מזרח ירושלים ומבוסס על נוסח החלת הריבונות אחרי מלחמת העצמאות על שטחים שמעבר לתכנית החלוקה.

אי אפשר לפרש את דבריו של בגין בשני הנאומים, אלא כמחוייבות מלאה לכך שהצעד נועד לקבוע את הגבול הסופי של מדינת ישראל ולהכיל בתוכה את הגולן. "לא ימצא בארצנו או מחוצה לה איש רציני, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים הייתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ. היה אפוא מן הדין, שגבולה הצפוני של ארץ ישראל, שנקראה בלע"ז גם בהצהרת בלפור וגם במנדט הבין לאומי פלסטין, יעבור על רמת הגולן... אין תימה, שבעניין זה של רמת הגולן קם קונסנזוס לאומי כללי בישראל, וגם מדינאים חשובים בארצות אחרות הביעו בפומבי או בפרטיות את דעתם כי ישראל לא תוכל לרדת מרמת הגולן ולמסור את הרמה לסורים". מהי תכלית החוק, על פי נאומיו של בגין? לממש את קווי היסוד של הממשלה: "הממשלה קבעה בקווי היסוד של מדיניותה לאמור: 'ישראל לא תרד מרמת הגולן ולא תוריד שום יישוב שהוקם ברמה'". יש דברים ברורים מאלה? יש הוכחה ניצחת יותר מדברים אלה, שנאמרו בשפה בהירה ומובנת לכל אוזן, שהחוק נועד להבטיח שישראל לא תרד מרמת הגולן ולא תוריד שום יישוב שהוקם ברמה? ואם אין די בכך, הנה ציטוט נוסף, בתגובה לטענה שארה"ב והעולם לא יסכימו לקבל את ההחלטה: "המדובר בחיינו, ברמת הגולן. בחיינו, בעתידנו. בשלום האומה הזאת. איש לא ידחף אותנו לקווי ה-4 ביוני 1967. איש. שום עם, שום מעצמה לא תצליח לדחוף אותנו לקווים ההם – קווי החידלון, קווי שפיכות דמים, קווי הפרובוקציה לתוקפנות. איש לא יכתיב לנו את חיינו. אנחנו הקימונו חיי חירות בארץ הזאת ואנחנו נגן עליהם בכל הכוח העומד לרשותנו".

הקורא החרוץ, שיבדוק את הדברים בפרוטוקול ישיבת הכנסת, לא ימצא צל צלו של רמז לכך שהחוק לא ימנע נסיגה מהגולן. אולם הוא בהחלט ימצא אמירה, שהחוק לא ימנע מו"מ עם סוריה לשלום. ומה בכך? הרי ישראל, על כל ממשלותיה, תמיד חפצה בשלום ותמיד חתרה למו"מ על שלום אמת. דבריו אלה של בגין נאמרו בתגובה לטענות של ח"כ אמנון רובינשטיין, שבעקבות קבלת החוק "לעולם כבר לא יהיה מו"מ על שלום עם סוריה". תשובתו הנרגזת של בגין, הייתה נגד ההאשמה העצמית והשנאה העצמית, של מי שמאשים את ישראל בהעדר שלום או בהעדר מו"מ: "התופעה החוזרת בתולדות ישראל סבא, מדור לדור, היא של האשמה עצמית - היהודי אשם. אם עושים בו פוגרום – היהודי אשם. אם שופכים את דמו – היהודי אשם. עכשיו באים חברי כנסת ואומרים: סוריה לא תנהל אתכם משא ומתן בעוד שנות דור – הממשל היהודית אשמה. הרי אתם שמעתם מה אומרים הסורים, המוסמכים ביותר – הנשיא אסד, שר החוץ – במפורש, בגלוי, באוזני כל העמים. לא, אתם אשמים. כי אתם הבאתם את החוק הזה. והרי אני חוזר ואומר: הרי אנחנו הבאנו את החוק בדיעבד, אחרי כל ההודעות שלהם, שלעולם לא ישבו איתנו, לא יכירו בנו. איך אתם נותנים יד למקטרגים מבחוץ? למה אתם עושים כדבר הזה? למה?" האם מציטוט זה ניתן להסיק שבגין פתח בדבריו פתח לנסיגה מהגולן? כמובן שלא. אבל יש מי שמקדישים את חייהם להפצת מיתוסים שקריים. יש מי שכותבים ספרים כדי להפיץ מיתוסים. יש להם רק בעיה אחת – המיתוס הזה לא כל כך קשור לעובדות. האם קיפניס כתב את הדברים בלי לקרוא את הסטנוגרמה? האם הוא קרא, אך החליט לבדות "עובדות" נוחות יותר לתיאוריה שלו?

קיפניס מזכיר במאמרו את החלטת ממשלת האחדות הלאומית ביוני 1967 המביעה נכונות לנסיגה מהגולן ומסיני לגבול הבינלאומי, תמורת חוזי שלום עם סוריה ומצרים. על החלטה זו, מבסס קיפניס את כל התיאוריה, עליה כתב את ספרו. הוא רק שוכח ומשכיח עובדה חשובה לא פחות: ב-26.12.67 החליטה הממשלה פה אחד לבטל את החלק מן ההחלטה הנוגע לנכונות לנסיגה מהגולן (והשאירה על כנה את ההחלטה אודות נסיגה מסיני). מדוע ההחלטה בוטלה? הרי אינספור החלטות ממשלה מתיישנות ואינן מיושמות והממשלה אינה טורחת לבטלן. במקרה זה ההחלטה בוטלה, כדי שאי אפשר יהיה להשתמש בה ביום מן הימים כתקדים או כטענה. היא בוטלה, כיוון שמטרת הממשלה הייתה לשמור על הגולן. האם קיפניס אינו יודע שההחלטה עליה הוא מבסס את התיאוריה שלו בוטלה? או שהוא יודע ומעלים מידע זה מקוראיו?

אם הממשלה התכוונה לסגת מהגולן, למה הקימה בה התיישבות? למה ראש הממשלה אשכול בכבודו ובעצמו הוביל את מהלך ההתיישבות? מסביר זאת קיפניס כהקמת "התיישבות זמנית", ש"ייעודה הלאומי המוצלח" יהיה להשיג הסכם שלום. אם זו תכלית ההתיישבות, למה אותה ממשלה, שיישבה את הגולן ואת בקעת הירדן, התנגדה בתוקף להתיישבות על גב ההר ביהודה ובשומרון? הרי אם ההתיישבות היא זמנית כדי ללחוץ על הצד השני ולקדם את השלום, היה על הממשלה להתיישב בכל מקום. אבל כמובן שהתיאוריה כולה מופרכת. התיישבות, מעצם טיבה, נועדה להיות התיישבות קבע ולעצב את הגבול. לכן, הממשלה סרבה ליישב אזורים בהם ראתה קלף מיקוח לשלום ויישבה אזורים שהתכוונה להשאיר בתחום ישראל.

מזה עשור וחצי מקדיש קיפניס את חייו למאבק למען נסיגה מהגולן. העובדה שהוא עושה זאת כתושב הגולן, נתנה לו בולטות תקשורתית, בחינת "אדם נשך כלב". לאורך השנים הוא נאלץ להתמודד עם השאלה – אם זו עמדתך, מדוע אתה מיישב את הגולן? כדי לתרץ זאת, הוא בנה תיאוריה מופרכת, שמטרת ההתיישבות הייתה להתחסל, ובחיסולה – תגשים בהצלחה "את ייעודה הלאומי". מופרך ומגוחך.

* "ידיעות הקיבוץ"

יש להעניק ליו"ר הרשות הפלשתינאית אבו מאזן את פרס ישראל על מפעל חיים ותרומה ייחודית לחברה הישראלית. הוא ראוי לפרס בזכות סרבנותו; בזכות העובדה שדחה את הצעותיו של אולמרט, במו"מ שקיימו השניים אשתקד. אין זו הפעם הראשונה שהאויב מציל אותנו מעצמנו. אבל להפקרות נוסח אולמרט טרם הגיע אף מנהיג ישראלי.

באופן כללי, הדברים היו ידועים זה מכבר, אך בימים אלה התמונה הולכת ומתבהרת, והיא תמונה מחרידה – תמונה של כניעה, תבוסתנות, מכירת חיסול של הנכסים הלאומיים.

כעת מסתבר שאולמרט הציע לאבו מאזן שטחים חקלאיים השייכים לקיבוצים ולמושבים באזור "עוטף עזה". אותם היישובים, שספגו במשך שמונה שנים ירי קסאמים מצד הפלשתינאים, יאלצו למסור את אדמותיהם לאלה שירו עליהם כפרס על תוקפנותם. הוא הציע נסיגה משטחים בעמק בית שאן, בהרי ירושלים ועוד. במילה אחת – הפקרות.

מיד יקומו מי שיאמרו - אבל אין זה נסיגה לשמה, מדובר ב"חילופי שטחים" תמורת השארת קומץ גושי התיישבות ביו"ש על מכונם וסיפוחם לישראל. ואחרים יאמרו שהאשמה ב"כורח" לסגת מאזורים אלה מוטלת על מי שהקים התנחלויות.

הטענה הזו מבוססת על קבלת העיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67. מי שמקבל את העיקרון הזה, לוקח על עצמו "לפצות" את הפלשתינאים בשטחים בתוך מדינת ישראל הריבונית, על כל שטח ביו"ש שישאר ישראלי. אולם העיקרון הזה הוא הטעות הגדולה. מיד לאחר מלחמת ששת הימים השיגה ישראל הישג מדיני חשוב, כאשר בהחלטת מועצת הביטחון 242 נאמר שעל ישראל לסגת "משטחים" ולא "מהשטחים", כדרישת הערבים. ממשלות ישראל עמדו על זכותנו להחזיק בשטחי א"י שנכבשו במלחמת מגן צודקת וחיוניים לביטחונה. ישראל עמדה על העיקרון של גבולות בני הגנה, שהוכר בהחלטת מועצת הביטחון. בנאומו האחרון טרם הרצח, בו הציג את תכניתו להסדר קבע, הקפיד רבין להבהיר שלא תהיה נסיגה לקווי 67'. הוא הודיע חד משמעית שלא תהיה נסיגה מירושלים השלמה, מגושי ההתיישבות ומבקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המילה" (אולמרט הציע נסיגה גם מהבקעה). ודאי שהוא לא העלה על דעתו נסיגה משטחי מדינת ישראל כ"פיצוי" על כך, או כינוי נסיגה כזו במושג המכובס "חילופי שטחים".

מעבר להצעותיו הטריטוריאליות המופקרות, הסכים אולמרט לקליטת 25,000 "פליטים" פלשתינאים במה שישאר ממדינת ישראל. בכך הוא הוסיף הפקרות על הפקרות. אלה 25,000 איש יותר מידי. אל לישראל לקלוט ולו פלשתינאי אחד בתוכה. איחוד משפחות? רעיון מבורך מאוד. עליו להתקיים במדינה הפלשתינאית. אין לקבל את המשוואה של מדינת לאום פלשתינאית ריקה מיהודים ולצדה מדינה דו לאומית שתקלוט המוני פלשתינאים. אך ההפקרות בהצעתו של אולמרט אינה המספר, כי אם קבלת העיקרון של "זכות" השיבה. בקבלת העיקרון הזה, שבר אולמרט את אחד היסודות החשובים ביותר של הציונות.

וכאילו אין די בכך, אולמרט מוסיף נזק בהתנהגותו לאחר דחיית הצעתו. היה עליו להציג קבל עם ועולם את הצעותיו, להסביר עד כמה הרחיקו לכת, ולהבהיר שעם דחייתן, כל האחריות להעדר שלום היא על הפלשתינאים, וההצעות עצמן בטלות ומבוטלות, לא שרירות ולא קיימות. במקום זאת, הוא מציע שהמפה שלו תהיה בסיס לחידוש המו"מ עם הפלשתינאים, "ולהתקדם משם בשיחות". מה פירוש "להתקדם בשיחות"? כיוון שבינינו לבין הערבים אין משא ומתן אלא רק מסר ומתן – אנו רק מוסרים ונותנים, הכוונה היא שהצעותיו המופקרות תהיינה הבסיס להמשך הוויתורים הישראלים.

אבו מאזן לא קיבל את הצעות אולמרט, כיוון שכבעל ניסיון הוא ידע שאם ידחה אותן, יקבל תחתן הצעות מרחיקות לכת יותר.

על ישראל להודות לאבו מאזן על החלטתו ולהבהיר שמעתה ואילך משתנים כללי המשחק. משדחו הפלשתינאים את הצעות ישראל – נקודת הפתיחה של כל מו"מ עתידי תהיה שונה מעיקרה, ותתבסס על עקרונות אחרים לגמרי: א. ישראל מוכנה להגיע לפשרה טריטוריאלית, שבה יזכו הפלשתינאים לעצמאות בחלק משטחי יו"ש בהם יושבת אוכלוסיה פלשתינאית צפופה, וישראל תספח שטחים החיוניים לביטחונה ועתירי התיישבות ישראלית. ב. ישראל לא תאפשר לפלשתינאים לפתוח את "תיק 48'" ובשום אופן לא תיסוג משטח כלשהו במדינת ישראל הריבונית. ג. סוגיית "הפליטים" היא בעיה פנימית של הפלשתינאים ומדינות ערב והיא לא תיכלל בשום מו"מ עם ישראל.

* "ישראל היום"

"פגיעה בחופש האקדמאי והתורני" – במילים אלו גונתה החלטתו של ברק להפסיק את ההסדר עם ישיבת הר ברכה, בשל התבטאויותיו של הרב אליעזר מלמד. רבנים וראשי ישיבות, נטען, אינם כפופים לקציני צה"ל ולפקודות הצבא. התערבות של צה"ל בפרשנות התורנית של הרבנים, היא בלתי נסבלת.

אכן, החופש האקדמאי והתורני הוא ערך חשוב בחברה דמוקרטית. אכן, אם גופים אקדמאיים, ובכלל זה ישיבות, יהיו כפופים לצבא וחופש הביטוי שלהם יוגבל עקב כך, תהיה בכך פגיעה בדמוקרטיה.

אולם הטענה הנכונה הזו, אינה רלוונטית כלל במקרה זה. החופש האקדמי (שאגב, גם הוא אינו בלתי מוגבל – אין להסכין בשמו עם הסתה נגד המדינה או הסתה להפרת חוק) לא נפגע בהחלטתו של ברק. ברק לא החליט לסגור את הישיבה, הוא לא החליט לפטר את הרב, הוא לא התערב בתכני הלימוד בישיבה ולא בשיטות הלימוד. הוא קבע דבר אחד – ישיבה, שהחופש האקדמי והתורני שלה מתבטא בהסתה לסירוב פקודה, בעידוד הפגנות בעד סרבנות בצבא וכו', לא תהיה בהסדר עם הצבא; הסדר – שיש בו הזרמת תקציבים מן המדינה לישיבה ויש בו הקלה משמעותית בשירות הצבאי. אין כל סיבה לכך שצה"ל יתקשר בהסדר עם ישיבה שראשה מסית את תלמידיו לפגוע בו, לערער על פקודותיו וכו'. היושר האינטלקטואלי היה מחייב את הרב מלמד עצמו להוציא ביוזמתו את ישיבתו מן ההסדר או להתפטר מראשות הישיבה.

החלטתו של ברק צודקת במאה אחוז. שאלה אחרת היא, האם זו החלטה חכמה. מבחן התבונה שבהחלטה הוא אחד בלבד – האם היא תשרת את המאבק הצודק והחשוב נגד מחלת הסרבנות. כיוון שאין המדובר במחלה קלה, אלא במחלה מסוכנת מאוד, השאלה הזו היא קריטית. חובה להדביר את הנגיף הזה, שמשמעותו – הרס צה"ל והמדינה. אם ההחלטה לא תשרת את המטרה הזו, או חלילה תזיק לה, זו החלטה טיפשית.

חוששני, שהחלטתו של ברק אינה משרתת את המטרה הצודקת לשמה היא התקבלה. ההחלטה הזו עלולה להפוך את הרב מלמד למרטיר, לחזק את מעמדו בציבור החרד"לי ואף לחזק את מגמת הסרבנות. כמובן, שהחשש הזה אינו מצדיק העלמת עין מהסתה לסרבנות. אולם החשש הזה מצדיק חיפוש פתרון אחר, שיהיה גם צודק וגם חכם.

פתרון כזה הציעה תנועת "נאמני תורה ועבודה". יש לציין שתנועה זו, המזוהה עם המחנה המתון בציונות הדתית, היא יריבה פוליטית של ראשי ישיבות ההסדר (ברובם הגדול) ויכלה לנצל את האירוע להקצנת העימות, להתרסה נגד הקו שלהם ולהצגתו כמדרון חלקלק המוביל להקצנה חמורה ומסוכנת בנוסח הרב מלמד. יש לברך את התנועה הזו על הגישה האחראית והממלכתית שהציגה.

פתרון הפשרה של "נאמני תורה ועבודה" הוא הקמת בית דין משמעתי של ראשי הישיבות, בתיאום עם משרד הביטחון, שיבחן טענות שונות נגד הישיבות ויהיה מוסמך להוציא ישיבות מן ההסדר. התנועה אף הציעה את הרכב הוועדה – הרבנים דרוקמן, יעקב אריאל וליכטנשטיין. ההצעה מסתמכת על העמדה העקרונית החד משמעית שהביעו ראשי ישיבות ההסדר, והרב דרוקמן בראשם, נגד סרבנות ונגד ההפגנות בצה"ל. הבעיה היא, שאין לראשי הישיבות סמכות חוקית לקבל החלטות משמעתיות מסוג זה. הקמת ועדת משמעת כזאת, שתהיה מסונכרנת עם משרד הביטחון ותקבע יחד עם המשרד את הקווים האדומים העקרוניים, עשויה למלא את הוואקום. החלטה של ועדה כזו להעניש ישיבה ואף להוציא אותה מההסדר, תתקבל כהחלטה של סמכות רוחנית, תעמיד את הקיצונים כלעומתיים להנהגה הרוחנית, תבודד אותם ותתן תוקף ציבורי רחב בקרב הציבור הדתי לאומי למאבק בנגע הסרבנות. הפיתרון שהציעה תנועת "נאמני תורה ועבודה" הוא צודק וחכם, ועשוי לשרת את המאבק בנגע הסרבנות בצורה הרבה יותר אפקטיבית ומוצלחת מהחלטתו של ברק.

* "מקור ראשון", "חדשות בן עזר"