הבלוג של אורי הייטנר

מרבית שרי מפלגת העבודה, המחוייבים על פי החוק ועל פי האתיקה לכל החלטות הממשלה, נעדרו מההצבעה בכנסת על החלת הרציפות על חוק משאל עם במקרה של נסיגה משטח ריבוני. אהוד ברק נמנע מצעד קיצוני זה והצביע בעד החוק, בהתאם לכללי האחריות הקולקטיבית, אולם השתלח בגסות בחוק ולא חסך במילות ביקורת על משאל העם. חברי כנסת ממפלגת העבודה תקפו בחריפות את ברק על הצבעתו בעד החוק. איתן כבל, בפאתוס טלוויזיוני אופייני, אמר שבהצבעתו רמס ברק את ... כל ערכי מפלגת העבודה. לא פחות. כן, התנגדות למשאל עם על הגולן, היא "כל ערכי מפלגת העבודה", אליבא דכבל וכשכמותו.

ב-17.1.94, הופיע סגן שר הביטחון מרדכי גור במליאת הכנסת, ובהודעה דרמטית הטיל פצצה פוליטית. הוא מסר בשם ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, על החלטתו להביא כל הסכם עם סוריה שיכלול נסיגה מהגולן, או נסיגה משמעותית בגולן, להכרעת העם במשאל עם.

האופוזיציה בכנסת ואנו, תושבי הגולן, תבענו זמן רב קודם לכן משאל עם במקרה של נסיגה, אולם ההחלטה הייתה כולה של רבין. בספרו "סף השלום", מספר איתמר רבינוביץ', ראש המשלחת הישראלית למו"מ עם סוריה ושגריר ישראל בוושינגטון בתקופת רבין, שכבר במרץ 1993 הודיע רבין לקלינטון על החלטתו זו (ע' 123), והוא חזר עליה באוזניו בספטמבר 1993 (ע' 156). קלינטון לא הביע כל הסתייגות מהודעתו.

מה הייתה הסיבה להחלטתו זו? אני מניח שמדובר בשילוב של שלוש סיבות: א. מחוייבות לדמוקרטיה, והכרה בכך שהכרעה בנושא כל כך גדול, כל כך כבד, כל כך חסר תקדים כמו ויתור על שטח ריבוני של מדינה, חייבת להתקבל בערכאה הגבוהה ביותר במשטר דמוקרטי – משאל עם. ב. הגינות בסיסית, והבנה שאי אפשר להשאיר החלטה כזו לזירה הפרלמנטרית בלבד, שאינה חשודה כזירה שכל החלטותיה ענייניות ונקיות משיקולים זרים. החלטה על נסיגה מהגולן, אין לקבל על חודו של מיצובישי, בהבטחות למינויים, איום בפיטורין, הבטחת תקציבים וכד'. ג. נקיפות מצפון על כך שנשא ונתן על נסיגה מהגולן, בניגוד לעקרונות תנועת העבודה, מצע מפלגתו והבטחות הבחירות שלו.

דבר אחד שכח רבין לעשות בטרם החליט על משאל העם. הוא שכח לברר עם איתן כבל את כשרות ההחלטה מבחינת ערכי תנועת העבודה. כיוון שלא עשה זאת, גם הוא רמס, כנראה את כל ערכי מפלגת העבודה.

אחרי רצח רבין, החליף אותו בתפקיד שמעון פרס. פרס רץ לבחירות 96' בראשות מפלגת העבודה, אבל גם הוא שכח לשאול את איתן כבל אם משאל עם מתאים לערכי מפלגת העבודה. משום מה, פרס החליט להיות נאמן למורשת רבין, ולכן הוא התחייב במסע הבחירות, שכל הסכם עם סוריה שיכלול נסיגה מהגולן, יובא למשאל עם.

פרס לא נבחר, כידוע, ובבחירות 1999 עמד אהוד ברק בראש מפלגת העבודה. גם ברק נשאר נאמן למורשת זו, וערב הבחירות התחייב למשאל עם במקרה של נסיגה מהגולן. לאורך השנה הראשונה לשלטונו, ניהל ברק מו"מ נמרץ במאמץ אובססיבי להגיע להסכם עם סוריה, במחיר נסיגה מהגולן. הוא עשה כל מאמץ לקשור את ההסכם עם נסיגה מלבנון, שהייתה פופולארית מאוד בציבור, כדי להקל על עצמו במשאל. לאורך כל המו"מ עם סוריה, שב ברק על התחייבותו לקיים משאל עם.

בכנסת הקודמת, התקבלה בקריאה ראשונה הצעת החוק אודות משאל העם על נסיגה משטח ריבוני, אותו חוק עליו הוחלה הרציפות בשבוע שעבר. מפלגת העבודה, שישבה בקואליציה של אולמרט, שהתנגד לחוק – הצביעה כולה, כאיש אחד, בעד החוק, מתוך נאמנות למורשת רבין. יו"ר סיעת העבודה היה... איתן כבל.

מה קרה פתאום? מה הקפיץ לפתע את מפלגת העבודה, וגרם לנציגיה לצאת נגד דרכו של רבין, לה שמרו אמונים במשך עשור וחצי?

קבוצת "המורדים", המנסים להפוך את מפלגת העבודה ליותר מרצ ממרצ, מקצינים ומאמצים את עמדות השמאל הרדיקלי ביותר. שוט הפילוג שהם מניפים מבהיל את ראשי מפלגת העבודה, וגורמים להם בנושאים רבים להקצין ולאמץ עמדות שאינן עמדותיהם. כך קרה גם במקרה זה.

ההתיישבות בגולן קמה כדי להגשים את הערכים האמיתיים של תנועת העבודה. אנו, חברי הקיבוצים והמושבים בגולן, מגשימים בחיינו עד היום את הערכים הללו. מפלגת העבודה, המצדדת בנסיגה מהגולן, היא שעשתה פניית פרסה וזנחה את ערכיה. המנהיגים שחוללו את התפנית המצערת הזו, היו הגונים דיים כדי לסייג את היכולת לבצע נסיגה כזו, בהכרעת רוב במשאל עם.

ניתן לצפות מכל מפלגת העבודה, לכל הפחות לתמוך במשאל העם.

* "ידיעות הקיבוץ"

גישתי לחוק משאל עם, שהכנסת איפשרה את המשך חקיקתו, אמביוולנטית. מן הראוי היה, שלא יופיע בספר החוקים של מדינת ישראל חוק, המסדיר דרך לנסיגה משטחים שבריבונותה. מן הראוי היה, שלא תהיה כל אופציה חוקית לנסיגה כזאת. אולם במציאות הפוליטית המטורפת של מדינת ישראל, שבה ממשלות מנסות להתנקש בריבונות המדינה, כנראה שאין מנוס ממכשול דמוקרטי זה בפני נסיגה.

את העם אי אפשר לשחד במיצובישי; אי אפשר לאיים עליו בפיטורין או לקנות אותו במינויים. לכן, כל עוד קיים איום פוליטי על עתיד הגולן, מן הראוי לחשק את ריבונות ישראל על הגולן, בצורך בהכרעת העם.

מתנגדי החוק מציגים טענה מוזרה מאוד נגדו – משאל עם ... אינו דמוקרטי. משאל עם, הם טוענים, סותר את צורת המשטר הפרלמנטרית. קשה לדמיין טיעון אורוויליאני יותר מן הטיעון שהענקת זכות לעם להכריע בסוגיה לאומית כה מרכזית, אינה דמוקרטית. מה דמוקרטי יותר מכך?

סותר את המשטר הפרלמנטרי?! מעניין שבבריטניה, אם הפרלמנטריזם, לא שמעו על כך. מעניין שבצרפת, בגרמניה, בבלגיה, בסקנדינביה, דמוקרטיות פרלמנטריות למופת, רואים במשאל עם חלק מאורח חייהם הדמוקרטי. כל ההחלטות המרכזיות אודות הקמת האיחוד האירופי, התקבלו במשאלי עם במדינות האיחוד. אם כך סוגיות של כרסום קל בריבונות, כמו ויתור על מטבע לאומית ואימוץ מטבע אירופית, קל וחומר כשמדובר בנסיגה מחבל ארץ ריבוני והעברתו לריבונות זרה. הטענה הזאת אינה רצינית, היא מגוחכת.

היעדרותם של שרים ממפלגת העבודה מן ההצבעה, התבטאויותיו של אהוד ברק בגנות החוק וההתקפות עליו בתוך מפלגת העבודה בעקבות הצבעתו בעד החוק, מוזרות מאוד.

מפלגת העבודה נוהגת להתהדר ב"מורשת רבין". כדאי לזכור, ששעה שרבין קיים מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, הוא יזם משאל עם. בינואר 1994, שיגר רבין את סגן שר הביטחון מוטה גור להודיע רשמית מעל במת הכנסת, שאם תהיה נסיגה מהגולן יובא הנושא למשאל עם. בבחירות 1996, מחוייב למורשת רבין, שמעון פרס חזר על אותה התחייבות. גם אהוד ברק חזר על ההתחייבות הזאת בבחירות 1999, ודבק בה לאורך הקדנציה שלו כראש הממשלה, בה ניסה בכל מאודו להגיע להסכם עם אסד על נסיגה מהגולן. בכנסת הקודמת, זמן קצר לפני הבחירות, מפלגת העבודה בראשותו תמכה בחוק משאל העם בקריאה ראשונה ואף הטילה משמעת סיעתית בתמיכה בחוק. מה קרה? האם הרצון של מורדי מפלגת העבודה להפוך אותה ליותר מרצ ממרצ וההיגררות של רבים מחברי הסיעה אחרי המורדים, מחייבת את העבודה יותר ממורשתו של יצחק רבין?

כל הטיעונים נגד החוק אינם אלא תירוצים. יש סיבה אחת, אחת – ואין בלתה, להתנגד למשאל העם. ניתן לתמצת את הסיבה הזאת בשלוש מילים: העם עם הגולן.

ההתנגדות למשאל עם באה ממקום של אובססיה לנסיגה מהגולן המהולה בהכרה במציאות, שרצון העם הוא שהגולן ישאר ישראלי. מי שמפחד מהכרעת העם, רוצה למנוע מן העם את זכותו להחליט. השימוש במושג "דמוקרטיה" כדי לתרץ את ההתנגדות הזאת, מוציא שם רע לציניות.

* "ישראל היום"

ביום שבו קיבלה הכנסת את ההחלטה להמשיך במהלך החקיקה לחוק המחייב משאל עם במקרה של נסיגה מהגולן, התראיינתי לרשת טלוויזיה ... סעודית.

המראיינת, שעלתה לגולן, לא מצאה אותי צוהל וחוגג. אמרתי לה, שאיני אוהב את החוק הזה. זה חוק שראוי היה שלא יחוקק. "האם יש בסעודיה חוק המסדיר את ההליך לנסיגה משטח סעודי ריבוני?", שאלתי.

האמת היא, שאין מקום לחוק כזה בספר החוקים של מדינת ישראל. מדינה אינה נסוגה משטח ריבוני שלה. נקודה.

ובכל זאת, כאשר החוק יתקבל באופן סופי, זה יהיה יום חג לגולן ולדמוקרטיה הישראלית. למה? כיוון שעל הפוליטיקה לתת מענה למציאות האמיתית, לא לאוטופיה מושלמת. באוטופיה מושלמת, אפשרות של נסיגה מהגולן כלל לא הייתה עולה. באוטופיה מושלמת, כלל לא ראוי שתהיה אפשרות חוקית כלשהי לסגת משטח ריבוני. אולם המציאות הפוליטית היא שמזה קרוב לשני עשורים ממשלות ישראליות דנות על נסיגה מהגולן, פוליטיקאים ישראליים בכירים חותרים לנסיגה מהגולן. למצב הזה יש לתת מענה. ומאחר ואין דרך אחת למנוע נסיגה, יש להציב יותר ויותר מכשולים בפני איום הנסיגה. משאל העם הוא מכשול חשוב מאוד.

במה חשיבותו?

המטרה שלנו, תושבי הגולן, אינה לנצח במשאל עם. המטרה שלנו היא לשמור על הגולן. כפי שהמטרה של צה"ל היא להיערך למלחמה על מנת למנוע אותה (באמצעות הרתעה) ורק אם ההרתעה תכשל ותפרוץ מלחמה - להכריע ולנצח, כך צריכה להיות גם מטרתנו. עלינו להיות ערוכים למשאל עם כדי למנוע הסכם על נסיגה, באמצעות הרתעה דמוקרטית, אך אם ייחתם הסכם כזה – לנצח במשאל עם.

בכל מערכה, כל צד שואף לקיים אותה בזירה הנוחה לו ביותר. הזירה הנוחה לנו ביותר היא משאל עם. העם עם הגולן – זו אינה סיסמה, זו מציאות. את העם קשה לשחד במיצובישי, לאיים בפיטורין או לקנות במינויים.

נכון, אפשר לעשות מניפולציה על הבוחרים. למשל, לחתום על הסכם ובו נסיגה מהגולן, לסכם עם הסורים שיאיימו במלחמה אם ההסכם ידחה במשאל, ולהציג את המשאל כבחירה בין מלחמה לבין שלום. אבל אני מאמין בעם ישראל שהוא חכם מהפוליטיקאים המובילים אותו, ויהיה קשה להזיז אותו מנחישותו שהגולן יהיה ישראלי לעד.

זירת משאל העם היא הנוחה לנו ביותר מסיבה נוספת – זה קו ההגנה האחרון. על מנת שהסכם על נסיגה יעבור להצבעה במשאל עם, עליו להתקבל קודם בממשלה ובכנסת. ללא רוב בכנסת, אין משאל. רק אם יהיה לו רוב בכנסת, יתקיים המשאל. כך שאין לנו, בעצם, מה להפסיד. ללא חוק משאל עם, די בהצבעת הכנסת. משאל העם הוא קו הגנה נוסף.

אך אין זה סתם עוד קו הגנה. זהו קו הגנה אסטרטגי ממדרגה ראשונה, לא רק כיוון שבמשאל עם יהיה הרבה יותר קשה לקבל החלטה על נסיגה מאשר בכל פורום אחר, אלא כיוון שעצם הידיעה שיש צורך במשאל עם תרתיע את הממשלות מפני חתימה על הסכם שעלול להנחיל להם תבוסה פוליטית קשה במשאל עם.

החלת הרציפות על החוק היא הצלחה גדולה מאוד לגולן וקבלתו הסופית תהיה הצלחה רבתי.

ואף על פי כן, תמיד ראוי שנזכור – עצם קיומו של החוק הוא ויתור גדול, הוא פשרה עמוקה. מן הראוי היה, שלא תהיה כל דרך חוקית לסגת מהגולן. היום החוק נחוץ, הוא הכרח. בעתיד לבוא, יש לקוות, לא יהיה בו עוד כל צורך. 

* "שישי בגולן", "חדשות בן עזר"