הבלוג של אורי הייטנר

יואל מרשק, הקורא לבני הקיבוצים להתנדב ליחידת "כפיר" וביני תלמי הקורא להם שלא לעשות כן, ניצבים לכאורה משני צדי המתרס, אך למעשה הם עושים אותו מעשה – פוגעים בממלכתיות של צה"ל. חמור יותר – הם יוצרים פוליטיזציה וכיתתיזציה של יחידה מסויימת בצה"ל, דבר שעלול להיות נבואה שמגשימה את עצמה. זיהוי יחידות עם עמדות פוליטיות, עלולה ליצור מיליציות בצה"ל.

הגישה הממלכתית של צה"ל, שעלינו לשמור עליה מכל משמר ולחנך עליה את ילדינו, היא שצה"ל הוא גוף בלתי פוליטי, הכפוף לדרג הנבחר ועליו לממש את מדיניות הממשלה ללא כחל וסרק. הממשלה היא הקובעת מהן משימותיו של צה"ל, וצה"ל מחליט איזו יחידה תבצע איזו משימה ואם יש בכך צורך, יקים יחידות ייחודיות לביצוע משימות אלו או אחרות.

הקריאה לבני הקיבוצים להתנדב דווקא ליחידה מסויימת, כדי להוות בתוכה איזון פוליטי למי שנמצאים בה היום, מסוכנת מאוד. היא צובעת בצבע פוליטי יחידה בצה"ל והיא קוראת לחיילים להתגייס אליה, לא כדי לבצע את השליחות הלאומית שלשמו היא נועדה, אלא כשליחות פוליטית בתוך צה"ל של זרם מסויים בציבוריות הישראלית. הוא הדין, במי שקורא לא להתגייס לאותה יחידה, כיוון שמשימותיה אינן מתאימות לאג'נדה הפוליטית שלו. שתי הקריאות הללו מסוכנות מאוד, והן נמצאות באותו מישור כמו של הרבנים המעודדים את חייליהם לגל ההפגנות והנפת הכרזות באותה חטיבה, לאחרונה. מי שהדמוקרטיה הישראלית יקרה לו, חייב להתנער מן המגמות הללו.

המסר של התנועה הקיבוצית, של הקיבוצים עצמם, של תנועות הנוער והמכינות הקדם צבאיות לבנות ובני הקיבוצים, צריך להיות עידודם להתגייס לשירות המשמעותי ביותר שניתן. יש לעודד אותם להתגייס לשירות קרבי, להיות חיילים טובים, בעלי מוטיבציה גבוהה, מסירות, ראש גדול ומוסריות. יש לעודד אותם ללכת לפיקוד ולקצונה. יש להציג להם את היתרונות השונים בהתנדבות ליחידות העילית – כביטוי למצויינות אישית ומתיחת גבולות יכולתם בתרומה למדינה ובהתנדבות ליחידות הכלליות, שבהן הם משרתים עם המגוון האנושי הרחב של עם ישראל.

יש להסביר להם שכאזרחים יש להם אפשרויות רבות להשפעה פוליטית – החל מהטלת פתק בקלפי, השתתפות בהפגנות, כתיבת מכתבים למערכת, הצטרפות למפלגה כדי להשפיע בפריימריס, פעולה במסגרות חוץ פרלמנטריות ועד הליכה לפוליטיקה כדי להשפיע בפועל. כחיילים, הם חלק מצבא שתפקידו לאפשר לממשלה הנבחרת לממש את מדיניותה, גם אם הם תומכים במדיניות זו וגם אם הם מתנגדים לה.

לפני שנים אחדות, נעשה קמפיין להליכת בני הקיבוצים לקצונה, כמשקל נגד לריבוי הקצינים הדתיים. קריאה לבני הקיבוצים ללכת לקצונה היא דבר מבורך מאוד, אך הריח הפוליטי שנדף מהקריאה הזאת היה אנטי ממלכתי ואנטי דמוקרטי. יש לברך כל מגזר שבניו מתנדבים ותורמים ועלינו לחנך את בנינו ברוח זו, כהתנדבות טהורה ותרומה טהורה, ללא כל צבע פוליטי.

* "ידיעות הקיבוץ", "חדשות בן עזר"

ח"כ יריב לוין (הליכוד) הגיש הצעת חוק תמימה מאוד, לכאורה, שלא זכתה לשום חשיפה, ולא במקרה. על פי הצעת החוק, דירקטוריון חברת החדשות של הערוץ השני יוכל לבחור ולפטר את מנכ"ל החברה, ברוב רגיל, ולא ברוב של 75%, כפי שהחוק דורש היום.

תמים מאוד. וגם הגיוני מאוד. למה לסרבל כל כך את המערכת? למה להפוך אותה לבלתי יעילה כל כך? למה להערים קשיים? למה לא לאפשר לרוב לבחור, כמקובל בכל דירקטוריון נורמלי של חברה עסקית? כל כך טריוויאלי החוק הזה, ממש משעמם. פלא שהוא מוצנע כל כך?

דירקטוריון חברת החדשות מורכב מעשרה נציגים: שלושה נציגים של "רשת", שלושה נציגים של "קשת" וארבעה נציגי הציבור. "רשת" ו"קשת" נשלטות בידי הטייקונים, אנשי ההון הענק השולטים במשק הישראלי, ובהם קבוצות תשובה, ורטהיים, אלכס גלעדי ("קשת"), עופר ורקנטי ("רשת"). חלק מאותם בעלי השליטה, הם גם הבעלים של העיתונים הגדולים בישראל ואתרי החדשות הגדולים הקשורים אליהם. חברת החדשות היא מקור המידע החדשותי הגדול ביותר ובעל הרייטינג הגבוה ביותר במדינה. לא זו בלבד שאותם טייקונים הם הבעלים של רשתות התקשורת, הם גם גדולי המפרסמים במדינה וככאלה הם גם המפרנסים הגדולים של הרשתות.

החוק הקיים נועד להבטיח שמנכ"ל חברת החדשות, שהוא העורך הראשי שלה, לא יהיה תלוי בהון, כדי ליצור הפרדה מסויימת בין הון ועיתון. החוק הקיים מבטיח, שגם בהתאגדות של כל נציגי ההון בדירקטוריון, לא יהיה די כדי לבחור את המנכ"ל, והוא יהיה חייב לקבל את תמיכתם של לפחות מחצית נציגי הציבור. דרך זו נועדה להגן על האינטרס הציבורי ולצמצם ככל הניתן את תלותו של העורך ושל הכפופים לו בבעלי ההון. הדבר חיוני כדי להגדיל את הסיכוי שחברת החדשות תסקר באופן הוגן ואמין גם את העסקים של בעלי השליטה ושל המפרסמים הגדולים, גם אם אין אלו ידיעות מחמיאות, גם אם אלה תחקירים מביכים. הדבר חיוני גם כדי לאפשר דיון הוגן בנושאי כלכלה וחברה, ומתן ביטוי גם להשקפות שאינן משרתות את האינטרס של ההון הגדול.

חברי הכנסת אמורים להיות נציגיו של הציבור ובתור שכאלה – לייצג את האינטרס הציבורי. אין ספק, שהחוק המחייב רוב מיוחד משרת את האינטרס הציבורי אל מול האינטרס של הטייקונים. מה מניע, אם כן, את ח"כ לוין להגיש הצעת חוק זו, המנוגדת לאינטרס עליו הוא אמור להגן?

ההתמודדות בפריימריס עולה כסף רב, ואותם בעלי הון הם התורמים הגדולים למתמודדים. מה האינטרס של בעל הון לתרום לפוליטיקאי? אין זו תרומה, אלא השקעה. אני תורם לך היום, ואתה תחוקק למעני מחר. אתה תחוקק למעני מחר, אני אתרום לך בפריימריס הבאים.

טייקון המשקיע בח"כ שיבטיח את שליטתו על עורך החדשות החשוב במדינה, ובכך מונע את חשיפתו לתחקירים מזן "שיטת השקשוקה", עושה עסקה מצויינת. כנראה שהיא מצויינת גם לח"כ, שמלבד התרומה לפריימריס, הוא מצפה גם לנתח ראוי של סיקור אוהד בכלי התקשורת, הנשלטים בידי אלה שסייע להם בחקיקה.

הצעת החוק של ח"כ לוין נועדה לשרת את השקשוקה הזאת. יד רוחצת יד רוחצת יד – הון, שלטון, עיתון.

לא כל השלטון מושחת. לא כל ההון מושחת. לא כל העיתון מושחת. אני מאמין שרוב הפוליטיקאים, רוב בעלי ההון ורוב העיתונאים אינם מושחתים. לכן, גם איני חושב שכל קשר בין הון ושלטון, הון ועיתון או שלטון ועיתון הוא בהכרח מושחת. אבל פוטנציאל השחיתות של הקשר הזה עצום, ולכן האינטרס הציבורי הוא לרסן אותו.

זו תכלית הרוב המיוחד הנדרש לבחירת המנכ"ל. ח"כ לוין המנסה לשנות זאת, פועל בעליל נגד האינטרס הציבורי. ולא בכדי, הצעתו מוצנעת, אם לא מושתקת; כדי למנוע דיון ציבורי. הס פן תעיר.

* BSH 

"מעשי אבות – סימן לבנים". רבים ממעשי אבותינו ומנהיגי ישראל המקראיים הם אכן מופת לחינוך ולחיקוי. אך התנ"ך, המציג את אבותינו כבני אדם, על חולשות האנוש שבהם, אינו מכחד מאיתנו גם את הסיפורים הפחות סימפטיים, הפחות נעימים. ומה אז? האם גם אז – מעשי האבות הם סימן לבנים?

על פי גישת "כל האומר דוד חטא, אינו אלא טועה", אין לנו הזכות לבקר את האבות ואת גדולי האומה. אם מעשיהם נראים כשגויים, כחטאים, כבלתי מוסריים, סימן שלא הבנו אותם. גישה זו מתרצת כל עוול וכל חטא. בעיניי, גישה זו היא החמצה גדולה. היא החמצה, כיוון שהיא מונעת מאיתנו את ההתמודדות האמיתית עם סיפורי התנ"ך, ובעיקר כיוון שהיא מונעת מאיתנו את היכולת להפיק מהם את הלקח הראוי; את המופת החינוכי.

סיפורי יעקב אבינו, אותם אנו קוראים בשבועות אלה, בפרשות "תולדות", "ויצא" ו"וישלח", הם דוגמה טובה לכך. מה אנו יכולים ללמוד ולהסיק מסיפור חייו המרתק של יעקב ומהדרך בה זכה להיות נושא הבשורה וממשיך השושלת של אבותיו, אברהם ויצחק? איזה מסר חינוכי אנו יכולים להפיק מסיפורים אלה?

דמותו של יעקב בפרשת "תולדות", אותה קראנו בשבת שעברה, אינה בדיוק מופת חינוכי, אינה מודל לחיקוי. קניית הבכורה מעשו, ששב עייף ורצוץ מעמל יומו, בנזיד עדשים, ויותר מכך, גניבת ברכתו של יצחק לעשו במרמה, תוך ניצול בריאותו הרופפת ועיוורונו של יצחק, אינם בדיוק המודל הראוי להגיע למנהיגות, לזכות בבכורה. מה עושים עם סיפור כזה? איך מתמודדים עמו?

דרך ההתמודדות של הדחקה ותירוץ, ההסברים הדחוקים לפיהם בעצם יעקב לא רימה והוא לא באמת גזל, אינה רצינית. יש גבול ליכולת שלנו להתחכם עם הפשט, שבמקרה זה הוא כל כך ברור וחד משמעי. דרך ההתמודדות של הצדקת המעשים הללו, בדרכים נפתלות והסברים לפיהם לא הייתה ליעקב ברירה, אף הם אינם יכולים להשיג מטרה חינוכית. מצד שני, הסתפקות בגינויו של יעקב ובגינוי מעשיו אלה, היא חסרת תוחלת. איזו תובנה חיובית יכולה לצאת מגינוי כזה? מה ניתן להפיק ממנו?

אני רוצה להציע דרך אחרת להתמודד עם הפרשה. המסד להתמודדות זו, היא התובנה שהמסר העיקרי של היהדות הוא הבחירה החופשית – היכולת שלנו בכל עת ובכל מצב לבחור בין טוב ורע. סיפורי יעקב, בעיניי, הם סיפורי הבחירה בין טוב ורע בדרך להשגת הבכורה והמנהיגות.

עוד טרם הולדת יעקב ועשו, מתגלה אלוהים לאמם ההרה, רבקה, ומודיע לה שהתאומים יהיו אבות לשני לאומים נפרדים ושיעקב הוא ממשיך שושלת אברהם, אף שעשו הוא הבכור – "ורב יעבוד צעיר". לכאורה, אלוהים לא הותיר כל בחירה. מראש הוא קבע שהמקל יעבור לידיו של יעקב, ומכאן שיעקב יהיה זכאי לבכורה ללא קשר למעשיו. מן הסתם, רבקה שיתפה את יעקב במידע הזה מינקות, וטיפחה את המודעות שלו למעמדו הבכיר. הוא לא ראה לנכון לצאת לעבודה ולהיות שותף בפרנסת משפחתו, כי הרי הוא נועד לגדולה. לא זו בלבד – אצה לו ולאמו הדרך, וכדי להגשים את ההבטחה, אין הם בוחלים בדרכים בלתי כשרות, בדרכי קומבינה ומרמה, כפי שנוכחנו בקניית הבכורה ובגניבת הברכה.

המסר החשוב של הסיפור, הוא סופו. אחרי הקניה והגניבה, "רב לא עובד צעיר", אין כל משמעות לבכורה ואין הברכה שורה על ראשו של יעקב. ההיפך הוא הנכון. יעקב נאלץ לברוח מבית אביו, לצאת כקין לנדודים. יעקב יוצא חסר כל לגלות ארוכה וקשה, פוחד מנקמת אחיו. במערכה הזאת, בה נהג יעקב כפי שנהג, הוא יצא – וידו על התחתונה. נכון, הוא נבחר מראש, אך אף שהכל צפוי – הרשות נתונה. הוא בחר בדרך הרעה, ואיבד את עולמו.

מרגע הבריחה – כאילו נולד יעקב מחדש. הוא מבין שטעה, הוא מודע לכך שחטא, הוא מקבל עליו את העונש הכבד בהכנעה ובהשלמה ופותח דף חדש. יעקב החדש הוא איש של חסד (גלילת האבן מעל פי הבאר), איש של יושר, של מוסר, של עבודה קשה, של אהבה גדולה. בעשרים שנות גלות הוא בונה את עצמו מחדש, כאיש גדול, הראוי לתפקיד שהוא נועד לו מקטנות. דרך הקומבינות, התכמנות, הדילים ורשימות החיסול לא צלחה. להיפך, היא המיטה עליו אסון. כשהלך בדרך הישר, הלך מחיל אל חיל עד שחזר לארץ ברכוש גדול, בשל וראוי להיות אבי האומה.

בדרך נתנסה בשני ניסיונות נוספים. הניסיון הראשון הוא מאבקו, לילה שלם, עם איש האלוהים במעבר יבוק. במאבק פנים אל פנים הוכיח יעקב החדש אומץ וגבורה וכושר עמידה, להבדיל מדרכי המרמה מאחורי הגב שאיפיינו את יעקב הישן. המילה עקבה היא מרמה – לאחר שעמד בניסיון, שונה שמו מיעקב לישראל "כי שרית עם אלוהים ואנשים ותוכל".

המבחן השני היה בפגישתו עם עשו. פסגת הפגישה הזאת, בעיניי, היא אמירתו של ישראל לעשו: "קח נא את ברכתי, אשר הובאת לך, כי חנני אלוהים וכי יש לי כל". באקט סמלי, מחזיר ישראל לעשו את הברכה שלקח במרמה. הוא מסתפק במה שהרוויח ביושר ובכבוד, במה שאלוהים חנן אותו בזכות. ורק משעשו נעתר להפצרותיו ומוכן לקחת חזרה את הברכה, יכול ישראל לחזור לארץ ישראל כאבי האומה.

מעשה אבות – סימן לבנים. בפני יעקב, כמו בפני כל אחד מאיתנו, ניתנת הבחירה בין טוב ורע. כאשר בחר ברע, לא נמצא ראוי ונענש. כאשר בחר בטוב, נמצא ראוי והיה לאבי האומה. אם כך כאשר מדובר במי שנבחר מלידה, בידי האלוהים, לעמוד בראש, קל וחומר כשמדובר בנו. זה המסר של סיפורי יעקב – הדרך הראויה למנהיגות, היא דרך היושר, היא דרך העשיה, היא דרך המעשה הטוב, היא דרך הפוליטיקה הנקיה.

* "שישי בגולן", "חדשות בן עזר"