הבלוג של אורי הייטנר

סיפור חסידי ידוע מספר על האחים האדמו"רים, רבי אלימלך ורבי זושא, שהיו מרגישים את קדושת השבת במהלך כל השבת, ובייחוד בשעה שישבו בסעודת השבת עם תלמידיהם ואמרו בפניהם דברי תורה.

פעם אחת, כשנפגשו השניים, אמר רבי אלימלך לאחיו: "אחי, אימה תוקפת אותי לעתים, שמא הרגשָׁתי את קדושת השבת אינה הרגשה אמתית, אלא היא דבר שבדמיון, ואם כן גם עבודתי את ה' איננה עבודה אמתית".

הסכים אתו אחיו, רבי זושא, והציע שעל מנת לבדוק את הנושא לעומקו, יערוך כל אחד ביום חול סעודת שבת על כל פרטיה ודקדוקיה, ויאמר בה לפני תלמידיו דברי תורה. והיה – אם במהלך הסעודה ירגיש את קדושת השבת, סימן שכל הרגשותיו הן דמיונות, אך אם לא ירגיש כלום – הרי זו ההוכחה שהרגשת השבת שלו היא הרגשה אמתית.

ביצעו שני האחים את החלטתם. באחד מימות החול, לבשו את בגדי השבת, ערכו סעודת שבת על כל פרטיה ודקדוקיה, ואמרו דברי תורה בפני תלמידיהם. והנה, מיד כשלבשו בגדי שבת, בא לליבם רגש קדושת השבת כמו בימי השבת.

כשנפגשו שוב, שאל רבי אלימלך: "אם כך הדבר, מה נעשה"?

הלכו השניים לרבם המגיד ממעזריטש לספר לו את סיפורם ואת תחושותיהם. אמר להם הרב המגיד: "אם לבשתם מלבושי שבת, בדין הוא שהרגשתם את קדושת השבת, שכן יש בכוחם של מלבושי השבת להמשיך על האדמה את אור קדושת השבת. לפיכך, אינכם צריכים לחשוש כלל".

****

זכיתי לחוש היום את התחושה הזאת, כאשר קיבלתי את השבת ביום שלישי. קובי אוז התארח היום באולם הספורט בקצרין במופע החדש שלו: "סולם יעקב". מופע זה, העוסק בשבת המלכה, דרך שירים, סיפורים, הגיגים ומחשבות, מכניס את הצופה בו לאווירת השבת, "אפילו אם יוצא יום שלישי", כמאמר "הגשש החיוור".

היה זה קובי אוז במיטבו. את קובי אוז אני אוהב בכל מצב צבירה: כזמר, כמלחין, כסופר, כמשורר, כעיתונאי וכמפיק. את קובי אוז של "טיפקס" (ואני ממליץ בחום על תקליטם החדש), קובי אוז של שיריו האישיים האינטימיים ב"דמעות וים", קובי אוז של גרסאות הכיסוי בעיבוד מזרחי לשירי אריק איינשטיין, אך מעל הכל אני אוהב את קובי אוז של "מזמורי נבוכים". זהו קובי אוז הפועל לתיקון עולם, לתיקון החברה הישראלית, באמצעות החיבור בין הישראלי והיהודי, בין מקורות ישראל לבין התרבות המודרנית, בין תרבות יהדות המזרח לבין התרבות המערבית. המופע "סולם יעקב" הוא התפתחות של "מזמורי נבוכים".

במופע הזה עוסק קובי בשבת. אין תופעה יהודית מזוקקת יותר מהשבת. אך השבת – פנים רבות לה. יש דרכים שונות לחוות את השבת, כפי שיש דרכים רבות להיות יהודי – ובלבד שאין היא סתם יום ז' בשבוע, אלא אנו מעניקים לה משמעות. קובי מספר בדרכו על המשמעות שהוא ומשפחתו מעניקים לשבת. יש לו משחת שיניים מיוחדת לשבת. יש לו נס קפה מיוחד, רק לשבת. כאשר המשפחה נוסעת בשבת, אין היא נוסעת בדרך הרגילה, אלא בדרכי טיול עוקפות, שקטות, שמקנות להם את עונג השבת. וקובי אוז הלומד עם חבריו מידי בוקר גמרא, נח בשבת מהלימוד, "כי אנחנו חילונים". אז מה היא השבת? את החידה הזאת מנסה קובי לפענח במופע. בעצם, אין הוא מנסה לפענח אותה. הוא משאיר אותה פתוחה. ברוח "מזמורי נבוכים", קובי הנבוך, שאינו יודע "איך לקרוא לך, אלוהים או אלוקים" וברוח "בזכות המבוכה" של ברל כצנלסון, מקפיד להישאר עם המבוכה, ולהשאיר אותה פתוחה גם לקהלו. מה בוער לגדור גדרות ולקבוע מסמרות, אם אפשר להשאיר את השאלה פתוחה לשיג ושיח, לפיתוח ולטיפוח?

קובי אוז מופיע עם קבוצת נגנים, ובהם ה-מסמר המלווה אותו כבר שנים רבות, אדם מדר. אדם הוא מהשכונה שלנו, בן כפר הנשיא – מוסיקאי בחסד, וירטואוז, המנגן בכישרון אדיר על שלל כלים, ובהם שוליים ואיזוטריים, מפליא בליווי ובקולות ובעיקר בשריקה. הוא אפילו שורק חזנות.

במופע מארח קובי את ישי ריבו, זמר צעיר, חובש כיפה שחורה. הקהל, שברובו היה דתי, מכיר ואוהב אותו ואת שיריו. לבושתי הרבה, לא הכרתי אותו עד המופע. הוא שר מקסים ושיריו נפלאים, חכמים, דורשים את המקורות בחיבור יפהפה בין פסוקים שונים, בהקשרים חכמים. היה שווה לבוא למופע, ולו כדי להכירו.

החלק הפחות מוצלח במופע, היה כאשר קובי אוז ראיין את ישי. ישי ביישן, לא איש דיבורים, היה קצת מופתע ונבוך, ולא זרם; הראיון היה מאולץ, אך לקובי לקח קצת יותר מדי זמן להבין את הרמז.

למרות אפיזודה זו, המופע היה נפלא.

דמות מרכזית נוספת במופע, כמו ב"מזמורי נבוכים", הוא סבא של קובי אוז מצד אמו, הרב ניסים מסיקה, גדול פייטני תוניס. גם אחרי ששמעתי את הסיפור פעמים רבות, לא יכולתי שלא להתרגש עד דמעות כאשר הוא שב וסיפר את סיפורו, את סיפור בר המצווה ומרידתו הקטנה כשלא שר את ההפטרה, ואת התיקון שעשה ביום הולדתו הארבעים. הפעם, לווה השיר "אלוהיי", שבו מקיים אוז דואט עם הקלטת פיוט של סבא שלו, בקליפ שעיקרו סרט של הסבא במסיבת בר המצווה של קובי. במקום אחר בהופעה, הוא השמיע הקלטה של ההבדלה, בקולו של סבא שלו, כשקובי עונה "אמן" בקולו הילדותי.

קובי סיפר איך בילדותו נמשך אחרי הבל הפופולריות של הפופ המערבי ולא הבחין במתנה הגדולה שבחיקו – הקלטות הפיוטים בפי סבו, שהקליט טרם מותו את כל פיוטי תוניס על "טייפ הסלילים הראשון בשדרות". לקח זמן עד שהוא קלט שהצעקני וההמוני הוא הזול, והייחודי והעמוק הוא יקר הערך. הוא סיפר על הופעותיו בבתי ספר ובפני בני נוער בכל רחבי הארץ, ועד כמה הוא שמח להנחיל לנוער את המסר הזה (אני נכחתי במופע כזה שלו בפני בני נוער, ולמופע בקצרין התלוו אליי ילדיי).

הפעם נכחה גם סבתא שלו מצד אביו, סבתא מסעודה. את סבתא מסעודה קובי לא הכיר. הוא מכיר את הסיפור עליה. היא "סבתא חד סיפורית" הוא אמר, יש עליה רק סיפור אחד.

כל בני דודיו מצד אביו, סיפר קובי, הם בעייתיים באוכל. האחד אינו אוכל את התבלין הזה, השני לא אוכל את הרוטב האחר, השלישי לא אוהב בשר והרביעי לא טועם דגים וכן הלאה. וכשכולם ישבו לשולחן השבת של סבתא מסעודה, כל אחד קיבל בדיוק את מה שהוא אוהב, וחש שכל הסעודה הזאת הוסעדה בידי סבתא מסעודה במיוחד למענו.

ואז אמר קובי, שהוא בוטח במנהיגים שיודעים לטפל בענייני הביטחון והמדיניות, אבל הוא היה רוצה שיהיה להם קצת מסבתא מסעודה, קצת מאותו חסד ומאותה יכולת לפנות לכל חלקי העם, מעל לכל המחלוקות, ולתת לכולם את תחושת הבית והשייכות, את התחושה שהם רצויים. לאחר מכן הוא שר את "תפילת החילוני", שיר שבו מתקבצים היהודים בני כל הסוגים והזרמים לבית תפילה משותף, כשכל אחד מתפלל על פי דרכו. כל אחד בא למקום, כשהוא נושא על גבו את כל הסטריאוטיפים של המגזר שלו בעיני המגזרים האחרים, והסטריאוטיפים הללו על החילונים התל-אביבים, על החרדים, על הרפורמים, על הדתיים לאומיים, על האשכנזים, מופיעים בשיר במלוא ארסיותם. אולם התפילה המשותפת מלמדת אותם להתגבר על המשקעים ולמצוא את המאוחד, כי זו הדרך ליצור כאן חברת מופת.

ובעצם, כל מפעלו התרבותי של קובי אוז, וכך גם המופע הזה, הוא בהשראת סיפורה של הסבתא החד-סיפורית, סבתא מסעודה. שמעתי את הסיפור המרגש, את הכמיהה למנהיגות מסעודית, וחשבתי על נתניהו.

על נתניהו, שאתמול, במשך שש דקות ברציפות, הוקרא בטלוויזיה פשקוויל שטנה והסתה שלו נגד עיתונאית, שמילאה את שליחותה העיתונאית בתחקיר על התנהלותו; מכתב נאצה כשל אחרון הטוקבקיסטים, תחליף לתשובות על הבעיות שעלו בתחקיר. חשבתי על מנהיג שבמקום להבין שתפקידו לאחד את העם, להיות ממלכתי, מכבד ומקבל, הוא מעדיף להיבנות מ"הפרד ומשול", מליבוי וחרחור שנאת אחים.

חשבתי גם על ריבלין, נשיא המדינה, שכל מעייניו הם להיות סבתא מסעודה של עם ישראל – לחבר בין השבטים והמחנות כדי לגבש אומה וחברה.

והבנתי למה נתניהו וחסידיו כל כך מתעבים את ריבלין ומסיתים נגדו – כי הוא מייצג את אותה ממלכתיות ואותה אחדות, שממנה הם סולדים כל כך.

מי ייתן ונזכה להנהגה בהשראת סבתא מסעודה. אך הנהגה אינה רק הנהגה פוליטית. גם אמנים המדברים עם קהל, המופיעים בפני קהל, המעבירים לקהל מסרים, אף הם סוג של הנהגה. וכאשר אמן כקובי אוז מופיע ברחבי הארץ, מופיע בבתי ספר, מעביר את בשורתו – בשורתה של סבתא מסעודה, הוא תורם תרומה גדולה לבניין האומה ולתיקון עולם, שמהווה במידה מסוימת משקל נגד, לאלה הנבנים מהשנאה והפירוד. 

* "שישי בגולן"

עם ישראל מצוי בעיצומה של הגלות הדוויה, זמן קצר לאחר החורבן הנורא, ובתהומות השפל הזה, הנביא יחזקאל מציב בפניו את חזון שיבת ציון. בפרק מ מוטס יחזקאל אל שמי ארץ ישראל, מעל להר הבית, ושם הוא רואה את החזון העתידי, תמונת העתיד של ארץ ישראל ועם ישראל אחרי שיבת ציון. את התמונה הזאת, עליו להנחיל לעמו.

התמונה שנגלית לעיניו של יחזקאל היא תמונת בית המקדש. החזון שהוא מציג לעם ישראל הוא הארכיטקטורה של הבית השני, בפירוט מדויק, כולל המידות המדויקות של כל קיר ולשכה.

הארכיטקטורה הריאלית של הבית השני, שונה מארכיטקטורת החזון של יחזקאל. מן הסתם, חזון יחזקאל עמד לנגד עיניהם של בוני הבית, והשפיע על בניין הבית. אולם כדרכו של חזון – יש פער בינו לבין המציאות. האתגר הוא לשמור על קשר עין בין חזון למציאות, ולא לוותר על החזון, על ההשראה ממנו ועל החתירה להגשמתו, על אף קשיי המציאות.

****

חזון שיבת ציון של ימינו אינו חזון של בית מקדש. זהו חזון של בניין ארץ ובניין אומה, של יצירת חברת מופת של עם ישראל במולדתו. גם החזון הזה הוא חזון מפורט. הוא מפורט בכתביהם של מבשרי הציונות, הוא מפורט ב"אלטנוילנד" של הרצל. הוא מפורט בחזונותיהם של אבות הציונות ומנהיגיה.

גם החזון הזה אינו מוגשם בשלמותו. הרי אוטופיה – כשמה כן היא, אי מקום. מקום שאינו קיים. המציאות מערימה קשיים על הגשמת החזון. יש מי שנתלים בהעדר השלמות במדינת ישראל, כתירוץ למאיסה בה, מאיסה בציונות ועד חבירה לשונאי ישראל, ואפילו עד מעשה בוגדני ובלתי מוסרי של הישראלי המכוער, המפציר במועצת הביטחון לפעול בכל הכוח נגד מדינתו. אותם אנשים נתלים במופת, אך אין בי שמץ של אמון בכך שאותו מופת אכן מדריך אותם.

מי שהמופת של הגשמת חזונם של אבות הציונות, המתבסס על חזונם של נביאי ישראל, באמת מדריך אותו, הוא מי שפועל בתוך המציאות, על מנת לשפר אותה, על מנת לקרבה לחזון, לקדמה למופת. המופת מרהיב ביופיו המושלם, אולם המאבק על הגשמתו הוא עבודה יומיומית אפורה וקשה, רצופת משברים ואתגרים. מי שתש כוחו מאפרוריות ההגשמה וקשייה, נתלה כתירוץ בחזון הבלתי ממומש.

"מקום שכולו טוב" הוא הכינוי שלנו למוות. שם אין רוע, אין קשיים, אין אתגרים, אין טיפשות. העולם האמתי, עולמם של אנשים חיים, אינו עולם שכולו טוב. ולכן, זה עולם של אתגר חיפוש הטוב והמאבק על הטוב.

****

החזון הציוני, חזונם של החלוצים הציונים, לא היה חזון של בית מקדש, במובן של חידוש עבודת הקורבנות, חלילה. אך אבות הציונות ראו בהגשמתה את בניין הבית השלישי.

אין המדובר בחזון "דתי". "יבנה, יבנה, יבנה המקדש", כתבה נעמי שמר, בשירה "שירו של אבא". למה "שירו של אבא"? מן הסתם, אביה נהג לבמבם בהברה אשכנזית את גירסא דינקותא שלו, "יבנה בית המקדש במהרה בימינו" וגו', ולכן הקדישה לו את שירה. אך עיון מעמיק יותר בשיר, מציג את בניין בית המקדש כתכלית המעשה החלוצי של אביה; אביה כמייצג דור המייסדים של קבוצת כינרת, של ההתיישבות הקיבוצית בעמק הירדן. התכלית הזאת היא השיר של אביה.

אם בהר חצבת אבן להקים בנין חדש

לא לשווא אחי חצבת לבניין חדש

כי מן האבנים האלה יבנה מקדש.

 לא לשווא חצבו סוללי הכבישים, חלוצי העליה השניה והשלישית, אנשי גדוד העבודה. מן האבנים שהם חצבו יבנה בית המקדש.

אם בהר נטעת ארז, ארז במקום דרדר

לא לשווא אחי נטעת במקום דרדר

כי מן הארזים האלה ייבנה ההר.

גם לנטיעות, ליערות, לחקלאות יש חזון שהוא מעבר לעשיה עצמה, כפשוטה. נעמי עצמה זנחה את עבודת הכפים של הוריה, אך היא משוררת, והשיר שהיא שרה, הוא מזמור חדש, מעין מזמור תהילים חדש, המחובר למזמורי תהילים שהושרו בבית המקדש, ומאז ועד היום בכל יום מחדש.

אם לא שרת לי שיר עדיין, שירה לי מזמור חדש

שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש.

שיר שהוא כבן אלפיים ובכל יום חדש –

ייבנה, ייבנה, ייבנה המקדש.

השירים שהיא כותבת, הם המשך הן של מזמורי תהילים והן של השיר החסידי "יבנה בית המקדש במהרה בימינו". המהפכה הציונית, היא המרת הציפיה ש"יבנה בית המקדש" לבניין בפועל, אותו אנו בונים, שאת אבניו אנו חוצבים, שאת עציו אנו נוטעים. מן הסתם אין כוונתה של נעמי שמר לבית המקדש פשוטו כמשמעו ולעבודת הקורבנות, רחמנא לצלן, אלא לחזון החברתי הנשגב של החלוצים, אודות קימומה של ארץ ישראל כחברת מופת, המושתתת על יסודות החירות והצדק של נביאי ישראל. נעמי שמר אינה הופכת את חזונם ל"דתי", אך גם אינה "מחלנת" את החזון המשיחי. בעבורה מדובר בחזון אחד, במקשה אחת.

****

מתי זכה יחזקאל להתגלות החזונית של בניין בית המקדש?

בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְגָלוּתֵנוּ, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אַחַר אֲשֶׁר הֻכְּתָה הָעִיר, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.

השנה היא השנה ה-25 לגלות יהויכין, שיחזקאל היה בין גוליה. השנה היא 14 שנה אחרי חורבן ירושלים.

התאריך מעניין. "בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ". בהנחה שמדובר בתשרי – עשור לחודש הוא יום הכיפורים, לא ראש השנה. איך ניתן לתרץ את הסתירה?

כותב חתן פרס ישראל, הרב עדין שטיינזלץ: "חכמים פירשו שיחזקאל דיבר בשנת היובל; השנה אמנם מתחילה בראשון לתשרי, אבל שנת היובל במלוא תוקפה נכנסת רק ביום הכיפורים, רק אז יוצאים העבדים לחופשי והשדות חוזרות לבעליהם (ערכין יב ע"א). ביום הכפרה, בו העבדים יוצאים לחרות, השדות נגאלות והעולם חוזר למצבו הראשונה הנקי, רואה יחזקאל את גאולתן של ישראל ושיבתם הביתה".

והנה החיבור בין בניין בית המקדש לבין הצדק החברתי.

****

המפרט הטכני של בית המקדש, נודה על האמת, די משעמם. אך מבצבצת בו פנינה. "וּמִחוּצָה לַשַּׁעַר הַפְּנִימִי לִשְׁכוֹת שָׁרִים בֶּחָצֵר הַפְּנִימִי, אֲשֶׁר אֶל כֶּתֶף שַׁעַר הַצָּפוֹן, וּפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ הַדָּרוֹם, אֶחָד אֶל כֶּתֶף שַׁעַר הַקָּדִים, פְּנֵי דֶּרֶךְ הַצָּפֹן". בין תיאורי פונקציות הלשכות כלשכות של הקרבת קרבנות, לא נשכח מקומם של השָׁרִים. ואם מישהו לא הבחין, מדובר בשָׁרִים בשי"ן ימנית, כלומר לא מיניסטרים אלא משוררים, זמרים; מדובר באמנים.

התרבות והאמנות מקבלות מקום של כבוד בבית המקדש!

ב"שיר התעסוקה" מתאר מאיר אריאל את הגשמת הציונות, הן בידי הפועלים במעברה והן בידי החקלאים בהתיישבות העובדת, כהשתקפות ההתלהבות וההתנדבות של בוני המשכן, כמתואר בתורה.

אריאל מציג רשימה ארוכה של בעלי מקצוע נחוצים לבניין המשכן אז ולבניין הארץ היום. ובין השאר הוא מביע ספק, ולצדו משאלה:

וכאן תוקף אותי ספק משטח הבידור:

האם לכל המקצועות יקציאו זמן שידור?

אז רק עוד את האמנים, חושבי המחשבות

המציירים צורות הנרקמות, הנגלפות.

הראני את האמנים, המציירים את המחשבות.

ביופי הפיוטי הגאוני שלו, הוא המציא מילה חדשה: יקציאו. זה שילוב של יקצו למקצוע. הספק של המשורר, הוא האם במעשה החלוצי של בניין הארץ יקצו לִשְׁכוֹת שָׁרִים? אריאל יודע שללא חזון יפרע עם, וללא חושבי המחשבות והמציירים את המחשבות, אי אפשר יהיה לגשר על הפער שבין המציאות והחזון, ואנו עלולים לשקוע באפרוריות ארצית חסרת השראה.

את בית המקדש השני, ולא פחות מכך את בית המקדש השלישי, אי אפשר לבנות ללא השיר.

אם לא שרת לי שיר עדיין, שירה לי מזמור חדש

שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש.

שיר שהוא כבן אלפיים ובכל יום חדש –

ייבנה, ייבנה, ייבנה המקדש.

וכאשר מאיר אריאל כותב: "וכאן תוקף אותי ספק משטח הבידור: האם לכל המקצועות יקציאו זמן שידור?", הוא כאילו מנבא את החשש מפני הניסיון הדורסני להחריב את השידור הציבורי.

* 929

* לתקן או לנצח – במאמרי "לא לעולם חוסן", יצאתי נגד ניסיונה הדורסני של איילת שקד להפר את כללי המשחק שנקבעו לפני שנים אחדות בשיטת המינוי של שופטי בית המשפט העליון. אחרי שנים שבהן היה רוב אוטומטי לשופטים בוועדה, יזמו גדעון סער ודניאל פרידמן שיטה חלופית, המונעת מאיוריזציה אוטומטית, ומחייבת בחירת השופטים בהסכמה ובהידברות, בכך שנדרש רוב של 7 מתוך תשעת חברי הוועדה, כדי למנות שופטים לעליו. למה שקד עושה זאת? כי היא יכולה. כרגע יש לה רוב בוועדה, ולכן היא מנסה לנצל את הרוב בכנסת, כדי לאפשר לה לכפות את מועמדיה.

בניגוד להצגה השקרית של תומכי השינוי, המצב הנוכחי אינו של "זכות וטו לשופטים". זכות הווטו קיימת לכל שלושה חברים בוועדה שיש להם דעה אחת. זה המנגנון שנועד להבטיח שבחירת השופטים תהיה הוגנת, בהסכמה, מתוך הידברות. זה השינוי שפרידמן וסער יצרו כאשר הייתה סיטואציה אחרת, שבה היה רוב לצד השני.

הצעתם של סער ופרידמן נועדה למנוע את משחק החבטות הזה, שבו כל מי שיש לו רוב בעת זו או אחרת, ינצל אותו כדי ליצור בית משפט בצלמו וכדמותו באופן כוחני ודורסני. מה שהשרה עושה חמור יותר, כי היא מנסה לשנות את כללי המשחק, בשל קוניוקטורה שיש בה רוב. הרי אחרי המהפך הבא, כל תומכי ההצעה הדורסנית שלה יהיו הראשונים להתבכיין וליילל. תרגיעו. סוף סוף הגענו למודוס ויוונדי טוב, ראוי, הגון, צריך לשמור עליו. לכבד אותו.

התגובות שקיבלתי בפייסבוק על המאמר, והדיון שנוצר בנדון, הוא ממש מייאשים, כי הם מעידים על הידרדרות הציבוריות הישראלית. במקום חיפוש פתרונות ראויים והוגנים, יש התייצבות אוטומטית של "המחנה", של כל מחנה. התייצבות למלחמה. התייצבות - כאילו בית המשפט הוא האויב, ובמלחמה כמו במלחמה, ובמלחמה – "הבה נתחכמה לו". כל מי שתמכו, בצדק, בהצעה של סער, (כנראה מן הסיבות הלא הנכונות - לא כי זו הדרך הראויה, אלא כיוון שהם ראו בה דרך להחלשת בית המשפט), תומכים היום בהצעה לחזור לשיטה הקודמת, כיוון שבקוניוקטורה של היום הם רואים בה את היכולת לפגוע בבית המשפט. אבל סער לא הציע לפגוע בבית המשפט. הוא ניסה לתקן. ואלה שהתנגדו להצעתו, היו אוטומטים, תמונת הראי של אלה שתומכים היום בהצעת שקד. גם הם ראו את עצמם במלחמה, ולא ניסו לפתור אלא לנצח.

אני שומע טענה עוד יותר מרחיקת לכת, על פיה רק נבחרי הציבור צריכים לבחור את השופטים. דרך זו תהפוך את בית המשפט לסניף מפלגה. יש מקום לאיזון - והיום כשהאיזון קיים, מי שמנסים לערער אותו, אינם עושים זאת בידיים נקיות. הם אינם עושים זאת כי הם חושבים שזאת הדרך הנכונה, אלא כי הם רואים זאת כדרך "לנצח". כל הגישה הדורסנית הזאת הרסנית לחברה הישראלית.

לאורך שנים אני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי. לאורך השנים כתבתי עשרות מאמרים נגד האקטיביזם השיפוטי, דווקא מתוך רצון לחזק את בית המשפט ואת מערכת המשפט. אולם בשיח המטורף הקיים היום, כפי שבא לידי ביטוי בתגובות למאמרי, כנראה שאין קשב לאנשים כמוני, שגישתם מורכבת. יש מקום רק לשחור לבן, רק למתלהמים ושונאים, רק למי שרוצים "לנצח", לנצח בכל מחיר, לנצח בדורסנות, בכוחנות. לנצל כל קוניוקטורה פוליטית כדי להביס את "האויב". זה שיח מייאש.

* עוד יתגעגעו לפרידמן - אני מתנגד לכוונתה של שרת המשפטים לקלקל את שיטת בחירת השופטים, אך אין מקום לאופי התגובה של נשיאת בית המשפט. אלמלא נהגתי כבוד רב במרים נאור כנשיאה וכשופטת, הייתי מכנה את התגובה ילדותית.

להגנתה של הנשיאה, ניתן לומר שהיא נהגה על פי הגישה של "כוח ייענה בכוח", אולם בסופו של דבר, הרי מישהי צריכה להיות המבוגרת האחראית.

האמת היא, שעל בית המשפט העליון לעשות את חשבון הנפש שלו – מי גרם ללעומתיות הזאת בין בית המשפט והמערכת הפוליטית? מי הפך את בית המשפט למותג שלילי בקרב חלקים רחבים בחברה הישראלית? מי גרם לפגיעה באמון הציבור בבית המשפט ובכך החליש את בית המשפט ואת שלטון החוק? מי אם לא בית המשפט העליון, בעיקר בתקופת נשיאותם של אהרון ברק ודורית בייניש.

הם עשו זאת באקטיביזם השיפוטי. הם עשו זאת ביהירות של "הכל שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט". הם עשו זאת בהתנשאות של "האזרח הסביר". הם עשו זאת בכוחנות שהגיעה לשיאה במניעת בחירתה של כלת פרס ישראל רות גביזון לעליון. הם עשו זאת בהתנפלות על שר המשפטים דניאל פרידמן ובהצגת הרפורמות שהציע לתיקון המערכת כ"פגיעה בבית המשפט".

הם התנגדו להצעתם של סער ופרידמן לשינוי שיטת הבחירה; אותה שיטה שהיום הם עומדים על הרגליים האחוריות, בצדק, כדי להגן עליה. אותה שיטה היא התגלמות הרפורמות של פרידמן. פרידמן לא ניסה לבצע מהפך כוחני, ולהחליף כוחנות של המערכת המשפטית בכוחנות של המערכת הפוליטית. הוא הציע רפורמות לתיקון המערכת, למיתונה, ליצירת איזונים ובלמים בתוכה.

מי שדחו את הרפורמות שלו וסיכלו אותן, מי שהציגו אותו כאויב שלטון החוק במקום להבין שמטרתו הייתה להגן על שלטון החוק, מי שנאבקו נגדו במקום לפעול יחד אתו בגיבוש מוסכם של הרפורמות – עוד יתגעגעו לדניאל פרידמן, כפי שהם נאבקים היום להגנת אחת הרפורמות היחידות שהוא הצליח להעביר.

* נביא האקטיביזם השיפוטי - נביא האקטיביזם השיפוטי בישראל לא היה אהרון ברק אלא מנחם בגין. האקטיביזם השיפוטי נוסח ברק, הוא נוסחה ממותנת של רעיון "עליונות המשפט" של בגין.

איני תומך באקטיביזם בנוסח ברק, ולא כל שכן בנוסח בגין. אולם היום, כאשר בנושאים רבים ממשלת הליכוד פועלת בדיוק כפי שבגין הזהיר אותנו מפני האופן שבו השלטון עלול לפעול, הדברים נשמעים כתמרור אזהרה שאסור לזלזל בו.

הגישה של "אני הרוב, לי הכוח, ולכן אני יכול לעשות כל מה שבא לי" היא עיוות של הדמוקרטיה.

* והרי התחזית – הקמת הוועדה לבחינת השידור הציבורי, קברה את ניסיונו של נתניהו להחריב את השידור הציבורי, באמצעות נער השליחויות הלא כל כך חכם שלו (אם לנקוט לשון המעטה) דוד ביטן. עמידתו הנחרצת של כחלון, הצילה את השידור הציבורי בישראל.

כן, אני יודע. התוצאה יכולה להיות גם הפוכה. אבל זו התחזית שלי. גזרו ושמרו!

* עזות מצח – בנימין נתניהו ראוי לשבח על מהלך חשוב שהוביל בשנים האחרונות. הוא הוביל מהלך של הידברות ופשרה במחלוקת על זכות התפילה לכל היהודים והיהודיות בכותל. כבכל פשרה, אף צד במחלוקת לא יצא וכל תאוותו בידו, אך די היה בה כדי לממש את מהותו של הכותל כנכס לאומי, השייך לכל העם היהודי, ולא איזה שטיבל חרדי. בהידברות ארוכה הגיעו הצדדים להסכמות, שהיו להחלטת ממשלה. החלטה היסטורית, חשובה וראויה, החלטה ציונית של ממשלה ציונית, המממשת את ייעודה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

ובכך זה נגמר. חלף שבוע, חלף חודש, חלפו חודשים רבים, והחלטת הממשלה לא בוצעה, כיוון שנתניהו נבהל, השתפן ונכנע לבריונות החרדית.

וכשהיום הוא מטיף לזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי על כך שצריך לפתור את הבעיות בהידברות, אין לכך כל הגדרה זולת עזות מצח.

* החטא ועונשו – עוד יבוא זמן המאזן לכהונתו של אובמה כנשיא ארה"ב. הוא גרם לנזקים רבים, אך יתכן שהנזק הגדול ביותר של כהונתו הוא תופעת טראמפ. טראמפ הוא ריאקציה של ההזיה שאובמה מייצג.

אני מקווה מאוד שטראמפ לא יבחר לנשיא, אך עצם העובדה שאדם כמוהו נבחר בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקאית והוא מועמד ריאלי לנשיאות ארה"ב, היא תופעה שלפני 3-4 שנים הייתה בלתי נתפסת. זה לא היה קורה אלמלא דרכו של אובמה. אובמה הוא החטא וטראמפ הוא העונש.

* ריאקציה לפוליטיקלי קורקט – את תאוריית "החטא ועונשו", אמחיש באמצעות דוגמה – הפוליטיקלי קורקט. אובמה לקח את הפוליטיקלי קורקט עד הקצה, עד כדי חוסר יכולת להוציא מבדל שפתיו את צמד המילים טרור איסלמי. כלומר, יש לארה"ב ולציוויליזציה המערבית אויב נורא, הטרור האיסלמי. הוא אפילו אינו מסוגל להגדיר את האויב, ולכן ודאי שהוא אינו מסוגל להילחם בו. הריאקציה היא הליכה לקצה של הקצה של העדר פוליטיקלי קורקט - לגו'רה חסרת הסינון של טראמפ, המדבר מהבטן ללא כל סינון של תרבות, של נימוס, של מותר האדם מן הבהמה. וההמון מריע - סוף סוף יש לנו מישהו דוגרי, שאומר מה שהוא חושב בלה בלה בלה. וכך, אדם בלתי אמין ברמות שלא תיאמנה, שהפיץ בכל מערכת הבחירות שקרים וקונספירציות מופרכות בלי להניד עפעף, נתפס כ"אמין" כי הנה, הוא לא מסנן, הוא דוגרי. אדם כזה היה נשאר קוריוז, אלמלא המיאוס מעריצות הפוליטיקלי קורקט. מי שאינו מסוגל להגיד "טרור אסלמי" קוצר את הסופה של מועמד ריאלי גזען.

* יפקיר, יפקיר – בגיליון האחרון הצגתי את לקסיקון רבין. בלטה בהעדרה מן הלקסיקון הצהרתו החשובה של רבין, סמוך לבחירות 1992, בהן נבחר לראשות הממשלה: "לא יעלה על הדעת, שגם בשלום, נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר, את ביטחון ישראל".

איך שכחתי את ההצהרה החשובה כל כך? לא שכחתי. לא הכנסתי אותה, מאותה סיבה  שלא הכנסתי גם את ההצהרה המדינית האחרונה שלו, שבה פרט את תכנית הסדר הקבע שלו, שנפתחה במילים: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967".

לא הכנסתי את המשפטים הללו ועוד רבים אחרים, בשל אופיו של הלקסיקון – לקסיקון של אמרות השפר של רבין; אמירות מושחזות, לא פוליטיקלי קורקט, לעתים קצת מרושעות. זה לא היה לקסיקון של הצהרות מדיניות.

זאת, ורק זאת, הסיבה לכך שלא הכנסתי ללקסיקון את הצהרתו החשובה כל כך של רבין: "לא יעלה על הדעת, שגם בשלום, נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר, את ביטחון ישראל".

אכן, לא יעלה על הדעת.

            * ביד הלשון

אלון – בפינה שהקדשתי לשם משפחתו של יגאל אלון, הבטחתי לכתוב על יישוב וחצי, המנציחים את שמו. את החצי נשאיר לפעם אחרת והיום נכתוב על הישוב אלון.

אלון הוא יישוב קהילתי משותף לחילונים, דתיים ומה שביניהם, מתוך אידיאולוגיה של שבירת המחיצות המאוסות הללו. באלון פועלת מדרשת עין פרת למנהיגות חברתית – הכוללת מכינה קדם צבאית ומדרשה ותכניות לבוגרי צבא; זהו אחד המוסדות החשובים והמוצלחים במפעל החשוב של התחדשות יהודית וציונית בישראל.

היישוב ממוקם במדבר יהודה, על גדת נחל פרת (או בשמו הערבי ואדי קלט). בראשית דרכו הוא היה הרחבה של היישוב כפר אדומים – הראשון ביישובים המשותפים של חילונים ודתיים, אך לימים נפרד והיה ליישוב עצמאי.

היישוב נקרא אלון, על שמו של יגאל אלון, ולא בכדי. הוא ממוקם בתחילתו של כביש אלון, שלא רק מנציח את יגאל אלון, אלא מסמן את גבול הפשרה הטריטוריאלית על פי תכנית אלון. ממנו ומזרחה, עד הירדן – אזורים ממועטים באוכלוסיה פלשתינאית, מיועדים לריבונות ישראל. ממערב לו – אזורים עתירי אוכלוסיה פלשתינאית צפופה, מיועדים לריבונות ערבית. בעבר נקרא הכביש "דרך ארץ המרדפים".

היישוב אלון הוא הדרומי מבין 14 יישובים לאורך כביש אלון.

 * "חדשות בן עזר"