הבלוג של אורי הייטנר

הפגנות השנאה כלפי נשיא מדינת ישראל, המלוות את פרס בביקורו בדרום אמריקה, הם הביטוי ברחוב למאמר שטנה ושנאה נורא נגד פרס, שכתב באותה רוח גדעון לוי ב"הארץ", אתמול.

מה, גם בארגנטינה קוראים את מאמרי ההסתה של גדעון לוי?

כסגן שר במעמד של שר, יש להתייחס לליצמן כאל שר לכל דבר. מהי מחוייבותו הראשונה כשר הבריאות? כאדם פרטי זכותו להיות מחוייב דווקא לפרשנות הקיצונית של ההלכה בנדון. כשר בממשלה, מחוייבותו היא לחוק, שהתקבל מתוך הסכמה עם הרבנות הראשית לישראל, ומאשר את קביעת המוות המוחי נשימתי. כשר הבריאות, מחוייבותו היא בראש ובראשונה לבריאות הציבור. אמירתו זו של סגן השר, סותרת לחלוטין את מחוייבותו, לא רק לבריאות הציבור, אלא לחיי אדם. משמעות קביעתו היא גזר דין מוות לאנשים רבים. אדם שהמחוייבות לקדושת חיי אדם סותרת את השקפת עולמו, אינו ראוי לכהן בתפקיד שר הבריאות.

בבוא יומנו, לא יהיה לנו כל צורך, כל שימוש, באברי גופנו.

אין זו דעה. זו אקסיומה. היא נכונה, באותה מידה, לשיטתו של מי שמאמין שהמוות הוא סוף פסוק ולשיטתו של מי שמאמין בהשארות הנפש, בעליית הנשמה, בתחיית המתים. כך או כך, אין עוד כל משמעות לגוף, לחומר.

ברגע שאדם הולך לעולמו, הוא בכל מקרה תורם את איבריו. השאלה היא האם הוא תורם אותם לרימה ולתולעה או להצלת חיי אדם. זאת הברירה היחידה. זו בכלל דילמה?

איזו סיבה יש לאדם למנוע מעצמו את הזכות הגדולה להציל חיי אדם, ומחמישה שישה אנשים את הצלת חייהם או מאור עיניהם, כאשר הוא כלל אינו נדרש לשלם מחיר כלשהו לשם כך?

אם כך כל אדם – קל וחומר כאשר מדובר ביהודי. "לא תעמוד על דם רעך" – זה לב ליבו של המוסר היהודי. האם תרבות המקדשת את החיים, שבה פיקוח נפש דוחה שבת, יכולה להתפרש באופן שאינו מחייב יהודי לתרום את אבריו להצלת חיי אדם?

הסיבה היחידה שמונעת מאנשים לחתום על כרטיס "אדי" ולהציל חיי אדם, היא פחד קמאי הנובע מאמונות תפלות ודעות קדומות. קדושת חיי אדם היא ערך המחייב ביעור הבערות הזאת ומלחמת חורמה בדעות הקדומות הללו. מי אם לא שר הבריאות, האדם המופקד בידי המדינה על חייהם ובריאותם של אזרחיה, יהיה האיש המוביל מערכה כזו. מי ששבוי בעצמו באותה בערות, אינו מתאים ואינו ראוי להיות שר הבריאות.

אסיים בדברים שכתב הרב יובל שרלו בנוגע לתרומת איברים, דברים המציגים יהדות הלכתית נאורה, להבדיל מן הפרשנות החשוכה להלכה, אותה מייצג סגן השר:

"כל נימוק כגון איסור הנאה מן המת או הרצון לקום בתחיית המתים כגוף שלם אינו עומד מול הזכות הגדולה הטמונה בהצלת נפשות, שבהקשרים מסוימים מדובר בעוצמה עליה אמרו חכמים 'כאילו קיים עולם מלא'. עמדתי ההלכתית תומכת תמיכה חד משמעית בעמדה המחייבת תרומת אברים, כחלק מחובת הצלת החיים ואף שיפור איכות החיים המוטלת על האדם. אני מבין היטב את הבעייתיות ואת הנימוקים נגד תרומת אברים, אולם איני מסכים כי נימוקים אלה חזקים דיים כדי להתיר לאדם להתחמק מחובת הצלת בני אדם, ומהזכות הגדולה לעשות זאת לאחר מותו שלו עצמו".

* "חדשות בן עזר"

עוז שגיא קובל במאמרו "אפליית הזיכרון הממלכתי", על ההתעלמות התקשורתית מיום הזיכרון הממלכתי לרחבעם זאבי (גנדי), להבדיל מהעניין התקשורתי הרב ביום הזיכרון הממלכתי לרבין. אני סבור שהשאלה היא נכון היה לקבוע יום זיכרון ממלכתי לגנדי ומה הסיבה שנקבע יום כזה.

רחבעם "גנדי" זאבי, לא נרצח בשל תמיכתו בטרנספר. הוא לא נרצח כיוון שהנהיג את "מולדת". הוא לא נרצח בשל עמדותיו. הרצח שלו אינו חלק מן הוויכוח הפוליטי הישראלי.

גנדי נרצח בידי מחבלים פלשתינאים, בשל היותו ישראלי, בשל היותו יהודי, בשל היותו אלוף במילואים ובראש ובראשונה בשל היותו שר בממשלת ישראל. רצח גנדי הוא אירוע בודד בלמעלה ממאה שנות מלחמה בינינו לבין הפלשתינאים. הוא אירוע בודד במלחמת הטרור של ראשית העשור.

במלחמה בינינו לבין הערבים, נפלו אלפי ישראלים – טוראים ואלופים, חיילים ואזרחים. חיילים נפלו בקרב. אזרחים נרצחו במעשי טרור. במלחמה הזו נרצח שר. השר הנרצח הוא אחד החללים. הוא חלל ככל חלל.

ד' באייר, הוא יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל ולחללי פעולות הטרור. יום הזיכרון אינו מבחין בין טוראי לאלוף, ואין זה ראוי שהוא יפריד בין שר לאזרח מן השורה. יום הזיכרון לגנדי, הוא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. אין כל הצדקה ליום זיכרון נפרד לגנדי.

מה פתאום יום גנדי? מאין הרעיון המוזר הזה?

הסיבה לכך היא יום רבין. הוגי רעיון יום גנדי, ניסו לחקות את יום רבין על סממניו, את מרכז רבין על סממניו, את חוק רבין על סממניו ואת החינוך ל"מורשת רבין", ולהחיל אותם על גנדי. המסר של אוהדי גנדי, הוא שלשמאל יש יום רבין, לימין יהיה יום גנדי. וכפי שיום רבין הוא יום ממלכתי, כך יום גנדי יהיה יום ממלכתי.

אך אין כל סיבה להשוואה בין יום גנדי ליום רבין. כאשר הגיעו בשורות האיוב הראשונות על ההתנקשות ברבין, קיוויתי, כמו ישראלים רבים, שיתברר שמדובר במעשה טרור פלשתינאי. אילו כך היה, לא הייתה סיבה לקבוע יום זיכרון ממלכתי לזכר רבין. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, היה מנציח גם את ראש הממשלה.

הייחוד הנורא של רצח רבין, הוא העובדה שראש הממשלה נרצח בידי יהודי, בשל מדיניותו, מתוך ניסיון נואל לסיים ויכוח פוליטי באמצעות ירי אקדח. יום הזיכרון לרבין, נועד להביע אמירה ממלכתית ברורה – נגד רצח פוליטי, נגד אלימות פוליטית, בעד הדמוקרטיה. על האמירה הזאת יש לחנך את הדורות הבאים וסביבה יש לגבש הסכמה לאומית מלאה. אין כל קשר בין כל אלה לבין רצח גנדי. ולא בכדי, אין יום זיכרון לשאול המלך שנפל בקרב, ולזכר גדליהו בן אחיקם, מושל בחסות נבוכדנצר, שנרצח בידי קנאי יהודי, מתקיים צום מזה 2,500 שנה.

גם הדיבור על הנצחת מורשת גנדי, הוא חיקוי לדיבור על הנחלת מורשת רבין. ואכן, הרעיון של הנחלת מורשת רבין, הוא החמצת המסר של יום הזיכרון הממלכתי. מן הראוי שיום זה יאחד את תומכי רבין ומתנגדיו נגד הרצח. פרשת "מורשת רבין" הפכה את היום מיום ממלכתי, ליום זיכרון פוליטי של צד אחד בוויכוח.

יש צדדים יפים במורשתו של  גנדי – אהבת הארץ, ידיעת הארץ, אהבת התרבות היהודית, עושר לשוני ועוד. אך תהיה זו היתממות לראות באלה את מורשתו. מורשתו הפוליטית היא מורשת הטרנספר. אלמלא הטרנספר, הוא לא היה מקים מפלגת ימין נוספת. ייחודה של מפלגתו וייחודו היה מסר הטרנספר. זו הסיבה לכך שהאות של "מולדת" בבחירות היה ט'.

הטרנספר – לערבים או ליהודים (כן, גם הטרנספר של גוש קטיף), גרוש המוני של אכלוסיה מביתה, הוא זיהום מוסרי ופוליטי; הוא רעיון גזעני נפסד. כמובן שהקוד "טרנספר מרצון" הוא קוד שקרי, לדחיקת רגלי הערבים והמאסת חייהם בארץ, כדי שיברחו ממנה. מדינה נאורה אינה יכולה לחנך על מורשת של טרנספר. החוק המחייב לימוד מורשת גנדי, הוא חוק בלתי ראוי מבחינה חינוכית.

* "ידיעות הקיבוץ"