הבלוג של אורי הייטנר

בכנס ארצי של החברה למתנ"סים, שנערך לפני שנים אחדות בירושלים, התקיים פאנל בנושא השליחות החברתית והעשיה החברתית של המתנ"סים. בפאנל דובר על העשיה של המתנ"סים לצמצום פערים בחברה הישראלית ולמען השכבות החלשות, במיוחד בתחומי התרבות, החינוך וההשכלה. אחד ממשתתפי הפאנל היה העיתונאי מיקי מירו מ"קול ישראל". בדבריו הוא תקף את העשיה הזאת, בטענה שהיא משמשת אליבי בידי המדינה להשתמט מתפקידיה, וכך, במקום להלחם במשטר ההפרטה, המתנ"סים מסייעים לו.

הטענה הזו מוכרת, ונשמעת לעתים קרובות בשיח הציבורי אודות מדינת הרווחה. אחד הדוברים הבולטים של גישה זו הוא פרופ' דני גוטוויין (למען הגילוי הנאות – גוטוויין היה מורי בלימודי התואר הראשון בהיסטוריה, ואני רוחש לו הערכה רבה) היוצא שוב ושוב בשצף קצף נגד החברה האזרחית והמגזר השלישי, המסייעים, לטענתו, לרוקן מתוכן את מדינת הרווחה. המצדדים בגישה זו, מקפידים על ההבחנה בין צדק לצדקה. לטענתם, הצדקה – עשיה וולונטרית למען החלשים בחברה, מבטאת השלמה עם המציאות של העדר צדק חברתי ומסתפקת בשיפור מסויים של מצב החלשים בחברה. לטענתם, עמותות החסד למיניהן, הן כלי שרת בידי הקפיטליזם להנצחת המצב הקיים. הם קוראים להימנע מעשיה כזו ולהקדיש את כל המאמצים והמשאבים למאבק לשינוי פני החברה, כדי להשתיתה על צדק חברתי.

אני שולל מכל וכל את הגישה הלניניסטית על פיה ככל שיהיה רע יותר, כך יהיה טוב יותר. ככל שמצב החברה יהיה רע יותר, המצב יחייב את המהפכה שתביא לשינוי המיוחל. את התוצאות העגומות של אותה מהפכה חוותה האנושות לאורך שנות המאה העשרים. איני מציע לסוציאל דמוקרטיה לאמץ את הגישה הזו.

אני דוגל במדינת הרווחה, אך בשום אופן איני רואה בה חזות הכל. מדינת הרווחה אינה תחליף למעשה האנושי של איש לרעהו. אין כל סתירה בין צדק לצדקה – מדובר בערכים המשלימים זה את זה. החסד והחמלה אינם מילה גסה בעיניי, אלא הם ערכים חשובים ומרכזיים שבלעדיהם החברה האנושית תהיה רעה יותר. אין הם חזות הכל, ואין הם תחליף לצדק חברתי ולמדינת רווחה, אך בלעדיהם לא יהיו צדק חברתי ולא תיכון מדינת רווחה.

מדינת הרווחה אינה ערך, אלא כלי למימוש ערכים. הערך החברתי עליו יש להשתית את החברה הוא הסולידריות האנושית, הערבות ההדדית. הסולידריות היא האכפתיות של אדם כלפי רעהו, הן ברמה האישית של "אני ואתה", והן ברמה החברתית של "אני והזולת".

מי שדוגל בערכים של סולידריות חברתית, אינו יכול להתנגד למימדים המבטאים אותה. אני רואה ארבעה מימדים לביטוי הסולידריות. המימד הראשון הוא הבין אישי – האכפתיות של הפרט לרעהו ולזולת, הנכונות שלו לעשות, לתרום, להירתם, לעזור לאחרים. זה המימד הבסיסי, שבלעדיו אין קיום למימדים האחרים. זה המימד הבסיסי עליו ראוי לחנך את הדור הבא. המימד השני הוא ההתארגנות הקהילתית – קהילה וולונטרית המארגנת את חייה על ערכים של סולידריות. ככל שחברה מתרחקת באופן התארגנותה מחברה של "אדם לאדם זאב", כך היא מבטאת באופן הראוי ביותר את ערכי הסולידריות. הקוטב הנגדי לג'ונגל הקפיטליסטי, הוא הקיבוץ השיתופי. המימד השלישי הוא החברה האזרחית – אותם ארגונים ועמותות שוחרי טוב, הפועלים למען הזולת, המסייעים לחלשים, הפועלים לצמצום פערים בחברה, העוזרים למי שלא שפר עליהם גורלם. המימד הרביעי הוא מדינת הרווחה – השתתת המדינה על ערכי הסולידריות וארגונה באופן שיצמצם את הפערים בין עשירים לעניים ויאפשר חיים בכבוד – חינוך, השכלה, תרבות, בריאות ורווחה לכל.

אי אפשר להשתית הכל על מדינת הרווחה. אסור לוותר לפרט, לקהילה ולחברה לממש את ערכי הסולידריות באמצעות צדקה וחסד. אין לראות בבירוקרטיה חזות הכל. ככל שהמציאות המדינית רחוקה ממדינת הרווחה, כך גדל הצורך במימדים האחרים, הוולונטריים, של הסולידריות. מי שיוצא נגד ביטויים אלה, ורואה בהם ניגוד למאבק הכולל למען צדק חברתי, פוגע במאבק לתיקון החברה.

תיקון עולם הוא ערך עליון ביהדות. אי אפשר להפקיד את הערך הזה אך ורק בידי המדינה. הערך הזה מחייב את הפרט, את הקהילה ואת המדינה כאחד.

* "שווים", "חדשות בן עזר", bsh

ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט פתח את סדרת הרצאותיו בארה"ב באוניברסיטת שיקגו. נאומו הופרע בידי קבוצה מאורגנת היטב שקראה קריאות גנאי נגדו ונגד מדינת ישראל, שכינתה אותו "פושע מלחמה", שקראה קריאות נגד עצם הזמנתו להופיע באוניברסיטה וניסתה למנוע ממנו את האפשרות לדבר.

זו לא הייתה התפרצות ספונטנית. הייתה זו פעולה מאורגנת היטב, של קבוצות אנטי ישראליות ואנטישמיות קיצוניות הפועלות באוניברסיטאות בארה"ב. כצפוי, בקדמת הבמה התקשורתית של המתפרעים עמדו כמה יהודונים עלובי נפש, אכולי שנאה עצמית, מן הסוג שאנו מכירים מימים ימימה. ההתפרעות הזו היא חלק ממסע הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל, שהוא היום עיקר המלחמה שמובילים הערבים נגד קיום המדינה. לפיכך, ברור היה, שהתמונה באוניברסיטת שיקגו תחזור על עצמה גם בהמשך מסע ההרצאות של אולמרט. ואכן, באופן בלתי מפתיע, אותה תמונה בדיוק, כולל התייצבותם התקשורתית של המתפרעים היהודונים התורנים, חזרה על עצמה בהופעתו של אולמרט בסן פרנציסקו.

אם בשיקגו ההתפרעות הייתה הפתעה, בסן פרנציסקו היא הייתה ידועה מראש. לכן, העובדה שהפרובוקציה הצליחה שוב היא ביזיון. סן פרנציסקו מלאה ביהודים וישראלים. מן הראוי היה שאולם ההרצאות וסביבתו יגדשו יהודים וישראלים בהמוניהם, כדי לעודד את אולמרט וכדי להשתיק את הפרובוקטורים. מן הראוי היה ליזום התארגנות נגד יסודית ורצינית. אבל זה לא קרה, ולא בכדי. במערכה ההסברתית החשובה הזו, אנו נוחלים תבוסה אחר תבוסה, כיוון שמול מתקפת התעמולה האנטי ישראלית והאנטישמית הארסית הזאת, המאורגנת ומתוזמרת היטב, שבה האויב משקיע את הונו ואונו ללא כל עכבות של התייחסות כלשהי לאמת וכדרכו – ללא כל עכבות של מוסר מלחמה כלשהו, אנו לוקים בשיתוק.

איני חשוד באהדה כלשהי לאהוד אולמרט, אבל המתקפה אינה על אולמרט האיש או על דרכו הפוליטית. המתקפה היא נגד מי שהיה ראש ממשלת ישראל, בשל היותו ראש ממשלת ישראל. הדה-לגיטימציה לראש ממשלת ישראל לשעבר, היא דה לגיטימציה למדינת ישראל. הצגתו של אולמרט כ"פושע מלחמה", נועדה למנוע ממדינת ישראל את הזכות האלמנטרית להגן על עצמה ועל חיי אזרחיה והצגת עצם מימוש הזכות הזאת כ"פשע מלחמה". אהוד אולמרט, במסע ההרצאות בארה"ב, נמצא כעת בשדה הקרב. הקרב הוא חלק ממערכה נגד מדינת ישראל, והאש הנורית לעברו מכוונת לעבר כולנו.

לכן, כאשר אויבי ישראל מארגנים בקפדנות הפרעה שיטתית לאולמרט במסעו, על מדינת ישראל, הסוכנות היהודית והארגונים היהודיים בארה"ב לארגן הגנה שיטתית המונית על אולמרט. וחשוב לא פחות – עלינו להעביר את המלחמה לשטח האויב. אם האויב מתפרע בהרצאות של נציגים ישראליים ומנסה למנוע מהם לדבר, יש לנקוט באותה שיטה בהרצאות של דוברים ערביים. כאשר מנהיגים פלשתינאיים מרצים באוניברסיטאות או באולמות בארה"ב ובאירופה, יש להכין להם קבלת פנים, המזכירה להם את פשעי המלחמה האמיתיים שלהם, את העובדה שירי מכוון של טילים על אוכלוסיה אזרחית ושליחת מחבלים מתאבדים לזרוע הרג המוני בקרב אוכלוסיה אזרחית הם פשע נגד האנושות, וזו מהות מלחמתם בישראל. כאשר מנהיגים ערביים מופיעים באולמות הרצאות, יש להמתין להם בצורה מאורגנת ולהזכיר להם את רמיסת זכויות האדם בארצותיהם. בניגוד לטענות השקר כלפי ישראל – ההאשמות נגדם הן אמת לאמיתה. הנה, ממש בעת כתיבת מאמר זה, שמעתי על עיתונאית סעודית שנדונה לשישים מלקות, כיוון שהעזה לדבר על מין בתכנית ששידרה. אותה סעודיה, היא בין המממנות העיקריות של מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל, בטענה שישראל... מפרה זכויות אדם. עלינו לדאוג לכך שכל מדינאי סעודי המסתובב בעולם יתקל בכל פינה בתזכורת אודות פשעי ארצו והפרת זכויות האדם במדינתו. אין דרך טובה יותר להתמודד עם תעמולת הכזב של האויב, מאשר הצגת האמת אודותיו, לפחות באותה עוצמה.

לקח חשוב שעלינו ללמוד מהמסע נגד אולמרט – אהוד אולמרט הוא ראש הממשלה היונה ביותר שהיה אי פעם לישראל. הצעותיו לפלשתינאים, הן בתחום הטריטוריאלי והן בנושא טענת "זכות" השיבה, הרחיקו לכת יותר משל כל ראש ממשלה ישראלי בעבר. ודאי שיצחק רבין, שאומץ בדיעבד בידי השמאל הקיצוני בעקבות הרצח, לא חלם להתקרב אי פעם לאפס קציהם של ויתורי אולמרט. אפילו אהוד ברק בקמפ-דיוויד ובטאבה לא הרחיק לכת כמוהו. אולמרט בחר בעוכר ישראל ארדואן כ"מתווך הוגן" בניסיונו למסור את הגולן לסורים. והנה, לא זו בלבד שוויתוריו לא קירבו במילימטר את השלום, הם גם לא שיפרו כהוא זה את מעמדה של ישראל בעולם ולא יצרו לגיטימציה בדעת הקהל לזכות ההגנה העצמית של ישראל. צחוק הגורל הוא, שדווקא ראש הממשלה הוותרן ביותר, הפייסן ביותר, מוקע בעולם כ"פושע מלחמה".

* "חדשות בן עזר"

14 שנים אחרי רצח רבין, ניתן לומר שהניסיון ליצור ביום השנה להירצחו יום זיכרון ממלכתי משמעותי, נחל כישלון חרוץ. אין תחושה של אבל, מעט מאוד אנשים משתתפים באירועים, מרבית האירועים שמתקיימים תפלים וחסרי משמעות וכך גם חלק ניכר מן התכניות בתקשורת. רק במערכת החינוך יש ביטוי ליום הזה, וגם בבתי הספר ספק עד כמה הביטוי הוא משמעותי, המטביע חותם של ממש בתודעת התלמידים. זהו כישלון של החברה הישראלית, שלא השכילה למנף את השבר הלאומי הזה – רצח פוליטי של ראש הממשלה, ליום התייחדות אחד בשנה, שהוא חלק משמעותי ומהותי בלוח השנה העברי.

כישלון זה בולט במיוחד, דווקא לנוכח העובדה שעם ישראל הוא בעל מורשת זיכרון וכישרון לזיכרון. הרי עד היום יהודים רבים בכל העלם צמים בג' בתשרי, לזכרו של גדליהו בן אחיקם, שנרצח לאחר חורבן הבית הראשון. גדליהו בן אחיקם היה מושל על שארית הפליטה בא"י לאחר גלות בבל, שמונה בידי הצורר הבבלי שכבש את הארץ, החריב את בית המקדש והגלה את מרבית היישוב. ואף על פי כן, עצם העובדה שמנהיג יהודי נרצח בידי יהודי, נראה לחכמים חמור דיו כדי לקבוע יום צום לדורות.

יצחק רבין, להבדיל מגדליהו בן אחיקם, הוא מנהיג ישראלי, ציוני, פטריוט, שנבחר בידי עם ישראל בבחירות דמוקרטיות לתפקידו. מדובר באדם שהקדיש את כל חייו למדינת ישראל ולביטחונה, מפקדו העליון של צה"ל בניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים, אדם שהוביל מדיניות שנויה במחלוקת, אך ללא ספק מתוך אמונה שהוא עושה את הטוב למדינת ישראל. אם על גדליהו בן אחיקם נקבע צום לדורות, קל וחומר שראוי היה לקבוע יום תענית ביום השנה לזכרו של רבין. והנה, יום הזיכרון הממלכתי נכשל.

למה זה קרה?

רצח רבין היכה את החברה הישראלית מכה קשה ונוראה. הזעם, הזעזוע והאבל העמוק, היו משותפים לכל עם ישראל, זולת שולי שוליהם של השוליים המטורפים ביותר של הימין הקיצוני. גם אנשים שהתנגדו בכל לבם לדרכו של רבין, נאבקו נגדו וחתרו להפלתו מן השלטון, חשו שהכדורים שנורו לעבר רבין כוונו גם אליהם, בהיותם אזרחי הדמוקרטיה הישראלית.

האבל הלאומי האוטנטי הזה, היה על עצם העובדה שראש הממשלה הנבחר של המדינה נרצח בידי מתנקש יהודי. מן הראוי היה למנף את האבל הזה לאחדות לאומית סביב ביעור כל שריד של אלימות פוליטית בישראל, לאחדות לאומית סביב עקרונות הדמוקרטיה, חינוך לדמוקרטיה, לסובלנות ולפלורליזם.

במקום לעצב אחדות כזו, מונף האסון לצרכים פוליטיים צרים של מחנה אחד בישראל – הטלת דופי בכל מי שהתנגד לדרכו של רבין ונאבק באופן דמוקרטי נגדה, דה-לגיטימציה לדעה השונה מדרכו של רבין וניסיון ליצור זהות בין התנגדות לרבין לתמיכה ברצח. המסר לא היה שהשבר הגדול הוא עצם העובדה שראש ממשלה נרצח, אלא ש"ראש הממשלה שלנו" נרצח "בידיהם". היה זה מסר הרה אסון, ההיפך הגמור מזה שראוי היה להישמע.

המסר הזה אפילו אומץ בחוק, כאשר הוחלט לחנך על "מורשת רבין". יש לציין, שתחת הכותרת הזאת יש המציירים את רבין כאיש שמאל קיצוני, מה שרבין לא היה מעולם, ומנסים לחנך באופן ממלכתי, בשם מורשת רבין, לדרך שמעולם לא הייתה דרכו. מי זוכר, למשל, שראש הממשלה רבין, שנתיים לפני הרצח, הודיע שיחרים את טקס הענקת פרס ישראל, כי הוא מסרב ללחוץ את ידיו של ישעיהו לייבוביץ', בשל תמיכתו המוצהרת בסרבנות לשרת בשטחים? האם זו אינה מורשת רבין?

הניסיון לכפות באופן ממלכתי תמיכה במורשת אוסלו, והאופן הבוטה והדורסני שבו נעשה הניסיון הזה, גרם לניכור בקרב מחצית העם לפחות, כלפי יום הזיכרון. אין ולא יכול להיות יום זיכרון ממלכתי אמיתי, כאשר רק מחצית הציבור מזדהה איתו והמחצית השניה מזהה בו יום המכוון נגדה. ומעבר לכך, לנוכח הכישלון החרוץ של דרך אוסלו, הזהות בין יום הזיכרון לרבין להזדהות עם אוסלו, פגעה אנושות ביכולת לקיים את היום הזה.

האם העניין אבוד? האם אין סיכוי לעצב מחדש את יום הזיכרון הממלכתי?

לדעתי, חשיבותו הרבה של היום הזה מחייבת מאמץ לאומי לשקם אותו. אולם יש לעשות זאת אחרת לגמרי. לא "יום רבין" אלא יום הזיכרון לרצח רבין. לא יום של פולחן אישיות לרבין עצמו – אלא יום לזכר הרצח. אין לנו ימי זיכרון ממלכתיים לבן גוריון, לבגין, לחיים ויצמן ולהרצל. אילו רבין היה נפטר באופן טבעי, לא היה יום לזכרו. יום הזיכרון הוא תוצאה של הרצח הפוליטי, ולכן יש להתמקד באמירה – לעולם לא עוד! לעולם לא ירים עוד קין יד על אחיו.

יש להפוך את היום הזה ליום של חשבון נפש לאומי, העוסק בעיצוב הדמוקרטיה והאחדות (לא אחידות) הלאומית.

אלה תכני יום הזיכרון במתנ"ס הגולן. לאורך כל השנים, בחלק מהן בשיתוף עם מתנ"ס קצרין, הקדשנו את ערב הזיכרון לרצח רבין, לחשבון נפש בסוגיות כמו האלימות בחברה הישראלית, "רק לא מלחמת אחים" – ערב ההתנתקות, חשבון נפש אחרי ההתנתקות, שאלת החוקה לישראל, דיון על האקטיביזם השיפוטי ועוד. לא רבים השתתפו, בשל הניכור כלפי יום הזיכרון לרבין, אך הצגנו אלטרנטיבה – אפשר גם אחרת ונכון שיהיה אחרת. השנה אנו מנסים כיוון אחר – ערב לנוער, בנושא היחס לאחר. הנושא נבחר בעקבות הרצח במועדון ההומו-לסבי בת"א, והאקטואליות של הנושא צפה מאז גם סביב סוגיות נוספות כמו ילדי העובדים הזרים וקבלת ילדים עולים מאתיופיה למוסדות חינוך בפ"ת.

קשה להתמודד עם האדישות הכללית מיום השנה לרצח רבין, אך אסור להרים ידיים. זו חובה לאומית.

* "שישי בגולן", "חדשות בן עזר"