הבלוג של אורי הייטנר

שמחתי לראות שיגאל קיפניס הגיב על מאמרי "רשלנות או שרלטנות". הנה, קיוויתי, יסביר קיפניס מדוע בספר, שהינו תיאוריה המבוססת על החלטת ממשלה מסויימת, אין כל איזכור לעובדה שכעבור חצי שנה ההחלטה בוטלה פה אחד? האם הוא לא ידע, ואז איזה מין מחקר הוא זה? האם הוא ידע והעלים את המידע, ואז היכן היושרה?

התאכזבתי, לא הופתעתי, להיווכח שקיפניס ממשיך להתחמק, שהוא ממשיך להתעלם מביטול ההחלטה, ושב וחוזר להחלטה שבוטלה, כאילו יש לה תוקף. אני שב ושואל את קיפניס – מדוע הוא מעלים בספרו ובמאמרו את המידע החשוב הזה, המפריך מכל וכל את התזה שלו?

במקום להגיב עניינית, הוא מנופף באכסניה המדעית שבה יצא הספר. גם מחקר אודות "טבח" בטנטורה במלחמת העצמאות אושר באוניברסיטת חיפה, והתברר כזיוף. העובדה שספרו של קיפניס קיבל אכסניה אקדמאית, אינה פוטרת אותו מתשובה לשאלה – מדוע הוא מסתיר את העובדה שהחלטת הממשלה מ-19.6 בוטלה?

האם כאשר אני כותב שההחלטה הזו בוטלה – איני דובר אמת? אדרבא, שיקום קיפניס ויאמר זאת. אם אני דובר אמת וההחלטה בוטלה – אל יתחמק מתשובות.

קיפניס "מצטט" אותי כמי שטוען שההחלטה לא נמסרה לאמריקאים. אולם במאמרי טענתי שההחלטה לא נמסרה לרמטכ"ל יצחק רבין (ואף הצגתי את המקור לכך, ספרו של אריה שלו "שלום וביטחון בגולן"), ולעומת זאת הזכרתי את העובדה שההחלטה הוצגה לאמריקאים שהביעו עליה פליאה, כפי שקיפניס עצמו מציין בספרו.

בדבר אחד צודק קיפניס – רבין בקדנציה השניה שלו ונתניהו בקדנציה הראשונה שלו הסכימו לנסיגה ישראלית מהגולן. אולם הטענה כאילו עמדתם זו היא המשך רציף של מדיניות ישראל לפני 92' משוללת יסוד. רבין עצמו, בבחירות 92', אמר דברים חד משמעיים נגד הנסיגה מהגולן, אותה הגדיר כהפקרת ביטחון ישראל. לא בכדי, לאחר ששינה את דרכו, ביקר באורטל ואמר לנו בפירוש, "שיניתי את דעתי". לא בכדי, הוא החליט על משאל עם במקרה של הסכם על נסיגה מהגולן, והסביר זאת בכך שאין לו מנדט לנסיגה מהגולן ,כיוון שהתחייב לשמור על הגולן.

קיפניס הכניס לרשימתו כמה ציטוטים סלקטיביים של אלון וגלילי. איך יסביר את דבריו אלה של יגאל אלון במועצת הקיבוץ המאוחד בקונייטרה בנובמבר 1967: "רמת הגולן שאנו נמצאים בה עתה, הייתה מאז ומתמיד חלק מארץ ישראל. יש מי שחושש, כי ההדגשות ההיסטוריות עלולות להסיט אותנו מן העיקר, אך אין להקל ראש בטיעון ובייחוס היסטורי. בלעדיהם לא היינו כאן ולא הייתה מדינת ישראל. אך אנו נישאר כאן לא רק בשם ההיסטוריה. עלינו לעצב גבולותינו בראש ובראשונה למעין יהיו גבולות של ביטחון, שימנעו מראש כל סיכוי של ניצחון ערבי במלחמה. לכן, לא די בחתירה לחוזה שלום, אלא כל חוזה שלום מוכרח להיות מלווה בהסדרי ביטחון. שוב לא נהפוך את יישובי החולה ועמק הירדן לברווזים נחים מול לועי תותחים מן הרמה... אנו רוצים ברמת הגולן". איך הוא מסביר את העובדה שכבר ב-1968 היה אלון הראשון שתבע לספח את הגולן למדינת ישראל, במכתב ללוי אשכול. איך הוא יסביר את דבריו של אלון בכינוס של מפלגת העבודה ביוני 1973: "שליטתנו ברמה, הלכה למעשה, נגזרת מצרכי האסטרטגיה הכל ארצית של ישראל. כי המדובר בהגנה על מקורות מים ראשיים, על הגליל העליון והתחתון ועל בקעת כנרות".

אני שב ומזמין את יגאל קיפניס להסביר, מדוע העלים מספרו את העובדה, שממשלת הליכוד הלאומי ביטלה ב-26.12.67 את החלטתה להציע נסיגה מהגולן לגבול הבינלאומי, אותה הוא כה מרבה לצטט. כל עוד הוא מתחמק מלהשיב לשאלה זו, אין כל משמעות למלל שהוא שופך.

* "הדף הירוק"

מה הובטח לנו ערב ההתנתקות?

הובטח לנו שאנו מתנתקים ממיליון וחצי פלשתינאים ואין לנו עוד כל אחריות עליהם.

הובטח לנו שברגע שישראל תצא מרצועת עזה, לא תהיה לפלשתינאים כל עילה לפגע בנו. לשם כך ביצענו נסיגה מוחלטת, עד הקו הירוק, כולל מאזור חיוני וריק מפלשתינאים כמו "התוחמת הצפונית". כדי שלא ישאר לפלשתינאים תרוץ קלוש כלשהו להמשך הטרור.

אם בכל זאת ימשך הטרור, הובטח לנו, או אז נגיב בכל העוצמה. ברגע שיירה כדור אחד, צה"ל יגיב בכל הכוח.

אחרי שישראל תתנתק מרצועת עזה, הובטח לנו - אם וכאשר היא תגיב במלוא העוצמה על טרור, היא תקבל את כל התמיכה מן העולם. איש לא יבוא אלינו בטענות על שאנו מממשים את זכותנו להגנה עצמית, ברגע שישראל כבר אינה ברצועת עזה.

למען השגת ההישגים הכבירים הללו, על ישראל לשלם את המחיר הכבד של עקירת יישובי גוש קטיף. אך אל דאגה, יש לנו פתרון לכל מתיישב.

מה קרה מן ההתנתקות ואילך?

העולם ממשיך להתייחס אלינו כאל אחראים לרצועת עזה.

הנסיגה ועקירת היישובים היו תחת אש. ירי הטילים על יישובים ישראליים אזרחיים – הפשע נגד האנושות, שהחל 4 שנים לפני הנסיגה, התגבר והתעצם.

ישראל הבליגה על הירי. רק אחרי נפילת גלעד שליט בשבי ישראל פעלה בתקיפות, אך לא עשתה פעולה משמעותית להפסקת הירי. במקום פעולה כזו היא הגיעה עם החמאס להסכמי "הודנה" ו"תהדיה" שכובדו בידי ישראל באופן חד צדדי ואיפשרו לאויב להתארגן להסלמה הדרגתית של פשעי המלחמה שלו כלפי אזרחי ישראל.

כאשר לא נותרה ברירה אלא לממש את זכות ההגנה העצמית שלנו, העולם לא נתן לכך לגיטימציה, אלא הגיב בצביעות והפך את ישראל ואת הישראלים למצורעים. השיא הוא בדו"ח הצבוע של גולדסטון.

אלה התוצאות של המהלך, שכדי להשיג את הישגיו שילמנו מחיר נורא של עקירת חבל התיישבות. ולגבי ה"פיתרון לכל מתיישב", כבר קראנו בדו"ח הביניים של ועדת החקירה הממלכתית על המחדל.

ומה פתאום אני מעלה את ההתנתקות מתהום הנשיה?

כדי שיהיה ברור מה יקרה בבוקר שאחרי נסיגה מיהודה ושומרון.

* "מקור ראשון"

ב-16.10 נערכה באורטל מסיבת השקה לספר "שלושים שנים וסיפורים – אורטל 1978-2008", ספר הסיפורים של חברי אורטל, שאותו ערכתי. בימים הקרובים אפרסם בכל יום סיפור מהסיפורים שאני כתבתי לספר.

****

מכל סדרי הפסח שחוויתי מימיי, אחד אני נוצר בלבי כסדר אותו לא אשכח, כאחד מרגעי השיא של חיי.

אם עליי לבחור רגע אחד, המבטא בעבורי את תמצית ההוויה האורטלית, אבחר בסדר הפסח שערך קיבוץ אורטל בגן הוורדים בירושלים, ערב פסח תשנ"ג 1993.

היה זה בעיצומו של המאבק על הגולן. כותרות העיתונים תארו את ההסכם העומד להיחתם עם אסד בתוך ימים או שבועות. מידי יום הופיעה בעיתון אחר גירסה אחרת של מפת הנסיגה. דומה היה שכל מפעל חיינו עומד על סף עקירה וחורבן.

עוד רבות יסופר על התנערותם של תושבי הגולן; על כושר העמידה שגילינו בעשור של מאבק, שהסתיים בניצחוננו. מקומה של אורטל במאבק הזה היה ייחודי.

****

ביום ב' 22.6.92, יום לפני הבחירות, פתח יצחק רבין את הסיור המסכם של מסע הבחירות שלו, בקיבוץ אורטל. הוא בחר לפתוח את הסיור באורטל, על מנת לבטא בכך את מחוייבותו הברורה להתיישבות בגולן. בביקורו באורטל חזר רבין על דברים שאמר שבועיים קודם לכן, בעצרת לציון 25 שנה להתיישבות בגולן – שנסיגה מן הגולן פירושה הפקרת ביטחון ישראל, ושהוא מחוייב לשמירה על הגולן, לחיזוק ההתיישבות בה ולפיתוחה. דבריו היו חד משמעיים – אם הוא יבחר לראשות הממשלה, הוא יראה כמטרה עליונה את השמירה על הגולן כאזור ישראלי פורח.

הוא שכנע אותנו בכנותו. כמו רוב אזרחי ישראל, כמו רוב תושבי הגולן, כך גם רוב מוחלט של חברי אורטל נתנו לו את קולו.

חודשיים לאחר מכן, בספטמבר 92', התכנסנו, חברי אורטל, לאסיפת חירום רבת משתתפים בחדר האוכל, כדי לדון בסכנה הקיומית שנחתה עלינו. היתה זו האסיפה הראשונה מני רבות בנדון, באותן שנים. האווירה היתה קשה, אך האמירה שיצאה ממנה היתה נחושה – אמירה ברורה אודות מחוייבותנו למאבק לשמירה על הגולן בריבונות ישראלית. הוחלט שאורטל תיטול חלק פעיל במאבק של ועד יישובי הגולן ושאורטל תבצע פעולות ייחודיות שלה. הוחלט שאורטל ממשיכה לחיות, לבנות, לנטוע ולנהל את חייה כרגיל, ואינה עוסקת בהיערכות לעקירה. נבחר צוות פעולה, שיוציא לפועל את ההחלטות ויוביל את ההתמודדות של אורטל עם המצב. הרכב הצוות היה המנהיגות הפורמלית והבלתי פורמלית של אורטל, והוא כלל את כל המזכירים ומרכזי המשק בעבר ובהווה.

****

לא אתאר כאן את כל הפעולות של אורטל באותם ימים. אציין רק, שלאורך כל שנות המאבק הלכנו לאור אותם עקרונות שנקבעו באסיפה הראשונה. לאור העקרונות האלה פעל הצוות, שעמדתי בראשו, והעקרונות הללו אושררו פעם אחר פעם באסיפות רבות משתתפים שערכנו בנושא.

הסדר בגן הוורדים, וכך גם חגיגת הביכורים שערכנו בגני יהושע בת"א בשבועות תשנ"ד 1994, היו בעיניי גולת הכותרת של המאבק האורטלי. היה במבצע הזה שילוב של אמירה פוליטית ברורה – התנגדות לנסיגה, עם הצגת היופי שבהוויית החיים שאורטל מבטאת: היחד, השותפות, התרבות הקיבוצית. היתה זו מעין התרסה – המנגינה הזו היא תמצית הציונות, ואת המנגינה הזאת אסור להפסיק; אי אפשר להפסיק.

בפסח עלינו לירושלים, כמעט כל החברים והילדים וכן מספר אורחים. התמקמנו בגן הוורדים, מול לשכת ראש הממשלה מצד אחד והכנסת מצד שני, ושם ערכנו את ליל הסדר. היה זה הסדר היפה והמרגש ביותר בתולדות אורטל. המבצע אורגן באופן מופתי, הן מבחינת הלוגיסטיקה והן מבחינת התוכן: ההגדה הקיבוצית, הקולית – חבורת הזמר של אורטל, התפאורה היפה. הסדר התנהל בתוך חממה גדולה שהורכבה במיוחד לצורך העניין. בתוכה הצבנו תבליט של אורטל על רקע הנוף הגולני, כתובות "שלום עם הגולן" (אז טרם הומצאה הסיסמה המובילה "העם עם הגולן") וכתובת ענק ועליה ציטוט מתוך ספר עמוס, המופיע בהגדה הקיבוצית – "ולא ינתשו עוד מעל אדמתם".

האירוע זכה לסיקור תקשורתי רחב, בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונים, זכה להערכה רבה בגולן ומחוצה לו, גיבש את החברה האורטלית וחיזק את גאוות היחידה.

הסדר שערכנו, היה סדר פסח כהלכתנו. בין הטקסטים שקראנו וששרנו, אמרנו אמירות הנוגעות למאבק על הגולן. לשירי הסדר הוספנו שיר אחד – שירן של רחל המשוררת ונעמי שמר "כינרת" ("שם הרי גולן"). זהו שיר בלתי פוליטי לחלוטין, לבטח אין זה שיר מחאה. אך דווקא בו ראינו ביטוי לתחושתנו ולמאוויינו. השיר הזה מבטא את הוויית החלוציות של ראשית ההתיישבות הציונית בעמק הירדן. אמירתנו כקיבוץ, היתה שאנו נאמנים לדרך, אנו ממשיכים בדרך, אנו מחוייבים לדרך גם אם תש כוחם של מנהיגי תנועתנו, הם כשלו וסטו ממנה. אני זוכר היטב עד היום את ההתרגשות הרבה שאחזה בי, כחבר הקולית של אורטל, כששרנו את השיר הזה. כל המסובים הצטרפו אלינו לשירה. במעמד הזה היתה משמעות מיוחדת למילים "האוכל לבגוד בך, האוכל לשכוח חסד נעורים?".

סדר פסח מסתיים בהכרזה "בשנה הבאה בירושלים הבנויה". אנו, מירושלים, הכרזנו "לשנים הבאות באורטל הבנויה". איני יודע כמה מן המשתתפים באמת האמינו שכך יהיה. באותה שנה חגגנו 15 שנים לקיומנו. 15 שנים חלפו מאז, ואנו חוגגים את שנת השלושים באורטל הבנויה. ואני מאמין, שגם את שנת היובל ואת שנת המאה נחגוג באורטל הבנויה.