ה-4 בנובמבר 2008 יכנס להיסטוריה האנושית ובפרט להיסטוריה האמריקאית כאחד הימים הגדולים והמהפכניים בתולדותיה; היום שבו אדם שחור נבחר לתפקיד הבכיר בעולם – נשיא ארה"ב. 133 שנים לאחר התיקון לחוקה האמריקאית שביטל את העבדות, ארבעה עשורים וחצי בלבד אחרי ביטול חוקי האפרטהייד שהיו נהוגים בארה"ב, קרה הלא יאומן – אדם שחור נכנס לבית הלבן.
ברק חוסיין אובמה, סנטור צעיר ואלמוני בן 47, עלה כמטאור בשמי הפוליטיקה האמריקאית, כבש את המפלגה הדמוקרטית בנצחו את הפייבוריטית האולטימטיבית הילרי קלינטון, ובבחירות הכלליות לנשיאות הוא הביס את המועמד הרפובליקאי ג'ון מקיין. עיני העולם כולו התמקדו באיש הזה, שהיה לאדם הנערץ ביותר בעולם. איש מבריק, ברוך כישרונות, יפה תואר, בעל כריזמה נדירה וכושר רטורי יוצא דופן זה, הפיח תקווה בעולם כולו, בחזונו ובאישיותו.
העולם כולו צפה, מרותק, בנאום הניצחון של אובמה. עצם בחירתו של שחור לתפקיד החשוב ביותר בעולם, לנוכח ההיסטוריה הגזענית בארה"ב, יצרה תחושה של צדק היסטורי, של ניצחון ערכי החירות והשוויון. אך אובמה לא רץ בשם צבע עורו ולא ביקש תמיכה מסיבה זו. אין ספק שמדובר במנהיג טבעי, אדם מוכשר ביותר, בעל אישיות סוחפת, בעל קסם אישי רב, המקרין אמינות ואנושיות ולכן מעורר אמון והזדהות. אובמה מדבר בשם חזון, לא גבוה מידי אך מרומם נפש, של חברה צודקת יותר, המבוססת על ערכים של הוגנות, סולידריות ואנושיות; אנטיתזה למסר המפורר והמנכר של הדרוויניזם החברתי השליט בעשורים האחרונים בעולם כולו, ובארה"ב בפרט. אובמה, השולט היטב ברזי הטכנולוגיה, נאם – כשנאומו כתוב על שני טלפרומטרים משוכללים שהוצבו מולו, ויצרו אשליה כאילו הוא נושא את נאומו בע"פ. נאומו מעורר ההשראה של האוראטור הדגול הזה, לאחר בחירתו, יצר תחושה של משק כנפי ההיסטוריה. מאות מיליונים שצפו בנאום, בכל רחבי העולם, חשו שהם נוטלים חלק באירוע שעשוי לשנות את פני ההיסטוריה ולהצעיד אותה לעתיד טוב יותר.
בחירתו של אובמה הייתה על רקע המשבר הכלכלי שפקד את ארה"ב והעולם כולו. המשבר הזה ניפץ את מיתוס "היד הנעלמה" של המשק, עליו מבוסס האידיאל הקפיטליסטי. על פי המיתוס הזה, הכלכלה החופשית הינה אוטונומית לחלוטין, שאסור ש"תתלכלך" באמצעות מעורבות ממשלתית או ציבורית כלשהי, או שתופרע בידי "רעשים" חברתיים ואידיאולוגיים כלשהם. רצונם של האנשים להתעשר הוא המניע הטבעי ביותר, הגורם להם לפעול ברציונליות בניסיון להשיג את העושר. ואם אנשים מסויימים נוהגים בחוסר רציונליות,
טעויותיהם מתוקנות ונבלעות במערך הכללי של השוק. אין צורך בשום התערבות, כי כאשר השוק מתנהל באופן עצמאי, יד נעלמה מסדרת את העניינים בצורה הטובה והצודקת ביותר לטובת הכלל. צודקת – פירושו, מאפשרת לבעלי היוזמה והכישרון החרוצים להצליח. בהצלחתם הם מקדמים את הכלכלה כולה, לטובת כלל השחקנים. הממשל הרפובליקאי של בוש מזוהה מאוד עם האידיאולוגיה הזו. המשבר הכלכלי הוכיח, שהיד הנעלמה נעלמת ברגעים הקריטיים ביותר; שרדיפת הבצע נטולת הרסן עלולה להמיט אסון כלכלי, ושהשוק החופשי חייב ריסון בידי הציבור, המדינה, ואפילו המילה הגסה הנקראת ממשלה.
כבר ממשל בוש, בימיו האחרונים, הבין זאת, ונקט בצעדים דרסטיים של מעורבות ממשלתית במשק כדי לעצור את ההתדרדרות לאסון. אולם אובמה ידע לנסח את המעורבות הזו במונחי חזון של צדק חברתי וסולידריות. אובמה הוביל מדיניות של מעורבות רבתי במשק האמריקאי, והצליח לבלום את ההתדרדרות ולהעלות את המשק האמריקאי על פסים של צמיחה.
היעד המרכזי של אובמה, הוא ביטוח בריאות ממלכתי – מהפיכה חברתית של ממש במדינה שבה 50 מיליון בלתי מבוטחים. מטרת הרפורמה היא להבטיח ביטוח בריאות לכל אמריקאי. האמצעי לכך הוא מס בריאות גבוה, המבטא סולידריות חברתית – העשירים ישלמו יותר כדי לאפשר ביטוח בריאותם של העניים. יעד זה שנוי במחלוקת, במדינה שבה המילה הגסה ביותר היא סוציאליזם. הרפורמה הזאת מעוררת התנגדות רבתי ומסע הסתה נגד אובמה. אובמה נחוש להעביר את הרפורמה, ולעת עתה הוא מסרב להתפשר עם המתנגדים. ההתנגדות למדיניותו עזה, וספק אם יצליח להעביר את הרפורמה. מכל מקום, המחלוקת העמוקה הזו פגעה במעמדו, וסדקה את הילת המשיח שאפפה אותו.
סיבה נוספת לירידה במעמדו הציבורי של אובמה ובתמיכה בו, היא כישלון מדיניות החוץ שלו. בניגוד למדיניות הפנים שלו, המבוססת על ערכים של צדק וחירות, מדיניות החוץ שלו מבוססת על התרפסות בפני אוייבי הצדק והחירות. דומה, שאובמה שבוי בסיסמאות הקמפיין שלו, בהם תקף את ממשל בוש, והוא מונע בעיקר מן הרצון להיות היפוכו של בוש.
ג'ורג' וו. בוש, לא נבחר לתפקידו בגין מדיניות החוץ שלו. הוא נתפס כבדלן, והיה למשל ושנינה כאשר בראיון טלוויזיוני טרם בחירתו הפגין בורות מביכה בענייני חוץ וכשלא ידע לנקוב בשמותיהם של מנהיגי העולם. המהפך בדרכו של בוש נוצר ב-11 בספטמבר 2001. מתקפת הטרור על ארה"ב הבהירה לבוש בצורה החדה והאכזרית ביותר, שהעולם החופשי נמצא תחת מתקפה של ציר רשע, שבסיסו האחד הוא הפונדמנטליזם המוסלמי ובסיסו האחר הוא הפונדמנטליזם הקומוניסטי של צפון קוריאה. בוש היטיב להבין שציר זה מאיים על שלום העולם, ושעל העולם החופשי לנהל מלחמת חורמה נגדו. אבן הראשה של הציר הזה הוא איראן, וסכנת התגרענותה היא האיום הגדול ביותר על שלום העולם. בוש עשה שגיאות רבות, אך הוא נהג כמנהיג העולם החופשי – הצביע על המציאות העולמית, של מאבק בין בני אור ובני חושך, בין טוב ורע, בין חירות ודיכוי, בין העולם החופשי לעולם הרשע.
נשיא ארה"ב הוא מנהיג העולם החופשי. מול האיום של ציר הרשע, שלא היה כרשעתו מאז היטלר, ראוי העולם החופשי שיעמוד בראשו צ'רצ'יל. אין כמו הכריזמה של אובמה, כדי לאחד את העולם החופשי ולהוביל אותו למאבק על ערכי החירות, הצדק והשלום מול אויבי החירות, הצדק והשלום. אובמה יכול לסחוף את האנושות הנאורה בנאומים מעוררי השראה, ולקבל את ההחלטות הנכונות בכושר קבלת ההחלטות שלו. ברגע הקריטי הזה בתולדות האנושות, יכול היה אובמה להיות האיש הנכון במקום הנכון, ולהוביל את הנאורות לניצחון במאבק על דמותה של האנושות ועל שלום העולם.
למרבה הצער, במקום להיות צ'רצ'יל, בחר אובמה להיות צ'מברליין. עוד טרם בחירתו ובעיקר לאחריה, הוא נקט מדיניות רופסת, כנועה ופייסנית מול ציר הרשע. הוא מתחנן בפני האיראנים שיסכימו לנהל עמו מו"מ, הוא מתחבק עם הרודן האנטישמי הפיסכופט הוגו צ'אווס, הוא מפלרטט עם חמאס. ב נאום היסטורי לעולם המוסלמי שנשא בקאהיר - במקום מסר ברור נגד הרשע וקריאה להמוני המוסלמים להתקומם נגד הקנאות האסלאמית, הוא אמר כמה אמירות בלתי מחייבות נגד הקנאות, ומיקד את נאומו בחנופה מביכה כלפי העולם המוסלמי.
התוצאה – צפצוף של ציר הרשע, החש התחזקות רבתי מאז עליית אובמה לשלטון. אחמדניג'אד הרשה לעצמו לזייף את הבחירות, לדכא באלימות התקוממות עממית, ואובמה הגיב בחולשה רופסת. אחמדיניג'אד מינה את האחראי לפיגוע הרצחני במוסדות הקהילה היהודית בבואנוס איירס לתפקיד שר הביטחון האיראני. הוא ממשיך במרץ לקדם את המהלך ההיסטורי המרכזי שלו – הפיכתה של איראן למעצמה גרעינית, תוך שהוא מהתל בארה"ב ובעולם החופשי. צפון קוריאה, שהתקפלה מול מדיניותו התקיפה של בוש והסכימה לנטרל את ארסנל הגרעין שלה, קראה תגר על ארה"ב בניסויים גרעיניים פומביים, בשיגור טילים ארוכי טווח ובאיומים להפעיל נשק גרעיני נגד אויביה. הטאליבן באפגניסטן ובפקיסטן מתקדם ורושם הצלחות חסרות תקדים.
לעומת רפיסותו מול ציר הרשע, גילה אובמה תקיפות נגד בעלת בריתה הדמוקרטית של ארה"ב – ישראל, במסע אובססיבי חסר פשר נגד הבניה בהתנחלויות. הוא נקט במספר צעדים שנועדו להפגין שישראל אינה עוד "הבן המועדף" של ארה"ב, כמו הקדמת פגישה עם מנהיגי ערב לפגישה עם ראש ממשלת ישראל, בניגוד למסורת האמריקאית, ביקור במזה"ת תוך פסיחה על ישראל ועוד.
מה דוחף את אובמה למדיניות זו כלפי ישראל? יש המצביעים על הרקע המשפחתי האסלאמי בחלקו, כגורם להיותו אנטי ישראלי. הללו נוהגים להבליט את שמו האמצעי, חוסיין, כביטוי לכך. איני מקבל זאת, כפי שאיני סבור שאובמה הוא אנטי ישראלי מיסודו. אני אף מאמין לו, כאשר הוא מציג עצמו כידיד ישראל.
אולם כיוון שאובמה בחר להנהיג מדיניות צ'מברליינית, הצד השני של פיוס הצורר, הוא הפניית עורף לבן הברית הדמוקרטי.
מורו ורבו של אובמה, המנהיג ולוחם החירות השחור מרטין לותר קינג, היטיב ליצור זהות בין המאבק על ערכי הצדק והחירות, לתמיכה במדינת ישראל ובציונות. קינג היה הראשון שהשכיל לאבחן את האנטי ציונות, כשם קוד לאנטישמיות בעידן שבו האנטישמיות המסורתית הינה מותג שאינו תקין פוליטית. עד כה, אובמה אינו הולך, בנושא זה, בדרך שהציב מורו הדגול.
האם ידבק אובמה במדיניותו הצ'מברליינית? אובמה הוא אדם חכם, אמביציוזי ובעל רצון ברזל להצליח ולהירשם בהיסטוריה כאחד מגדולי הנשיאים של ארה"ב. כישלונותיו בתחום מדיניות החוץ, שאם ידבק בה ילכו ויגברו, ואובדן הפופולאריות שלו בארצו, יחייבו אותו, אני מאמין, להתפכח. כבר עתה נשמעות זמירות חדשות בנושא האיראני מפי בכירים בממשלו. יש לקוות שאובמה ישנה כיוון וימלא את התפקיד הראוי של מנהיג העולם החופשי הנמצא תחת מתקפה קשה. יש לקוות שהוא לא יזדקק לעוד 11 בספטמבר, כדי שיפול לו האסימון.
התפכחות כזו תביא לשינוי גם במדיניותו כלפי ישראל. גם כאן, ניתן לראות ניצנים של שינוי. "אנא, בכוח", כך הכתיר העיתונאי גדעון לוי את מאמרו ב"הארץ" ערב פגישת נתניהו - אובמה. במאמר זה הוא ממש התחנן בפני אובמה להפעיל כוח נגד ישראל ונגד ראש ממשלתה, כדי לגרום לישראל להתקפל. ברוח זו התנבאו גם עקיבא אלדר ומאמרי המערכת של העיתון. הם כתבו זאת באופוריה משיחית – הנה, יש סוף סוף מי שיכפה על ישראל את הדרך, שבאמצעים דמוקרטיים לעולם לא נצליח להשליט עליה.
היום מבטאים לוי, אלדר ומאמרי המערכת אכזבה מאובמה, שאינו מספק את הסחורה. ואם הם מאוכזבים מאובמה, כנראה שאין הוא כל כך אנטי ישראלי. אובמה נסוג מכמה מדרישותיו האולטימטיביות, כמו הפסקת הבניה במזרח ירושלים, ויש לקוות שנתניהו לא ימצמץ ויעמוד על האינטרסים החיוניים של ישראל, משוחרר מאימת אובמה.
אובמה מאבד מזחיחותו ויש לקוות שיהיה פתוח לשנות את דרכו, במדיניות החוץ. יש לקוות שכפי שהוא קובע בארצות הברית סדר יום של צדק, חופש וסולידריות, כך ישכיל לקבוע סדר יום כזה גם בעולם – סדר יום המבחין בין טוב ורע, בין טובים ורעים ומוביל את הטוב למלחמה ברע, את הטובים למאבק ברעים. אובמה יוכל לעשות זאת באופן פחות מגושם משל קודמו, ביתר יצירתיות, חכמה ועורמה, אך בלא פחות נחישות.
עצם בחירתו של אובמה הייתה אירוע היסטורי שקשה להגזים בחשיבותו, הסמלית והמעשית. היום, אחרי קרוב לשנה, עדיין לא ברור האם ההבטחה הגדולה תהיה לפארסה. יש לקוות שאובמה לא יהיה החמצת המאה.
* "שישי בגולן", "חדשות בן עזר", BSH
בבלוג זה
בכל הבלוגים
