יגאל קיפניס, "ההר שהיה כמפלצת", הוצאת "מגנס", 2009, 356 עמ'
ב-19.6.67, 9 ימים אחרי מלחמת ששת הימים, קיבלה ממשלת ישראל החלטה סודית, על פיה לא תהיה כל נסיגה מהשטחים שנכבשו במלחמה ללא הסכם שלום. תמורת הסכם שלום, ישראל תהיה מוכנה לסגת מסיני ומהגולן לגבול הבינלאומי. בהסכם השלום עם סוריה תעמוד ישראל על פירוז הגולן ועל הבטחה מלאה של זרימת המים מהמקורות שבאזור לישראל.
מה משמעותה של החלטה זו? האם ועד כמה היא רלוונטית למציאות הישראלית והמזרח תיכונית ב-42 וחצי השנים שחלפו מקבלתה?
יגאל קיפניס, מחבר הספר "ההר שהיה כמפלצת", מבסס על החלטה זו תיאוריה רבתי אודות התנהלות ישראל בסוגיית הגולן מאז ועד היום. בהחלטה זו הוא רואה את בסיס פעולתן של כל ממשלות ישראל מאז. יש רק בעיה קטנה עמה עליו להתמודד – אותה הממשלה שקיבלה את ההחלטה, היא הממשלה שהחליטה על ההתיישבות בגולן והיא שהקימה בפועל את היישובים. ראש הממשלה לוי אשכול, הוא שדחף והוביל את מפעל ההתיישבות בגולן והיה מעורב בו עד פרטי הפרטים. על השניות הזאת הוא בונה תיאוריה מעניינת. ההתיישבות קמה כמפעל זמני, עד הסכם שלום ונסיגה מהגולן, "ובכך להפגין את הנחישות להחזיקו לאורך זמן ככל שידרש". במילים אחרות – מטרת ההתיישבות הייתה לאותת לסורים, שללא הסכם שלום ישראל לא תיסוג מהגולן ובכך להניע אותם לגשת למו"מ על שלום, שבו ישראל תיסוג מהגולן, עד הגבול הבינלאומי.
תיאוריה מעניינת, אלא שהיא מתעלמת מעובדה קריטית, המפריכה אותה מכל וכל. ב-26.12.67 החליטה הממשלה פה אחד לבטל את החלק מן ההחלטה הנוגע לנכונות לנסיגה מהגולן (ומשאירה על כנה את ההחלטה אודות נסיגה מסיני). מדוע ההחלטה בוטלה? הרי אינספור החלטות ממשלה מתיישנות ואינן מיושמות והממשלה אינה טורחת לבטלן. במקרה זה ההחלטה בוטלה, כדי שאי אפשר יהיה להשתמש בה ביום מן הימים כתקדים או כטענה. היא בוטלה, כיוון שמטרת הממשלה הייתה לשמור על הגולן.
ספר שלם, שכולו תיאוריה המתבססת על החלטה שבוטלה כעבור חצי שנה ושבוע, ואין בו אפילו אזכור לעובדה שההחלטה בוטלה, אף שביטול ההחלטה הינה עובדה ידועה, שהתפרסמה מאז בספרים ומאמרים רבים.
ספרו של קיפניס גדוש לעייפה בנתונים, במספרים, בפרטים ובפרטי פרטים זניחים ולא רלוונטיים, מה שהופך אותו למשעמם וקשה לקריאה למי שאינם היסטוריונים ויודעי ח"ן. והנה, דווקא הפרט החשוב כל כך, שההחלטה עליה הוא מבסס את הספר בוטלה, אינו מופיע.
מה קרה כאן? האם זו רשלנות, של חוקר שהטביע את ספרו בים של פרטים, ודווקא העובדה החשובה ביותר נעלמה מעיניו? או שמא זו שרלטנות, של מי שהעלים מקוראיו את הפרט החשוב, המפריך מעיקרה את התיאוריה של הספר?
מדוע קיבלה הממשלה את ההחלטה ב-19.6? ההחלטה נבעה מהטראומה של הלחץ האמריקאי והסובייטי הכבד שהביא לנסיגה ישראלית מסיני ללא תנאי לאחר מבצע "קדש", 11 שנים קודם לכן. כדי להדוף לחץ דומה, קיבלה הממשלה החלטה המחשקת אותה במספר תנאים – אין נסיגה ללא חוזה שלום, אין נסיגה מעבר לגבול הבינלאומי, דרישה לפירוז הגולן ולהבטחת זכויות המים. ההחלטה הייתה סודית ביותר, ואפילו הרמטכ"ל לא עודכן אודותיה, כפי שמספר תא"ל (מיל') אריה שלו בספרו "שלום וביטחון בגולן", כיוון שלא הייתה כוונה לממש אותה, אלא להשתמש בה כתכנית מגירה להתמודדות עם לחץ כבד מנשוא. משהתברר שאין לחץ כזה, מיהרה מאוד הממשלה לבטל את ההחלטה. אפילו קיפניס מודה שהלחץ מפניו חששה הממשלה לא בא. להיפך, הוא מתאר את התגובה האמריקאית להחלטה, ומצטט את שר החוץ אבא אבן: "ראיתי שראסק [מזכיר המדינה האמריקאי א.ה.], גולדברג [השגריר לאו"ם] ועמיתיהם אינם מאמינים כמעט למשמע אוזניהם. הנה, למחרת ניצחונה מביעה ישראל נכונות לוותר על רוב הישגיה תמורת התנאי הפשוט של שלום קבע". מה הפלא שההחלטה בוטלה במהרה?
התיאוריה לפיה ההתיישבות הוקמה כדי לעקור אותה, כל כך מגוחכת שדומה שחבל להתאמץ כדי להפריכה. ובכל זאת – הרי אותה ממשלה לא התכוונה לסגת משטח כלשהו ללא הסדר שלום. ואף על פי כן, היא החליטה על התיישבות בגולן, בבקעת הירדן ובגוש עציון, אך התנגדה בתוקף להקמת יישובים ביהודה ושומרון, כיוון שראתה באזורים אלה קלף מיקוח במו"מ על הסדר שלום. הרי יכלה ליישב גם את יו"ש כדי לזרז את ירדן או הפלשתינאים לשבת למו"מ. אולם אף ממשלה לא יישבה שטחים שהתכוונה לסגת מהם, שהרי יישובים מוקמים כדי לעצב את גבול הקבע, ולא כדי להיעקר.
על בסיס ההחלטה שבוטלה, מנתח קיפניס את דרכו של כל אחד ממקבלי ההחלטות, ואת פעולתו למען ההתיישבות הוא מתרץ על פי התיאוריה היצירתית שלו. למשל – אשכול. מאחר וקיפניס אינו יכול למצוא מפי אשכול ציטוטים המאוששים את גרסתו, הוא עושה כן על דרך הפלפול. כשאשכול אומר ש"ההתיישבות מסמלת את מימושו של הסיכוי הגדול שנפתח בפנינו עם הניצחון במלחמת ששת הימים" ושבזכותה "לא יומטרו עוד פגזים ופצצות על יישובינו ולא יוכלו זדים להתנקש למימינו", מסביר קיפניס ש"בדבריו של אשכול לא הייתה אמירה על התיישבות של קבע בגולן". כאשר אשכול מגיע להשיג מדיני חשוב, שבהחלטת מועה"ב 242 מדובר על נסיגה משטחים ולא מהשטחים, כלומר מתקבל עקרון הפשרה הטריטוריאלית בה דגל, מסביר זאת קיפניס שההחלטה "הותאמה לעמדת ישראל שהגבול הבין-לאומי יהיה גבול הקבע והשטחים המפורזים ישארו בידי ישראל". אם כך, מדוע חודש אחרי קבלת ההחלטה ביטלה הממשלה את החלטתה? ומדוע בדיוק חודש לפני החלטת מועה"ב הצהיר אשכול ש"הממשלה הזאת אמרה: לגבי הרמה – אין שאלה ואין ספק".
באותה דרך יצירתית, תוך שימוש בציטוטים סלקטיביים המבוארים על דרך הפלפול, אונס קיפניס את דרכם של הגדולים בדוחפי ההתיישבות בגולן וסיפוח הגולן לישראל, כמו יגאל אלון, ישראל גלילי ואחרים. כדי להפריך כל בדותה, יש צורך במאמר שאורכו כאורך הספר כולו, ומפאת קוצר היריעה לא אוכל לעשות זאת במסגרת זו.
קיפניס, שהתעלם בלי למצמץ מביטול החלטת הממשלה, לא יכול כנראה להתעלם מההחלטה החשובה ביותר שהתקבלה בנוגע לעתיד הגולן – החלת הריבונות הישראלית על הגולן ב-1981. אך הוא מוצא דרך יצירתית להתמודד גם עם בעיה זאת – החוק מוצג כ"מהלך טקטי המונע משיקולים לטווח קצר, כלומר לתת מענה לנסיבות מדיניות, פוליטיות ואישיות שהתקיימו בעת ההיא". מהלך כה דרמטי, אחד מארבעת המהלכים המדיניים הדרמטיים ביותר של ממשלת בגין (לצד הסכם השלום עם מצרים, הפצצת הכור העיראקי ומלחמת לבנון הראשונה), מוצג כאירוע טקטי שולי ולא חשוב.
"בגין המשיך להתייחס אל רמת הגולן כמו אל סיני – בדיוק על פי עקרונות החלטת ממשלת ישראל מיוני 1967" כותב קיפניס. אכן, בסיני הוא פעל על פי אותה החלטה, אך לגבי הגולן הוא פעל על פי ההחלטה לבטל את אותה החלטה. הוא סיפח אותה לישראל.
קיפניס מתבסס על כך, שבעבר בגין לא ראה בגולן חלק מא"י. ואמנם, בגין גדל על מפת המפלגה הרוויזיוניסטית. ז'בוטינסקי הקים את תנועתו, מתוך ביקורת חריפה על ההנהגה הציונית שהשלימה, לטענתו, עם החלטת הבריטים לקרוע את עבר הירדן המזרחי מהבית הלאומי שנועד ליהודים. הוא אימץ את המפה המקורית של המנדט, שבה א"י כוללת את שטח ממלכת ירדן, אך גבולותיה בצפון ובדרום הם הגבולות הבינלאומיים, כלחץ על הבריטים לממש את התחייבותם. זו הייתה מפת האצ"ל ותנועת החירות, והגולן היה מחוץ לה. אולם כאשר הציע בגין לכנסת להחיל את החוק על הגולן, הוא אמר: "לא ימצא בארצנו או מחוצה לה איש רציני, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים הייתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ... הנני בטוח שעל דעת הרוב המכריע של הכנסת והאומה יכול אני לקבוע כי מבחינה היסטורית רמת הגולן הייתה ותהיה חלק בלתי נפרד של ארץ ישראל". קיפניס מצטט את דבריו של בגין בנאום התשובה למתדיינים "אם יבוא יום ויהיה עם מי לדבר בסוריה, אני בטוח שצעד זה לא הוא שימנע את המו"מ". הוא מתעלם מכך שהייתה זו תשובה לטענה שבגלל ההחלטה הסורים לא יקיימו עוד מו"מ עם ישראל, לצד הטענה שההחלטה תביא למלחמה עם סוריה. בגין כעס על הח"כים הממהרים להאשים את ישראל במניעת מו"מ, וטען שהחוק לא ימנע מו"מ, כפי שאכן היה, כבר כעבור עשור במדריד. אולם אין בכך כל הסכמה לנסיגה מהגולן. להיפך, בנאום תקיף באוזניו של השגריר האמריקאי סם לואיס, ימים אחדים אחרי קבלת החוק, בתגובה לאיומים אמריקאיים על ישראל בעקבותיו, אמר בגין: "יש אומרים, שצריך לבטל – רסינד - את חוק הרמת הגולן שנתקבל בכנסת. 'טו רסינד' זהו מושג מימי האינקוויזיציה. אבותינו עלו על המוקד ולא עשו 'רסינדינג' של אמונתם. אנו לא צריכים לעלות על המוקד. יש לנו, ברוך השם, כוח מספיק להגן על עצמאותנו ולהגן על זכויותינו. אילו הדבר היה תלוי בי, הייתי אומר שאין לבטל את החוק, אבל לפי הכרתי אין אדם בעולם כולו, שיוכל להשפיע על הכנסת, לבטל את החוק, אשר נתקבל ברוב שני שלישים בה... חוק רמת הגולן ישאר בתוקפו, אין כוח בעולם שיביא לידי ביטולו". בראיון נדיר לרדיו, סמוך למותו, שב בגין והביע התנגדות נחרצת לנסיגה מהגולן.
בחלקו הראשון של הספר, קיפניס מנסה לקעקע את אחד הצידוקים המרכזיים לישיבתנו בגולן – המציאות לאורך הגבול עם סוריה, בין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים. הוא עושה מאמץ עילאי להלבין את התוקפנות הסורית, ואף את פשעי המלחמה של הצבא הסורי שהפגיז שוב ושוב יישובים אזרחיים בישראל. לעומת זאת, הוא מציג את התנהלות ישראל כהרפתקנית, פרובוקטיבית, שנועדה לחמם את הגבול. קיפניס מאמץ את הנראטיב הסורי, לפיו השטחים המפורזים היו אסורים גם להתיישבות אזרחית, כלומר הקמת גדות, משמר הירדן, תל קציר, האון ואלמגור היו הפרת הסכם שביתת הנשק. את ההנהגה המדינית והביטחונית בישראל בשנות ההסלמה 1964-1967 – אשכול, אלון, רבין, בר לב ודדו, הוא מציג כתוקפנית ומחרחרת הסלמה. למשל, הוא מזכיר פעמים אחדות את הפצצות הכלים הסורים שעסקו במפעל ההטיה כביטוי לאותה הסלמה. הוא רק שכח להזכיר את מהות מפעל ההטיה – הטיית מי מקורות הירדן כדי שלא יגיעו לישראל.
לאורך הספר מלגלג קיפניס על "המיתוס" של משמעות ההתיישבות לעיצוב הגבול המדיני, ומבטל אף את תרומת ההתיישבות היהודית באצבע הגליל לעיצוב הגבול הבינלאומי. איך ניתן להסביר אחרת את הסטיה המוזרה בקו הישר של הגבול, בדיוק במקום בו הוקמה אותה התיישבות, עד מטולה בצפון?
אין ספק, הספר, המתיימר להעניק "בסיס להכרת העובדות ההיסטוריות" בדיון הציבורי על עתיד הגולן, אינו אלא ספר תעמולה לנסיגה מהגולן, במסווה של "מחקר היסטורי".
* "על הצפון", "חדשות בן עזר", "הדף הירוק", "מקור ראשון", BSH
בבלוג זה
בכל הבלוגים
