הבלוג של אורי הייטנר

ה. בין אורי אבנרי ליונתן רטוש (אוריאל שלח) והתנועה הכנענית

בתקופת משפט קסטנר, שימש "העולם הזה", בעריכת אורי אבנרי, שופר של ההגנה על מלכיאל גרינוולד, שלמעשה הייתה לקטיגוריה לא רק נגד ישראל קסטנר אלא נגד כל ממסד מפא"י בשנים הראשונות למדינה ובעיקר בתקופת השואה. אורי אבנרי ועו"ד שמואל תמיר, הפכו את המשפט לא רק למשפט פוליטי, אלא למאבק בין דורי, בין דור הלוחמים, העברים, הצברים לבין הדור הגלותי העסקני, שקסטנר הוא מייצגו [1].

עולם הדימויים בו השתמש אבנרי בסיקור המכתב, היה כנעני מובהק. המאבק בין שמואל תמיר, פרקליט צעיר מירושלים, לבין ישראל קסטנר, עסקן יהודי מבודפשט, שיקף בעיני אבנרי את המאבק בין ה"ישראליות" ו"הגלותיות". הישראליות העברית הייתה בעיניו נעורים וזקיפות קומה ומרי; הגלותיות היהודית היתה זקנה, כנועה ומתרפסת. זה היה מאבק בין המורשת של מרדכי היהודי לבין זו של יהודה המכבי, כתב אבנרי: האחד שתדלן, השני מורד. בעולם המושגים ה"עברי" שלו, החיים היו שווים פחות מהכבוד הלאומי והדימוי ההיסטורי של האומה. זו הייתה לדבריו, "השאלה הגורלית ביותר שעמדה בפני האדם הישראלי" גם בתקופת המשפט: "שתדלנות בפני השלטון הזר הנסתר הקיים עדיין בארץ או ניסיונו של עם ריבוני ליטול גורלו בידו, ללחום את מלחמת הקיום בעצמו" [2].

השימוש במרדכי כסמל ליהדות הגלותית, הנכנעת, הרופסת, המנוונת היא מוטיב כנעני מובהק. מגילת אסתר, היא האנטיתזה לגיבורים העבריים, הלוחמים כדוגמת יהושע בן נון, דוד המלך, יהודה המכבי [3]. בעיניי יונתן רטוש (אוריאל שלח), מייסד התנועה הכנענית והאידיאולוג שלה, המנהיגות היהודית בגולה היא עסקנות שתדלנית נוסח מרדכי היהודי, והנהגת היישוב והמדינה, במקום להיות אלטרנטיבה עברית, הינה המשך של אותו דפוס גלותי. יונתן רטוש כתב בשירו "ההולכי בחושך": "עם חרמנים קשי לבב / עם אלוה מקרוב בא / מולדתו ארצות נכר / בפזורתם בארץ נוד / עמקי שפה, חלקי לשון / אשר ביד פרס החזקה יבואו / לעקוב אלי הארץ / להכרית כוהן, נביא / אוב, תרפים ושר המלך / ולהכות אם על בנים - / לקרוע אח מעל אחיו / גואל משער מקומו / ואיש מבעל שבועה / וכל כורם וכל יוגב, - / ולקרוע עם וארץ / וכל במות כל האלים / זו עבדום כל אבותיי / כל מלכיי וכוהניי / וגם שבעו שבוע לחם / היו טובים בעולמם / גם ידעו שלום וחרב - // וכל איש לב אוהב ארצו / אוהב עמו, אוהב ביתו / אוהב זרעו, אוהב אמם / אשר מוצא שפתיו ישמור / ונאמן עם אל אביהו / דבק בבעל שבועה - / כל רכושו חרום יוחרם / כדת פחת עדת שושן / כדת סופר בחסד מלך / והוא יבדל מן הקהל / מכל קהל עבדי המלך / אוכלי כל טוב הארץ - // ... וכל הסוחרים בקודש / מפסעי על ראשי עם / וכל עושי פימה על כסל / / להצליח להם ולתיתם / לרחמים לפני המלך / לכן חסדי עדת נכר / נטילי זהב וכסף / זו בוזם לעם הארץ, - / / המסתופפים בשער המלך / חצר גינת ביתן המלך / בעושר כבוד מלכותו / ביקר תפארת גדולתו / בתי נשים, ופילגשים / וכל נערה טובת מראה / וכל אשר גידלו המלך/ וכל כורעי בשער מלך / וכל כפו תעשה תושיה - / ומה להם ולכל עמי / ומה להם ולארץ עבר / אשר הם עבדים עליה- / וכל בוגד, מוג עריצים, / העצמות היבשות, / וכל נכפה מטיב נגן / זב מרורות לתיאבון / לימוד לשון ורע העין / שחוק היה למיודעיו - // אשר עיניו ליום אחרון / אשר עיניו לכיליון / חורץ על כל בני עמי / - להשמיד את כל אחיי / להכרית שם אלוהיי // עד תעמוד אך עדתו / זה סל התאנים הטוב / בחסד מלכים בזה / ביום אחרון שלא מזה / אשר יבוא ולא יראוהו / אך יבוא – לא יביטם, - // לתת את עיר דוד מלכי / עיר קודש לילדי זרים / זו יאכלו את טוב הארץ / החלק בשער אלי צר / להתמכר ביד כל צר / לתת נפשי ביד צרים / את בירתי ביד צרים / את כל הארץ לצרים / באפס יד ובלא מחיר" [4].

אי אפשר שלא להבחין בהשפעה של רטוש על אבנרי ועל עולם המושגים שלו. אבנרי עצמו אינו מכחיש השפעה זו. אף שהקפיד להציג את עצמו כיריב אידיאולוגי של רטוש, כתב בהספד על רטוש, בגיליון "העולם הזה" שיצא אחרי מותו: "הוגה דעות אמיתי הוא זה שמשפיע גם על מחשבות מתנגדיו, המשנה את כל הנוף הרעיוני של דורו, עד כי לא יתואר עוד בלעדיו... רטוש היה איש כזה. אין כיום אדם חושב בארץ, שלא הושפע במישרין או בעקיפין על ידי מחשבתו. גם מי שפסל אותה מכל וכל.

שלא כמו אחרים, אני מודה בפה מלא בהשפעה זו... לעולם לא הייתי מגיע  לרעיונות אלה, בניסוח זה, שהתגבשו בקבוצת ארץ ישראל הצעירה (היא קבוצת כתב העת "במאבק"), שיסדתי ב-1946, לולא חולל רטוש את המהפכה המחשבתית שלו כמה שנים לפני כן. מדוד בן גוריון ועד נתן ילין מור, לא היה בארץ איש רציני שלא הושפע ממנו" [5].

וידוי זה, מפי אדם שכל חייו מציג עצמו כהוגה מקורי שכל הגותו היא פרי מחשבתו העצמאית, ושאינו נוטה להציג עצמו כמי שהגותו הושפעה מאחרים, מעידה על ההשפעה הגדולה של רטוש על אבנרי. לא כל שכן, כשהדברים הם על רקע דם רע ועימות אישי פומבי בין השניים לאורך 40 שנה.

שורשי העימות בין אבנרי ורטוש, הם פגישה בין השניים בקפה גדנסקי בת"א ב-1941. רטוש נהג להיפגש עם אנשי רוח צעירים, שראה בהם פוטנציאל לקבל את תורתו ולהיות בין נושאי דגלה, ולנסות לשכנע אותם בצדקת דרכו [6].

פגישתם של אבנרי ורטוש הסתיימה בקרע, שהוביל לשנאה יוקדת ורבים שנים ביניהם; קרע שלא אוחה עד יומו האחרון של רטוש. הביקורת ההדדית של שני האישים הללו דומה – שניהם מאשימים איש את רעהו בפשיזם וגזענות. אולם העימות ביניהם אינו רק אידיאולוגי, אלא גם היסטורי. פגישתם בשנת 1941, עת אורי אבנרי, אז יוסף אוסטרמן, היה בן 18 בלבד, מהווה מקור לסיפור רשומון בעל שתי גירסאות שונות. גרסתו של רטוש, פוגעת באבנרי בנקודה הרגישה ביותר – הוא מאשים אותו, למעשה, בנטיות נאציות [7].

בביוגרפיה של רטוש "שלח ועט בידו", מציג יהושע פורת את גירסתו של רטוש לאותה פגישה. הגירסה עוסקת פחות בפגישה עצמה, ויותר במחלוקת הפובליציסטית בין השניים שקדמה לה: "הביטאון הפריסאי Shem הגיע באיזשהו שלב לידי עורך החברה, והלה הטיל על בחור צעיר בן שמונה עשרה שנים ושמו יוסף אוסטרמן (אורי אבנרי לעתיד לבוא), שכיהן כמזכיר המערכת בחצי משרה, להגיב על הפרסום הזה. ואכן, הוא הכין מאמר מתפעל בשם 'בין עבריות ויהדות' שהתפרסם בגיליון אוקטובר 1941. המאמר שר שיר הלל לשלב העברי בתולדות היהודים, שלב שבו שררו הגבורה ותאוות הניצחון והכיבוש. אחר כך גססה הרוח העברית משום שניצחה היהדות שהייתה דת החלשים, ואילו חניבעל הגיבור העברי זוכה לתהילה. כשהגיע מחבר המאמר לעת החדשה ציטט את ע' גורביץ שקבע כי אומה היא 'חבר בני אדם בעלי שפה אחידה, תרבות אחידה ושאיפה אחידה, חיים בשטח אחד, שהם שולטים עליו ושהוא שולט עליהם בכל נימי נפשם ובכל שרירי גופם'. כמו כן הסביר, כי הדם העברי התפרץ שוב כאשר התקומם על המציאות היהודית בצורת החסידות, ההתבוללות המרקסיזם והציונות. הציונות הלכה בכיוון הנכון, אך לא קם בה העוז להינתק מהדת היהודית, מהמרקסיזם, מהרכרוכיות הליברלית ואפילו מן הגולה. היא טעתה באימוץ השם 'ציון', על כל מה שהוא מסמל, במקום 'עבר'. כל זה פחות יותר, ברוח הכתוב בביטאון 'שם'.

אולם יוסף אוסטרמן התלהט יותר מידי, והביע את התפעלותו מאותן אומות אירופיות היוצרות לעצמן עתה 'מיתוס חדש, מיתוס מדיני, הדומה בכל המובנים לאמונתן המקורית. שוב עולה מוסר גיבורים גאה ושוב פורח פולחן הקורבנות העתיקים, המובאים עתה בשני מחנות הלוחמים, לאומה, לגזע וקודם כל למנהיג הלאומי, המסמל את מושג הגבורה והאחדות הלאומית'. גם בקרב היהודים 'מתעוררת הקריאה הגדולה להתמרדות הדם העברי... היא דורשת את מחיקת פרק היהדות מלוחות הפלדה של הגזע העברי. היא דורשת את הרנסנס הנשגב, את התחדשות הגזע העברי'.

אוריאל שמח שתורת 'שם' חדרה ארצה באפיק נוסף, אך החליט לנצל את רשימתו של אוסטרמן ולהגיב על אותם יסודות בתוכה שלא נראו לו, ואגב כך להציג את תפיסתו ההיסטורית. לשם כך הכין מאמר תשובה וכותרתו 'מכתב עברי'. לאחר שהביע את הסכמתו לכיוון הכללי של המאמר, ובעיקר להבחנה בין יהודי לעברי, החל בפולמוס. הוא חלק, ראש לכל, על אימוץ המונח עבריות ועל הצגתו כצד שכנגד ליהדות. היהדות היא הן הדת היהודית והן כלל היהודים, כמו הנצרות, וכשם שאין הצרפתיות ניגודה של איזו מהות עדתית עולמית, אלא היא צרפת או האומה הצרפתית, כך גם לגבי העברים.

חניבעל, גורס אוריאל, הוא אמנם גיבור, אך אינו גיבור עברי, משום שלאחר מאות שנים של חיים מחוץ למולדת חדלו המהגרים הצידונים להיות עברים. דהיינו, אין קשר לאומי שלא באמצעות זיקה ישירה למולדת, כשם שוושינגטון חדל להיות גיבור אנגלי והפך לאמריקאי... גישתו של אוריאל גרסה ניתוק גמור בין מה שאירע לעברים במולדתם ובין מה שאירע אחר כך ליהודים בפזורותיהם. או בלשונו של אוריאל: 'ההוויה הלאומית אינה בגדר מטלטלים או תשמיש קדושה שיכול אדם או קיבוץ לשאתם אל מעבר לימים. אין זו טלית ותפילין ועיקרי אמונה של דת שאפשר לשאתם בתרמיל או בלב. הוויה לאומית אין בה קיום ואין בה ממש אלא במסגרת של המולדת, במסגרתה של המולדת בלבד'. מכאן יוצא, שאין היהודים עברים כלל. כאשר היו העברים בשיא עוצמתם, לא הייתה קיימת היהדות, והיא עלתה רק לאחר שהוכתה העצמה עברית ובקרקע הפזורה לא במולדת, דהיינו בבל. 'היהודים אינם עברים באשר אין הם בני עבר; היהודים אינם עברים באשר מולדתם היא הפזורה'.

... אוריאל התפלמס עם ההנחה הגזענית של אוסטרמן, והסביר מדוע לא הייתה יכולה היהדות, שעסקה בגיור נוכרים, לשמור על הגזע העברי ולאפשר לו לפרוץ עתה מחדש. ויותר מזה, הוא אף שולל את תפקיד הגזע בעיצוב אומות וקובע, כי 'לא הדם הוא הקובע את הנפש בהוויית חברה, לא את הנפש הלאומית גם לא את הנפש העדתית'.

עתה הסביר אוריאל את השקפתו, כי לארבע התנועות שהזכיר י' אוסטרמן אין דבר עם האומה עברית, וכי כולן צמחו במסגרות חברתיות ואנושיות אחרות לחלוטין: היו אלה תנועות יהודיות שצמחו באירופה המזרחית. יש הבדל תהומי בין הציונות לבין התחיה העברית בארץ, שהחלה עם 'הדור העברי החדש הראשון', של בני המושבות. דור זה הוא חלק מתהליך התחיה הלאומית שעבר על אזורנו בהשפעת אירופה; כמוה כמו התחיה התורכית, המצרית וכו'. הציונות היא אויבת התחיה העברית, שכן היא מנסה לכפות עליה את עולמה ואת מושגיה. גם להגירה לארץ לא תרמה דבר, שכן לא תורת הציונות דחפה מהגרים, כשם שלא תורת ההתבוללות הביאה להתבוללות, ולא תורת 'עם עולם' חוללה את ההגירה לארה"ב. הציונות חותרת לכונן 'ארץ קודש, ארץ בחירה, ארץ נכספת, חוף מבטחים' עבור הפזורה היהודית, המהווה את מקור יניקתה ומסגרתה הטבעית...

אוריאל שלח את מאמר תגובתו למערכת 'החברה', אלא שזו סירבה לפרסמו. אך בכל זאת נפתח פתח למגע, תוך מחלוקת חריפה, עם אורי אבנרי (יוסף אוסטרמן) שהתמידה שנים רבות. בנימין קמרשטיין (תמוז לעתיד לבוא) שהיה חברו וכבר נמנה עם חסידיו של אוריאל, הפגיש בין השניים. בפגישה ... ניסה [אוריאל] לשכנע את אוסטרמן אבנרי בצדקת דעותיו. לאחר שנים , בשנת 1978, הזכיר אוריאל, בתגובה על דברי ידיד שביקרו על יחסו לאורי אבנרי את הוויכוח בינו לבין יוסף אוסטרמן בסתיו 1941, וכי הוא אוריאל, שלל אז את גישתו הגזענית של אוסטרמן ללאומיות. הוא ידע להטיח באוסטרמן - אבנרי את ההאשמה החריפה, כי האחרון הציע לאוריאל להיות 'אלפרד רוזנברג שלנו' – התיאורטיקן הנאצי של הלאומיות העברית, ואילו אוסטרמן נועד להיות 'היטלר שלנו'" [8].

אבנרי דחה מכל וכל את הגירסה הזאת, ובעיקר את סיפור "אלפרד רוזנברג שלנו". לטענתו, כל כולה היא פרי דמיונו של רטוש. הוא כעס מאוד על שיהושע פורת ויעקב שביט הכניסו את הגרסה הזו לספריהם על רטוש ועל הכנענים וטוען שעל סמך הדברים שכתבו עליו, יש לפקפק באמינות כל הדברים שכתבו [9]. אבנרי אינו מכחיש את עצם קיום השיחה, אך הוא טוען שהפיצוץ ביניהם היה כולו פרי חילוקי הדעות האידיאולוגיים ביניהם, ותוצאת העובדה שרטוש לא יכול לסבול את המחשבה שבחור צעיר כמותו מציב אלטרנטיבה עברית אחרת על רעיונותיו ומבקר את דרכו [10].

8 שנים לפני צאת ספרו של פורת, בהספד שכתב על רטוש, הציג את גירסתו לאותה פגישה: " בראשית שנות ה-40 , אחרי פרישתי מאצ"ל, התיידדתי עם צעיר בשם בנימין תמוז, שהיה סופר ופסל. יחד עם אמו, רוסיה נהדרת מהסרטים, גר ברחוב נחלת בנימין בדירה שהייתה מלאה בפסלים ובחלקי פסלים. עד כמה שזכור לי היו אלה ברובם פסלים של נערות ערומות, בעלות אגן ירכיים רחב וראש קטן. תמוז, שיש לו ראש גדול, האמין כי ראש קטן הוא סמל היופי.

אותן נערות רחבות אגן באו לחקות את עשתורת הקדמונית. כי תמוז, כפי שיעיד עליו שמו, היה שבוי במיתוס של הכנענים הקדומים – העברים שלפני תקופת התנ"ך.

באחד הימים שאל אותי תמוז: 'האם אתה מוכן להיפגש עם אורי שלח?'

קפצתי על המציאה. הייתה לי סיבה. באוקטובר 1941, כשאך מלאו לי 18, כתבתי בכתב העת האינטלקטואלי 'החברה' של הד"ר יעקב ויינשל מאמר על חוברת בשפה הצרפתי, שהופיעה בפאריס ערב הכיבוש הנאצי. היא נשאה את השם שם – ביטאון לפעלה עברית, והיא הטיפה לרעיון שעל האומה העברית להינתק מן היהדות. בעיני העורך, עדי גורביץ', קרוב רחוק של זאב ז'בוטינסקי, הייתה היהדות מעין מחלת רוח קיבוצית, שהביאה להתפזרות העברים בעולם ולהפיכת האומה לעדה.

אחרי פרסום המאמר התקבל במערכת מכתב זועם וארוך של אוריאל שלח ובו התקפה חריפה על התזות שבמאמרי. בסופו הוסיף הכותב הערה אישית עוקצנית.

רציתי להכיר את האיש.

הפגישה נערכה בקפה גדנסקי, ברחוב בינה בת"א. זה היה אז קפה מקובל על אנשי עסקים. אני זוכר שבשעת הפגישה היה שומם. התפלחתי מעבודתי (נדמה לי שאז הייתי עדיין פקיד במשרד של עורך דין) ובאתי.

לפני הפגישה נתן לי תמוז חוברת משוכפלת סודית – תזכיר שהגיש אורי שלח ב-1939 לאברהם ("יאיר") שטרן, אז חבר מפקדת אצ"ל, ובו תכנית להקמת מפלגה מחתרתית, בעלת זרוע צבאית, לשם שחרור היישוב מההנהגה הציונית ושחרור הארץ מן הכובש הזר (לפי סדר זה). בתזכיר הוצע שהמפלגה תשחרר את היישוב מן היהדות, תפסול את הציונות, תנהיג במקום הדגל הציוני הכחול לבן, את דגל מלכות ישראל צבעי תכלת ארגמן וכו'. הכל היה כתוב בסגנון עברי נהדר, נוקב ונחרץ, ועשה עליי רושם רב.

אורי שלח נראה כבר אז קשיש מגילו. הוא היה קרח, מכוער, שונה מכל אדם. הפגישה הייתה אומללה.

הייתי כבן 18 (איני זוכר את התאריך המדוייק) ונראיתי כבן 15. הוא נראה כמי שיכול היה בנקל להיות אבי. הוא דיבר אליי כרבי אל תלמידו לעתיד, והציג לפני את משנתו.

עיקרה היה, כפי שנוסחה לאחר מכן בחוברת 'משא הפתיחה' של שלח: 'אין עברי כי אם עברי, בן ארץ עבר, ארץ העברים – להוציא את כל זולתו.

וכל שאיננו בן הארץ הזאת, ארץ העברים, אינו יכול להיות עברי, ואיננו עברי, ולא היה עברי מעודו.

וכל הבא מן הפזורה היהודית, לארצותיה ולדורותיה, מתחילתה ועד סוף כל הימים, הוא יהודי ולא עברי, ואיננו יכול להיות כי אם יהודי בלבד – טוב או רע, אבל יהודי.

והיהודי והעברי לא יוכלו להיות זהים עד עולם. מי שהוא עברי אינו יכול להיות יהודי, ומי שהוא יהודי אינו יכול להיות עברי'.

לכן, אמר לי רטוש, יש להפסיק את העליה היהודית. לא ידעתי באותו יום כי אורי שלח – ממש כמו בנימין תמוז וכמוני – לא היה יליד הארץ, ועל כן לא יכול היה בעצם, להיות 'עברי'.

לדבריו, יהיה דין הגירתם של יהודים לארץ כדין הגירתם של יפאנים או איטלקים אליו. יהיה בהם צורך – נביא אותם. ולא – לא.

על נקודה זו פרץ הוויכוח.

בחוצפה של צעיר אמרתי לו בערך: 'היכן ההיגיון? לפי תורתך שאיני מקבל אותה, כל מי שנולד כאן הוא עברי. אם כן, מה אכפת לך להביא מיליון יהודים? הם יבואו, יילדו ילדים, ואלה יהיו עברים. אתה יכול להתייחס אליהם כאל בתי חרושת לעברים'.

הזכרתי לו את הפרולסקריסים של רומא העתיקה. אלה, כפי שמעיד כינויים ('פרולס' – צאצאים , בלטינית) משרתים את המדינה לא ברכושם ובכישרונותיהם, אלא בדבר היחיד שיש להם – כושרם להוליד צאצאים.

דווקא על פי תורתך, אמרתי, עלינו להביא לארץ את המספר המירבי של עולים יהודיים.

בעיני אורי שלח היו אל דברי כפירה נתעבים. בו במקום שם קץ לוויכוח ולשיחה. מאז, עד פטירתו השבוע, לא החליף עמי מילה. כשהייתי נתקל בו ברחוב דיזנגוף , הייתי מקדם את פניו בשלום, והוא היה מתעלם ממני" [11].

גם בספרו "מלחמת היום השביעי" הביא אבנרי את גירסתו זו, והוסיף: "בהסתכלי היום אחורה, ברור לי כי נהגתי בחוסר טקט להחריד, כדרכם של צעירים בגיל זה. בלי ספק היה זה עינוי לתמוז לראות נער בן 18, שנראה כבן 15, רזה כשלד וחיוור, סותר בשצף קצף את המושכלים הראשונים של הוגה דעות, שיכול היה להיות אביו" [12].

ב-1961 פרסם אבנרי ב"העולם הזה" סדרת מאמרים על הרעיון הכנעני. בין השאר הוא כתב שהרעיון 'נראה לנו מלכתחילה כמכשיר האידאלי... לא רק מפני היותו חדש ומלהיב, אלא, קודם כל, בגלל סגולותיו המהותיות. הוא הסביר לנוער העברי את ייחודו... הוא העניק לנוער זה עולם של סמלים. אוצר גדול של תחושת כוח... תכונתו העיקרית של הרעיון הכנעני הייתה, לדעתנו, עצם היותו לאומי ומרחבי כאחד. רטוש תפס רק את הצד הלאומי והפריז בו במידה מסוכנת. אנחנו שמנו את הדגש על הצד המרחבי" [13]. בכתבו "אנחנו" מתכוון אבנרי לחבריו לקבוצת א"י הצעירה ("במאבק"). ואכן, את ביקורתו על רטוש כתב כבר אז. בחוברת "במאבק" ממאי 1947 הוא כינה את רטוש ואת התנועה שהקים, "הוועד לגיבוש הנוער העברי" כתופעה חולפת, "תופעה רומנטית שנוצרה בלבו של משורר" בעל השקפת עולם "מיסטית" ו"גזעית", כלומר גזענית [14].

במאמר ההספד על רטוש, ניסח אבנרי את עיקרי מחלוקתו עם התנועה הכנענית: "רטוש שלל את קיום העם היהודי, ורצה לנתק את האומה העברית מיהודי העולם. הוא הכחיש את קיומה של האומה הערבית או של אומות ערביות (ובכללן הפלסטינית). הוא חלם על אימפריה עברית גדולה ב"ארץ הפרת", היא "ארץ עבר".

לעומתו האמנתי (והריני מאמין כיום) שהאומה העברית החדשה בארץ היא חלק מן העם היהודי; שאכן קיימות אומות ערביות, והן בעלות בריתנו הטבעיות, שתקום בינינו ברית עמים על בסיס של שותפות בין שווים. לשם כך יצרתי את המושג "המרחב השמי".

רטוש שלל את הציונות מכל וכל. אני הערצתי את הציונות תמיד כתנועת שחרור עתירת הישגים מופלאים, לצד שגיאות חמורות, ולא היה לי כל קושי בשילוב רעיונותיי ברצף הרעיוני הציוני הרבגוני" [15].

במאמר שכתב לאחר מותו של אהרון אמיר, הרחיב אבנרי את היריעה, בפרספקטיבה של כמעט 70 שנה מהקרע בינו לבין רטוש: "רטוש ומעריציו חוללו בשנות הארבעים הראשונות מהפיכה שקשה כיום להבין את קיצוניותה. הם אמרו דבר פשוט: בארץ נולדה אומה עברית חדשה. יש להבין את הרגע. מלחמת העולם השניה הייתה בעיצומה. איש לא חלם עדיין על השואה. בארץ הייתה פריחה. מפעלי התעשיה וחברות הבניה, ששירתו את חצי מיליון החיילים הבריטיים במרחב, הביאו 'פרוספריטי' שהיישוב העברי הקטן לא ידע עוד כמותו. לפריחה הכלכלית נוסף רגש קולקטיבי חדש של ביטחון עצמי. בחסות הבריטים קם הפלמ"ח, הכוח הצבאי הסדיר הראשון 'אחרי אלפיים שנה', שנוסף על מחתרות ארגון 'ההגנה' והארגון הצבאי הלאומי (קבוצת שטרן חוסלה זמנית). בכל פינה צצו הניצנים הראשונים של ספרות עברית חדשה ושירה עברית חדשה.

החינוך הציוני בארץ טיפח השקפת עולם שהיו לה לא מעט סממנים של אנטישמיות. כל מה שלא היה שייך לארץ ישראל ולהוויה העברית החדשה שנקרא 'גלותי' – ולא הייתה השמצה גרועה מזאת. להיחשב 'גלותי' היה מעליב, משפיל. בלי משים, ומבלי שאיש התכוון לכך,נוצר בלשון העם הבדל ברור בין 'יהודי' ל'עברי'. כל הדברים שהתגאינו בהם היו עבריים, וכל מה שהזכיר את ה'גלות' היה 'יהודי'.

שומר השדות על סוסתו היה, כמובן 'עברי', וכך היו החיילים והימאים שהצטרפו לכוחות הבריטיים. הזקנים דוברי היידיש שכיסו את ראשם היו 'יהודים', שאריות של הדת ה'יהודית' שעמדה להיעלם מהנוף של היישוב.

במציאות זו עלה הרעיון העברי כמעט מעצמו. היה זה כמעט טבעי לחשוב שהיישוב העברי הוא ישות חדשה, ייחודית, נפרדת מאביה-מולידה. תהליך זהה הרי קרה בארצות דרום אמריקה, שבהן החלו להינתק מספרד ולכונן את עצמן כלאומים עצמאיים (ויש מדענים הסבורים שכך בכלל נולד הרעיון הלאומי המודרני). כך קרה בצפון אמריקה, כאשר 13 המושבות הבריטיות קמו והחליטו שהן אומה חדשה, ואף ניהלו מלחמת שחרור קשה נגד האומה-האם.

מדוע אם כן, נכשלה התנועה הכנענית בארץ? ... דמותו של אמיר הייתה יכולה לספק חלק מהתשובה. כמו רוב מייסדי החוג ה'כנעני', וכמו המייסד עצמו, הוא היה משורר ורומנטיקן שחי בבועה מנותקת מהמציאות, שאותה התיימר לייצג ולעצב.

הכינוי 'כנעני', שהיה במקורו כינוי של גנאי ולעג, הודבק לקבוצה על ידי המשורר המפ"מי חד הלשון אברהם שלונסקי, אחרי שנפוצה שמועה שאנשי החוג הסתננו לפלמ"ח וערכו שם פולחנים קדומים. בין השאר נטען שרקדו בלילה סביב עשתורת עירומה, ואף נאמר שזאת הייתה בתו של לוי שקולניק (אשכול). ה'כנענים' טענו שהאומה העברית החדשה היא המשך של האומה העברית הקדומה, שהייתה בעצמה המשך של עמי כנען הקדומים. אחרי סטיה קלה של אלפיים שנה, שבהן פרחה העדה היהודית, קמה עתה האומה העברית מחדש והיא חוזרת למקורותיה.

זה היה רעיון יפהפה לחוג של משוררים צעירים, אבל לא לתנועה שרצתה להכות שורשים בציבור הרחב. כי דווקא הנוער העברי, שבשמו דיברו הכנענים, היה חף מכל נטייה רומנטית; אין דבר בעולם שנגד יותר את טבעו. זה היה דור מעשי, ענייני, ישיר, 'ביצועיסטי' (מושג שטבעתי אז), שראה לפניו תפקיד מוחשי מאוד: להקים כוח עברי, לייסד מדינה. בעיני הדור הזה לא היו הכנענים אלא קוריוז.

לאיש כמו אהרון אמיר לא הייתה כל יכולת לדבר אל הנוער הזה – מה גם שהמבטא המזרחי המאולץ שאימץ לעצמו יצר זרות מיידית. בכל הליכותיו היה ההיפך מדמות ה'צבר'. הוא גם סימל קוריוז נוסף: לפי תורת רטוש, 'עברי' הוא אדם שנולד בארץ, 'ואין בלתו'. ילד שבא לארץ בן שנה, שוב לא יכול היה להיות 'עברי'. אבל אהרון אמיר נולד בקובנה (בשנת 1923, כמוני), שמו המקורי היה לפיץ, והוא הגיע לארץ ב-1935 (שנתיים אחריי). כמעט כל שאר חברי הקבוצה המקוריים היו גם הם ילידי חו"ל, ובראשם הר' עצמו, יונתן רטוש, שנולד בוורשה וששמו המקורי היה הלפרין. אמיר חי כל חייו בצל הסתירה הפנימית הזאת בין הווייתו לבין התורה שהוא הקדיש לה את כל ישותו.

את מכת המחץ על תורת הכנענים הנחיתה השואה. שנים מעטות אחרי פרסום המנשר המכונן של 'הוועד לגיבוש הנוער העברי' (כפי שקרא לעצמו החוג שהקים רטוש אחרי שחזר ב-1939 מפאריס) נודעו ממדי הזוועה. היישוב העברי, בשמשך כל שנות המלחמה התעלם כמעט לגמרי מגורל היהודים באירופה, לקה בהתקף של חרטה בוערת. פתאום נוצרה כמיהה עמוקה לבית אבא ואמא, למשפחה היהודית החמה, לאידיליה של השטעטל – כל אותם דברים שאך אתמול נדחו בבוז תהומי. כאשר דיברו הכנענים על הינתקות מוחלטת מהיהדות ואף התנגדו לעלייה יהודית, הם עוררו על עצמם שנאה כללית.

התנגדותי המוחלטת לתורת רטוש ואמיר נבעה משני עיקרים מרכזיים של התורה הכנענית: ההתכחשות לקיומו של עם יהודי ושלילת קיומה של הלאומיות הערבית. בעיני הכנענים, היהודים היו בסך הכל עדה דתית. מכאן נבע יחסם ל'בעיה היהודית'. עדיה גורביץ' –חורון, שממנו ינק רטוש בפאריס את יסודות התורה, האמין שהיהדות היא בכלל סטיה נפשית, שבה לקתה הנפש העברית. חבריי ואני, לעומת זאת, מקבלים את קיומו של קולקטיב יהודי. אמנם קשה להגדיר את מהותו של הקולקטיב הזה במושגים של ימינו, מפני שהוא נוצר בתקופה אחרת, שבה שררו מושגים אחרים. אך אפשר לדבר, בדרך ההשאלה, על 'עם יהודי'. ההתעלמות מקיומו הובילה את הכנענים למחוזות מוזרים.

כמו רטוש ואמיר, גם אני האמנתי, ועדיין אני מאמין, שקמה בארץ אומה עברית חדשה. אך אומה זו אינה קיימת מחוץ לעם היהודי, אלא בתוכו, כשם שאוסטרליה, לדוגמה, קיימת בתחום העם האנגלו –סקסי.

לא פחות חמורה הייתה, לדעתי, טענת הכנענים שלא קיימת לאומיות ערבית – לא אומה ערבית אחד ולא אומות ערביות אחדות. הערבים הם בסך הכל 'ערביאים', ערב רב של בני אדם שהם בעצם עברים, אלא שהוכרחו לאמץ לעצמם את האסלאם והשפה הערבית. תפקידנו הוא להחזיר את עשרות מיליוני ה'ערביאים' לחיק האומה העברית. האומה הגדולה שתיווצר כך תשלוט על כל 'ארץ עבר' – הארץ שבין נהר הפרת והים התיכון.

זה הביא את אמיר לרעיון שהיה אז דווקא באופנה: שהערבים (שנתפשו כמוסלמים סונים) בכלל אינם רוב באזור. הרוב מורכב מלא ערבים, כמו הנוצרים בלבנון, הקופטים במצרים, הכורדים בעיראק והשיעים בלבנון ובעיראק. אם נצליח לאחד את כל אלה מסביבנו, נשבור את השלטון הערבי ונקים את הממלכה העברית הגדולה. לי זה נראה חסר שחר. כבר באמצע שנות הארבעים טענתי שעמי אסיה ואפריקה עומדים לקום ולתפוס מקום מרכזי בעולם, ושמקומנו שם. האמנתי בכוחה של הלאומיות הערבית, השוטפת את כל עמי המרחב, ובמיוחד את העם הפלשתינאי. אלה בעלי בריתנו, אמרתי.

הניגוד הקיצוני בין תפיסותינו התגלה בכל חומרתו במלחמת לבנון הראשונה, כאשר אמיר תמך במלחמה ובברית עם הנוצרים, ואני התנגדתי לה ונפגשתי עם יאסר עראפת. בעיניי גלשה התורה הכנענית לימין הקיצוני, ולא הייתה רחוקה מתורות פאשיסטיות. בעיניו הייתי שמאלני מסוכן, המשחית את הדור" [16].

יש מידה רבה של אנכרוניזם בדרך בה מציג אבנרי את המחלוקת. אבנרי מטייח את התמורה שחלה בעמדותיו הוא באותן 70 שנה, ומשליך מעמדותיו הנוכחיות לעמדותיו בתקופה שבה נוצר הקרע בינו לבין רטוש. אבנרי מאשים את התנועה הכנענית בפאשיזם וגזענות, וכאמור זו הייתה ההאשמה שהטיח בו רטוש. אבנרי ורטוש – כל אחד מהם הסכים עם חלק מעמדת רעהו, ומציג את המחלוקת בהליכה של רעהו / יריבו לקו קיצוני מידי.

עיון בכתביו המוקדמים של אבנרי, מאושש במידה רבה את האשמותיו של רטוש. אבנרי הצעיר, פרסם בראשית שנות ה-40 מאמרים רבים בכתב העת הרוויזיוניסטי 'החברה'. הוא קרא במאמריו לייסד אומה עברית חדשה בא"י, שתהיה גרעין ליצירתה של אומה גדולה יותר במרחב. 'המיתוס העברי' נועד לגביו להיות בן דמותו ואופיו של 'המיתוס הקומוניסטי' ושל 'המיתוס הטבטוני' (הנאצי). הוא ייעד לתעמולה את תפקיד הפצת המיתוס, כדי להחדירו ולהפנימו בקרב המוני העם, לעצב מחדש כחטיבה אורגנית דינאמית וככוח לאומי הפועל מתוך הזדהות עיוורת עם המטרה המוצבת לפניו. העם העברי בארץ ישראל, טען אבנרי, נמצא בנקודת רתיחה והגיע הזמן לטהרו מכל 'המעצורים הנפשיים המפריעים, לסלק את התסביכים הגלותיים, לשנות את מבנה הגוף הלאומי, ואז לצעוד במהפכת ניצחון לקראת התקומה המפוארת של הגזע העברי העתיק והצעיר לנצח". העם העברי החדש – עתיק ישליט את 'האדנות העברית החדשה' במרחב, ובחוד החנית של העם העברי עומד הנוער עברי הארצישראלי, הוא "דור הסער העברי". החדור נעורים ככוח בורא מבראשית [17].

בספטמבר 1941 כתב ב"חברה" מאמר בשם "התעמולה המודרנית". במאמר זה ציטט דברים משל היטלר ב"מיין קמפף", והוסיף עליו דברי פרשנות: "כיוון התעמולה הנאצית הוא אטאוויזם עקבי, חידוש הרוח הלאומית המקורית, והחייאת נפש העם הטבטונית. בלהבות יוקדות אוכלו הקליפות הזרות והשטחיות של הכרוכיות הבורגנית הליברלית, התרבות והציוויליזציה, המחשבה והרציונליזם. הגרמנים הקדמונים קמו לתחיה וכוחותיה הטבעיים המשוחררים מחדש הוסיפו עוצמה אדירה לזוהר הנאצי". אבנרי הסיק מכך מסקנות גם לגבי האומה העברית: "ההתחדשות הגזעית של העם העברי אינה רק שאלה ארגונית – כספית... היא קודם כל וראשית כל מוכרחה לעבור את שלבי המהפכה הפסיכולוגית. השלב הבא של ההתחדשות העברית תהיה", כתב אבנרי, "המהפכה הנפשית, שתחליף את ההסברה והתעמולה שקדמה לה, במכשיר האמיתי של שפת ההמונים – ההתעוררות הפנימית. היא תפנה את ההמונים". "המון", כותב אבנרי, "אינו מושג מספרי. קהל של אלפים אינו מוכרח להיות המון, בעוד שכמה עשרות אנשים עלולות כבר להיות ראויות לתואר זה. כי 'המון' – פירושו מצב, שפירושו רתיחה אנושית, פירושו איבוד אינדיבידואליותם של אנשיו, וטמיעה גמורה בהמון האדיר, הרותח, חסר הגבולות". מצב זה יטהר את העם העברי מתסביכיו ומהמעצורים הנפשיים שדבקו בו [18].

חודש אח"כ, במאמר "בין יהודיות לעבריות" שהיה הניצוץ לקשר ולנתק עם רטוש, כתב: "כיצד תתגבש ההתוולדות העברית? האומות האירופיות אינן מוצאות יותר סיפוק בפולחן הרוחני של 'כנסיות' למיניהן ובמוסר הרכרוכיות שלהן. במהפכה אדירה הן יוצרות לעצמן מיתוס חדש, מיתוס מדיני, הדומה בכל המובנים לאמונתן המקורית. שוב עולה מוסר גיבורים גאה, ושוב פורח פולחן הקורבנות העתיקים, המובאים עתה בשני מחנות הלוחמים לאומה, לגזע וקודם כל למנהיג הלאומי המסמל את מושג הגבורה והאחדות הלאומית. גם בנפש העם היהודי מתעוררת הקריאה הגדולה, התמרדות הדם העברי, אמנם קלושה ובלתי מובנת עדיין, אך כבר ברורה למדי לכל המבין את מקורותיה. היא מתקוממת נגד מעמדה כדת. היא דורשת את מחיקת פרק היהדות מלוחות הפלדה של הגזע העברי. היא דורשת את הרנסנס הנשגב, את התוולדות הגזע העברי!" [19]

ניתן להציג ציטוטים רבים של אבנרי ברוח זו, מדברים שכתב בין השנים 1941-1944, כשהיה בן 18-22. בכתיבתו משנת 1946 ואילך, מאז ימי "א"י הצעירה", הוא ביטא רעיונות שונים בתכלית. יעקב שביט, טוען בספרו "מעברי עד כנעני", שרעיונות "המרחב השמי", בהן דוגל אבנרי משלהי שנות ה-40 הן המשכן של אותן רעיונות בהם דגל בראשית העשור.

שביט טוען ש"ארץ הקדם" ו"העולם העברי" הפכו ל"מרחב השמי", והתודעה הלאומית העברית הפכה להיות רק יסוד אחד – אף כי מוביל ודומיננטי – בתוך "תודעה שמית" רחבה יותר [20]. לטענתו, המושג "המרחב", הועתק על ידי אבנרי מן האסכולה של הגיאופוליטיקה של פרידריך ראצל ובעיקר מספרו "מרחבי המחיה". סגנונו במאמרים אלה מזכיר את האידיאולוגיה של קרס האוסאופר, הוגה הדעות של מדיניות החוץ הנאצית, על מעצמות ההתחדשות, בעלות רצון השליטה ותודעת השליחות העולמית [21].

האנטיפתיה ההדדית בין רטוש ואמיר לבין אבנרי נמשכה כל חייהם, ואף על פי כן, בעיני המתבונן מהצד קשה היה להבחין בדקויות המבחינות במשנתם האידיאולוגית של השניים, הרחוקה כל כך מהאידיאולוגיה הציונית הדומיננטית.

רטוש עשה מאמצים ניכרים להתנער מהזיהוי של אבנרי עם דרכו, ולהציג אותו מצד אחד כפלגיאט, ששאב ממנו את רעיונותיו, ומצד שני כסוטה, שהוביל את הרעיונות למחוזות אחרים, מסוכנים. עם הופעתו לראשונה של כתב בעת "במאבק", בעריכתו של אורי אבנרי, בסתיו 1946, הגיב רטוש שהיה בו "הרבה והרבה מן החומר שלנו, וגם הרבה סטיות וסטותות, ואף הרבה הרבה מהלך הרוח וכמעט פרפראזות. ודברים שצחקו לי עליהם לפני שנים לא מעטות צועקים עכשיו ומכל קיר ומכל פה'. כיוון שרבים בציבור לא הבחינו בין "הוועד לגיבוש" לבין חוגי "ארץ ישראל הצעירה" שפירסמו את "במאבק", הייתה חמתו של אוריאל בוערת כאשר היה נתקל בייחוס עמדות לאומיות עבריות לאורי אבנרי. כשאלכס קינן, ממקורביו של רטוש, העיר לו פעם, 'הרי אורי אבנרי מוכר את רעיותיך עטופים בנייר צלופן", הגיב אוריאל בשאט נפש [22].

ב-1950 נאלצו עורכי "אלף" להסביר בפומבי, שפרסום "במאבק" לא היה על דעתם, אלא "ניסיון מבולבל קמעה ליטול קצת מעיקרי רעיונותיו של 'הוועד' ולעשות בהם שימוש 'מסחרי'". אוריאל וחבריו חשבו שכדאי לנצל את העניין שאורי אבנרי עורר בציבור באמצעות "במאבק" שלו, כדי להציג את המבוע המקורי של דעות "במאבק". משקל נגד ל"במאבק" ניסו אוריאל ושרידי "הוועד" להניח באביב 1947 יסודות לפרסום כתב עת רעיוני תרבותי, שיציג בפני הציבור את רעיונותיהם בתחום ההיסטוריה, התרבות וההווה הפוליטי. לאחר לבטים נבחר השם "מחברות לתרבות המולדת". התכנית לא יצאה לפועל [23].

הקמת קבוצת "הפעולה השמית" בידי אורי אבנרי, וחבריו נתן ילין מור, בועז עברון, עמוס קינן ואחרים, ופעילותה בשלהי שנות החמישים וראשית שנות השישים, תקופה בה קבוצת הכנענים דעכה, שבה והעלתה את הרעיונות הכנעניים על סדר היום הציבורי של מדינת ישראל.

עמדות הקבוצה הושפעו מאוד מהרעיונות הכנעניים. אורי אבנרי וראשי הקבוצה הגנו על יונתן רטוש בפולמוס אודות עמדתו כלפי השואה. בסתיו 1961 פירסם, כאמור אורי אבנרי סדרת מאמרים מקיפה על הכנענים, ובכך סייע מאוד להפצת עמדותיהם. פרסומים אלה העמידו את רטוש על הצורך להבליט את ההבדל בינו לבין ארגון "הפעולה השמית". הרי רוב הציבור לא הבחין כלל בין דעותיו לדעות הארגון הזה. ביטאון הפעולה השמית "אתגר", עסק לא מעט בתנועה הכנענית ובתולדותיה. לא מעט מרעיונותיה של הכנענות הפכו לנחלת "הפעולה השמית",ומצאו ביטוי מעל דפי דו השבועון הזה.

ההזדמנות הראשונה להיבדל מעל "הפעולה השמית" באה לרטוש במאי 1959, באשר רפאל בשן ראיין ב"מעריב", זה לצד זה, אותו ואת האחים בועז ויאיר עברון, אנשי "אלף" לשעבר וממקימי "הפעולה השמית" באותם ימים. בראיון חזר אוריאל על כל עיקרי השקפתו, הן לגבי ההיסטוריה העברית והיהודית והן ביחס להווה, ובכך לא היה איזה חידוש שהוא. אך כאשר נשאל על ההבדל בינו לבין "הפעולה השמית", היה ל"הר געש שהתפרץ ועלה על גדותיו". רטוש הסביר בפירוש שהוא כופר הן בפאן ערביות ("הקרויה בלשון נקיה לאומיות ערבית") והן בקיום לאומיות יהודית. בראשונה ראה כוח הרסני וריאקציונרי, את עבד אל נאצר הציג כ"אויבה המסוכן ביותר של מצרים" ואת היהדות – "כמו שמלמדת הסטטיסטיקה וההיסטוריה – עדה בינלאומית, המפוזרת ברוב הארצות ושמחה למדי בחלקה שכשמניחים לה, ואינה רואה בדרך הטבע לשנות את מצבה". את "הפעולה השמית" האשים בתמיכה בלאומיות הערבית, נוסח עבד אל-נאצר, ובהמשכת הזיקה בין מדינת ישראל לעם היהודי העולמי. "אבל אולי עיקר ההבדל בינינו לבין הפעולה השמית הוא שכל גישתה, בהבדל משלנו, איננה עקרונית, אלא תכסיסנית אופורטוניסטית. די לקרוא את המצע שלהם כדי לעמוד על מלוא ההתפשרויות, וההתחמקויות והעקיפות שהצליחו מספר אנשים מועט כזה לדחוס ולהשחיל יחד!" [24]

על דבריו אלה חזר בנוסח אחר ב"העולם הזה" עצמו, בעקבות סדרתו של אורי אבנרי. הוא אמנם שמח שנתן ילין מור החל "מטיף סוף סוף בשם אומה עברית, בנבדל מן היהדות העולמית", אך לא שכח להזכיר שה"הפעולה השמית" מקבלת את קיום העם היהודי והעם הערבי, שתי הישויות, הלאומיות כביכול, בניגוד לתנועת "הלאומיות העברית" שפעלה למען עקירתן משורש. את "הפעולה השמית" האשים בניסיון, כמעט מודע, "לעשות שימוש בכוח הנפשי שברעיון העברי, שבגישה העברית, שבסיסמה העברית - לקבל את מה שהטפנו לו משך שנים באורח חלקי. בעברית פשוטה: ניסיון לפשר, כמעט הייתי אומר להתפשרן – בין גישה עקבית ושלמה לבין המציאות:  מציאות של משפטים קדומים (ואם אמנם מושרשים למדי) אם ציוניים ואם פן ערביים או קוסמופוליטיים למחצה, ואם של גופים שונים, קיימים ו/ או מאויים, העומדים על אלה, על המשפטים הקדומים האמורים. ההבדל בין רטוש וחבריו לבין "הפעולה השמית" משול בעיניו ל"הבדל המהותי (להבדיל) שבין חבורתם של מרקס ואנגלס לסלון קומוניסטים, סתגלתנים, זדמננים [=אופורטוניסטים א.ה.], קצרי רוח, דורשי פתרונות קלים והדרך הקצרה" ושוחרי מחיאות כפיים ובעלי כוונות טובות למיניהם" [25].

ב-1964 תקף עמנואל כ"ץ, פובליציסט ותיק של העיתונות הרוויזיוניסטית, במאמר בעיתון "חרות" את בועז עברון ואת "הפעולה השמית". באותה הזדמנות תקף את רטוש והכנענים, וראה בבועז עברון מעין שלוחה לגיטימית של התנועה הכנענית. עיקר קצפו יצא על תבוסתנותו המדינית של בועז עברון, אותה כרך יחד עם עמדתו החילונית. עניין זה, "התבוסתנות", עורר את תגובתו החריפה של רטוש: הרי מי כמוהו המשיך להיות מקסימליסט שבמקסימליסט, בחזונו המדיני על "ארץ הפרת", שאפילו "ארץ ישראל בגבולותיה ההיסטוריים משני עברי הירדן", בנוסח המקסימליזם הרוויזיוניסטי מתגמדת לידה.

רטוש לא ויתר על הזדמנות פז שכזאת להפגין שוב את כל המרחק שבינו לבין "הפעולה השמית". הוא ניסה להראות שמבחינת הביוגרפיה שלהם ודעותיהם ביחס ליהדות ולמושגי היסוד הציוניים קרובים אנשי "הפעולה השמית" לכ"ץ יותר מאשר אליו. לאחר שהציג את כל ההבדל בינו לבינם מבחינת היחס ללאומיות הערבית ולמדיניותה הפאן ערבית של מצרים, עט על העיקר: "אם 'הפעולה השמית' חדורה רוח של שמאלנות פציפיסטית, אוטופיסטית ו'מתקדמת', במובן המקובל של מונח זה", הרי עניין זה הוא "לדבר שלא היה שמץ ממנו אצל 'הוועד לגיבוש הנוער העברי', 'אלף' ו'העברים הצעירים'".

עמנואל כ"ץ לא ויתר והכריז שבעיניו אין הבדל מהותי בין "העברים" לבין אנשי "הפעולה השמית", כיון ששני הגופים מאמינים שבמדינת ישראל קיימת אומה עברית חדשה (משאלת זיקתם לעם היהודי העדיף להתעלם). יתר על כן, כיוון שאוריאל חותר להקים את פדרציית "ארץ הקדם" כשלב ראשון לאיחוד ארץ הפרת כולה, ואילו אנשי הפעולה השמית רואים בהחזרת פליטים ערביים, בהשתלבות ב"מרחב השמי" ובכינון הפדרציה ישראלית ערבית, כיוון שכך אין חשיבות להבדלי הגוונים שבין השקפותיהם, ש"העין הרגילה" רואה אותם "כביטוי לניוון לאומי, תבוסתנות ובגידה".

אולם עתה בא בועז עברון עצמו וסייע לרטוש. במאמר מנומק היטב ב"אתגר" הסביר בועז עברון, שאכן גדול ההבדל בין רטוש והכנענים לבין "הפעולה השמית". הוא אישר, כי האחרונה מכירה בזיקת האומה העברית החדשה ליהודי העולם, כי אין לבסס את תרבותה על מיתוס עברי קדום וקלוש, שאינו יכול לספק בסיס ל"רנסנס תרבותי עברי" וכי יחסה ללאומיות הערבית חיובי הוא, משום שזהו כוח ריאלי הנובע מחדירתה העמוקה של הלשון והתרבויות הערביות אל "הסהר הפורה", עד שלא נותר זכר כמעט לתרבויות וללשונות שקדמו להן בחבל ארץ זה. בועז עברון אף אישר בגאווה את האופי המתקדם ושוחר השלום של "הפעולה השמית", לעומת לאומנותה הלוחמת של תורת "הלאומיות העברית", פרי רוחו של רטוש. גם על דברים אלה הגיב רטוש. הוא המשיך להצליף באנשי "הפעולה השמית" על המשך זיקתם ליהודי העולם ול"ברית שלום", מבחינת מדיניותם המתונה כלפי הערבים, ועל אי בחינתם באופן ביקורתי את מושגי היסוד הרופפים כל כך של הלאומיות הערבית [26].

אם בראשית הדרך, ראה רטוש באבנרי מי שהרחיק לכת במשיכת הרעיונות הכנעניים לקצה ימני קיצוני וגזעני, בשנות השישים הוא ראה בו מי שמשך אותם לקצה שמאלני יוני. אולם לאורך כל הדרך הוא עשה מאמץ לבדל את עצמו ממנו. המאמץ הזה היה הדדי.

ו. סיכום

ב-4.8.09 הלך לעולמו הסופר והעיתונאי עמוס קינן. קינן היה אחד הפעילים המרכזיים בתנועת "הפעולה השמית", לצד אורי אבנרי. במאמרי ההספד עליו, הוא הוזכר כאחד הבולטים בזרם הכנעני. בכל המאמרים וההספדים שקראתי, לא נתקלתי באזכור "הפעולה השמית".

כפי שראינו במחקר זה, בין יונתן רטוש והכנענים לבין אורי אבנרי והקבוצות אליו השתייך – "במאבק", "הפעולה השמית", "העולם הזה – כוח חדש" וכו', הייתה יריבות קשה והרבה דם רע זרם ביניהם, אהדדי.

ואף על פי כן, במבט רטרוספקטיבי, נראים ההבדלים הללו מיקרוסקופיים. ולא רק במבט לאחור, הדברים נראים כך, אלא גם בשעת מעשה - כפי שניתן להיווכח מציטוטי עמנואל כ"ץ וברוך קורצווייל בעבודה זו. אין ספק, שקורצווייל היה מודע היטב למחלוקות בין הקבוצות, ולא בכדי הוא הציג אותם כמקשה אחת.

בין הנוגעים בדבר, המחלוקת האידיאולוגית, שנסובה סביב היחס לקיומו של עם יהודי ולזיקה מסויימת בין האומה העברית החדשה ובינו, וביחס להכרה בקיומה של אומה ערבית, נראתה כתהום הפעורה בין הצדדים, שאי אפשר לגשר עליה. אולם הפער בין הצדדים כמעט אינו מורגש ואינו נראה, לעומת התהום האידיאולוגית האמיתית הפעורה בין שני הזרמים הללו לבין המיינסטרים הציוני, שהיה ונותר המיינסטרים הישראלי. בעוד הציונות נועדה להמשיך את קיומו של העם היהודי, לגאול את העם היהודי, להקים את מדינת היהודים, להעלות את העם היהודי ארצה (האידיאולוגיה הזו משותפת לזרמים השונים בציונות, עם כל המחלוקות ביניהם), הזרמים "העבריים" חולמים על הקמת אומה חדשה, המשותפת לבני הארץ היהודים והערביים, ולהתנתק מן העם היהודי. כזרם קטן ושולי (אף שראה עצמו כאוונגרד ושהייתה לו השפעה על רוח הנוער הארצישראלי) לצד המיינסטרים הציוני הגדול, המחלוקות בתוכו נראות זעירות.

בתנועות אידיאולוגיות רדיקליות ומהפכניות, המונהגות בידי אידיאולוגים קנאים, מקובלים קרעים על קוצו של יו"ד, כמו על קיומו או היעדרו של מקף בין המרקסיזם והלניניזם. כך ניתן לראות את המחלוקות בין "אלף" ו"במאבק".

המחלוקת והקרע הם גם על רקע אישיותם של הנוגעים בדבר. הן אבנרי והן רטוש הנם קנאים שאינם סובלים חילוקי דעות ואינם סובלים בסביבתם אנשים החולקים על דעתם. הביוגרפיה של שניהם מעידה על כך שמעולם לא הצליחו להקים תנועה רחבה, אלא יותר כת של נאמנים מוחלטים, ובתוך אותה כת הסתכסכו והגיעו לקרע עם המקורבים להם ביותר. בעוד אבנרי, כאיש פוליטי, ניסה לעתים להתפשר כדי ליצור כוח פוליטי (אך תמיד הדבר הסתיים בפילוגים וקרעים, כמו בתנועות "העולם הזה – כוח חדש", "שלי", "התנועה המתקדמת לשלום ולשוויון) – רטוש ראה עצמו יותר כנביא ואידיאולוג, וככזה אף לא ניסה להגיע להסכמות שתפגענה בטוהר האידיאולוגי של קבוצתו. כפוליטיקאי, עדכן אבנרי מפעם לפעם את תפיסותיו, כדי שתהיינה רלוונטיות למציאות המשתנה. רטוש לא נהג כך.

הסבר נוסף לקרע בין השניים, לדעתי, הוא גם קנאה סמויה ביניהם. אבנרי, אוטודידקט שהפסיק את לימודיו הפורמליים בגיל 14, רואה עצמו כאינטלקטואל מקורי מבריק, ונלחם על הכרה בו ככזה, ולכן אינו רוצה להיות בן חסותו של ענק אינטלקטואלי כרטוש. רטוש, לעומת זאת, שלא הצליח לסלול מסילות ללבות הציבור, ראה בעיניים כלות את כישרונו התעמולתי של אבנרי, בעיקר באמצעות עיתונו "העולם הזה" ומאוחר יותר גם בפעילותו הפוליטית שהכניסה אותו לכנסת. זאת, כאשר די זלזל ביכולותיו האינטלקטואליות, וראה בהגותו שילוב של פלגיאט וסטיה.

אי אפשר להתעלם גם מהרקע הדומה של השניים, שעלו לארץ מחו"ל וניסו להתנער מעברם וזהותם ולהמציא את עצמם מחדש כעברים. אם אף שינו את שמותיהם – הן הפרטיים והן שמות המשפחה. השם הפרטי שאימצו דומה – אורי ואוריאל. מעניין שאורי אבנרי כינה לעתים, במאמריו, את רטוש בשם אורי שלח, ולא אוריאל (לא נתקלתי בכך בשום פרסום אחר על רטוש, זולת במאמריו של אבנרי).

בעיניי, הקרבה הרעיונית בין אורי אבנרי ליונתן רטוש וחבריו הייתה הרבה יותר הדוקה מכפי שהצדדים מוכנים להודות. הקרע ביניהם נבע יותר מאנטיפתיה הדדית, כהגדרתו הקולעת של אבנרי בכותרת הספדו לאהרון אמיר.
            ז. הערות

פרק א'

(1) ברוך קורצווייל; מהותה ומקורותיה של תנועת "העברים הצעירים" ("כנענים"). נדפס לראשונה ב"לוח הארץ" תשי"ג.

(2) שם; ע' 59.

(3) שם; ע' 51, הערה 1.

פרק ב'

(1) אורי אבנרי – ראיון לעבודה סמינריונית במסגרת לימודי BA במדע המדינה, 1993. להלן – ראיון.

(2) אורי הייטנר; אורי אבנרי – עבודה סמינריונית, פרק ו', עמ' 29-40. להלן – הייטנר.

(3) כיוון שלעיתן לא היה רשיון מטעם השלטון הבריטי ומאחר ולהוצאת עיתון חד פעמי אין צורך ברישיון, הופיע העיתון בכל פעם בשם אחר – וריאציות שונות ל"במאבק", אך בתודעת הציבור נחרט שם הגיליון הראשון – "במאבק".

(4) למשל, משה שמיר כינה את העיתון "במת אבק". משה שמיר; המקום הירוק; הוצאת "דביר"; ת"א; 1991. ע' 101.

(5) אורי אבנרי; מלחמת היום השביעי; הוצאת דף חדש; תל אביב; יוני 1969; ע' 17. להלן יום 7.

(6) ראה פ' ג' בעבודה זו.

(7) ראיון.

(8) רשימות אלו, שפורסמו בעיקר בעיתון הערב של "הארץ" "יום ליום", קובצו בספר "בשדות פלשת". אורי אבנרי; בשדות פלשת 1948; הוצאת טברסקי ח' (ע"ר), תל-אביב; יוני 1949. להלן – פלשת.

(9) אורי אבנרי; הצד השני של המטבע; זמורה-ביתן; תל-אביב; מהדורת תש"ן 1990; ע' 237. להלן – צד 2.

(10) תום שגב; המיליון השביעי – הישראלים והשואה; הוצאת כתר; ירושלים; 1992. להלן – שגב.

(11) אורי אבנרי; הנדון – אין ברירה; העולם הזה גיליון 1546; 4.6.65; ע' 7.

(12) אורי אבנרי; איחוד הירדן; העולם הזה 1025; 2.6.57; עמ' 3-6. להלן – איחוד הירדן.

(13) חיים הנגבי – ראיון לעבודה הסמינריונית שלי, 1993.

(14) שלום כהן; העולם הזה; הוצאת טפחות; תל-אביב; מרס 1972.

(15) אורי אבנרי; תכנית שלום; העולם הזה 1954; 14.6.67.  

(16) פרטי השיחות הללו מופיעים בספרו "אויבי, אחי". אורי אבנרי; אויבי אחי; הוצאת ביתן; תל-אביב; תש"ן 1989. להלן – אויבי.

(17) שם; ע' 17.

פרק ג'

(1) יום 7; ע' 11.

(2) יונתן שם-אור; האדם הזה; העולם הזה 2755; 20.6.2990. ע' 7.

(3) יום 7; ע' 40.

(4) שם; ע' 41.

(5) שם; עמ' 16-17.

(6) ראיון.

(7) שם.

(8) אבנרי מקפיד לכנות מלחמה זאת – מלחמת 48', תש"ח או העצמאות. בעיניו אין זו מלחמת שחרור, שכן האימפריאליזם הבריטי עזב את הארץ טרם המלחמה, ומלחמת שחרור, היא מלחמתו של עם נגד כובש בעוד מלחמת תש"ח הייתה מלחמה בין שתי אוכלוסיות במולדתן.

(9) איחוד הירדן.

(10) יום 7; ע' 218.

(11) שם; שם.

(12) אויבי; עמ' 43-44.

(13) אורי אבנרי; איש השנה תש"ן – סדאם חוסיין; מעריב – סוף שנה; 19.9.90; ע' 10.

(14) אורי אבנרי; איש השנה תשנ"א – חאפז אסד; מעריב – חלפה שנה; ערב ראש השנה תשנ"ב; ע' 6.

(15) אורי אבנרי; מלחמה שיש לה ריח; אתר "גוש שלום" www.gush-shalom.org; 8.2.03.

(16) אורי אבנרי; המדינה שלהם שבדרך; פוליטיקה; מרס 93; ע' 37.

(17) אורי אבנרי; 8 העקרונות; העולם הזה 1456; 4.8.56.

פרק ד'

(1) ראיון.

(2) פלשת; ע' 274.

(3) אורי אבנרי; כזה היה אורי; העולם הזה – 901; 20.1.55. ע' 3.

(4) אורי אבנרי ; שרתי לך ארצי; העולם הזה – 2076; 16.6.77. ע' 15.

(5) אורי אבנרי; יגאל נסיך דנמרק; העולם הזה 2077; 23.6.77. עמ' 20-21.

(6) שם; ע' 24.

(7) אורי אבנרי; האגואיסט האהוב; העולם הזה – 2721; 25.10.89. ע' 12. להלן – אגואיסט. ההדגשות במקור.

(8) שם; שם.

(9) יום 7; ע' 10.

(10) אגואיסט; ע' 10. ההדגשות במקור.

פרק ה'

[1] יחיעם וייץ; האיש שנרצח פעמיים; הוצאת "כתר" / ספריית זגגי; ישראל; 1995. עמ' 161-165.

[2] שגב. ע' 263.

[3] עמוס קינן, למשל, נהג לומר שבין יוחנן בן זכאי לקנאי מצדה, הוא מעדיף את לוחמי מצדה.

[4] יונתן רטוש; "ההולכי בחושך". במקור, השיר המנוקד כתוב בכתיב חסר. למען נוחות הקריאה בגירסה הבלתי מנוקדת, העברתי לכתיב מלא.

[5] אורי אבנרי; פגישה בקפה גדנסקי; יומן אישי; העולם הזה; גיליון  2274; 1.4.1981 ע' 30. להלן – פגישה.

[6] חיים גורי מתאר פגישה אישית אחת מני רבות שקיים בקפה "כסית" עם רטוש בשנות הארבעים והחמישים, בשלושה מאמרים שפירסם ב"מעריב" ב-1980: "השעה הכנענית", "הנכד והמנגינה" ו"הכפל והקרע". שלושת המאמרים פורסמו בספרו "עם השירה והזמן"; מוסד ביאליק / הוצאת הקיבוץ המאוחד; ירושלים; תשס"ח. כרך א'; עמ' 237-265. תיאור אופייני מתוך אותה שיחה (ע' 242): "אני גם יהודי! צעקתי לו באחד הלילות האלה, שתפאורת הקפה והתמונות והעשן והאלכוהול לא גרעה דבר מרציניותם. זה ההסבר היחיד להיותי כאן כיליד תל אביב. אני חייב ליהודים את היותי. אני המשכם!

אינך יהודי! פסק אוריאל, מתי סוף כל סוף תבין, יא ג'חש שכמוך, שאינך יהודי, שאתה עברי, כשם שהאמריקני שונה מי האירופי, כשם שהמקסיקני שונה מהספרדי, כשם שהאדם שונה מהקוף...

עד כדי כך. כן!

אמרתי לו שחופרי תעלת המים בבית-אלפא חשפו את פסיפס בית הכנסת מימי בית שני. שם הייתי כילד. אין זו תופעה אמריקנית או מקסיקנית! אינך יודע שמדובר בתופעה יחידה במינה בתולדות העמים, בשיבת ציון?!

במבטו של אוריאל נצעקה המחאה: גם אתה, ברוטוס?!"

[7] סקירה רחבה על השפעת הנאציזם על אבנרי – הייטנר, פרק ו', עמ' 29-40.

[8] יהושע פורת; שלח ועט בידו- סיפור חייו של אוריאל שלח (יונתן רטוש); הוצאת מחברות לספרות; ישראל; תשמ"ט 1989. עמ' 182-184.

[9] ראיון.

[10] יום 7. ע' 146.

[11] פגישה. ההדגשות במקור.

[12] יום 7. ע' 146.

[13] יעקב שביט; מעברי עד כנעני; הוצאת דומינו; ירושלים; 1984; ע' 146. להלן – שביט.

[14] שם; שם.

[15] פגישה.

[16] אורי אבנרי; "הייתה בינינו אנטיפתיה הדדית"; "הארץ – תרבות וספרות; 4.3.08.

[17] שביט; ע' 147.

[18] כהן; עמ' 207-208.

[19] שם; שם.

[20] שביט; ע' 149.

[21] שם; ע' 150.

[22] פורת; ע' 238.

[23] שם; ע' 239.

[24] שם; עמ' 307-308.

[25] שם; ע' 308.

[26] שם; עמ' 308-310.

            ח. רשימה ביבליוגרפית

ספרים:

1. אבנרי, אורי; אויבי אחי; הוצאת ביתן; תל-אביב; תש"ן 1989.

2. אבנרי, אורי; בשדות פלשת 1948; הוצאת טברסקי ח' (ע"ר), תל-אביב; יוני 1949.

3. אבנרי, אורי; הצד השני של המטבע; זמורה-ביתן; תל-אביב; מהדורת תש"ן 1990.

4. אבנרי, אורי; מלחמת היום השביעי; הוצאת דף חדש; תל אביב; יוני 1969.

5. גורי, חיים; עם השירה והזמן; מוסד ביאליק / הוצאת הקיבוץ המאוחד; ירושלים; תשס"ח.

6. וייץ, יחיעם; האיש שנרצח פעמיים; הוצאת "כתר" / ספריית זגגי; ישראל; 1995.

7. כהן, שלום; העולם הזה; הוצאת טפחות; תל-אביב; מרס 1972.

8. פורת, יהושע; שלח ועט בידו- סיפור חייו של אוריאל שלח (יונתן רטוש); הוצאת מחברות לספרות; ישראל; תשמ"ט 1989.

9. שביט, יעקב; מעברי עד כנעני; הוצאת דומינו; ירושלים; 1984; ע' 146.

10. שגב, תום; המיליון השביעי – הישראלים והשואה; הוצאת כתר; ירושלים; 1992.

11. שמיר, משה; המקום הירוק; הוצאת "דביר"; ת"א; 1991.

עיתונים:

"הארץ".

"העולם הזה".

"מעריב".

מאמר:

קורצווייל, ברוך; מהותה ומקורותיה של תנועת "העברים הצעירים" ("כנענים"). נדפס לראשונה ב"לוח הארץ" תשי"ג.

שיר:

רטוש, יונתן; "ההולכי בחושך".

עבודה אקדמית:

הייטנר, אורי; אורי אבנרי; האוניברסיטה העברית – המחלקה למדע המדינה; אוקטובר 1993

            א. מבוא

במסתו "מהותה ומקורותיה של תנועת 'העברים הצעירים' ('כנענים') (1) מזכיר ברוך קורצווייל פעמים אחדות בצמידות שני כתבי עת אותם הוא מכנה "עיתונם", משל היו עיתון אחד – ביטאון הזרם הכנעני. שני העיתונאים הם "במאבק" ו"אלף".

כתב העת "אלף" היה ביטאונם של "העברים הצעירים", או כפי שכונו "הכנענים". כתב העת נוסד בנובמבר 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, בידי מנהיג התנועה והאידיאולוג שלה, המשורר יונתן רטוש והמשורר והמתרגם אהרון אמיר, שערך את כתב העת.

"במאבק" היה כתב עת שפעל בשנים 1946-1947, והיה ביטאונה של קבוצה קטנה בשם "ארץ ישראל הצעירה", שנודעה יותר כקבוצת "במאבק" על שם כתב העת. בראש הקבוצה עמד אורי אבנרי, שגם ערך את כתב העת. המסר המרכזי של התנועה וכתב העת הוא "המרחב השמי" (אותו אציג בהרחבה בהמשך). בשנות החמישים הקים אבנרי את תנועת "הפעולה השמית" שנועדה לתת לרעיונות ביטוי פוליטי (אף שלבסוף לא התמודדה בבחירות).

בשיח הציבור של שנות הארבעים והחמישים, ההתייחסות לשתי הקבוצות הללו ולמה שהן מייצגות, הייתה כאל זרם אחד. עם זאת, בין הקבוצות שרר דם רע והן הרבו להתכתש ביניהן ולהבליט את המחלוקות האידיאולוגיות ביניהן, כאשר כל קבוצה חיפשה את הדרך להיבדל מרעותה.

אין ספק שקורצווייל, אדם שהדיוק והאבחנה היו נר לרגליו, והיה מעורה ובקיא מאוד בזרמים ובתת הזרמים האידיאולוגיים ביישוב ובמדינה הצעירה, ושחקר לעומק את תופעת הכנענות בטרם כתב עליה את מסתו הרחבה, היה מודע להבדלים ולמחלוקות בין השתיים. אף על פי כן הוא בחר להציג אותן כשתיים שהן אחד. ניתן לראות בכך ביטוי לגישתו הכללית, הרואה בכנענות וריאציה ישראלית של התופעה היהודית גלותית שהפנתה עורף ליהדות, ובה הוא מכליל סופרים ואנשי רוח כיל"ג, ברדיצ'בסקי, ברנר, טשרניחובסקי, הזז, קלצקין ושניאור, שאת רטוש ואמיר הוא רואה כממשיכיהם הטבעיים (2). אם הכנענים הם המשכם של היוצרים הללו, קל וחומר שאין לייחס משמעות למחלוקות הזעירות הרבה יותר בין שני הביטאונים ושתי הקבוצות. בדרכו הסרקסטית, שפך קורצווייל מים צוננים על המחלוקת בין שתי הקבוצות, ומחק אותה כהצגת שני כתבי העת כעיתונה האחד של תנועה אחת, שבה כלל אינו מזלזל – להיפך הוא רואה אותה כחשובה ומשפיעה מאוד ועל כן כמסוכנת ביותר.

ההתייחסות הנפרדת היחידה של קורצווייל, במסתו, לקבוצתו של אבנרי הייתה בהערת שוליים, בה הסביר ש"'התנועה השמית' – אבל לא רק היא בלבד – היא המשכה של תנועת 'הכנענים'" (3).

האמנם צדק קורצווייל באבחנתו שההבדלים בין הכנענים לבין אורי אבנרי בטלים בשישים, או שאכן המחלוקת ביניהם אידיאולוגית ועמוקה, כפי ששני הצדדים מציגים אותה? על כך אנסה להשיב בעבודה זו.

בשל קוצר היריעה, לא אציג בעבודה את התנועה הכנענית והאידיאולוגיה שלה, בה עסקנו בהרחבה בקורס שבמסגרתו אני כותב אותה, אלא ארחיב בהצגת השקפת עולמו של אורי אבנרי והדומה והשונה בינה לבין הזרם הכנעני. אפתח את העבודה בהצגת ציוני דרך ביוגרפיים של אבנרי, אמשיך בהצגת עיקרי השקפת עולמו – כולל גישתו לסכסוך הישראלי ערבי ובשאלות האוריינטציה המדינית של ישראל, שהינן רלוונטיות לענייננו, ארחיב בהצגת תפיסתו את מהות "הצבר" – שהיא מהותית מאוד להבנת ענייננו, ואסיים בהצגת המחלוקת בין אבנרי לכנענים כפי ששני הצדדים ראו אותה וכפי שאני מנתח אותה.

יש לציין, שחלק מן החומרים עליהם התבססתי בעבודה זו, מבוססים על עבודה סמינריונית על אורי אבנרי, שכתבתי במסגרת לימודי התואר הראשון שלי במדע המדינה ב-1993.

            ב. אורי אבנרי – ציוני דרך ביוגרפיים

אורי אבנרי נולד בגרמניה, בספטמבר 1923, בשם הלמוט אוסטרמן. ילדותו בגרמניה עמדה בצל סוף הרפובליקה הוויימארית ועליית הנאצים לשלטון. בנובמבר 1933, עשרה חודשים לאחר עליית היטלר לשלטון, עלתה משפחתו של אבנרי לארץ. משפחתו הייתה משפחה אמידה. אביו היה איש עסקים בגרמניה. כרבים מאנשי העליה הגרמנית בשנות ה-30, ירד אביו מנכסיו בתוך שנה מעלייתו. מצבה הכלכלי של משפחתו הידרדר לעוני קשה. הם חיו בשכונת פלורנטין בת"א. הוריו פתחו מכבסה. אבנרי סיים את לימודיו בכיתה ז' ובגיל 14 החל לעבוד לפרנסתו.

בגיל זה, בשנת 1938, לאחר שהבריטים הוציאו להורג את שלמה בן יוסף, איש אצ"ל שנתפס לאחר ניסיון התנקשות באוטובוס ערבי, הצטרף אבנרי לאצ"ל, והשתייך לארגון זה עד שנת 1941. ב-1941, כשנה לאחר הפילוג הגדול באצ"ל והקמת הלח"י, ומייד לאחר "הפילוג הקטן" – פילוג על רקע של מאבקי כוח באצ"ל בת"א, הוא פרש מן הארגון.

את התקופה שבין 1941-1945 מגדיר אבנרי כתקופת "אובססיה של חיפוש השקפת עולם", אחרי הזעזוע של הפרישה מהאצ"ל (1). בתקופה זו, "פלירטט" אבנרי עם קבוצות המקורבות להשקפת עולם כנענית ועל פי כתבים שלו מתקופה זו, נראה שנקט בעמדות פוליטיות ימניות רדיקליות (2).

ב-1946 ייסד אבנרי קבוצה קטנה, שחרף גודלה עוררה רעש רב. שם הקבוצה – "ארץ ישראל הצעירה", אך היא נודעה יותר בשם "במאבק" על שם ביטאונה. כתב העת "במאבק" (3) הופיע ארבע פעמים בשנים 47'-46'. תהודת העיתון הייתה רבה, ונכתבו עליו למעלה ממאה מאמרים (4). הגיליון האחרון של "במאבק" התפרסם יומיים לאחר החלטת עצרת האו"ם על החלוקה. החוברת יצאה נגד תכנית החלוקה, והזהירה שזו עלולה להביא למלחמה גדולה ולשפיכות דמים בהתנגשות היסטורית בין האומה העברית והאומה הערבית (5). חודשיים קודם לכן, הוציא אבנרי חוברת בשם "מלחמה ושלום במרחב השמי", בה סיכם את רעיונותיו ורעיונות קבוצת "במאבק". כמה מהרעיונות המופיעים בחוברת מלווים אותו עד היום. הוא דיבר בה על א"י כמולדת משותפת לעברים ולערבים ועל אחדות המרחב השמי (6).

עם פרוץ המלחמה התגייס אבנרי ושובץ בחטיבת "גבעתי". אף שחבריו והוא ראו במלחמה טעות טרגית, הם טענו שבשעה שקיום היישוב מוטל בספק – אסור לראות את הדברים מבחוץ, אלא לקחת בהם חלק (7). הוא שרת ביחידת הסיור של החטיבה, שכונתה "שועלי שמשון" ואח"כ כמ"כ בחטיבה. הוא השתתף בהרבה מאוד קרבות במשך כל תקופת המלחמה ולקראת סופה, בדצמבר 1948, נפצע.

לאחר פציעתו החל אבנרי לעבוד באופן מסודר בעיתון "הארץ", לו שלח רפורטאז'ות מהחזית כבר בתקופת המלחמה (8). הוא כתב ב"הארץ" מאמרים ראשיים.

באפריל 1950 קנה אבנרי, יחד עם שלום כהן, את העיתון "העולם הזה", שעד אז נערך בידי אורי קיסרי. "העולם הזה" היה במהרה לכלי ביטוי לרעיונותיו של אבנרי. הוא הפיץ בהם את רעיונות "המרחב השמי", אך בעיקר שימש במה לביקורת חריפה ביותר נגד המשטר  והמדינה. אבנרי הציג את עצמו ואת עיתונו כמבטאי רוח החיילים הקרביים שחזרו מהמלחמה. ככזה, הוא הביע אכזבה עמוקה מהמדינה, השונה מזו עליה נלחמו ואותה הקימו הוא וחבריו (9). העיתון ניסה להציג במשך כל השנים אלטרנטיבה כוללת למדינה ולמדיניותה. כן עסק העיתון בחשיפת פרשיות שחיתות של השלטון.

באמצע שנות ה-50 שיתף אבנרי פעולה עם שמואל תמיר בפרשת קסטנר. במשך שנים הפכו תמיר ואבנרי את המשפט לכלי אופוזיציוני חריף, יש המכנים זאת הסתה פרועה, נגד מפא"י (10). תמיר היה עורך דינו של מלכיאל גרינוולד במשפט, ואבנרי העניק לו במה רחבה במשפט זה, כמו גם במשפטים פוליטיים אחרים, כמשפט "שורת המתנדבים" ועוד. בתקופה זו החריפו יחסי אבנרי והמשטר. לטענתו, ראה בו המשטר את אויבו הראשי והפעיל נגדו ונגד עיתונו טרור פיסי, החרים אותו ואף הקים עיתון מתחרה – "רימון", שנועד לשבור אותו כלכלית.

אבנרי התנגד למלחמת סיני. הוא ראה בה מלחמה קולוניאליסטית מובהקת כנגד תנועת השחרור הערבית. באותה תקופה תמך אבנרי , בניגוד לקונסנזוס הלאומי בארץ, בתנועות השחרור השונות בעולם השלישי בכלל, ובפרט במזה"ת. הוא תמך במהפכות במצרים (של נאצר) ובעיראק ומלחמת ה-FLN נגד השלטון הצרפתי באלג'יריה. בשנת 1957 פרסם בעיתונו תכנית שלום, שנקראה "תכנית איחוד הירדן" (11). בתכנית זו קרא לראשונה להקמת מדינה פלשתינאית במקום ירדן, ולהקמת פדרציה ישראלית  פלשתינאית.

הוא הקים יחד עם נתן ילין מור וקבוצת אינטלטקטואלים את תנועת "הפעולה השמית". לאחר כשנה של עבודה שיטתית הוציאה הקבוצה את "המנשר העברי", מניפסט בן 164 סעיפים, המסכם את תפישת עולמם. ביטאון הקבוצה היה "אתגר", בעריכתו של ילין מור.

בשנת 65', ערב הבחירות לכנסת השישית, הקים אבנרי מפלגה חדשה – "העולם הזה – כוח חדש". ההחלטה להקים את המפלגה התקבלה בעקבות חקיקת "חוק לשון הרע" בכנסת, אותה הציג אבנרי כחוק אנטי דמוקרטי דרקוני, שנועד, לטענתו, לרצוח את העיתון "העולם הזה" (12). עם זאת, הוא מציין שכבר ב-1949 שקל הקמת מפלגה, אך החליט שבשל חוסר במשאבים עדיף להקים עיתון. התלבטות זו חזרה ונשנתה בכל מערכת בחירות. בבחירות לכנסת החמישית כמעט והחליט להקים מפלגה שתתבסס על "הפעולה השמית", אך לא עשה זאת, כיוון ששמואל תמיר הקים קבוצה מתחרה, שרעיונותיה דומים, שנקראה "המשטר החדש" (שלבסוף לא קמה).

תנועת "העולם הזה – כוח החדש", התבססה על דורות של קוראי "העולם הזה", שעיצבו את השקפת עולמם על עולם המושגים של אבנרי. בין פעילי המפלגה בלטה קבוצה של חברי "מצפן". הללו פרשו מהמפלגה לאחר הבחירות לכנסת, עקב חילוקי דעות עם אבנרי, וכיוון שאבנרי חשש שיפעלו כמפלגה בתוך מפלגה (13).

בבחירות נכנס אבנרי לכנסת ומפלגתו "גירדה" את המנדט השני. הייתה זו "מהפכה זוטא" בפוליטיקה הישראלית. הייתה זו הפעם הראשונה שהתמודדה בבחירות רשימה חדשה לחלוטין, שאינה חלק מהמפלגות המסורתיות. כניסתו של אבנרי לכנסת נחשבה להישג גדול ולהפתעה כבירה. ארבע שנים אח"כ נבחר אבנרי שנית, ובכנסת השביעית זכה גם במנדט נוסף ושלום כהן, שותפו משנים לעריכת העיתון, נבחר גם הוא.

כעבור פחות משנתיים התפלגה הסיעה, עקב סכסוך בין השנים. אבנרי האשים את כהן שהוא מסרב למלא הסכם רוטציה בינו לבין עו"ד אמנון זכרוני – מס' 3 ברשימה. כהן האשים את אבנרי בניהול דיקטטורי של התנועה. הפילוג היה לסכסוך אישי קשה ומתוקשר, ובעקבותיו כתב ופרסם כהן את ספרו "העולם הזה" – ספר שלם נגד אבנרי, ובו האשמות קשות והשמצות (14).

אבנרי בלט מאוד כח"כ. הוא נאם יותר נאומים מכל חבר נכנסת אחר באותה תקופה, ועסק בכל נושא שעמד על סדר יומה של הכנסת. הוא הסעיר את הכנסת לא אחת בסערות, הרחקות והפרעות. במשך 8 שנות כהונתו – נאם אבנרי למעלה מאלף נאומים. במקביל, המשיך לערוך את עיתונו "העולם הזה".

בעת כהונתו בכנסת השישית, פרצה מלחמת ששת הימים. אבנרי תמך במלחמה, בה ראה מלחמת מגן, והצביע בעדה בכנסת. ביום החמישי למלחמה, כתב בעיתון "דף", עיתון יומי שהוציא במהלך המלחמה, מכתב גלוי לראה"מ לוי אשכול ובו פרט תכנית שלום. בתכנית הוא קרא לערוך תוך 3 חודשים משאל עם בין תושבי רצועת עזה והגדה המערבית, בו הם יוזמנו להכריע על עתידם. הם יוזמנו להשיב ב"כן" או "לא" לגבי העיקרון של הקמת מדינה פלשתינאית חופשית ועצמאית. הוא הציע להקים מדינה כזו, ולייסד פדרציה בינה לבין מדינת ישראל (15). לתכנית זו הטיף אבנרי מאז המלחמה ועד היום.

בשנות השבעים היה אבנרי הראשון שקיים מגעים עם אנשי אש"ף. תחילה נפגש עם פעילים מרכזיים כסעיד חמאמי, נציג אש"ף בלונדון לאחר מלחמת יו"כ, ועם עיצם סירטאווי מראשי הארגון. שני אנשי אש"ף אלה נרצחו בידי  ארגונים פלשתינאים קיצוניים. בשנת 1982, במהלך מלחמת לבנון, נפגש אבנרי לראשונה עם ערפאת עצמו בביירות הנצורה ולאחר מכן נפגשו פעמים נוספות בתוניס (16).

בשנת 73', מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, רץ אבנרי לכנסת בפעם השלישית. הפעם רשימתו נקראה מר"י (מחנה רדיקאלי ישראלי), וכללה קבוצות שמאל כמו חלק משי"ח, יוצאי מק"י ועוד. הרשימה לא עברה את אחוז החסימה. בתקופה שלא היה ח"כ, המשיך בפעילות פוליטית, במקביל לעריכת העיתון, במסגרות שונות של השמאל הרדיקלי. אחת מהן היא "המועצה הישראלית למען שלום ישראל – פלשתין", שקראה למו"מ עם אש"ף ולהקמת מדינה פלשתינאית לצד ישראל. המועצה קמה בשנת 1975 וראשיה הם שניהלו את השיחות עם אנשי אש"ף.

בשנת 77' רץ לכנסת במסגרת של"י. הוא הוצב במקום השלישי, אך הרשימה הצליחה להכניס שני מנדטים בלבד. במסגרת הסכם רוטציה פנימי,כיהן אבנרי בכנסת התשיעית במשך שנתיים. של"י התפלגה ב-81' . בשנת 82', מיד בפרוץ מלחמת של"ג, הקים אבנרי יחד עם חבריו לתנועות השמאל הרדיקאלי, את "הוועד נגד המלחמה בלבנון", שנאבק נגד המלחמה. כבר בתום השבוע הראשון למלחמה, כינס הוועד הפגנה גדולה בכיכר מלכי ישראל (17).

הפלג הרדיקאלי של של"י, בראשותם של מתי פלד ואורי אבנרי, הקים את מפלגת "אלטרנטיבה". "אלטרנטיבה" הקימה יחד עם מפלגה רדיקאלית ערבית, "התנועה המתקדמת", רשימה יהודית ערבית משותפת – "הרשימה המתקדמת לשלום ולשוויון". בראש הרשימה, בבחירות לכנסת ה-11 בשנת 84', עמד מוחמד מיערי. אורי אבנרי הוצב במקום ה-120. הרשימה הכניסה שני מנדטים. גם מפלגה זו לא האריכה ימים ולבסוף הפלג היהודי פרש ממנה.

בשנת 84' נקלע "העולם הזה" למשבר כלכלי. במשך 6 שנים ניסה אבנרי להציל את העיתון, אך בשנת 90' עמד העיתון על סף פשיטת רגל. אבנרי ניסה למכור אותו לגורמי שמאל בארץ ובחו"ל אך לא מצא קונה, ולבסוף נאלץ למכור את העיתון, לאחר 40 שנה ושלושה חדשים שהיה בעליו ועורכו, דווקא לאיש הימין, מקורבו של שרון, אריה גנגר.

לאחר מכן, במשך שנים, פרסם אבנרי מאמרים ב"מעריב" ובבמות נוספות. את מרבית מאמריו הוא מפרסם באתר האינטרנט שלו ובאתר "גוש שלום".

ב-1993 הקים אבנרי את תנועת "גוש שלום", אותה הוא מנהיג עד היום. התנועה מבטאת עמדות שמאל רדיקלי. אבנרי ותנועתו תמכו בהתלהבות בהסכמי אוסלו, אולם מיד לאחר ההסכם, כאשר החלו להסתמן בקיעים בין הצדדים והאשמות הדדיות על הפרותיו, התייצב אבנרי באופן חד משמעי לצדו של ערפאת ונגד עמדתה של ישראל. הוא היה מקורב מאוד לערפאת ותמך בו באינתיפאדה השניה ועד יומו האחרון. בשנים האחרונות הוא נלחם למען שחרור כל האסירים הפלשתינאים, נגד גדר ההפרדה ובעד מו"מ עם חמאס.

אבנרי כתב 10 ספרים: "מלחמה ושלום במרחב השמי" (1947), "בשדות פלשת 1948" (1949), "הצד השני של המטבע" (1950), "צלב הקרס" (1961), "מלחמת היום השביעי" (1969), "אויבי, אחי" (1984), "לנין לא גר פה יותר" (1992), "אנחנו לובשים את כתונת נסוס" (בגרמנית – 1993), "שני עמים – שתי מדינות" (בגרמנית 1995) ו"בעיית ירושלים" יחד עם עזמי בשארה (1996).

            ג. השקפת עולמו של אורי אבנרי

לאחר מלחמת ששת הימים, כתב אורי אבנרי את ספרו "מלחמת היום השביעי". בספר זה סקר, מנקודת ראותו, את תולדות הציונות, תולדות הסכסוך הישראלי – ערבי ובפרט הסכסוך הישראלי – פלשתינאי והציג את דרכו האלטרנטיבית. ספר זה נכתב באנגלית, יצא בתחילה באנגלית באנגליה, ארה"ב וקנדה ורק אח"כ תרגם אותו אבנרי לעברית. שמו באנגלית של הספר – "Israel without Zionists". "ישראל ללא ציונות".

אורי אבנרי הגדיר עצמו לא אחת כלא ציוני ואף כאנטי ציוני. לטענתו, הוא הראשון שהגדיר עצמו כפוסט ציוני. עם זאת, הוא מזכיר שמעולם לא שכח, שהציונות היא שהצילה את חייו ואת חיי משפחתו, שכן אביו עלה ארצה כציוני לאחר עליית היטלר לשלטון (1).

מצד שני, אורי אבנרי רואה עצמו כפטריוט ישראל. הוא רואה עצמו כישראלי (או עברי) לאומי. הוא מחשיב את הלאומיות ככוח המרכזי במאה ה-20 והלאומיות העברית היא חלק מן הכוח הזה (2).

השקפת עולמו של אורי אבנרי הינה ניסיון לעצב אלטרנטיבה לציונות, צורת לאומיות עברית המשתלבת במרחב השמי.

ביקורתו של אבנרי על הציונות, היא על היותה תנועה שצמחה באירופה וכל תוכנה הוא אירופי. מאז הרצל, רואה הציונות את עצמה כתנועה מערבית, המנוכרת למרחב בו נמצאת ארץ ישראל. הוא מזכיר את העובדה, שבעוד ספרו של הרצל "מדינת היהודים" מכיל בתוכו תכנית שלמה ומפורטת של המדינה היהודית העתידה לקום, לא מוזכרת בו אפילו ברמז העובדה שא"י מאוכלסת ערבים והמילה "ערבי" כלל אינה מופיעה בו (3). לעומת זאת מדבר הרצל על הציונות כ"חומה נגד אסיה" וכ"חיל החלוץ של התרבות נגד הברבריות" (4). גישה זו היא, בעיניו, תמצית הטרגדיה של הציונות, שלא ידעה להתאים עצמה לסביבה בתוכה היא עומדת להקים את העם והמדינה. אבנרי טוען שגישה זו, מאפיינת את הציונות ואת מדינת ישראל מאז ועד ימינו, ובן גוריון, אדריכל המדינה, עיצב על פיה את המדינה. טרגדיה זו היא הגורם לסכסוך הישראלי ערבי. הוא רואה עצמו כמציב אלטרנטיבה לדרך זו.

מאז שנות ה-40, בשורתו של אבנרי היא שבא"י נולדה אומה עברית חדשה, השייכת למרחב. עליה לעזור לשאר העמים במרחב לסלק את אדוניהם האימפריאליסטיים. התנועה הלאומית העברית, יחד עם התנועה הלאומית הערבית, צריכה ליצור חזית שמית משולבת ומתואמת. מטרתה- איחוד המרחב השמי. מאבקיהם המשותפים של הלאומים השמיים, יצרפו אותם לתנועה גדולה אחת ומשותפת, שמטרותיה: שחרור לאומי, רפורמה סוציאלית וקידמה מרחבית מתוכננת (5).

המושג – "המרחב השמי" הומצא ע"י אבנרי, ומאז ימי "א"י הצעירה", זהו אחד ממוקדי השקפת עולמו. אבנרי שולל את המושג "המזרח התיכון", ומעולם לא השתמש בו. זהו, בעיניו, ביטוי קולוניאליסטי מובהק, של יושבי המערב כלפי אנשי המזרח. השימוש במושג זה על ידינו, הוא מגוחך ומסוכן, טוען אבנרי, שכן אנו בעצם מסתכלים על עצמנו מבחוץ, וזו תמצית הטרגדיה הציונית (6). המונח "המרחב השמי", הוא מושג משותף לשני העמים השמיים, שלהם עבר משותף, וקרבת שורשים, שפה, דת ותרבות.

אבנרי של שלהי שנות ה-40 האמין שהלאומיות העברית והערבית הן שני ענפים של אותו גזע ולכן עליהן להקים מסגרת לאומית ארצישראלית שמית משותפת במולדתם המאוחדת והמשותפת. הוא לא האמין שמדינה קטנה יכולה לחיות בזכות עצמה, אלא שהעולם הולך ממדינה לאומית להתארגנויות מרחביות. במסגרת זו, שאף להתארגנות של אחדות המרחב השמי (7).

אבנרי ראה במלחמת השחרור (8) טרגדיה – מלחמה שניתן היה להימנע ממנה. אולם המלחמה גרמה לשינוי בתפיסתו. הוא חש, שבמלחמה נוצרו בארץ שני לאומים שלא יוכלו לחיות במסגרת מדינה אחת. תחת הקריאה להקמת מדינה משותפת במולדת המשותפת, החל אבנרי לקרוא להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית, שתשתחרר מהכיבוש הירדני – האשמי שהינו מסגרת קולניאליסטית מערבית ולהקמת פדרציה בין ישראל לפלשתין – הפדרציה של א"י (9). ברעיון זה דוגל אבנרי מאז ראשית שנות ה-50. עוד בשנות ה-50 וביתר שאת מאז מלחמת ששת הימים, קורא אבנרי לישראל ליזום את הקמת המדינה הפלשתינאית.

את מקום "האיחוד השמי", תפסה אצל אבנרי תפיסת "השלום השמי". בסיס השלום הזה, הוא הקמת פדרציה ישראל – פלשתין, ומאחר והסיבה והאמתלה לעמדתן המלחמתית של מדינות ערב כלפי ישראל היא בעיית א"י. השלום השמי הוא שלום בין עברים לאומיים וערבים לאומיים. שתי התנועות הלאומיות הגדולות, תחת לנטרל זו את זו, תוכלנה "להשתלב בתנועה מרחבית גדולה אחת לשחרור ולקדמה" (10). הרעיון השמי, הינו הקמת קונפדרציה שמית גדולה, שתקיף את כל עמי המרחב. קונפדרציה זו, מאמין אבנרי, "תסיים את הפרק הציוני בתולדות מדינת ישראל, ותפתח פרק חדש – הפרק של ישראל כמדינה המשולבת במרחב, הממלאת את תפקידה במאבקו של המרחב לקדמה ולאחדות" (11).

הקונספציה הציונית הבסיסית של מדינת ישראל, היא לטענת אבנרי, הגורם לכל אסונותיה של המדינה. הוא מותח ביקורת חריפה על המדינה בכל תחומי החיים. אחד הבולטים שבהם הוא האוריינטציה במדיניות החוץ. הוא מבקר קשות את ב"ג וכל יורשיו על שפנו לאוריינטציה המערבית. הוא מצדד וצידד מאז קום המדינה באוריינטציה הטבעית של ישראל, כמדינה החיה במרחב אוריינטציה אפרו אסיינית. מאז שנות ה-50, אבנרי הציג עולם זה כעולם המחר העולה וקרא להשתלבות בו. במסגרת זו, קרא לישראל לתמוך במאבקי העצמאות של עמי אסיה ואפריקה בכלל ועמי ערב בפרט. הוא תמך במהפכת הקצינים במצרים בשנת 52' תמך במאבק מצרים לפינוי הבריטים מתעלת סואץ, היה בקשרים הדוקים עם הנהגת הFLN,  המחתרת האלג'ירית שלחמה בצרפתים (וזאת בשעה שיחסי ישראל צרפת היו בשיא פריחתם). הוא הביע סולידריות עם המהפכה העיראקית ב-1958 וקשר קשרים עם כמה ממנהיגיה. בכל אותה תקופה ובכל אותם מקרים, תקף אבנרי קשות את המדיניות הישראלית שהזדהתה עם מעצמות המערב בכל אותם סכסוכים. הוא ראה בעמדה זו שגיאה היסטורית (12).

אפילו בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה, הפגין אבנרי סולידריות רבה יותר כלפי סדאם חוסיין והעיראקים מאשר כלפי בוש האב והמערב. עם נפילת הקומוניזם במזרח אירופה וסיום המלחמה הקרה בין המערב והמזרח, טען אבנרי שנפתחה מלחמה חדשה, מלחמה בלתי נמנעת – המלחמה בין הצפון והדרום. הצפון – מדינות המערב העשירות. הדרום – המדינות העניות. את מלחמת המפרץ הראשונה ראה אבנרי כקרב במלחמה זו, בה מדינות המערב והמזרח כאחד מאוחדות נגד הדרום (13). בהיותו אויב מס' 1 של הצפון, הפך סדאם באחת  גיבורו של הדרום. אבנרי התנגד לכל צעדיו של בוש האב ולמעורבות האמריקאית במלחמה. הוא טען שזו מלחמה מיותרת, שמטרתה הבטחת בחירתו מחדש של בוש, כמי שגאל את הכבוד האמריקאי (14).

כמובן שזו הייתה גישתו במלחמת המפרץ השניה, אך אז הייתה הרבה פחות חריגה. את המלחמה שניהל בוש הבן נגד עיראק הוקיע אבנרי כמלחמה קולוניאליסטית הנובעת כולה מאינטרסים של נפט (15).

אורי אבנרי עסק ועוסק הרבה בבעיית הפליטים הפלשתינאים. הוא הפוליטיקאי הישראלי היחיד המצדד, באופן עקבי לאורך השנים, בהענקת זכות השיבה לערבים. הוא טוען ש"זכות השיבה" היא ערך מקודש בתודעה הפלשתינאית, ואין פלשתינאי שיוותר עליה כזכות מוקנית. הוא רואה בפתרון בעיית הפליטים מרכיב חיוני והכרחי בכל הסדר שלום בין ישראל והפלשתינאים. הפתרון בו הוא מצדד טמון בהחלטת האו"ם, המעניקה לכל הפליטים את הבחירה בין שיבה לישראל ובין קבלת פיצויים נאותים. להערכתו, כמה מאות אלפי פליטים ישאפו לחזור לארץ ולהשתקע כאזרחים במדינת ישראל (שבקווי 67') (16).

בנושאי פנים מצדד אבנרי בהבטחת חופש הפרט בישראל באמצעות חוקה נוקשה, שחרור מוחלט מכל כפיה דתית באמצעות הפרדה מוחלטת בין דת למדינה (פועל יוצא מתפיסתו הבסיסית של הפרדה מוחלטת בין דת ולאום), שבירת השעבוד של האזרח למנגנון, חיסול האפליה העדתית, שוויון זכויות מלא לערביי ישראל והבטחת חופש העיתונות ללא כל הגבלה (17).

ד. אבנרי והאתוס הצברי

בשני הספרים שכתב בתקופת מלחמת העצמאות ומיד אחריה – "שדות פלשת 1948" ו"הצד השני של המטבע" וכן במאות מאמרים, במיוחד בשנות החמישים והשישים, ביטא אורי אבנרי הזדהות עמוקה עם הלוחם הקרבי בתש"ח.

מה גרם להזדהות זו? לפחות אחת התשובות לשאלה זו נעוצה, לדעתי, בגורם תרבותי ופסיכולוגי – שירותו כלוחם במלחמת תש"ח יצרה אצלו תחושה שהוא נקלט באליטה הצברית הארצישראלית, שכה חשוב היה לו להיות חלק ממנה.

אורי אבנרי הציג את תקופת שירותו כלוחם במלחמה, כאחת התקופות החשובות בחייו ובעיצוב אישיותו (1). אין זה מקרה. אבנרי הרבה לכתוב על הלוחם העברי ועל התפקיד שנועד לו ביישוב. אבנרי עצמו לא היה לוחם באף אחד מן הארגונים בימי שיא המאבק בבריטים, מאבק עמו הזדהה בכל לבו. הוא היה חבר באצ"ל בנעוריו אך פרש ממנו עוד בטרם היה לארגון לוחם ולא הצטרף לאף ארגון אחר. דיסוננס כזה בין הטפה להגשמה – בעייתי ביותר, בעיקר כשמדובר באדם צעיר. מלחמת השחרור העניקה לאבנרי הזדמנות להוכיח את עצמו כלוחם. ואכן, לפי כל העדויות, אבנרי הצטיין כלוחם וכמפקד ואף נפצע בקרב. בכך שייך את עצמו למעין "מעמד אצולה" של הלוחמים. לכן, כה חשוב היה לו להזכיר פעם ועוד פעם את עובדת היותו לוחם, לזהות את השקפותיו עם הלך הרוח המייצג את לוחמי תש"ח, ולבוז לג'ובניקים ולמשתמטים למיניהם. כל אלה היו מעין הוכחה לחברה ולעצמו, שהוא שייך.

כל השקפת עולמו ה"עברית" והשמית של אבנרי, כתיבתו המשופעת במיתוס עברי ארצישראלי, בעייתית כאשר מדובר בעולה מגרמניה. עובדה זו הציקה לאבנרי, ששאף כל חייו להשתייך לצברים. הוא התקשה בכך תמיד ולו עקב העובדה שמעולם לא הצליח להיפטר מהמבטא הייקי הכבד. שירותו כלוחם, היה מעין תעודת זהות צברית בעבורו. הוא ביטא שייכות. על דור לוחמי תש"ח הוא כתב רבות. למשל: "הייתה זו התפרצות פתע של כוחות החיים של דור שלם. זה הדור שגדל בארץ ואיש לא עמד על מהותו, זה שיצא לקרב בשירה ובצהלה, שהתלוצץ באש הצלפים, שנרדם בנקודות ההיערכות חצי שעה לפני ההסתערות המכרעת, שרטן וגידף וקיבל באהבה את כל תלאותיו של הקרב בצבא בלתי מאורגן, שיצר ביחידות רוח של חברות בין חייל לחייל ובין מפקד לחייל" (2). לאחר התאבדותו של אורי אילן בשבי הסורי, הוא כתב ש"במשך דורות רבים חלמו גדולי העם על גזע חדש בישראל... מתכת שאפשר לייצר ממנה כל הדרוש למדינה הלאומית" (3).

בכתבו על אישים צברים, כמו משה דיין, יגאל אלון, יצחק רבין, עזר ויצמן, אריק שרון ואחרים, בולטת ההערכה ולעתים אף ההערצה לדור הצברים. לצד הערכה זו – ביקורת על בזבוז הפוטנציאל של הדור הזה, שבמקום לעצב, על בסיס הסגנון הצברי הארץ ישראלי אידיאולוגיה חדשה, העדיף לקבל את אידיאולוגיית דור האבות ולהיות לדור של ביצועיסטים. אבנרי האמין שהפוטנציאל של דור תש"ח יכול היה להיות תחילתה של תרבות חדשה.

"אני מאמין", הוא כתב, "כי דורי היה עד לאחד התהליכים הבלתי מוסברים ביותר בחיי העמים – התהוותה של תרבות לאומית חדשה, יש מאין, מעשה בריאה מופלא ומסתורי כמו פריחתו של פרח, כמו לידתו של אדם" (4). כדוגמות ליצירה זו מציג אבנרי דווקא את היצירה הצבאית – הפלמ"ח, החי"ש, "שועלי שמשון". אולם הוא טען שהרוח הזו גססה במשך השנים שלאחר קום המדינה. אחד ממייצגי הדור – הן מבחינת היצירה והן מבחינת הגסיסה, הוא יגאל אלון. הוא כתב על אלון שדרכו היא "יותר מטרגדיה אישית. היא מקפלת בתוכה את הטרגדיה של דור שלם – דור שיגאל אלון הוא, אולי, נציגו האופייני ביותר. התגלמות חיובית של כל אותן תכונות צבריות שסביבן נרקמה התרבות הארצישראלית החדשה: פשטות, טבעיות, מעשיות... דור שגדל כולו על ברכי האחריות הלאומית והמשמעת הספונטנית, שאינה זקוקה לסממנים חיצוניים" (5). אולם הדור הזה "מעולם לא מרד מרד של ממש בהוריו. הוא מעולם לא ניתק את חבל הטבור שלו. מדוע? הוא גדל בצילו של דור שהיה הרואי אף יותר ממנו. דור של מקימים ומייסדים, סוללי כבישים ומייבשי ביצות וחולי קדחת. אמו של יצחק רבין ואביו של משה דיין היו אגדות, בני ספרטה החדשים. לא קל היה למרוד בהם" (6).

לאחר מותו של דן בן אמוץ, הקדיש לו אבנרי מקום מרכזי בעיתון "העולם הזה". בדברים שכתב היו דברי שבח בלתי רגילים, לאדם שהיה בעניו סמל. דן בן אמוץ שנולד בפולין והצליח להיות ליותר צבר מהצברים, היה בעבור אבנרי מוקד הזדהות וסמל להערצה. הוא כתב ש"היצירה הגדולה ביותר של דן בן אמוץ היא דן בן אמוץ.

 יותר מכל אדם אחר בארץ, האיש יצר את עצמו, פשוטו כמשמעו.

הוא לא יצר לעצמו 'תדמית' חדשה, 'דימוי ציבורי' חדש. הוא יצר את עצמו מחדש.

את ישותו. את מהותו. את אופיו. גם את צורתו החיצונית.

דן בן אמוץ, הצבר בה"א הידיעה.

דן בן אמוץ, הטיפוס הארצישראלי המושלם. סמל דור הפלמ"ח.

דן בן אמוץ הגבר האמיתי, הצעיר הניצחי, הדמות האידאלית, בעיני רבים וטובים.

כמעט וניתן לומר: יצר אותו יש מאין. כי חומר הגלם ליצירה זו היה שונה לגמרי.

נער בבן שמן. עולה חדש בלי הורים. נער שנשא שם אידישאי בעל צליל מצחיק באוזני הצברים: תהילמזייגר.

את חומר הגלם הזה לקח דן בן אמוץ ויצר את יצירתו: את עצמו" (7).

בן אמוץ היה, בעבור אבנרי, סמל של התרבות הישראלית, של "האומה העברית החדשה". הוא "לא יצר אסכולה. הוא המחיש אותה. הוא יצר את עצמו, הדמות החיה של יליד הארץ המושלם: דן בן אמוץ, הצבר תכול העיניים, שופע הקסם, חסר התסביכים" (8).

לא במקרה מציג אבנרי את בן אמוץ כסמל. הוא התגלמות התופעה שאבנרי עצמו הינו חלק ממנה – רצונם של עולם חדשים להיות לצברים. הצלחתו של אבנרי הייתה חלקית ביותר. מבטאו ומנהגיו יקיים ומאוד לא "צבריים". בן אמוץ הצליח.

אורי אבנרי עלה לארץ כהלמוט אוסטרמן. הוא שינה את שמו כחלק מניסיונו להשיל מעליו את הגלות. הוא כתב על כך: "לא נולדתי עם שם זה. נטלתי אותו לעצמי. כמו רוב בני כגילי בפלסטינה (א"י) של אז, שיניתי את שמי מיד עם הגיעי לגיל 18. במעשה אחד זה הכרזנו על עצמאותנו, על השתחררותנו מן העבר. שרפנו את הגשר בינו לבינינו. הפזורה היהודית, העולם של אבותינו, תרבותם ורקעם – לא רצינו שום עסק עמם. היינו גזע חדש, אומה חדשה. נולדנו ברגע שבו דרכה רגלנו על אדמת ארץ ישראל. היינו עבריים יותר מאשר יהודים. שמותינו העבריים החדשים הכריזו על כך" (9).

שורות אלה מעידות על רצון עז להוכיח משהו. להוכיח לצברים שהוא, יליד הגולה, צבר לא פחות מהם. שהוא נולד ברגע שעלה לארץ, ואין לו שום עסק עם העולם ממנו בא, ושאת הקשר עמו – שרף.

הסבר רחב יותר לכך, נתן אבנרי במאמר על בן אמוץ. כמו במקרים רבים אחרים בהם כתב על אחרים, גם בהסבר זה הוא מעיד על עצמו לא פחות מכפי שהוא מעיד על דב"א. "נער רוצה 'להשתייך'. זהו צורך נפשי עמוק. אין הוא רוצה להיות שונה משאר הנערים, לא בהופעתו, לא בדיבורו, לא בהשקפתו. הוא רוצה להיות 'כמו כולם'. נער שבא מחו"ל לארץ הגירה סובל מן השוני הטבוע בו. הוא בולט. הוא מדבר אחרת. הוא נראה אחרת. מגוחך. נחות. הוא נושא בקרבו ועל פניו את סימני ההיכר של תרבות אחרת, אקלים אחר, חינוך אחר, נימוסים אחרים. הוא רוצה להיפטר מכל אלה, מייד.

... בכל ארץ הגירה, הדמות האידיאלית המקובלת בחברה אי דמותו של בן המקום. האנגלו- סכסי-הלבן-הפרוטסננטי בארצות הברית, האוסי מלידה באוסטרליה. הצבר בארץ ישראל של שנות ה-30.

בן הארץ החדשה הוא תמיד דמות אידיאלית, ולמצחו נקשרים כתרים שונים, אמיתיים ומדומים. הוא נחשב כבריא, כחסר תסביכים, כגיבור, כזקוף קומה, פאר היצירה של המולדת החדשה.

כל התכונות האלה יוחסו אף יותר לצבר. לא עוד יהודי כפוף, חיוור, פחדן, בורח מאלימות. לא עוד אינטלקטואל תלוש, הנובר בספרים. לא עוד בן בלי מולדת, קוסמופוליטי, מתוחכם, רדוף תסביכים.

איש זקוף, שזוף, פשוט, מעשי, אמיץ, ישר. ומכיוון שבתת הכרתם הביאו העולים עמם גם את האידיאליזציה של הגוי הטבטוני – אמור היה הצבר להיות גם גבה קומה, תכול עיניים ובהיר שיער.

כל הנערים העולים שבאו ארצה בשנות ה-30 רצו להיות כאלה, להידמות לטיפוס הזה. כולם רצו להיות צברים אמיתיים, יותר צברים מאשר הצברים עצמם. הם יצרו אסכולות שונות, שבמרכזן עמד פולחן הצבר החדש, יליד הארץ, העברי שאינו עוד יהודי, האנטיתזה לטיפוס ה'גלותי' הבזוי. דמות המתנחל האמיץ, דמות הלוחם, איש ההגנה או אצ"ל" (10).

קשה מאוד להבין את אבנרי, מבלי להבין את אחד המפתחות העיקריים לאישיותו – המשבר של נער הבא מגרמניה, והרצון להיות צבר. מפתח זה יכול להסביר תופעות שונות הקשורות אליו. מפתח זה מאפשר לנו להבין, בין השאר, את האידיאולוגיה העברית, השמית, בה דגל ולה הטיף, ואת הפלירט שלו עם התנועה הכנענית.

אי אפשר לבטל במחי יד את ההיגיון שמאחורי הודעתו של שר החוץ ליברמן, לפיה מי שלא שירת בצה"ל או בשירות לאומי לא יוכל להתקבל לקורס צוערים. הפרופיל של מי שאמורים לייצג את מדינת ישראל בעולם ולהביא את דברה, אינו יכול להכיל בתוכו מי שהשתמטו משירות בצה"ל ואפילו לא ביצעו שירות לאומי חלופי.

כל זה נכון, כאשר מדובר באזרחים יהודיים, דרוזים וצ'רקסים, המחוייבים על פי חוק בשירות צבאי. מי שהשתמט חרף חובתו, ואף לא בחר בשירות חלופי – מקומו אינו בשירות החוץ של מדינת ישראל.

לא כן, כאשר מדובר בערבים. החוק אינו מחייב את האזרחים הערבים לשרת בצה"ל. אפשר להתווכח על החוק. בעיניי, החוק מוצדק – אי אפשר להעמיד את ערביי ישראל במצב בלתי אפשרי של מלחמה נגד אחיהם. גם אי אפשר לסמוך עליהם כחיילים בצבא הנמצא במלחמה עם אחיהם. אם וכאשר יהיה אי פעם שלום (ובנושא זה, אני דווקא נוטה להסכים עם הערכתו של ליברמן, שהשלום אינו צפוי גם ב-16 השנים הבאות) ניתן יהיה לשנות חוק זה, אך כרגע אין זה רלוונטי. אפשר לחלוק על עמדתי ולצדד בגיוס הערבים. אך כל עוד החוק אינו דורש זאת, מי שאינו מתנדב לצה"ל אינו משתמט.

החוק גם אינו מחייב את הערבים לשירות לאומי. בנושא זה יש היגיון רב יותר בקריאה לשנות את החוק (אם כי, בעיניי, לא יהיה זה נכון לעשות זאת בכפיה, אלא עדיף ליצור את המסגרות הנכונות ולעודד התנדבות לשירות לאומי, בשלב זה). אך כל עוד לא שונה החוק, אי אפשר להאשים ערבי שאינו מתנדב - בהשתמטות. יתר על כן, כיוון שהחברה הערבית מתייחסת בעוינות רבה כלפי המתנדבים לשירות לאומי, קשה לבוא בטענות לנער בן 18 שאינו מעז לצאת נגד הנורמה החברתית בסביבתו. אילו הודיע ליברמן, שתהיה עדיפות לערבי ששירת בשירות הלאומי על פני מי שלא שירת, הייתה זו החלטה הוגנת. אך אין כל הגינות בשלילת קבלתו של מי שלא שירת לשירות החוץ.

ליברמן היה ראוי לשבחים, אילו אמר שאין לקבל לקורס הצוערים משתמטים, אך הוא יקבל ערבים שלא שירתו. אולם אין סיכוי שליברמן יציע זאת, כי האמת היא, שמטרת הצעתו היא לפגוע בערבים, ליצור פרובוקציה ולהשפיל אותם, וסוגיית השירות הצבאי היא רק תירוץ.

מי ראוי לשרת כדיפלומט את מדינת ישראל? מעבר לכישורים האישיים, אדם זה חייב להזדהות עם המדינה וערכיה, להיות בעל מוטיבציה גבוהה לשרתה, להביא את דברה לעולם, להסביר את צדקתה. כל אזרח ערבי, בעל כישורם מתאימים, העומד בקריטריון זה, הוא מתנה למדינת ישראל. איזו תשובה להסתה נגד ישראל והצגתה כמדינה גזענית, כביכול, טובה יותר מאשר שגריר ערבי או דיפלומט ערבי, המייצג את המדינה היהודית כבן למיעוט לאומי בתוכה, המכבד את צביונה, והיא מכבד אותו? כמה אזרחים ערבים מזדהים כך עם מדינת ישראל ורוצים לשרת אותה, שליברמן בכזו קלות ראש וחיפזון מוותר עליהם, במקום לקפוץ עליהם כמוצא שלל רב ולאמץ אותם לחיק משרדו. שגריר ערבי?! כן, למה לא? אדרבא ואדרבא!

מדינת ישראל עומדת תחת מתקפת הסתה והשמצה גזענית ואנטישמית, אותה מובילים הפלשתינאים ועוזריהם. המשימה הראשונה במעלה של משרד החוץ, צריכה להיות גיוס מיטב הכוחות להדיפת המתקפה ולמתקפת נגד – שתציג את צדקת הציונות ותחשוף את תעשיית השקרים של התעמולה הערבית. ככל שערבים רבים יותר יהיו שותפים למערכה הזאת, כן ייטב. לכן, מן הראוי היה שמשרד החוץ ייזום העדפה מתקנת כדי לקבל לשורותיו אזרחים ערבים המעוניינים להיות שותפים במשימה, בלי לפשפש בשאלת שירותם הצבאי או הלאומי, ולא ידחה אותם.

אביגדור ליברמן מוכיח מידי יום ביומו שאינו מתאים לתפקידו.

* "דוגרינט"