הבלוג של אורי הייטנר

לפני כעשור, הועלתה בידי שרת המשפטים ציפי לבני מועמדותה של כלת פרס ישראל למשפט פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון. הייתה זו מועמדות מצוינת – הן מבחינת כישרונותיה ויכולותיה של גביזון, הן מבחינת מנהיגותה, ולא פחות חשוב, כמי שיכולה להוות משקל נגד לנשיא אהרון ברק, ששיטותיהם בסוגיית האקטיביזם המשפטי מנוגדות. בית משפט עליון פלורליסטי, שיש בו שני ענקים המייצגים דרכים שונות, הוא בית משפט אידיאלי. אולם אהרון ברק מנע את בחירתה, בטיעון ש"יש לה אג'נדה", שזהו ביטוי מכובס שנועד לומר: "האג'נדה שלה שונה מהאג'נדה שלי". ומרגע שברק החליט, ברור היה שהמינוי יסוכל, בשל הרוב האוטומטי שהיה לו בוועדה למינוי שופטים. הרוב היה מבוסס על הרכב הוועדה למינוי שופטים. שלושת נציגי העליון הגיעו מאוחדים בעמדותיהם, נציגי לשכת עורכי הדין לרוב הלכו אתם ונציגי הצד ה"שמאלי" בכנסת התיישרו אתם. צעד זה של ברק היה אחד מרגעי השפל של בית המשפט העליון, שפגע מאוד באמון הציבור בבית המשפט. צעד זה הצביע על הבעייתיות בשיטת בחירת שופטי העליון.

עם הבעיה הזו התמודדה הכנסת בהצעה שהוביל ח"כ גדעון סער, בתמיכה נמרצת של שר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן. הצעתו, שכל הימין תמך בה, הייתה לשנות את שיטת הבחירה לעליון – לחייב רוב מיוחד לכל מינוי, של שבעה מתוך תשעת חברי הוועדה לבחירת שופטים.

מה שאפיין את ההצעה הם תבונה והגינות. סער לא הציע הצעה של העברת הכוח העודף מצד אחד לצד שני – הצד שלו, אלא עיצב כללי משחק הוגנים של איזונים ובלמים, הצעה שלא תאפשר רוב אוטומטי לאף כיוון, הצעה שמחייבת הידברות ובניית הסכמות. למרבה הצער, שופטי בית המשפט התנגדו להצעה ונאבקו לסיכולה, אולם בדיעבד הכל מכירים בצדקתה. ואכן, פני בית המשפט בעקבות השינוי מאוזנים יותר, מייצגים מגוון רחב יותר של עמדות, ולכן בית המשפט טוב יותר, הגון יותר ומתחיל לשקם את מעמדו הציבורי שנפגע.

לפתע באה שרת המשפטים ועמה ח"כים מן הימין, ומנסים להפוך את הקערה על פיה, ולחזור לשיטה הקודמת. מה הסיבה לכך? נוצר מצב שכעת יש להם רוב בוועדה. ולכן, הם רוצים לנצל זאת להתנהלות כוחנית, שתאפשר להם להימנע מהידברות ומהסכמות, בניסיון לכפות את השופטים שהשרה חפצה ביקרם על בית המשפט, בזכות הרוב האוטומטי.

הם מציעים לבטל שיטה ממלכתית, טובה, מאוזנת, נכונה לחברה הישראלית, ולחזור לשיטה שהם סבלו ממנה ונאבקו נגדה, אך ורק כיוון שכרגע יש להם רוב. אגב, הרוב שלהם נוצר עקב העובדה שנציג האופוזיציה בוועדה הוא ח"כ אילטוב מ"ישראל ביתנו". גם כאשר סיעתו הייתה באופוזיציה, בחירתו לא הייתה ראויה, כיוון שרוח החוק נועדה לאפשר מגוון קולות, ולכן ראוי היה שנציג האופוזיציה יהיה נציג המחנה הנגדי לקואליציה. בוודאי שלאחר שסיעתו עברה לקואליציה, המצב שנוצר הוא אבסורדי. וכיוון שהנציגות הנוכחית של לשכת עורכי הדין אף היא מקורבת לשרה, מנסה השרה לנצל את הקוניוקטורה לצורך מחטף.

דמוקרטיה מחייבת יציבות. המשפט מחייב יציבות. אי אפשר לשנות את ההליכים הדמוקרטיים על פי תמונת מצב רגעית של יחסי הכוחות. שינוי כזה הוא מעשה כוחני וחף מהגינות.

וכדאי להזכיר למי שבטוחים שהכוח שבידיהם היום יישאר בידיהם לעד, את אמרתו של החכם באדם: "לא לעולם חוסן".

* "ישראל היום"

* עד הסוף – אני גאה בשר האוצר כחלון העומד איתן מול מכבש הלחצים של ראש הממשלה, הדוהר להרס השידור הציבורי בישראל. אני חש, שכחלון מממש את המנדט שהענקתי לו בבחירות. אולם אין די בהתנגדות, כיוון שלנתניהו יש רוב בממשלה. לא בהכרח רוב של תומכים בדעתו, אך רוב ברור של מצביעים אתו, שאינם מעיזים להביע דעה שונה משלו. על כחלון ליצור משבר קואליציוני סביב הנושא, ולהודיע ש"כולנו" תפרוש מן הממשלה, אם תקבל את הצעת נתניהו. הממשלה תלויה ב"כולנו", וצעד זה יציל את השידור הציבורי בישראל.

* הבעיה אינה כספית - טוב עשה כחלון, כאשר הבהיר שיממש את סמכותו להטיל וטו על החוק לביטול תאגיד השידור הציבורי, בשל עלויותיו הגבוהות. אך יש בכך מלכוד. נתניהו יוכל למצוא דרך למצג שווא, לפיו עלות החוק נמוכה יותר מעשרה מיליון ₪, וכך לא יוכל שר האוצר להפעיל את סמכות הווטו שלו. לכן, עליו להבהיר שהבעיה אינה רק כספית, אלא בראש ובראשונה ערכית, ולכן "כולנו" תלך עד הסוף ותפיל בכל מקרה את החוק. האם רמיסת השידור הציבורי כל כך חשובה לנתניהו, עד שהוא יפיל את ממשלתו בגללה?

* כשרוגל אלפר דווקא כותב לעניין – נתניהו מצא תומך במלחמתו נגד תאגיד השידור הציבורי – רוגל אלפר. אלפר שולל מן היסוד את התאגיד, כיוון שהוא שולל מן היסוד את עצם השידור הציבורי. במאמרו ב"הארץ" הוא מציע לפרק גם את "קול ישראל" ואת גל"צ. טענתו היא, שהערוצים הללו הם ממלכתיים. ובעיני רדיקל בגרוש כמוהו, אין דבר בזוי יותר מממלכתיות. מי שמתעב את מדינת ישראל, אינו יכול שלא לתעב את הממלכתיות.

רוגל אלפר דווקא כתב לעניין. אכן, השידור הציבורי הוא שידור ממלכתי. ומאותה סיבה שהוא, המתעב כל מה שמדיף ריח ממלכתיות צודק, לשיטתו, ברצונו לפרק את השידור הציבורי, אני וכל מי שמאמין בממלכתיות, רוצה בשידור ציבורי טוב, חזק, מקצועי, אמין ועמיד בפני אופנות הרייטינג, ההופכות את השידור בעיקר לבליל של ריאליטי משחית ותכניות בישול סרות טעם ורדודות.

* הסתה - לא אחת מתחתי ביקורת חריפה על אמנון אברמוביץ' ולבטח עוד אעשה זאת בעתיד. אולם כל ישראלי שפוי חייב לצאת נגד ההסתה הבזויה נגדו ונגד שתיקת הכבשים של המנהיגות בראשות רוה"מ לנוכח ההסתה.

* משבר מנהיגות – ראש ממשלת ישראל וכל אחד מן המועמדים הפוטנציאליים לראשות ממשלה ישראל, וכל אחד מראשי ממשלת ישראל בעבר (למעט אולמרט), מוכשר ומתאים להנהגה לאין ערוך יותר מזוג המתמודדים על נשיאות מעצמת העל, מנהיגת העולם החופשי.

* חוצפה ועיוות - כה אמר הנשיא ריבלין, היום בנאומו בפתח מושב החורף של הכנסת: "יש מידה לא מבוטלת של חוצפה ועיוות, במי שתובע מתושב עמונה, לשלם את מלא המחיר בהרס ביתו בשל צו בית המשפט בעוד הוא בעצמו מסרב לקבל את הכרעת הבוחר הישראלי, את כללי המשחק של מדינת ישראל ופונה למועצת הביטחון, בתקווה שהיא תכנס בכל הכוח במדינת ישראל. גם זו אינה שאלה של פוליטיקה וערכים, אלא שאלה של יושרה בסיסית".

* הישראלי המכוער – מאות סטודנטים וצעירים ישראלים מקדישים הרבה מזמנם, ממרצם ומכספם בפעילות להגנה על מדינת ישראל מפני מתקפות הדה-לגיטימציה של האנטישמיות החדשה, שמרכזה תופעת ה-BDS. הצעירים הנפלאים הללו הם התגלמות הישראלי היפה.

היפוכם המוחלט הוא חגי אלעד, התגלמות הישראלי המכוער. הישראלי המשרת את האויב, המתגייס להיות חוד החנית במתקפת הדה-לגיטימציה של האנטישמיות החדשה, שמרכזה תופעת ה-BDS. הישראלי הנואם בפני עצרת הביטחון של האו"ם ומפציר במדינת העולם לפעול נגד מדינתו, להזיק לה, לפגוע בה וקורא להם "לעבור מדיבורים למעשים".

ומי נמצא ראוי להופיע כמעט במעמד של מנהיג לאומי כאורח התכנית "פגוש את העיתונות"? הישראלי היפה או הישראלי המכוער?

באחד הערוצים דווח בהערצה שהטינופת הזה שירת ביחידת העילית של אמ"ן – 504. זה רלוונטי כמו שירותו של אודי אדיב בצנחנים ושל יגאל עמיר ב"גולני".

* השטחים הכבושים - "לא נחסוך שום מאמץ כדי לשחרר את מה שנותר מהשטחים הכבושים שלנו", אמר נשיא לבנון החדש מישל עוון, בהתייחסו לישראל בנאום ההכתרה שלו, והוסיף: "לא נחסוך מאמץ בהגנה על המולדת שלנו מאויב שעדיין לוטש עיניים לאדמה שלנו".

וראוי לזכור – מישל עוון היה המתנגד הראשי לכיבוש הסורי בלבנון, ובשל כך נאלץ לגלות לצרפת. הוא חזר לארצו כנוע, זנבו מקופל בין רגליו והפך לעבד נרצע של סוריה וחיזבאללה. הגורמים הפרו סוריים שהעלו אותו לנשיאות, בחרו אותו כבובה של אסד ונסראללה.

* אפרופו "חוק הפורנו" - טרם גיבשתי את דעתי בנוגע ל"חוק הפורנו". אני מחפש את האיזון הנכון בין סלידתי העמוקה מן הפורנו לבין חששי מפגיעה עודפת בחופש הביטוי.

לאחר מלחמת יום הכיפורים, יזמה נינה קציר, אשת נשיא המדינה אפרים קציר, משלוח

חוברות "פלייבוי" לחיילי צה"ל, על מנת לשמח אותם. היום זה לא היה עובר, וטוב שכך. אני חושב שהתקדמנו כברת דרך מרשימה. עם זאת, צריך להיזהר לא ללכת גשר אחד רחוק מדי בהתערבות המדינה והחוק בחופש הביטוי.

* מי המציא את "דור האספרסו" - בדיון בכנסת בשנת 1960, על תקציב משרד החינוך 1961, תקף ח"כ יזהר סמילנסקי, הלא הוא הסופר ס. יזהר, את הדור הצעיר בישראל, הדור הנהנתן, רודף הקריירה והלא חלוצי, וכינה אותו "דור האספרסו", לציון האופנה של התקופה, קפה אספרסו. הביטוי הזה נקשר לשמו, ועד היום, כעבור 56 שנים, מוזכרת האמירה הזאת של יזהר לעתים תכופות במאמרים ובמחקרים (כולל במאמר שאני פרסמתי לקראת יום העצמאות האחרון: "כמו רקפות בין הסלעים"). נהוג להזכיר שאותו דור נגדו יצא יזהר, הוכיח את עצמו מעל ומעבר בהגנת המדינה ובהקרבה למען קיומה, כעבור שבע שנים, במלחמת ששת הימים.

לאחרונה מצאתי שיזהר לא המציא את הביטוי. במאמר של דוד אשכול ב"למרחב" – עיתון תנועת "אחדות העבודה", ב-9 בספטמבר 1960 (כנראה עוד טרם נאומו של יזהר), שכותרתו "מנהיגים ל'דור הטרנזיסטורים' ", נכתב על הדור המכונה "דור האספרסו", והביטוי מיוחס בו לסופר ולפילוסוף היהודי-בריטי (ממוצא הונגרי) הנודע ארתור קסטלר. קסטלר זכור בעיקר בזכות ספרו רב ההשפעה "האל שהכזיב", שבו תיאר את התפכחותו מן הקומוניזם.

"אין עוול גדול מזה שנעשה לאחרונה למשקה האספרסו: חטאיו של דור שלם נמזגו אל הספל הקטן והמהביל של הקפה הטוב, ותלי תלים של פלפולי-לשון נערמו כדי להמשיל אל דרך הכנתו של הקפה את משוגותיו וסטיותיו וסכנותיו, ומעט מאוד גם את מעלותיו, של הדור שבגר למצוות וחטאים בשלהי שנות החמישים. מטבע זה, 'דור האספרסו', נטבע – כידוע – בידי אבי אבותיה של התהיה והסטיה ואבדן החושים והתפרקות האידיאות: ארתור קסטלר. סופר מחונן זה, שסופו היה לאבד דרכו, הוא גם אביו הרוחני של דור וגם אספקלריה לו".

"כידוע", כתב אשכול, כלומר העובדה הזו הייתה ידועה באותה תקופה. אולם השימוש שעשה יזהר בביטוי בנאומו, גרם לייחוס המוטעה.

* ויהי חושך – שעון חושך. איזה באסה.

            * ביד הלשון

לקסיקון רבין

יצחק רבין, שבימים הקרובים נציין 21 שנה להירצחו, לא הצטיין בכושר הביטוי; הכושר הרטורי שלו היה חלש, שפתו העברית הייתה דלה ולעתים עילגת. ודווקא הוא, בסגנון ה"דוגרי" שאפיין אותו (לטוב ולרע), הצליח להחדיר לתרבות הפוליטית הישראלית כמה אמרות שפר עסיסיות, שחלקן מלוות אותנו עד היום.

להלן הבולטות שבהן:

אני אנווט – נאום הניצחון הקצר (והנרגן משהו) של רבין, בבחירות 1992, התמקד בהבהרה חד משמעית לשמעון פרס, שבניגוד לממשלתו הקודמת, הפעם לא יסבול חתרנות. "אני אנווט... אני אקבע... אני אוביל". אז אמר...

אין לנו מדינה ספייר – בנאומו במרכז מפלגת העבודה, לאחר בחירות 1988, הטיל יצחק רבין את כל כובד משקלו למען הצטרפות לממשלת אחדות לאומית בראשות יצחק שמיר, הפעם ללא רוטציה; ממשלה שהוא היה שושבינה. למתנגדים, שנשאו את דגל הדבקות בעקרונות באופוזיציה, השיב בביטוי זה, המיטיב לבטא את השקפת עולמו ואת דרכו.

בבכיינות לא בונים מנהיגות – במילים אלה הגיב רבין על תלונתו של פרס שרבין מנסה להדיח אותו, בעת ההתמודדות על ראשות מפלגת העבודה, 1992.

בלי בג"ץ ובלי "בצלם" – בהקמת הרשות הפלשתינאית, בהסכם אוסלו, קיווה רבין שהפלשתינאים יגשימו את הפנטזיה שלו על אודות הדרך להילחם בטרור. התוצאה הייתה באמת בלי בג"ץ ובלי "בצלם", אך לא מלחמה בטרור, אלא החרפתו.

גועליציה – במו"מ הקואליציוני על הקמת ממשלתו השניה, אמר רבין ש"בכל קואליציה יש גם גועליציה". הביטוי "גועליציה" מזוהה עם רבין, אך הקרדיט מגיע לעורך "העולם הזה" אורי אבנרי, שטבע את הביטוי שנים רבות קודם לכן.

הפודל של פרס – הגדרתו את יוסי ביילין, מקורבו של שמעון פרס.

הפוגלים – פקידי האוצר, בפי יצחק רבין, שרטן על כוחם המוגזם. ע"ש מנכ"ל האוצר אהרון פוגל.

התרגיל המסריח – הכינוי המבריק שהעניק רבין לתרגיל שרקח פרס עם דרעי, לפירוק ממשלת האחדות הלאומית בתואנות שווא והקמת ממשלה חלופית בראשות פרס, בהשתתפות החרדים ועריקים מן הליכוד (דוגמת אברשה שריר), במרץ 1990. כידוע הניסיון נחל כישלון צורב. יש לציין שאת ביקורתו החריפה על התרגיל הביע רבין רק אחרי כישלונו.

חתרן בלתי נלאה – הגדרתו הקולעת לשמעון פרס, בספרו "פנקס שירות", בתארו כיצד פרס חתר תחתיו עת שירת כשר הביטחון בממשלתו הראשונה. סופר הצללים של ספרו, דב גולדשטיין, הוא שהיטיב לנסח את דעתו של רבין על פרס. תגובתו של רבין, כששמע את ההברקה של גולדשטיין, הייתה: "זאת הפעם הראשונה שרב אלוף מצדיע לסמל".

כדור נגד בחילה – לאחר הפסדו לפרס בהתמודדות על ראשות מפלגת העבודה ב-1981, הבהיר רבין שביום הבחירות יבלע כדור נגד בחילה וישלשל לקלפי את הפתק "אמת".

להדק, להדק – המלצתו של רבין לשר הביטחון שרון, בעת המצור על ביירות במלחמת לבנון הראשונה.

לשבור להם את הידיים והרגליים – אמירה של שר הביטחון רבין בתקופת האינתיפאדה הראשונה. כוונתו המטאפורית לתגובה חריפה, פורשה בידי אחדים ממפקדי צה"ל כפשוטה – כהוראה, כביכול, לשבור גפיים של מתפרעים.

מוצג ארכיאולוגי – כינוי שהדביק ראש הממשלה רבין לראש האופוזיציה בגין, בנאום בסיעת המערך ב-1976. הוא הוסיף שבגין הוא נכס למערך, המבטיח את הישארותו בשלטון. כעבור שנה התחולל המהפך הפוליטי שהעלה את בגין לשלטון.

נפולת של נמושות – הגדרה של ראש הממשלה רבין ליורדים מן הארץ, בגל הירידה בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

פרופלורים – כינוי שהדביק רבין לנו, תושבי הגולן, במאבק שניהלנו נגד ניסיונו להביא להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. "מתיישבי הגולן יכולים להסתובב כמו פרופלורים, וזה לא מזיז לי את קצה הקרסול", הוא אמר בפרץ של ממלכתיות, דמוקרטיה וכבוד למאבק אזרחי דמוקרטי. אם זכרוני אינו מטעני, הוא אמר "פלופלורים"...

שעזה תטבע בים – בתקופת המו"מ עם הפלשתינאים אמר רבין ש"אולי הפתרון הטוב ביותר היה שעזה תטבע בים, אך משום שזה לא מעשי, צריך למצוא לזה פתרון". הפרטנרים למו"מ לא התמוגגו מן האמירה.

* "חדשות בן עזר"

* מבחנו של כחלון – בבחירות האחרונות הצבעתי בעד "כולנו". הצבעתי כך, כדי לתת לכחלון מנדט להיות הדמות הבוגרת, האחראית, הרצינית, השפויה, השקולה, המתונה והממתנת בממשלה (בין אם תהיה זו ממשלה בראשות נתניהו או בראשות הרצוג).

דומה שלא בחרתי בו, אלא למען המבחן שבפניו הוא ניצב בימים אלה. הוא האיש שיכול לבלום את ההתנקשות של נתניהו בשידור הציבורי בישראל, בניסיון להפוך אותו לשופר שלטוני ופרטי שלו.

אני מקווה מאוד שכחלון לא ייכנע למכבש הלחצים, האיומים וההבטחות של נתניהו ויעמוד איתן על האינטרס הציבורי.

"וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת".

* בובת פיתום – צפיתי בראיון המדהים של דוד ביטן, נער השליחויות של נתניהו, בחדשות הערוץ השני. ביטן מספיק טמבל כדי לומר בגלוי את מה שנתניהו חושב, ומסתיר בתחכום. הוא כמו בובת פיתום של נתניהו, המביע בגלוי את סדר היום הסמוי של בעליו. סדר היום של נתניהו הוא לחרב את השידור הציבורי בישראל, או לאלף אותו להיות שופרו.

* תגובה ציונית הולמת – כאשר עצרת האו"ם קיבלה את ההחלטה האנטישמית השערורייתית שהגדירה את הציונות כגזענות, כינס ראש הממשלה יצחק רבין ישיבת ממשלה מיוחדת, לקבלת החלטה על תגובת ישראל. המסר של רבין היה: הם מגנים את הציונות - אנו ממשיכים להגשים את הציונות. הממשלה החליטה על תגובה ציונית הולמת: הקמת ארבעה יישובים חדשים בגולן.

החלטת העצרת כבר מזמן הושלכה לפח האשפה של ההיסטוריה, ואילו היישובים מעלה גמלא, יונתן, שעל ואודם חיים, קיימים, תוססים וימשיכו להתקיים עוד דורות רבים.

מן הראוי שבנימין נתניהו יאמץ את מורשת רבין, ותגובתו להחלטה האנטישמית השערורייתית של אונסק"ו תהיה באותה רוח: החלטה על בניה יהודית מאסיבית בירושלים רבתי.

* פרס לאויב - לאחר קבלת החלטת עצרת האו"ם, שגריר ישראל באו"ם חיים הרצוג קרע את ההחלטה בהפגנתיות. אולם ישראל לא עזבה את האו"ם. היא לא נתנה לאויב פרס שכזה.

אני שומע קריאות לעזיבת אונסק"ו. החלטה כזאת תהיה פרס לאויב, המנסה לנשל את ישראל ולהרחיקה מכל מוסד בינלאומי. אל לנו לספק להם את תאוותם. עלינו להישאר בכל מוסד בינלאומי, על אפם וחמתם, ולהיאבק.

החלטת עצרת האו"ם בוטלה וגם החלטת אונסק"ו תבוטל.

* ההיסטוריון – בראיון לרשת ב' הצהיר אחמד טיבי שלא היה בית מקדש יהודי ב"מה שאתם קוראים לו הר הבית". אני מקווה שבגינקולוגיה הוא מבין קצת יותר.

* העוינות של פוטין - רוסיה הצביעה בעד ההחלטה השערורייתית באונסק"ו, כפי שבדרך כלל היא חלק מן הרוב האוטומטי המעביר כל החלטה אנטישמית הזויה במוסדות האו"ם.

עם כל הביקורת על מדיניותו של אובמה במזה"ת, אין להשוות את מחויבותו וידידותו לישראל, לעוינות של פוטין.

אני תומך בהחלט במדיניות הידוק היחסים עם רוסיה, שמוביל נתניהו. ישראל חתרה תמיד ליחסים הדוקים עם כל מדינות העולם, בוודאי עם מעצמות חזקות, ובוודאי עם מדינות שחיים בהם יהודים רבים. זאת המדיניות הישראלית שעוצבה בידי בן גוריון ושרת עם קום המדינה ואני שמח שנתניהו מתמיד בה ואף קוצר הצלחות.

אולם אל לנו להתבלבל, אין כל הצדקה לרגשי ההערצה של ישראלים לפוטין ולרצון של ישראלים שעושה דברו של פוטין יישב בבית הלבן.

* פרשה מדאיגה - פרשת המיילים של הילרי קלינטון מדאיגה מאוד. הפרשה מהווה סכנה חמורה לשלום ארה"ב והעולם החופשי. עיקר הסכנה, היא שהפרשה תכניס את טראמפ לבית הלבן.

* מבחן הכשירות - אם דונלד טראמפ כשיר להיות נשיא ארה"ב - אורן חזן כשיר להיות ראש ממשלת ישראל.

* סרסור כנבחר הציבור – על פי החוק, אין אפשרות להדיח חבר כנסת שלא הורשע בפלילים בעבירה שיש עמה קלון. אמירות, נוקבות וחד משמעיות ככל שתהיינה, של שופט במשפט תביעה אזרחי, אינן בגדר הרשעה פלילית.

ראוי לבדוק מה האפשרויות לפתוח בהליך פלילי נגד אורן חזן, בעקבות דחיית ערעורו ועל סמך הפסיקה של השופט בדין זה.

אולם גם אם אי אפשר להדיחו, יש כלים לפעול נגדו, בעיקר לסיעתו, סיעת הליכוד. והיום, כאשר הקואליציה אינה עוד קואליציה של 61 ח"כים, אין כל תירוץ להשתמט מהן. מן הראוי שהליכוד ידיח את חזן מכל הוועדות בהן הוא חבר, וישלול ממנו את רשות הדיבור במליאה מטעמו, את הזכות להעלות הצעות חוק וכד'.

מן הראוי שסיעת הליכוד תקבל פה אחד החלטה הדורשת מאורן חזן להתפטר מהכנסת. אמנם אין סיכוי שהנ"ל, שיש לו עור של פיל, יעשה זאת, אבל מבחינה ציבורית ומוסרית, תהיה זו הצהרה חשובה מאוד.

גם על ועדת האתיקה של הכנסת, אם לא תשתמט מאחריותה, להפעיל כל סנקציה אפשרית כדי לשלול את יכולת הפעולה של חזן בכנסת.

* מולך הרייטינג - אני אוהב מאוד את חנוך דאום, את כתיבתו, את יצירתיותו, את צורת המחשבה המקורית, הבלתי שגרתית שלו, את ההומור שלו. אולם הסדרה, שבה הוא מתהולל עם שני הטינופות – הסרסור אורן חזן והפרובוקטור האנטישמי אמיר חצרוני, מעניק להם לגיטימציה ובונה אותם מבחינה ציבורית, היא ביזיון, והכפפת כל שיקול דעת ציבורי ומוסרי למולך הרייטינג.

* התובנה העלאווית - במכללת "אוהלו" בקצרין נערך השבוע כנס מדעי רב תחומי – חברה, היסטוריה, חקלאות וסביבה בגולן ובחרמון; חידושים במחקר. יש לציין: הכנס הראשון. למה יש לציין זאת? כי יהיו גם שני, שלישי, עשירי וכו'. הכנס היה משותף למכללת "אוהלו", מכון שמיר למחקר (שבו אני חוקר) ומו"פ צפון – מיגל (המו"פ החקלאי של הגליל והגולן).

הכנס היה מרתק. היו בו מליאת פתיחה ומליאת סיום ושני סבבים של מושבים מקבילים. על פי תחומי העניין שלי, המושבים בהם ביליתי היו: היסטוריה וארכיאולוגיה, וסביבה אנושית בגולן (שבו גם הרציתי).

ההרצאה שלי הייתה על מחקר שערכתי על הקמת קצרין ביוזמה ודחיפה של היישובים הכפריים בגולן, ועל התפיסה החברתית שעמדה מאחורי היוזמה.

נהניתי ממגוון של הרצאות מרתקות, ואציין רק אחדות מתוכן: הרצאתו של פרופ' חיים בן דוד על ההיסטוריה של המחקר הארכיאולוגי בגולן, של ד"ר אודי מנור על "ה'שיגעון' הדרוזי של יגאל אלון ועמדתו הכלל ערבית של חאלד קוטמא", של הארכיאולוג ערן מאיר על "גוג ומגוג בגולן" ועוד הרצאות רבות ומעניינות.

מרתקת במיוחד הייתה הרצאתו של פרופ' חאלד סינדאווי, אחד החוקרים החשובים בארץ של האסלאם השיעי, על זהותם הדתית של העלאווים בכפר ע'ג'ר. הרצאתו המחישה והבהירה לי עובדה שהייתה ידועה לי באופן כללי, עד כמה העלאווים שנואים בעולם המוסלמי ובפרט בקרב הרוב הסוני (עם השיעים יש ביניהם שיתוף אינטרס בין מיעוטים נרדפים). הסונים רואים בעלאווים כופרים פגאנים, ואינם מכירים בהם כמוסלמים.

בעקבות ההרצאה, חשבתי על ההשלכות של עובדה זו על המלחמה בסוריה. במשך כמעט 50 שנה, שולטת בסוריה דיקטטורה אכזרית ורצחנית של שושלת אסד, השייכת למיעוט העלאווי הקטן והשנוא. השילוב בין השנאה המהותית כלפי העדה העלאווית ובין שאיפת הנקם בדיקטטורים, גורם לכך שאסד מבין, שאם ירפה מרסן השלטון, ולו על חלק מסוריה, צפויה לא פחות מהשמדת עם של העלאווים בסוריה. לכן, אין כל סיכוי שהוא יהיה מוכן לפשרה כלשהי על שלטונו. משמעות הדבר, היא המשך שפיכות הדמים הנוראה עוד שנים רבות.

ותובנה נוספת, היא עוד הוכחה עד כמה אידיוטית התאוריה ההזויה של אורי שגיא, לשעבר ראש אמ"ן (!) בצה"ל, לפיה אילו ישראל נסוגה מהגולן סוריה הייתה הופכת לדמוקרטיה ומלחמת האזרחים הייתה נמנעת. באמת?! אחרי עשרות שנות דיקטטורה אסד היה הולך לבחירות חופשיות ונהנה מאמון העם? איזו איוולת ואי הבנת המזרח התיכון.

* סרבני התפכחות - ב"מאקו" התפרסמה כתבה על המאבק נגד נסיגה מהגולן, בפרספקטיבה של 20 שנה. רוח הכתבה ביטאה את ההיגיון הבריא של האדם הסביר: שהיום ברור מי צדק במחלוקת על הנסיגה.

בכתבה שתי תמונות גדולות של הסטיקר שלנו "העם עם הגולן" ואף קישור לסרטון של מיצג הגולן. יפה ומרשים. הכתב, דוד סער, שהיה ילד קטן באותם ימים, ראיין את ראשי המאבק, ואותי ביניהם. ובכתבה היה גם פסק זמן קומי – ראיונות הזויים עם המזרחן משה מעוז וח"כ זהבה גלאון. מעוז הוא הביוגרף של חאפז אסד שהתאהב במושא הביוגרפיה שלו ובשנות המאבק תפקד, לפחות בתקשורת הישראלית, כשגריר סוריה בישראל. האיש דבק בטעויותיו ההיסטוריות ובאי הבנת המציאות הקיצונית שלו. דבריה של זהבה גלאון, ראויים במקרה הטוב למדור הסאטירי של העיתון. "אני חושבת שמי שלא תמך אז בערוץ המדיני מכיר כיום בכך שאנחנו ראינו בצורה מפוכחת ומדויקת יותר לאן המגמות באזור יובילו. היתה אז הזדמנות מדינית חשובה שהייתה יכולה להחליש את איראן ולהקטין את הסיכוי שג'יהאדיסטים מכל מיני סוגים יירו על ישראל מדרום סוריה. אבל אנחנו לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות. אל נוכח המאורעות האיומים ומרחץ הדמים בסוריה היום, ההחמצה הזו כואבת במיוחד". ואו. פשוט לא להאמין איזה טמטום, איזה ניתוק, היא חיה בלהלהלנד. כאילו, אם ישראל הייתה מוסרת לסורים את הגולן, הרוב הסוני היה מקבל את הדיקטטורה הרצחנית של המיעוט העלאווי השנוא, וסוריה הייתה הופכת לדמוקרטיה ליברלית שוחרת שלום, שלא הולכת אחרי ה"קיצונים". כלומר, זה היה קורה אילו בנוסף לכל הגולן שממשלות ישראליות הציעו לסורים בחוסר אחריות משווע, הייתה מוצעת להם גם שליטה על צפון מזרח הכינרת. הטענה הזאת פשוט הזויה. זה מה שקורה למי שאינו מסוגל להוציא מפיו את המילה הקטנה "טעיתי".

סער הזכיר בכתבה את "כתבותיו" באותן שנים של בועז ביסמוט, היום ראש דסק החוץ ב"ישראל היום". באותם ימים, הוא ערך בחסות דרכונו הזר ביקורים בסוריה, ופרסם ב"ידיעות אחרונות" כתבות נוטפות דבש על הסורים המצפים לשלום המיוחל; "כתבות" תעמולה יחצ"ניות למען הנסיגה. הוא לעולם לא יהיה בעיניי עיתונאי.

היום ברור לכל מי שעיניו בראשו, שבמאבקנו הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי. אילו חלילה ישראל נסוגה מהגולן, השאלה היום הייתה אם הכינרת תהיה בשליטת חיזבאללה או דאעש.

* ניתוח מוטה - הסיבה העיקרית למאבקנו הייתה ציונית – גם אילו באמת היה מדובר בשלום, היינו מתנגדים בכל תוקף לנסיגה ונאבקים נגדה. אולם נאמנים לאמת, הזהרנו שאין סיכוי שהנסיגה תביא לשלום. ידענו זאת, על סמך ניתוח ריאלי של המצב. יריבינו טענו כלפינו, שהניתוח שלנו מוּטֶה אידיאולוגית; שאנו אונסים את המפה כדי שתשרת המטרה שלנו. היום, כשברור שצדקנו, ניתן לשאול – הניתוח של מי היה מוטה אידיאולוגית? מי התעלמו מן המציאות ואנסו את המפה כדי שתשרת את המטרה שלהם?

* צרפת תמכה - המלצת השבת שלי בעיתוני סופשבוע היא על מסה של פרופ' שלמה אבינרי על מלחמת סיני, שהתפרסמה ב"הארץ". מסה מבריקה, המנתחת בצורה חכמה את המלחמה, את הצלחותיה וכשליה, את המדיניות שקדמה לה ובאה בעקבותיה, ואת מנהיגותו מעוררת ההשראה של בן גוריון. אין זה מאמר המציג את ישראל ככלי שרת של הקולוניאליזם, כפי שמקובל להציגו בבמה שבה כתב אבינרי את המאמר, אך גם אין בה רק התבשמות מההישג הצבאי של צה"ל, אלא גם ראיה ביקורתית של המלחמה.

הופתעתי למצוא במאמר טעות מביכה, שממש אינה מתאימה לאבינרי. בבואו לציין ולהדגיש את העובדה שהשותפות בין ישראל לבין צרפת ובריטניה במלחמה הזאת, נעשתה בשל סיטואציה שבה האינטרסים השונים של שני הצדדים התחברו, אך האינטרסים היו שונים בתכלית, הוא טען שצרפת ובריטניה לא תמכו בתכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר. לגבי בריטניה הוא צדק, כמובן. לא זו בלבד שבריטניה לא תמכה בהצעה (היא נמנעה) היא אף עשתה מאמצים רבים לסכלה. אולם צרפת תמכה בתכנית.

            * ביד הלשון

אלון – בפינה שהוקדשה לכפר גלעדי, ציינתי שבחירתו של ישראל גלעדי בשם משפחתו העברי, מבטאת את התפיסה של החלוצים, שראו בגלעד, שבעבר הירדן המזרחי, חלק אינטגרלי של ארץ ישראל.

מה שהזכיר לי את הסיפור הבא. ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון דוד בן גוריון דרש ממפקדי צה"ל לעברת את שמות המשפחה שלהם. בשיחה עם יגאל פייקוביץ' (אלון), הוא הציע לו את השם יגאל הגלעדי, "כי אתה עוד תכבוש את הגלעד". אלון השיב: "ואם אכבוש את שכם, יקראו לי יגאל הנבלוסי?"

ומדוע בחר יגאל בשם המשפחה אלון? בשל החוויה המכוננת הבאה, אותה אני מביא כלשונה, מתוך ספרו של אלון "בית אבי":

כשהגעתי לגיל בר-מצווה, קרא לי אבא למחסן התבואות שבחצר, ואמר: בהנחת תפילין עוד לא  הגשמת את כל המצוות. אתה נעשה לאיש, ומעכשיו יהיה לך נשק משלך.

בדברו הוציא אקדח, הושיטו לי ואמר: הוא שלך. שמור עליו, נקה אותו, והסתר מפני עין-רעה…

התרגשתי מאוד. ליום הזה ציפיתי. מעתה יהיה לי נשק, כלאחיי הבוגרים, כלאבא.

ואבא הוסיף: הערב תצא לשמור על שארית התבואה הקצורה, בחלקת ה"בלוט" (עץ אלון) שלנו.

עם השקיעה, פניתי ללכת לכיוון חלקת ה"בלוט" בה צמחו עצי אלון יפים. ליד החלקה עברה הדרך מעמק הירדן לנצרת, בה הלכו ונסעו עוברי-אורח.

הייתי נרגש מאוד. זו פעם ראשונה שאני יוצא לשמירה לבדי, בלילה. ככל שרחקתי מהכפר גברו התרגשותי ופחדי. הגעתי לחלקה, התמקמתי תחת אחד מעצי האלון, מאחורי סלע גדול. הצפרים עדיין הכינו עצמן לשנת הלילה וצפצופן הגביר את פחדי… רק משהשתרר שקט, נרגעתי מעט, התחלתי להקשיב לקולות הלילה והתפללתי שהלילה לא יגיעו הגנבים..

אולם מאוחר יותר, הבחנתי בכמה רוכבי-סוסים שנכנסו לשדה והחלו לאסוף את התבואה לשקיהם.

כפי שאבא הורה לי, הנחתי להם תחילה לשקוע בעבודה ואז קראתי אליהם קריאת-אזהרה: ענדק! הקריאה לא הרתיעה אותם, והם המשיכו באיסוף. דרכתי את הנשק בתקוה שקול הדריכה יבריחם,  וזה לא קרה. הרמתי את האקדח ויריתי באוויר – הם תפסו עמדות, ודרכו את נשקם.

שאלתי את עצמי: מה עכשיו? לירות בהם ממש? לברוח? ומה אם איהרג? המחשבות חלפו בי במהירות, אבל תוך כדי שבריר שניה שמעתי לפתע מאחורי קולות וקללות נמרצות בערבית, ומיד אחריהן יריות באוויר מעל לראשי הגנבים, שקפצו על סוסיהם ונעלמו בחשיכה, בהשאירם את שקי התבואה. אבן נגולה מעל ליבי. אבא, הוא שהגיח לקראתי מירכתי השדה.

כן. הוא העמיד אותי במבחן, אך לא הניח לנער בן-13 לעמוד בכך לבדו. ברגע המכריע היה שם, וגרש את הגנבים. שמחתי היתה כפולה: לא זו בלבד שעמדתי במבחן, אלא שאבא ראה אותי בעמידתי.

שאלתי את אבא אח"כ: הרי היה ברשותך נשק, מדוע לא ירית בהם?

תשובתו היתה: יריה עלולה להסתיים במוות. מותו של ערבי פותח חשבון-דמים העלול לארוך עשרות שנים. אנחנו חיים כאן, אִתם, וכל סכסוך שניתן לפתור בידיים ובמקל, יש לסיימו ללא נשק. בו יש להשתמש רק כאשר נשקפת סכנה ממשית לחייך".

יישוב וחצי קרויים על שמו של יגאל אלון, ועוד אחזור אליהם בפינות הקרובות.

* "חדשות בן עזר"