הבלוג של אורי הייטנר

"אסד צריך להבין שעליו לשבת לשולחן המשא ומתן אם הוא רוצה שלום אמיתי. הוא לא צריך להיתלות במתווכים, הוא צריך לשבת לשולחן ללא תנאים מוקדמים. שיפסיק להיות ביישן". דברים אלה, שאמר שמעון פרס בשיחה עם שר החוץ הגרמני פרנק וולטר-שטיינמאייר, קצת מוזרים.

אסד ביישן?! אסד אומר בדיוק מה הוא רוצה, חוזר שוב ושוב על דרישתו האולטימטיבית להתחייבות ישראלית מראש לסגת מכל הגולן.

ואילו ישראל? מישהו יודע מה עמדת ישראל? מישהו בארץ ובעולם שמע את נתניהו מכריז על הזכויות הישראליות על הגולן, על ריבונות ישראל על הגולן, על ההתיישבות הישראלית? נהיה ביישן, נתניהו. כאילו בלע את הלשון.

נתניהו דווקא אמר דברים ברורים בנושא הגולן. באפריל שעבר, לאחר שאולמרט החל במו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, עלה נתניהו לגולן בראש מרכז הליכוד. בישיבת המרכז שנערכה במעיינות עדן, אמר נתניהו, בין השאר: "פה, בנביעה הזאת, אנו חשים את מקורותינו, תרתי משמע. אם תתקעו את חפירה בתוך אדמת הגולן – מה תגלו? עתיקות סוריות? לא. אתם תגלו עשרות בתי כנסת מפוארים. אתם תגלו כתובות מן המשנה והתלמוד עם שמות של גדולי החכמים שלנו. אתם תגלו שרידים של עשרות יישובים יהודיים. הקשר של עם ישראל לגולן הוא בן אלפי שנים. הגולן היה ישראלי. הגולן ישאר ישראלי. אנו שחררנו אותו במלחמה, שאין צודקת ממנה. הם היו על ההר, אנו היינו בעמק, הם ירו עלינו במשך 19 שנה. יום אחד שמנו לזה קץ וחזרנו הנה. וחידשנו את הקשר שלנו למקום הזה. והחזרנו אותו לחיים... הארץ הזאת, שהייתה ארץ תלים עשנים, אבני בזלת, חול ומוקשים, מייצרת היום מים ויין, נופש ותיירות... וזה נמשך, וזה מתגבר כמעיין המתגבר. הגולן שב לחיים... כשעומדים כאן, אפשר לראות בעין את הקשר בין הביטחון והשלום... מי שיושב על רמת הגולן שומר על ביטחון ישראל".

מילים כדרבנות. אמת ויציב. תתכן מחוייבות חזקה מזו?

שבועות אחדים לפני הבחירות, ביקר נתניהו עם בכירי רשימתו בגולן. בביקור זה חתמו הוא וחבריו על אמנה בנוסח זה: "אנו, תנועת הליכוד, נאמנים לגולן. לחבל התיישבות מפואר. לתושבים שהפריחו את הגולן ובנו בית וקהילה. לשורשים היהודיים בגולן מימי המקרא ועד ימינו. להחלטה הדמוקרטית של הכנסת על ריבונות ישראל על הגולן. לביטחון ישראל ולשלום, עם הגולן". מה יותר חזק מהצהרה כזו, שכמוה כשבועת אמונים?

"שנית גמלא לא תיפול" אמר בנימין נתניהו בביקורו בגולן, ערב הבחירות. אמירה כזו, בנוסח זה, כמוה כשבועה. כדי לתת תוקף לשבועה, נטע נתניהו עץ באדמת הגולן. מה יכול להיות חזק יותר משבועה כזו?

זה המנדט שנתניהו ביקש מן העם. זה המנדט שהוא קיבל. והנה, הכל מדברים על התקדמות גדולה עם הסורים, הסורים עצמם עומדים על תביעותיהם האולטימטיביות. וראש הממשלה? נהיה ביישן.

ופתאום, ראש הממשלה מעכב את ההצבעה בכנסת על חוק משאל העם, כי... לא היה לו זמן  ללמוד את הסוגיה... הרי הוא חתום על הצעת החוק הזו. הרי כראש האופוזיציה הוא דחף אותה בכל כוחו. מה, אז הוא לא למד את הסוגיה?

השאלה העומדת על סדר היום אינה עתיד הגולן. העם עם הגולן. הציבור הישראלי ברובו המכריע אינו מוכן בשום אופן לוותר על הגולן. הציבור הישראלי לא יתן לאף ראש ממשלה להביא לנסיגה מהגולן.

השאלה העומדת על סדר היום היא אמינותו של נתניהו. עמדותיו ואמונותיו של נתניהו נכונות, אולם המבחן שלו כמנהיג אינו כאשר הוא אומר את הדברים הנכונים באופוזיציה, אלא כאשר הוא מגלה עמידה איתנה גם מול לחצים חיצוניים ומממש את אמונתו, כאשר הוא נושא באחריות.

נתניהו איבד את ראשות הממשלה בתבוסה מבזה, בשל תדמיתו כמנהיג בלתי אמין. הוא נבחר לקדנציה שניה, על סמך התדמית של "ביבי חדש", נתניהו הרציני, האחראי, האמין. אם שוב יאבד את אמינותו, לא תהיה לו הזדמנות שלישית.

* "ישראל היום"

ב-1975 פרש ח"כ אריה לובה אליאב ממפלגת העבודה והקים את סיעת היחיד "יעד". הסיבה – מחלוקת מדינית קשה עם הנהגת המדינה, הנהגת מפלגתו, שסירבה לקבל את רעיונותיו, אותם ביטא בספרו "ארץ הצבי" – נסיגה מכל השטחים והכרה באש"ף.

ב-1979 פרשה ח"כ גאולה כהן מתנועת החירות והליכוד והייתה בין מקימי בנא"י – ברית נאמני ארץ ישראל, ששינתה אח"כ את שמה ל"התחיה". הסיבה – התנגדותה הנחרצת להסכמי קמפ-דיוויד, הנסיגה מכל סיני, עקירת יישובי סיני והאוטונומיה לפלשתינאים.

ב-1984 פרש ח"כ יוסי שריד ממפלגת העבודה ועבר לר"צ, בשל התנגדותו הנחרצת להקמת ממשלת אחדות עם הליכוד, בניגוד להתחייבות מפלגת העבודה ערב הבחירות לא לעשות כן.

ב-1995 פרש ח"כ אביגדור קהלני ממפלגת העבודה והיה בין מייסדי "הדרך השלישית". הסיבה – התנגדותו החריפה לקו היוני אותו אימצה מפלגת העבודה, הנכונות לסגת מהגולן והסכם אוסלו ב'.

המשותף לארבעת הפורשים הללו, היא המניע האידיאולוגי שעמד מאחורי פרישתם. ארבעתם היו מנהיגים בולטים במפלגתם שכל הדלתות היו פתוחות בפניהם לקידום הקריירה הפוליטית שלהם, אך הם העדיפו נאמנות לצו מצפונם, תוך נכונות לשלם מחיר אישי ופוליטי.

ארבע הדוגמאות הללו מעידות על כך שפרישה ממפלגה אינה בהכרח מעשה שלילי. נהפוך הוא, לעתים דווקא השארות במפלגה היא מעשה אופורטוניסטי ודווקא הפרישה ממנה היא המעשה הראוי.

אולם לצד המורדים הללו, הפוליטיקה הישראלית ידעה גם עריקים. במשך עשרות שנים, אחד המונחים המגונים ביותר בפוליטיקה הישראלית היה "כלנתריזם". רחמים כלנתר, חבר מועצת העיר ירושלים מטעם המפד"ל, נטש את מפלגתו ב-1956, כשזו פרשה מהקואליציה העירונית במחאה על מתן אישור להקמת בית כנסת רפורמי, ונשאר בקואליציה כסיעת יחיד, תמורת מינויו לסגן ראש העיריה, ובכך הבטיח את הרוב הקואליציוני במועצה. מאז הפך ה"כלנתריזם" לשם תואר כללי לעריקה ממפלגה תמורת קידום הקריירה האישית.

המונח "כלנתריזם" עבר מן העולם, מאחר ובשנות ה-80 וה-90 מעשהו נראה תמים לעומת הנורמות של הפוליטיקה הארצית. השפל החמור ביותר היה בתרגיל המסריח. במרץ 1990 יצר מ"מ ראש הממשלה ושר האוצר שמעון פרס משבר ממשלתי פיקטיבי, סביב סוגיה מדינית כביכול, במטרה לפרק את ממשלת האחדות בראשות יצחק שמיר. הסיבה למעשה – הוא ושליחיו חיים רמון ויוסי ביילין רקחו עם אריה דרעי וש"ס קנוניה להפלת הממשלה והקמת ממשלת "העבודה" עם החרדים בראשות פרס. פרס שחתר בכל כוחו לראשות הממשלה, לא יכול להתאפק. בסופו של דבר החרדים הבריזו לפרס והוא עבר לשיטות אחרות – הוא שיחד ח"כים מן הליכוד לערוק ממפלגתם תמורת הבטחות לתפקידי שרים. כך ערקו מן הליכוד ח"כים כמו אברהם שריר, יצחק מודעי, פנחס גולדשטיין. מנגד, הליכוד שיחד את ח"כ אפרים גור מהעבודה לערוק לליכוד תמורת תפקיד סגן שר.

זו פרישה וזו פרישה, אך איזה הבדל! כדי להקשות על עריקת ח"כים ממפלגותיהם תמורת שוחד פוליטי, חוקקה הכנסת את החוק לפיו פרישה של פחות משליש סיעה, אינה מאפשרת הכרה בפורשים כסיעה עצמאית. כמובן שח"כ יכול לפרוש, אך לא יהיו לו פריבילגיות של סיעה, לא יהיה לו מימון מפלגות, הפורש לא יוכל להתמנות לתפקיד שר ועוד.

החוק הזה אינו בולם לחלוטין את מגמות השחיתות הפוליטית. עובדה, ב-1994 ערק סוחר הסמים גונן שגב מ"צומת" עם שני חבריו אסתר סלמוביץ' ואלכס גולדפרב. כיוון שהיו יותר משליש הסיעה, הם הוכרו כסיעת "יעוד". סוחר הסמים התמנה לשר בממשלת רבין, אלכס גולדפרב התמנה לסגן שר (ופעמיים, לפני הצבעות גורליות – על שריון חוק הגולן ועל אוסלו ב', קיבל תמורת תמיכתו בממשלה סמכויות ותקציבים לרשותו).

אבל עצם קיומו של החוק, מקטין באופן משמעותי את היכולת לשחד ח"כים בודדים ואת כושר הסחיטה של אותם ח"כים. מותר לח"כ לפרוש ממפלגתו, כמובן, אך הוא לא יוכל להרוויח מכך.

"חוק מופז" – אותו יזם נתניהו וכפה על הקואליציה, לפיו אם פרשו 7 ח"כים ממפלגה ניתן להכיר בהם כסיעה, יוצר מסלול ירוק לשחיתות הפוליטית. נתניהו מתהדר בחיזוק היציבות הממשלתית, כמניע ליוזמה, אך כמובן שחוק כזה אינו מייצב את המערכת אלא מזעזע ומערער אותה. הסיבה היחידה של החוק, הוא רצונו לפורר את "קדימה", מתוך הכרתו את הנפשות הפועלות בה והערכתו שמדובר בעריקים אופורטוניסטים כרונים, שישובו וינהגו כפי שנהגו בהקמת "קדימה" וימצאו 7 ח"כים שיחברו אליו, אל ממשלתו ואולי גם לליכוד.

מדוע אני משתמש במילה הקשה "שחיתות"? האם מדובר בעבירה על החוק. אחת הרעות החולות של המשפטיזציה והפליליזציה של החברה הישראלית, היא החלפת המבחן המוסרי של נבחרי הציבור במבחן הפלילי. במקום הצבת רף מוסרי גבוה לנבחרים, אנו מסתפקים בסף נמוך מאוד – העבירה הפלילית. פוליטיקאי שסרח, אך בית המשפט לא מצא די ראיות להרשעתו, חוזר כגיבור וכצדיק לפוליטיקה. פוליטיקאי שהורשע, אך בית המשפט קבע שאין במעשהו קלון (למה גם הגדרת הקלון היא משפטית, בידי בית המשפט?) – שודרג למחרת שודרג לתפקיד המשנה לראש הממשלה.

אל לנו להסתפק במבחן הפלילי. מבחינה ציבורית, יש מעשים הנחשבים מושחתים גם אם אינם עבירה פלילית. איני רואה עריקה ממפלגה תמורת מינוי לתפקיד פוליטי עבירה פלילית, אך זו שחיתות לכל דבר.

הצעתו של נתניהו מעודדת שחיתות. לכן זו הצעה מושחתת, שאסור לקבלה. העובדה שראש הממשלה עצמו הוא היוזם והדוחף לקבלת חוק זה היא ביזיון לאומי. ואגב, נתניהו מסתכל על הטווח הקצר בלבד. הוא מאמין שהחוק יביא לפרישת רבים מחברי "קדימה" ועל אמונה זו ביסס את החוק, אך מחר הוא עלול לפגוע בליכוד באותה מידה. אבל לנתניהו, כנראה אין מחר.

בושה!

* הפורטל לצדק חברתי bsh

כאשר עלה הרעיון לחוקק את "חוק הנכבה" בנוסחו המקורי, התנגדתי לו בחריפות ואף יצאתי נגדו בשורה של מאמרים בבמות שונות, כולל במה זו. ראיתי בהצעת החוק ניסיון בלתי דמוקרטי לאסור על מחשבה אחרת, פגיעה בחופש הביטוי וחוסר כבוד לתחושתם הלאומית של ערביי ישראל, שבצדק מתאבלים על תבוסת עמם במלחמת העצמאות ורואים בניצחוננו ובהקמתה שלמדינת ישראל אסון, מבחינתם. לא רציתי לראות אדם נכנס לחמש שנים בכלא, כפי שחייב החוק המקורי, על כך שהתאבל והניף דגל שחור על ביתו הפרטי ביום העצמאות שלנו.

הנוסח החדש של החוק שונה בתכלית. לבד מכינויו "חוק הנכבה", אין כל קשר וכל דמיון בינו לבין החוק המקורי, שעבר מן העולם. הנוסח החדש אינו אוסר על מחשבה, אינו אוסר אבל, אינו אוסר על אנשים לבטא את תחושותיהם הלאומיות ובוודאי אין בו מאסר למי שחושב אחרת. החוק החדש קובע שמדינת ישראל לא תממן מוסדות ציבוריים המציינים את ה"נכבה".

החוק הזה ראוי ומבורך ואני משוכנע שיתקבל. אם יש דבר מה לומר בגנותו של החוק, הוא התהייה לשם מה יש לחוקק את המובן מאליו. וזאת הבעיה, שאין זה מובן מאליו. עצם העובדה שהצעת החוק שנויה במחלוקת, מעידה על כך שאין היא מובנת מאליה ויש בה צורך.

בניגוד להצעה המקורית שלא הייתה דמוקרטית, ההצעה הנוכחית היא דמוקרטיה מתגוננת. היש אבסורד גדול יותר מכך, שמדינת ישראל, מתקציבה, על חשבון משלם המסים הישראלי, תממן ארגונים המתאבלים על קיומה ורואים את הקמתה כאסון?! האם יתכן שמתנ"ס של החברה למתנ"סים, שהנה חברה ממשלתית, או בתי ספר של משרד החינוך, יציינו את ה"נכבה"? אין אבסורד גדול מזה.

אני רואה בברכה גם את החלטתו של גדעון סער להוציא מתכנית הלימודים במגזר הערבי את לימודי ה"נכבה". בכלל, אני מזהה אצל גדעון סער עשייה חינוכית חיובית בתחומים שונים. המעשה החינוכי החשוב ביותר שעשה, הוא עצם כניסתו למשרד – צעד שמשמעותו הייתה הפסקת כהונתה העלובה והשערורייתית של יולי תמיר, שרת החינוך הגרועה ביותר בתולדות מדינת ישראל. החלטתו, למנוע מצב שבו במערכת חינוך של מדינת ישראל, מתקציבה של מדינת ישראל, יחונכו הילדים לשנאת ישראל, היא החלטה מבורכת ומתבקשת מאליה. החלטתו, שמדינת ישראל לא תאפשר שכתוב ההיסטוריה וחינוך על הנראטיב השקרי של הפלשתינאים, היא החלטה נכונה וראויה.

איני חושב שערביי ישראל צריכים ללמוד את "אל הציפור" של ביאליק, איני מצפה מהם לחגוג את יום העצמאות, איני סבור שיש לדרוש מהם להניף את דגל הלאום ולשיר את "התקווה", איני רוצה לכפות עליהם לשיר "נפש יהודי הומיה". אני חושב שנכון לאפשר אוטונומיה חינוכית מסויימת לערביי ישראל, לאפשר להם ללמד בהרחבה את ההיסטוריה הערבית והמוסלמית, את הספרות והשירה הערבית. אבל ללמוד כ"היסטוריה" את שקרי התעמולה האנטי ישראלית והאנטישמית של הפלשתינאים? לא בבית ספרנו.

* "דוגרינט"