הבלוג של אורי הייטנר

בימים שחלפו מאז כשלון ניסיונו של נתניהו להעביר את הרפורמה של הפרטת קרקעות הלאום, עסקה התקשורת, כהרגלה, בסוגיות הפוליטיקקה למיניהן – מי הרוויח ומי הפסיד, איזו פאדיחה הייתה לנתניהו, האם ועד כמה הוא גבר גבר, איך הוא איבד את ההרתעה, כיצד האירוע ישליך על המשך כהונתו וכן הלאה.

אבל דווקא הפרשה הזאת היא אחרת לגמרי, והתקשורת מחמיצה את העיקר. העיקר הוא שהייתה כאן, לראשונה מזה זמן רב, התארגנות אידיאולוגית ערכית מובהקת, של ח"כים מסיעות שונות, מן האופוזיציה והקואליציה, שלא עשו חשבון פוליטי (בו יכלו בעיקר להפסיד), וגם לא עשו חשבון של סיכויי המהלך, אלא פשוט קמו ואמרו: עד כאן, עם זה איננו יכולים לשתף פעולה, כי הדבר נוגד את אמונתנו הציונית והחברתית.

גם אם בסופו של דבר הצעת החוק תתקבל, יש ערך רב לעצם ההתארגנות הזאת. יש ערך רב לעצם העובדה שיותר משהייתה זו התארגנות של הח"כים שהצביעו / נעדרו, הייתה זו התארגנות מלמטה, מן הציבור, של צעירים ובני נוער אידיאליסטים וערכיים, שיצאו למאבק ציבורי, ברחוב, בתקשורת ובמפלגות, והצליחו להשפיע. בעיניי, הערך הגדול ביותר הוא לחיבור הנדיר, שעשרות שנים לא נתקלנו בשכמותו, בין החולצות הכחולות לכיפות הסרוגות, בין תנועות הנוער של השמאל הציוני לבין הציונות הדתית. אם לא היה זה שיתוף פעולה חד פעמי – זוהי בשורה גדולה וחשובה יותר מעצם סוגיית הקרקעות.

כתושב הגולן, אני חי בקהילה שהוקמה במשותף בידי שני הזרמים הללו בציונות – הציונות העובדת והציונות הדתית. הסינרגיה שיצרה השותפות בין שני הזרמים הללו, חורגת מעבר ליכולת של חילונים ודתיים לשתף פעולה ומעבר ליחסים הטובים בין המגזרים, השונים מהיחסים המקובלים במדינת ישראל. השותפות הזאת יצרה חברה ערכית, סולידרית ואיכותית יותר מכלל החברה הישראלית. שנים רבות אני מייחל לכך ששותפות כזו תהיה מנת חלקה של החברה הישראלית כולה, במקום הפיצול, הפילוג והשסע העמוק בין חילונים ודתיים,שמאל וימין. חיבור כזה עשוי להיעשות בידי צעירים אידיאליסטים החרדים לדמותה של החברה הישראלית, ועשויים ליצור אלטרנטיבה לחברה החומרנית, הצרכנית, המנוכרת, האגואיסטית, המשפטנית, המתפוררת, הנוצרת כאן מתוך חיקוי זול של הצדדים השליליים  בתרבות האמריקאית. הבעיה היא, שמי שעשויים ליצור את האלטרנטיבה הזאת עסוקים כבר עשרות שנים במריבה ביניהם בנושאי שלמות הארץ, המדינה הפלשתינאית, גבולות המדינה, ההתיישבות / ההתנחלות, השלום והביטחון, ומכלים את כל כוחותיהם במריבה זו. הגרביטציה של האגואיזם החומרני מורידה את החברה הישראלית מטה מטה, ומי שעשויים, באמצעות שיתוף פעולה ביניהם להעלות אותה מעלה, לערכיות ציונית וחברתית, מכלים כוחותיהם בקרב אינסופי ועקר, על שלום שאין לו פרטנרים.

המאבק המשותף בנושא אדמות הלאום; מאבק ערכי על דמותה של החברה הישראלית, עלול להיות הבלחת הרף עין, אך עשוי להיות נקודת מפנה בחברה הישראלית. כדי להפוך את השותפות הזו לדבר קבוע ומשפיע באמת על דמותה של מדינת ישראל, חייב כל צד בברית הזו, לעשות את חשבון נפשו – איפה הוא טעה, איפה הוא הקצין ואיפה הוא יכול לרדת מעצים ולהתפשר על עמדותיו, כדי שברית כזו תתאפשר. ובעיקר – על כל מחנה לבחון מיהם שותפיו ובעלי בריתו.

על הציונות הדתית לבחון את עצמה, האם היא מתדרדרת במדרון החלקלק של ההתחרדלות, בדרך להתחרדות; למאיסה בערכי הממלכתיות ולהיגררות אחרי פורעי "נוער הגבעות", ניאו כהניסטים, פרחחי "תג המחיר" וסרבנים למיניהם, או חוזרת לדרך המלך של ממלכתיות ציונית ושל איזון שפוי בין ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל.

על השמאל הציוני לשאול את עצמו מי הם שותפיו הטבעיים – השמאל הלא ציוני או הציונים שאינם שמאל. על כחולי החולצות לשאול עצמם, האם הם נגררים אחרי השמאל הרדיקלי, הפוסט ציוני, השולל את צדקת הציונות, המזדהה עם האויב הפלשתינאי, המעליל עלילות זדוניות על צה"ל, המשכתב את ההיסטוריה הציונית ואת תולדות הסכסוך הישראלי ערבי? האם שותפיו הטבעיים הם "גוש שלום", "יש גבול", "זוכרות", חד"ש, "תעיוש", ו"אנרכיסטים נגד הגדר" למיניהם? (אולי אין זה מקרה, שמי שהנהיגה את השותפות הזאת, היא שלי יחימוביץ' שנאבקה בחריפות נגד ההיסחפות של צעירים מן השמאל הציוני אחרי מועמדותו של דב חנין האנטי ציוני לראשות עיריית ת"א).

על כל אחד מהמחנות לבחור האם הוא נגרר אחרי גורמים הרסניים, המפוררים את החברה וקורעים אותה בקיצוניותם, או עם גורמים ציוניים, ממלכתיים, אחראיים, ערכיים, העשויים לבנות אותה מחדש על אדנים ערכיים, כפי שנוסחו במגילת העצמאות.

אני מייחל לכך, שהחיבור במאבק על קרקע הלאום הוא ציון דרך מהפכני, של בחירה ציונית ערכית ראויה של שני המחנות.

****

"הציונות", אמר הסופר עמוס עוז, "היא שם משפחה ולא שם פרטי ויש לפחות תריסר פירושים שונים לציונות. אנשים שונים באו לא"י והביאו עימם תכנית אב או תכנית מתאר שונה מן הקצה אל הקצה".

אין ריב יצרי יותר מריב במשפחה. אין קרע כואב יותר מקרע במשפחה. הגיעה השעה לאחות את הקרע הזה ולחבר מחדש את המשפחה הציונית. כן, החיבור הזה מחייב גירושין של כל אחד מחלקי המשפחה, עם גורמים עויינים אליהם חבר בשנות הקרע.

נכון, המחלוקת המדינית קשה, אך גם בתוך משפחה נורמטיבית ומאוחדת יש מחלוקות. יש לנהל את המחלוקת בכבוד ובהגינות, תוך הבנה ששאלת תוכנה ודמותה של המדינה חשובה לא פחות משאלת גבולותיה. יש לנהל את המחלוקת תוך ניסוח מחודש של ההסכמה הציונית בדבר זכותנו על ארץ ישראל, צדקת הציונות, ערך ההתיישבות, הצורך בהבטחת צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה – מתוך הסכמה זו, גם המחלוקת תתנהל בצורה מתונה יותר, חברית יותר, כראוי למחלוקת בין אחים במשפחה. במקרה הטוב, בירור כזה יגבש הסכמה לאומית רחבה גם בסוגיה המדינית. במקרה הפחות טוב, לא תהיה הסכמה, אך יווצר תיחום למחלוקת מוגבלת, עניינית, שתתנהל בכבוד הדדי ובאחווה.

המאבק המשותף על קרקע הלאום הוכיח לנו שיש אלטרנטיבה למלחמת האחים העקרה, המפלגת אותנו כל כך הרבה שנים. האם נשכיל למנף זאת לשינוי עומק בחברה הישראלית?

* "שווים"

הגישה הליברלית שוללת בעיקרון ענישה קולקטיבית. כל אדם הוא אינדבדואל בפני עצמו. אם חטא – ייענש. אם לא חטא – לא ייענש.

הגישה הזאת היא נכונה, אך אינה מוחלטת. מאחר ואין רק פרט, אלא גם קבוצה, קהילה, ציבור, יש מקום להתייחסות גם לקבוצות בציבור ולא רק לאנשים הבודדים.

גם הגישה של השלטון – המרכזי והמקומי, אינה חייבת להיות רק אל האזרחים כאינדבדואלים אלא בהחלט להכיר בקיומן של קבוצות וקהילות. לרוב, הצורך להכיר בקבוצות הוא בפן החיובי – ביטוי תרבותי ואף מו"מ עם נציגות של קהילה. אך הצד השני של המטבע, הוא שבהחלט יש מקרים שבהם מוצדקת ענישה קולקטיבית.

ראש עיריית ירושלים ניר ברקת מכחיש בתוקף, ושב ומכחיש, שהחלטתו לא להכניס את שירותי העירייה לשכונות מאה שערים וגאולה עד שוך הסערה, מהווה ענישה קולקטיבית. ההחלטה נועדה להגן על עובדי העירייה. אך בעיניי, תושבי השכונות הללו ראויים לענישה קולקטיבית כזו.

כאשר ציבור שלם, שאינו סופר את המדינה, את חוקיה, את בית המשפט, את המשטרה, את העירייה – במצוות מנהיגיו מתפרע ומשתולל באלימות כה חמורה, יש להגיב כלפיו כציבור (מעבר לכך שיש לעצור כמה שיותר פורעים ולשפוט אותם כבודדים). אי מתן שירותים עירוניים למי ששורפים ומשחיתים את ציוד העירייה, הופכים את חיי תושבי העיר לבלתי נסבלים ומסכנים את חייהם, הוא עונש קולקטיבי רך וסמלי, אך ראוי גם ראוי.

אירועי הימים האחרונים בירושלים מעידים על מהותה של העדה החרדית המיליטנטית. אין ספק שהציבור הזה אינו תומך בהרעבת ילדים בידי אמהותיהם. אולם הרבה יותר חשובה בעיניו התבדלותו מן החברה הישראלית וממדינת ישראל. כאשר "הם", השלטון הזר, עוצרים מישהי "משלנו" – זאת מלחמה. וגם אם צריך להגן על אם שמרעיבה את בנה – במלחמה כמו במלחמה.

ציבור נורמטיבי היוצא להפגין, אינו רואה בשוטרים אויב לכן הוא לא ירגום אותם בסלעים ואבנים, לא יסכן את חייהם ולא ישליך לעברם חיתולים צואים. רק מי שרואה בשוטרים אויב, בהיותם נציגיה של מדינת ישראל, ינהג כך. ואכן, רק במגזר הערבי, בימין ובשמאל הרדיקליים ואצל החרדים המיליטנטים דברים כאלה קורים. חשוב להבהיר – מי שמתייחס למדינה ולכוחות הביטחון שלה כאל אויב, יש להתייחס אליו כאל אוייב, בלי כפפות.

אבל לא רק במשטרה, נציגת הממסד, הם פוגעים. יידוי אבנים על מכוניות של אזרחים שלווים – גם היא חלק משיטות הלחימה שלהם. גם מעשה זה הוא אמירה כלפי החברה הישראלית – אתם האויב.

כאשר קולקטיב מאוחד, מוסת ומשולהב בידי מנהיגיו הדתיים שהוא מחוייב לשמוע להם, פורע, והורס בגילויי אלימות קשה, יש לפגוע בקולקטיב הזה. כן, בענישה קולקטיבית כלפי הקסבה של מאה שערים.

****

הציפיה מן העירייה לספק שירותים למי שמשחיתים את ציודה בעלות של יותר ממיליון שקל, מזכירה לי את אוהדי בית"ר במערכון "שירים ושערים" של "הגשש", שאחרי ששרפו את המועדון דרשו מועדון חדש "כדי שיהיה לנו מה לשרוף".

אמנם אנו מדינה המספקת חשמל למי שמשגרים טילים לעבר תחנת הכוח, ובכל זאת – הגיע הזמן שנפסיק להיות פראיירים.

****

רבנית דמגוגית שהתרוצצה בשבוע שעבר מתחנת רדיו לתחנת טלוויזיה, ניסתה להפיץ את השקרים והעלילות נגד בית החולים "הדסה" בפני כל מצלמה ומיקרופון אפשריים. לפעמים קשה לי להבין אדם שבלי למצמץ משקר, שקרים גסים ביותר, דקה לפני שהגורמים המוסמכים יפריכו אותם. הרי כאשר אותה דמגוגית סיפרה בקול בוכים על האמא הצדיקה שמטפלת במסירות נפש בבנה חולה הסרטן שכבר כמה חודשים מקבל טיפול כימותרפי, היא ידעה שכעבור דקה יעלה לשידור מנהל בית החולים ויבהיר באופן הבהיר ביותר שלילד אין ולא היה סרטן והוא לא עבר מעולם טיפול כימותרפי. למה בכל זאת היא אמרה זאת? מעבר לרצון לערער את ביטחון הציבור, כדרכה של כל תאוריית קונספירציה, היא יודעת שהציבור שלה, המאזין לרדיו, יקבל כל דבר שקר שתאמר, ולא יאמין להכחשות של "הציוינים".

"איך אפשר להעליל כזה דבר על אמא יהודיה? אמא יהודיה תעשה דבר כזה לילד שלה?! איך אשר להכניס לכלא אמא יהודיה" אי אפשר לטעות במהות צווחותיה של הרבנית הדמגוגית: אתם, הישראלים, לא מבינים מה זה "אמא יהודיה". זה הקוד התרבותי שלהם – קוד של כת מתבדלת.

****

לסיום, חשוב להבהיר שהפורעים בירושלים אינם מייצגים את המגזר החרדי בישראל ואף לא בירושלים, אלא הם מיעוט קטן בתוכו. המגזר החרדי הוא גדול מאוד ומגוון מאוד. הקבוצות המיליטנטיות של נטורי קרתא, העדה החרדית, חסידי סאטמר, ישיבת "תולדות אהרון" הם כת של עוכרי ישראל, שמרוכזת בעיקר בשכונת מאה שערים בירושלים ובבית שמש. חשוב לדעת להפריד בינם לבין כלל המגזר החרדי.

* הפורטל לצדק חברתי bsh, "חדשות בן עזר"

תגובה ל"בביתו במדבר", כתבת דיוקן על עמרם מצנע, מוסף "הארץ" 17.7.09

יש לי הערכה עצומה לעמרם מצנע, על עצם בחירתו להתגייס למספר שנים לשיקומה של ירוחם ולעשיה הברוכה שלו במקום (אליה נחשפתי לא רק באמצעות הכתבה במוסף). זו הציונות במיטבה.

אולם אמירה מחפירה בראיון איתו קוממה אותי מאוד – ביקורתו על שר החוץ אביגדור ליברמן. אילו תקף את עמדותיו, מעשיו, התבטאויותיו והתנהגותו של ליברמן, הדבר היה לגיטימי לחלוטין. אך הוא ביכר לתקוף אותו על מוצאו וויתקו בארץ: "הוא לא היה כאן, הוא לא ינק את הארץ ולא חווה את החוויות שלה. פתאום בא אדם מבחוץ, מאקלים תרבותי אחר ותפיסת עולם כוחנית ומגיע לדרגת שר חוץ". זו אמירה גזענית ואנטי ציונית.

אביגדור ליברמן עלה לישראל בגיל 20 לפני 31 שנים. למעלה משני שליש מחייו הוא חי בישראל. עד מתי הוא יחשב בעיני מצנע כזר, כפסול לכהן בתפקידים ציבוריים?

אמירה זו אינה פוסלת רק את ליברמן האיש, אלא למעלה ממיליון אזרחים ישראליים שעלו מחבר העמים אחריו.

לשיטתו של מצנע, ניתן לפסול רטרואקטיבית את לגיטימיות מנהיגותם של כמה מהחשובים במנהיגי ישראל שאף הם לא היו כאן, לא ינקו את הארץ ולא חוו את החוויות שלה, שבאו מבחוץ, מאקלים תרבותי אחר. דוד בן גוריון שעלה לארץ בגיל 20, משה שרת שעלה בגיל 12, לוי אשכול שעלה בגיל 19, גולדה מאיר שעלתה בגיל 23, בגין שעלה בגיל 29, יצחק שמיר שעלה בגיל 20, חיים ויצמן שעלה בגיל 34, יצחק בן צבי שעלה בגיל 23, זלמן שז"ר שעלה בגיל 35 ועוד רבים וטובים.

בנוסף לכך, ברצוני לתקן שגיאה עובדתית: אשכול לא השתמש לראשונה בביטוי "הפנקס פתוח והיד רושמת", כאיום על האויב הערבי, בביקור ביחידתו של מצנע בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים, אלא 8 חודשים קודם לכן, באוקטובר 1966, לאחר שמחבלי פת"ח הניחו מטעני חבלה ליד בתי מגורים בשכונת רוממה בירושלים, ובהם ביתו של בני בגין. יש לציין, שהביטוי עצמו לקוח ממאמרו של רבי עקיבא במשנה, פרקי אבות, פרק ג' משנה ט"ז: "הכול נתון בעירבון, והמצודה פרוסה על כל החיים. והחנות פתוחה, והחנווני מקיף, והפנקס פתוח, והיד כותבת; וכל הרוצה ללוות בא ולווה. והגבאין מחזרין תמיד בכל יום, ונפרעין מן האדם לדעתו ושלא לדעתו, ויש להם על מה שיסמוכו, והדין דין אמת; והכול מתוקן לסעודה". ובגרסת "הגשש החיוור": "היד פתוח והפנקס רושמת" ("גבעת חלפון אינה עונה").

* "הארץ"