הבלוג של אורי הייטנר

בשבוע שעבר קראתי את אחד המשפטים ההזויים ביותר שקראתי מעודי: הרמה הסורית שהפכה אחרי 1967 ל"רמת הגולן".

כן, רמת הגולן במירכאות. במשך אלפי שנים היה מקום שנקרא הרמה הסורית. באה חבורת מתנחלים צינית, אלופה ביחסי ציבור, המציאה לה שם חדש – הגולן, והצליחה לשווק את השם המומצא.

מחר, שבת "נחמו", נקרא בפרשת "ואתחנן" את הפסוק: "וגולן בבשן למנשי". זהו האזכור הראשון של הגולן במקרא. כן, עוד טרם כניסת בנ"י לארץ, מוזכר הגולן בשמו. הגולן רווי ב- 3,500 שנה של היסטוריה יהודית מפוארת, שאנו תושבי הגולן, השלב הרביעי שלו. הגולן היה אזור התיישבות יהודית בתקופת המקרא. הגולן היה אזור עתיר התיישבות יהודית בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד (אין בכל א"י שום אזור שנמצא בו ריכוז כה גדול וצפוף של בתי כנסת ושרידי התיישבות יהודית כמו הגולן). הגולן היה מחוז חפץ להתיישבות הציונית בראשיתה – שמאל וימין ערגו עליו, חלוצים עיקשים נאחזו בו, אך שילוב בין עוינות השלטון העותומאני, פרעות של השכנים הערבים ושיקולים קולוניאליים של צרפת ובריטניה בחלוקת קו הגבול ביניהם שמו קץ לניסיון הזה אחרי 40 שנה. אנו ממשיכיהם של אבותינו בכל התקופות הללו. זאת הציונות במיטבה.

השם העברי גולן השתרש ונטמע בשפות השונות, כולל ערבית ואנגלית.

במשך 21 שנים, מ-1946 עד 1967 הגולן היה תחת שלטון סורי. למחרת החלטת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית בא"י, החלו לפלוש מהגולן לא"י המנדטורית, בעידוד השלטונות הסוריים, כנופיות "צבא ההצלה הערבי" בפיקודו של קאוקג'י, במטרה לטבוח ביישוב היהודי ולמנוע, יחד עם כנופיות ערביי א"י, את מימוש ההחלטה. למחרת הכרזת המדינה, הצבא הסורי פלש מהגולן לתוך מדינת ישראל בת היום, יחד עם שאר צבאות ערב, כדי להשמיד את היישוב היהודי ולהטביע את המדינה הצעירה בדם. בשנים שלאחר המלחמה הפרו הסורים את שביתת הנשק, כבשו שטחים בתוך מדינת ישראל הריבונית, ניסו להטות את הירדן על מנת לייבש את המדינה ובמשך 19 שנה הפכו את החיים בעמקים הצפוניים לבלתי נסבלים, מהדורה קיצונית יותר לחיים בשדרות ו"עוטף עזה" בשנים האחרונות. תחת האיום הסורי הנורא, כינו המתיישבים בצפון את "ההר שהיה למפלצת" – בשם הגנאי "הרמה הסורית", ביטוי לאימה שהייתה מנת חלקם. את המציאות המרה והמאיימת הזאת שינה צה"ל כששחרר את הגולן במלחמת ששת הימים והחלוצים שעלו להתיישבות בגולן מיד לאחר המלחמה.

את המשפט ההזוי שהבאתי בראשית דבריי, לקחתי מראיון של אורי משגב עם יגאל קיפניס ב"ידיעות אחרונות". אורי משגב, מצטרף לקבוצה של עיתונאים אובססיביים לנסיגה מהגולן, כמו עקיבא אלדר ואמיר אורן ב"הארץ" ובן כספית ב"מעריב", שאינה בוחלת בשום שקר ועיוות העובדות כדי לקדם את האג'נדה שלה. לקבוצה הזאת קם נביא – היסטוריון חדש בדמותו של קיפניס. בדומה לעמיתיו ההיסטוריונים החדשים, שמפעל חייהם הוא סילוף ההיסטוריה תוך היתלות בחצאי אמיתות ורבעי עובדות על מנת לקעקע את צדקת הציונות וצדקתה של מדינת ישראל, כך הוא עושה כדי לקעקע את צדקת ישיבתנו על הגולן.

נחשון בן דוד, אורי זכריה ואני כבר עימתנו עם העובדות את שקריהם אודות המציאות שקדמה למלחמת ששת הימים מעל דפי "שישי בגולן", ולא אחזור על כך שוב (אם כי חשוב להנחיל את האמת לאזרחי ישראל, ולא להפקיר אותם לשטיפת המוח השקרית). אולם במאמרי אתייחס לטענה הזויה נוספת – הטענה שהיישובים בגולן קמו כדי להוות קלף מיקוח במו"מ עם סוריה, שבו ישראל תיסוג מן הגולן.

****

בראשית ההתיישבות בגולן, ביקר השר ישראל גלילי בקיבוץ מרום גולן ופגש את החברים. "הבטח לנו, שהגולן יישאר תמיד בידינו", הפצירו בו המתיישבים. "איך אני יכול להבטיח לכם?" השיב ביושר. "אני מבקש שאתם תבטיחו לי! הרי אתם אלה, שבמעשיכם, תוכלו, אולי, להבטיח שהגולן ישאר ישראלי".

איך ניתן לנתח את תשובתו של גלילי? אפשר לדרוש את התשובה באמירה שאפילו גלילי,

המזוהה כל כך עם ההתיישבות בגולן, לא היה מוכן להבטיח למתיישבים שהם מקימים התיישבות של קבע. ומכאן, שלא היתה כוונה, בהקמתם, להתייחס ליישוביהם כאל יישובי קבע.

פרשנות כזאת היא פרשנות צינית. מה שגלילי אמר, הוא שאי אפשר לדעת מה יהיה. אי אפשר לדעת מה תעשינה ממשלות בעתיד. אין הוא יודע איזה לחץ יופעל על ישראל והאם יהיה בכוחה לעמוד בו. אבל ברור, מדבריו, שהוא רוצה שהגולן יהיה ישראלי. הוא מבין, שתנאי הכרחי לכך שהגולן יהיה ישראלי, הוא התיישבות ישראלית בגולן. לכן, חרף אי הוודאות, הוא רוצה בהתיישבות בגולן, כדי לקבוע עובדות קבע, כדי למנוע נסיגה. לכן, הוא ממריץ את המתיישבים להתעלם מחוסר הוודאות וליצור ודאות בעצם המעשה שלהם, כמיטב מסורת ההתיישבות הציונית.

איני יודע אם קיפניס מכיר את הסיפור הזה, אך ברור שכפי שניתן לעוות את דבריו של גלילי, כך ניתן לעוות דברים אחרים כדי לסלף את ההיסטוריה.

המבחן הראשון של תיאוריה, הוא ההיגיון שבה. איזה היגיון יש בהקמת יישובים כדי שיהיו קלף מיקוח? הרי מי שרוצה להחזיק שטח כקלף מיקוח, לא יקים בו יישובים, כדי שלא ליצור מציאות שתקשה עליו במיקוח או תהפוך אותו לבלתי אפשרי.

כנראה שגם קיפניס מבין את חוסר ההיגיון, ויש לו הסבר – ממשלות ישראל פחדו מלחץ שיביא אותן לידי נסיגה ללא הסכם, והקימו יישובים כדי לעקור אותם רק בהסדר שלום.

כידוע, במלחמת ששת הימים צה"ל שחרר לא רק את הגולן אלא גם את יהודה ושומרון. ממשלות ישראל שלא רצו בנסיגה מהגולן ללא שלום, לא רצו גם בנסיגה מיהודה ושומרון ללא שלום. על פי אותו היגיון, היה עליהן ליישב את יהודה ושומרון כפי שיישבו את הגולן. והנה, לא זו בלבד שלא עשו כן, הן מנעו התיישבות בשטחים אלה בכל דרך אפשרית. לעומת זאת, הן הקימו יישובים בבקעת הירדן, בצפון ים המלח, בגוש עציון ובמזרח ירושלים. הן פעלו על פי מפה, על פי תכנית. התכנית נועדה לעצב את גבול ישראל לעת שלום. ממשלות ישראל הפרידו בין אזורים שהנם קלפי מיקוח במו"מ לשלום, שישראל מוכנה לסגת מהן, לבין אזורים שאין לסגת מהם ולכן אין הם קלפים למיקוח. בשטחים שהנם קלפים למיקוח, אין מקימים יישובים, כיוון שיישובים אינם קלפים במשחק, אלא שורשים שנועדו ליצור עובדות של קבע. באזורים שאינם קלפים למיקוח, הוקמו יישובים.

עשר שנים אחרי המלחמה, ב-1977, הליכוד עלה לשלטון. בניגוד לממשלות המערך, הליכוד לא צידד בפשרה טריטוריאלית אלא בשלטון קבע ישראלי ביהודה ושומרון. הוא לא התייחס עוד לשטחים כאל קלפי מיקוח. לכן, ממשלות הליכוד יישבו את אותם שטחים. שהרי הביטוי לכוונות מדיניות הוא התיישבות.

ממקרה יהודה ושומרון ניתן לגזור גזירה שווה לגולן. הממשלות שלא יישבו את יהודה ושומרון, אך יישבו את הבקעה, צפון ים המלח וגוש עציון יישבו את הגולן. הן עשו כן, כיוון שלא ראו בגולן קלף מיקוח, אלא אזור שמיועד להיות ישראלי. על כך היה קונסנזוס של ממש. אפילו ב"ג, שצידד בנסיגה כמעט מוחלטת מן השטחים, סייג זאת – חוץ מירושלים והגולן.

יכול קיפניס לצטט אמירות אלו או אחרות המבטאות נכונות לפשרה (בוודאי לא לנסיגה מהגולן, אלא לפשרה טריטוריאלית בגולן). הנכונות הזאת נבעה בעיקר מחשש שישראל תאולץ לסגת. לצד אותה גמישות מדינית, שנועדה להרוויח זמן ולהרחיק לחצים, הוקמה ההתיישבות, כדי ליצור עובדה המקשה על נסיגה מהגולן.

אכן, הממשלה חששה מפני לחץ שיביא לנסיגה ללא הסכם. החשש הזה נבע מטראומת הנסיגה מסיני בלחץ האמריקאי והסובייטי אחרי מלחמת סיני. לכן, ימים אחדים אחרי המלחמה, ב-19.6.67 הממשלה קיבלה החלטה סודית ביותר, שלא דווחה אפילו לרמטכ"ל, לפיה ישראל תסכים לסגת מסיני ומהגולן אל הגבול הבינלאומי תמורת חוזה שלום עם מצרים וסוריה, אך לא תסכים לכל נסיגה ללא חוזה שלום. למה ההחלטה היתה כה סודית? כי לא היתה כוונה להציע את הגולן תמורת שלום, אלא הממשלה גיבשה תכנית מגירה שתקל על עמידתה בלחץ לנסיגה, אם יתעורר – התנגדות לנסיגה ללא שלום. אם לא יופעל לחץ כזה, אין טעם להתנדב בהצעת נסיגה.

הלחץ לא בא, והממשלה, חודשים אחדים אחרי אותה החלטה, החליטה לבטל אותה. ב-31.12.67 החליטה הממשלה פה אחד לבטל את החלק מן ההחלטה הנוגע לנכונות לנסיגה מהגולן (והשאירה על כנה את ההחלטה הנוגעת לסיני). מדוע ההחלטה בוטלה? הרי אינספור החלטות ממשלה מתיישנות ואינן מיושמות והממשלה אינה טורחת לבטלן. במקרה זה ההחלטה בוטלה, כדי שאי אפשר יהיה להשתמש בה ביום מן הימים כתקדים. היא בוטלה, כיוון שמטרת הממשלה היתה לשמור על הגולן.

כאשר התקבלה ההחלטה בדצמבר 67' היה בגולן יישוב אחד, הקיבוץ גולן (לימים – מרום גולן) שעלה ביוזמת יישובי הגליל, בתמיכת שרים, אך ללא החלטת ממשלה וללא מדיניות הממשלה. לאחר ההחלטה, מדיניות הממשלה היתה ליישב את הגולן, כדי לקבוע עובדות מדיניות שתמנענה נסיגה מהגולן.

ב-1981 החילה כנסת ישראל את ריבונות ישראל על הגולן, ובכך גיבתה את העובדות ההתיישבותיות בשטח במעשה מדיני ומשפטי שנועד לעגן לעד את היות הגולן ישראלי.

יישובים אינם קלפים למשחק. איך הגיע קיפניס למסקנותיו ההזויות, בלשון המעטה?

****

ימים אחדים לאחר רצח רבין, קיבלו עשרות חברי קיבוצים ומושבים בגולן מכתב מיגאל קיפניס, חבר מושב רמות, שבו הוא אומר ש"עלינו להפסיק לשתוק". למעשה, הוא העז להאשים את תושבי הגולן, שניהלו מאבק דמוקרטי לעילא ולעילא נגד נסיגה, באחריות לרצח. בין השורות, המסר הסמוי שלו היה – המנהיג של השבט שלנו נרצח על ידי השבט שלהם. בואו נתכנס חזרה לתוך השבט שלנו. במילים אחרות – אל ניאבק נגד ממשלת השבט שלנו ונגבה אותה במדיניות הנסיגה מהגולן שהיא מובילה.

איזו ציניות! איזו נבזות! דמו של רבין עוד לא יבש, וקיפניס יצא במחול סוער על הדם, בניסיון לתפוס כותרות כתושב הגולן התומך בנסיגה.

מספר תושבים בגולן הצטרפו אליו, תחת הזעזוע של הרצח ובהשפעת קריאתו הדמגוגית, אך רובם התעשתו במהרה וזנחו אותו. אולם קיפניס הפך באחת לכוכב תקשורת. התקשורת, באופן טבעי, אוהבת סיפורי "אדם נשך כלב", ומה יותר "אדם נשך כלב", מה יותר קוריוז, מתושב הגולן הנאבק למען נסיגה? קיפניס וקומץ קטן של תושבים שכינו את עצמם "תנועה", ניסו להציג עצמם כגורם משמעותי בגולן. בשלב זה או אחר אפילו לתקשורת נמאס מהם.  

קיפניס אובססיבי לנסיגה מהגולן. וכדי להסביר מדוע, אם זו דעתו, הוא חי בגולן, מדוע עלה לגולן, מדוע אינו יורד מהגולן "למען השלום", הציג את התיאוריה המופרכת שהיישובים עלו כדי להיות קלף מיקוח לשלום.

וכפי שעושים הפוסט היסטוריונים האנטי ציונים, התיאוריה הפוליטית שלו היתה בסיס ל"מחקר". אין כל קשר בינה לבין העובדות.

לא חקר ההיסטוריה מעניין אותו, אלא הפוליטיקה העכשווית. הצגת ההתיישבות המושרשת, בת 42 השנה, כ"קלף מיקוח", נועדה להקל על ההימור בעתיד המדינה, של הדוחפים לנסיגה מהגולן.

****

בשנת 67 לספירה נפלה גמלא, בירת הגולן. נפילתה הייתה תחילתה של הקריסה שהביאה כעבור שלוש שנים לנפילת ירושלים וחורבן הבית השני. כדי למנוע גורל דומה לבית השלישי, יש לעמוד על כך, ששנית גמלא לא תיפול (גם אם במעלה גמלא יושב יוספוס פלביוס של ימינו).

* "שישי בגולן" - גיליון ה-31.7.09

אהוד בן עזר מעיר, בצדק, שהוויכוח ב"חדשות בן עזר" על השתמטותו של שמעון פרס מגיוס לצה"ל במלחמת השחרור כבר נלעס היטב.

ואף על פי כן, אני רואה לנכון להתייחס לנקודה אחת בכתב הסגידה של ראובן ארגוב על שמעון פרס – חזרתו על הטענה בדבר ההשמצה אודות אמו הערביה של פרס, כביכול.

הטענה כאילו הייתה השמצה / שמועה כזו על פרס, החלה לאחר מערכת הבחירות הקשה והאלימה ב-1981. באותן שנים כבר עמדתי על דעתי ומאז ועד היום אני מעורה מאוד בחיים הפוליטיים והציבוריים בישראל.

אני קובע נחרצות, שאין ולא הייתה מעולם שמועה כזו, איש מעולם לא טען זאת. הקופירייטר של הסיפור הזה הוא שמעון פרס, שכבר כמעט שלושה עשורים מתבכיין בדרכו האופיינית (אותה התבכיינות עליה כבר העיר כנגדו יצחק רבין ש"בבכיינות לא בונים מנהיגות"): "מה לא אמרו עליי? אמרו עליי שאמא שלי ערביה!" ולעתים הוא מהדר ומציין שאמרו שאמא שלו מוסלמית. מרוב שפרס ואנשיו חזרו על הפרכה השקרית הזאת, היא הפכה למוסכמה; "כולם יודעים" שאמרו על פרס שאמא שלו ערביה.

יתכן שפרס שמע אמירות (נמוכות ומכוערות כשלעצמן) כמו "גם את אמא שלו הוא היה מוכר לערבים", או אולי כאשר צעק באותה מערכת בחירות על מפגינים "חומייניסטים" מישהו צעק לו בחזרה "אמא שלך חומייניסטית". הוא עירבב את האמירות הללו ויצר את הקופירייט הבכייני הזה, אך הוא חסר שחר, והגיע הזמן לומר זאת.

* "חדשות בן עזר"

לחיים מרגליות קלווריסקי זכויות רבות במעשה הציוני – ברכישת קרקעות ובהקמת יישובים יהודיים בא"י, ובהם אילניה (סג'רה), משמר הירדן, כינרת, מנחמיה, יבנאל, כפר תבור ועוד. בדין, הוא הונצח בדרך הראויה ביותר – היישוב מרגליות, בגליל העליון, הקרוי על שמו.

מאותה סיבה, אך טבעי שקלווריסקי יעלה על המוקד של האנטי ציונים, ולא בכדי הוא הגיבור הרע של "אחוזת דג'אני", ספרו של אלון חילו, המתאר אותו כמעין שיילוק יהודי שגזל את קרקעות "אחוזת דג'אני" הפיקטיבית לצורך הפיכתה למתחם עליו בנויים היום מגדלי עזריאלי.

לצד פעלו ההתיישבותי, קלווריסקי לא משך ידו מפעילות פוליטית. פעילותו הייתה כאחד מראשי הארגון היוני ביותר באותה תקופה – "ברית שלום". הוא פעל במרץ לכינון שיתוף פעולה בין יהודים וערבים. הוא הפגיש את המנהיג הציוני נחום סוקולוב, לימים נשיא ההסתדרות הציונית עם המלך פייסל ב-1914, הוא יצר קשרים בין מנהיגי התנועה הציונית לבין מנהיגי התנועה הלאומית הערבית בסוריה, הוא הקים בית ספר לילדים הערבים בג'עוני שליד ראש פינה.

על אף הערכתם את פועלו למען יישוב הארץ, מנהיגי התנועה הציונית – ויצמן, סוקולוב, אוסישקין, ב"ג ואחרים, הסתייגו מאוד מדרכו הפוליטית ומתמיכתו המוצהרת ברעיון המדינה הדו-לאומית ופעילותו בארגונים שקידמו גישה זו כמו "ברית שלום", "מזרחה", "קדמה" והליגה להתקרבות ושיתוף יהודי ערבי.

כנראה שגישתו הפוליטית אינה מטהרת אותו, בעיני הפוסט והאנטי ציונים בתוכנו, מחטאו הכבד – פעילותו ההתיישבותית וגאולת אדמות הארץ.

והנה, כך כותב עליו אורן קקון במאמרו "שיחת הטלפון שקיבל מקסים גורקי מסטאלין", במוסף הספרותי של "הארץ" 10.7.09. לאחר שקקון השתלח בגסות ובקיצוניות בפורום המשפטי למען א"י – הגוף שהעלה על סדר היום הציבורי את פרשת ספיר, והגדיר אותו כגוף הביצועי של מפלגת האיחוד הלאומי, וגירסה משוכללת של הנקוו"ד (לא פחות!) הוא הוסיף: "אותו חיים מרגליות קלווריסקי הוא אחד מאבותיו הרוחניים של הארגון היהודי הזה".

מבחינת קקון, אין הבדל בין קלווריסקי והמתנחלים, ש"היו מתגאים בקלווריסקי על הדרך הערמומית שבה גזל אדמה, ואולי אפילו היו לומדים ממנו משהו". כי זאת לדעת – כאשר השמאל הרדיקלי תוקף את המתנחלים, אין הוא מתכוון רק לתושבי יצהר ואיתמר, אלא גם למשמר הירדן, כינרת וכפר תבור.

* "הארץ"