על שירתה הפוליטית של נעמי שמר
הרצאה בשלוחת "אביטל" 8.7.09
ליווי ושירה בציבור – אירית ישראלי
כששמעתי על מותה, מיד עלה לראשי – "עצוב למות באמצע התמוז". שבת בבוקר – אבל תקשורתי. הזכיר לי מותם של ב"ג ובגין. ובימים שאחרי – אבל לאומי לכל דבר. אין פרוטוקול, שום מעמד פורמלי, "חבצלת". חסר תקדים. קונסנזוס. הזכיר את תיאורי האבל על ביאליק, טשרניחובסקי ("פונטנלה"), רחל. אז - חברה מגוייסת, עם מטרה ברורה, אתוס של עיצוב תרבות אחידה. בימינו? ריבוי ערוצים, רב תרבותיות, חברה מפוצלת.
האם היתה קונסנזוס? ביטאה קונסנזוס? ראתה בעצמה קונסנזוס?
****
כותרת ההרצאה. האם היתה משוררת פוליטית? "משורר מפלגה" (דן בן אמוץ). כינוי גנאי, אך טובי המשוררים זוהו עם מפלגות (אלתרמן, שלונסקי, פן, אצ"ג, גורי). שירה פוליטית – לאו דווקא קשורה לממסד. לא אסקפיזם, לא בריחה – אמירה, לקיחת אחריות. לא קונסנזוס. האם ועד כמה נעמי שמר?
לפני 16 שנים – הסדר של אורטל מול הכנסת. התוספת היחידה "כינרת" ("שם הרי גולן"). שיר קונסנזוס, לא פוליטי, אך לנו – סמל. המסר שלנו – תנועת העבודה, התיישבות העובדת, קיבוץ. פסח הקיבוצי כמות שהוא.
שירה: כינרת
שם הרי גולן, הושט היד וגע בם! / בדממה בוטחת מצווים: עצור. / בבדידות קורנת נם חרמון הסבא / וצינה נושבת מפסגת הצחור. // שם על חוף הים יש דקל שפל צמרת / סתור שיער הדקל כתינוק שובב, / שגלש למטה ובמי כינרת / ובמי כינרת משכשך רגליו. // מה ירבו פרחים בחורף על הכרך, / דם הכלנית וכתם הכרכום. / יש ימים פי שבע אז ירוק הירק, /
פי שבעים תכולה התכלת במרום. // גם אם איוורש ואהלך שחוח, / והיה הלב למשואות זרים/ האוכל לבגוד בך, האוכל לשכוח / האוכל לשכוח חסד נעורים?
נעמי שמר – הזרם האקטיביסטי של תנועת העבודה. בשינוי שחל בשנות ה-70 לא "הלכה בתלם" השבטי.
מה שיא הקונסנזוס? לכאורה "ירושלים של זהב". שיר השישים. שיר היובל. אורי אבנרי – המנון? למעשה, אמירה פוליטית חדה. לפני המלחמה. לפני ההמתנה. על פי הזמנת טדי קולק. אי השלמה עם הגבול, עם המציאות. הצגת המציאות כשלילית, ומכאן – שיש לשנות. כמעט חתרני.
מקור השם "ירושלים של זהב":
רבי עקיבא רועה של כלבא שבוע היה. ראתה רחל, בתו של כלבא שבוע, שהוא צנוע ומעולה. אמרה לו: אם אתקדש לך, תלך לבית המדרש? אמר לה: הן. נתקדשה לו בצינעא. שמע כלבא שבוע והוציאה מביתו והדירה הנאה מכל נכסיו. הלכה ונשאה לרבי עקיבא. בימות החורף היו ישנים במתבן. היה מלקט תבן מתוך שערותיה. אמר לה: אלמלי היה בידי, הייתי נותן לך ירושלים של זהב. בא אליהו ונדמה להם כבן אדם וקרא על הפתח ואמר להם: תנו לי קצת תבן, שאשתי ילדה ואין לי במה להשכיבה. אמר ר' עקיבא לאשתו: ראי אדם זה, שאפילו תבן אין לו. אמר לו: לך ולמד בבית המדרש. הלך וישב שתים עשרה שנה בבית המדרש לפני ר' אליעזר ור' יהושע.
לסוף שתים עשרה שנה עמד וחזר לביתו והביא עמו שנים עשר אלף תלמידים. יצאו הכל לקראתו. שמעה אשתו ויצאה אף היא לקראתו. אמרו לה השכנות: שאלי לך בגדים ולבשי והתכסי. אמרה להן: "יודע צדיק נפש בהמתו". כשהגיע אצלו נפלה על פניה והיתה מנשקת רגליו. דחפוה תלמידיו. אמר להם: הניחוה, שלי ושלכם שלה הוא" (בבלי, כתובות, ס"ב, ס"ג).
תכשיט זהב, עיטור של ירושלים או המילה ירושלים.
שירה – ירושלים של זהב
אויר הרים צלול כיין / וריח אורנים / נישא ברוח הערביים / עם קול פעמונים. // ובתרדמת אילן ואבן / שבויה בחלומה / העיר אשר בדד יושבת / ובליבה חומה // ירושלים של זהב
ושל נחושת ושל אור / הלא לכל שירייך / אני כינור... // איכה יבשו בורות המים / כיכר השוק ריקה / ואין פוקד את הר הבית / בעיר העתיקה. // ובמערות אשר בסלע / מייללות רוחות
ואין יורד אל ים המלח / בדרך יריחו. // אך בבואי היום לשיר לך / ולך לקשור כתרים / קטונתי מצעיר בנייך / ומאחרון המשוררים. // כי שמך צורב את השפתיים / כנשיקת שרף / אם אשכחך ירושלים / אשר כולה זהב // חזרנו אל בורות המים / לשוק ולכיכר / שופר קורא בהר הבית / בעיר העתיקה. // ובמערות אשר בסלע / אלפי שמשות זורחות / נשוב נרד אל ים המלח / בדרך יריחו.
במקור הסתיים בשבועה "אם אשכחך" וכו'. באל עריש שמעה על שחרור העיר והוסיפה את הבית הרביעי. שירה לפני החיילים – שיר / עיר.
אחרי המלחמה – הוצג כנבואה. למעשה – שיר קינה. מתכתב עם מגילת איכה.
"איכה ישבה בדד, העיר רבתי עם. היתה כאלמנה רבתי בגויים. שרתי במדינות היתה למס" (איכה א', א').
"העיר אשר בדד יושבת... איכה יבשו רוחות המים".
עם שבועת הגולים הבוכים: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי. אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהילים קל"ז, ה'-ו').
"אם אשכחך ירושלים אשר כולה זהב". אמירה – בשבירת הכוס בחתונה. אין שלמות. כנ"ל – יום העצמאות וכו', אבל... ירושלים לא שלמה. ואנו נשבעים אמונים.
עם ריה"ל, "ציון הלא תשאלי" – "אני כינור לשיריך". "הלא לכל שיריך אני כינור". בשניהם מהדהד מזמור קל"ז: "על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו, בזכרנו את ציון. על ערבים בתוכה, תלינו כינורותינו. כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה. שירו לנו משיר ציון. איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?"
בין משחררי העיר העתיקה – מאיר אריאל. כתב את "ירושלים של ברזל". הופיע לראשונה בעצרת החטיבה לאחר המלחמה, לבוש מדים וחגור. נעמי שמר לא אהבה זאת, הציגה כפלגיאט, חיכוכים על רקע של תמלוגים. נוצר מיתוס כאילו השיר הוא שיר מחאה, שיר לעומתי ל"ירושלים של זהב". אני טוען שהשיר כלל אינו נוגד, אלא אף משלים את "ירושלים של זהב" אקרא לשיפוט הקהל:
במחשכיך ירושלים מצאנו לב אוהב / עת באנו להרחיב גבוליך ולמגר אויב / מקול מרגמותיו רווינו ושחר קם פתאום - / ורק עלה, עוד לא הלבין הוא וכבר היה אדום // ירושלים של ברזל ושל עופרת ושל שחור / הלא לחומותייך קראנו דרור // הגדוד, רגום, פרץ קדימה, דם ועשן כולו / ובאו אמא אחר אמא בקהל השכולות / נושך שפתיו ולא בלי יגע, הוסיף הגדוד ללחום /
עד שסוף סוף הוחלף הדגל מעל בית הנכאת // נפוצו כל גדודי המלך, צלף - נדם צריחו / עכשיו אפשר אל ים המלח בדרך יריחו / עכשיו אפשר אל הר הבית וכותל מערב / הנה הנך באור ערביים, כמעט כולך זהב // ירושלים של זהב ושל עופרת וחלום - / לעד בין חומותיך ישכון שלום.
שירה של נעמי שמר – לפני המלחמה. לא עוסקת בשחרור, לא בקרבות ולא במלחמה. רק הבית הרביעי נוסף אחרי הידיעה על השחרור.
מאיר אריאל כתב שיר השלמה – אנחנו שינינו את המציאות, ושילמנו על כך בדם טובי חברינו. אין כל הטלת ספק בצדקת הדרך.
הצנחנים ששחררו את ירושלים, שרו את שיר הקינה על העיר המחולקת, ומכך שהתאימו את המילים למציאות החדשה שהם יצרו ולחוויה שחוו. לאחר שחרור העיר העתיקה, הוסיפה נעמי שמר את הבית "חזרנו אל בורות המים / לשוק ולכיכר / שופר קורא בהר הבית / בעיר העתיקה" וכו'. וכך גם מאיר אריאל, ממשחררי העיר "עכשיו אפשר אל ים המלח / בדרך יריחו. / עכשיו אפשר אל הר הבית / וכותל מערב / הנה הנך באור ערביים / כמעט כולך זהב".
מאיר אריאל כואב את כאב המלחמה ומחירה "ושחר קם פתאום / הוא רק עלה, עוד לא הלבין הוא / וכבר היה אדום". וכן "ובאו אמא אחר אמא / בקהל השכולות". כמי שחווה את השכול והכאב, אין הוא שר כנעמי שמר "אשר כולה זהב" אלא "כמעט כולך זהב". אבל הוא לא מתבלבל. הוא מבין שאין אלה חללי שווא. "במחשכיך ירושלים / מצאנו לב אוהב / עת באנו להרחיב גבולייך / ולמגר אויב". נעמי שמר מקוננת על עיר "ובלבה חומה". מה ראוי יותר מתשובתו של הלוחם המשחרר "הלא לחומותייך קראנו דרור". נעמי שמר כתבה "כי שמך צורב את השפתיים כנשיקת שרף". האסוציאציה של מאיר אריאל היא ללחימה - "נושך שפתיו ולא בלי יגע / הוסיף הגדוד ללחום". מאיר אריאל מבטא גם את גאוות הניצחון "למגר אויב", "נפוצו כל גדודי המלך". והרי בלי הניצחון, מצד אחד, ובלי המחיר הכבד, מצד שני, לא היינו קוראים דרור לחומותייך.
שירו של מאיר אריאל מסתיים בתפילה ותקווה "ירושלים של זהב / ושל עופרת וחלום / לעד בין חומותייך / ישכון שלום". יש מי שיציג שורה זו כניגוד לדרכה של נעמי שמר, אך אין טעות גדולה מזו. נעמי שמר כמהה לשלום והתפללה שיבוא. על כך בהמשך הערב.
התגובות – נלהבות. כעבור שנים – ויכוח "כיכר העיר ריקה"... "אין יורד אל ים המלח בדרך יריחו".
"היא היתה אחראית לכמה מהאמירות היותר גזעניות שנשמעו כאן על ערבים" (אהוד אשרי, "לשיר זה כמו להיות קונסנזוס", "הארץ", 2.7.04).
"מה זאת אומרת 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'? זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה 'אין יורד אל ים המלח'? בעיניי ראיתי ערביות יורדות. כל הזמן" (עמוס עוז).
האם יבשו בורות המים? האם השילוח לא פעם? לא אמת הידרולוגית אלא שירית. בורות המים – סמל לחיים.
כיכר השוק? מי מכיר? אין. לא אמת גיאוגרפית.
כנ"ל – לא אמת דמוגרפית אלא רוחנית. האבסורד – שירושלים חסומה בפני יהודים.
תשובתה של נעמי: "זה מעורר בי זעם נורא, הטיעון הזה. זה כאילו בן אדם מתגעגע לאהובתו והוא בא אל הפסיכיאטר שלו, עמוס עוז. ואז הפסיכיאטר אומר לו 'אל תדאג, היא לא לבד במיטה'. זאת אומרת, זה אמור להרגיע אותי... ארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה" (נעמי שמר, "אל בורות המים").
הקטע הוקרן במופע לזכרה, בשלושים למותה, בגני יהושע ובשידור חי בתקשורת. למחרת עמוס נאם באירוע והגיב: "מי שיגיע לכיכר פיקדילי בלונדון באחת בלילה, ימצא אותה מלאה באנשים ויתכן שאין שם יהודים. האם גם על כיכר פיקדילי היתה כותבת נעמי שמר שהיא כיכר ריקה?" (עמוס עוז, הרצאה במסיבת השקה לספר של יוסי ביילין, 20.8.04).
אמירה דמגוגית – א. פיקדילי פתוחה ליהודים. אילו היתה אסורה לכניסת יהודים וכו'. ב. היא דיברה על א"י.
ציטוט מעמוס עוז: "ירושלים די מפחידה אותי. זאת אבן שואבת לכל כוחות הטירוף של היהודים, והמוסלמים, והנוצרים... ירושלים היא מקום מסוכן מאוד, כי היא שואבת אליה את כל הדחפים הכי קיצוניים בטבע האדם. היא עיר של הקצנה. באמת עיר של הקצנה. עיר טוטלית. בשום פנים ואופן לא הייתי יכול לחיות בה... הרעלת ההיסטוריה בירושלים הולכת ונעשית יותר חריפה ויותר ברורה. העיר סובלת ממינון יתר של היסטוריה... ירושלים כעת היא לא מקום לבני אדם" (עמוס עוז, "כל התקוות – מחשבות על זהות ישראלית").
הוויכוח הוא לב המחלוקת בין האסכולה שעמוס עוד מייצג לאסכולה שנעמי שמר מייצגת. ביטוי לאסכולה של נעמי שמר, שיר מראשית שנות השישים, "שירו של אבא".
שירה: שירו של אבא
אם בהר חצבת אבן להקים בנין חדש / לא לשווא אחי חצבת לבנין חדש / כי מן האבנים האלה יבנה מקדש // ייבנה, ייבנה, ייבנה המקדש // אם בהר נטעת ארז, ארז במקום דרדר /
לא לשווא אחי נטעת במקום דרדר / כי מן הארזים האלה ייבנה ההר // אם לא שרת לי שיר עדיין, שירה לי מזמור חדש / שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש / שיר שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש / שיר שהוא כבן אלפיים ובכל יום חדש //
למה "שירו של אבא". ניתן להניח שהאבא בימבם ניגונים חסידיים, הגירסא דינקותא שלו, ובהם (הברה אשכנזית) יבנה בית המקדש במהרה בימינו וגו'. אבל לעומק: מהו השיר של האבא? מה התכלית של המעשה החלוצי של אביה, ממייסדי קבוצת כינרת. התכלית המשיחית: "לא לשווא אחי חצבת / לבניין חדש / כי מן האבנים האלה / יבנה המקדש". נכתב בראשית שנות ה-60, בשם האבא, החלוץ, ממקימי הקיבוץ. לב המחלוקת בין שתי האסכולות.
הסבר על הסרט "אל בורות המים". מסע עם עמוס קינן – סרט של קירשנבאום. תקופת פעילותה הפוליטית הפומבית - "גוש אמונים" אמצע שנות ה-70 עד הנסיגה מסיני.
שירה – אל בורות המים
מאהבתי / הלכתי אל בורות המים / בדרכי מדבר / בארץ לא זרועה / מאהבתי / שכחתי עיר ובית / ובעקבותיך - / בנהיה פרועה - // אל בורות המים, אל בורות המים / אל המעין אשר פועם בהר / שם אהבתי תמצא עדין / מי מבוע / מי תהום / ומי נהר // רק אהבתי / נתנה לי צל בקיץ / ובסערת החול הנוראה / רק אהבתי / בנתה לי עיר ובית / היא חיי, והיא מותי מדי שעה // שם התאנה / ושם שתילי הזית / ופריחת הרימונים המופלאה / שם אהבתי
השיכורה ולא מיין / את עיניה תעצום לאט לאט.
בתקופת פעילותה בשנות ה-70, כתבה את "איש מוזר": בדרך לכאן / פגשתי איש מאוד מוזר / שהלך כמו סהרורי, / מלמל לעצמו בשקט ואמר: / על משכבי בלילות אני שומע / קול פעמון גדול מצלצל / ארץ ישראל שייכת לעם ישראל // ובקומי בבוקר אני חוזר ואומר / וכמו מתפלל / ארץ ישראל שייכת לעם ישראל / והד עונה לי מן הגאיות / והזריחה בהרים היא יפה להלל / וארץ ישראל שייכת לעם ישראל // וכך בקול ענות, / וכך בקול ילל / וכך יומם וליל- / ארץ ישראל שייכת לעם ישראל // והיא שייכת לו –/ לא כדי שיחזיק בה חיל כיבוש / או חיל מצב / היא שייכת לו כדי לבנות בה / את בית חלומותיו / וכך בהקיץ ובחלום / ומדור לדור / ומתוך הרגל / ארץ ישראל שייכת לעם ישראל // איש מוזר, אמרתי. תתבייש, / סיסמא כל כך ישנה / הרי אתה מחוץ לתחום ומחוץ לקו / ובעיקר – מחוץ לאופנה / אבל האיש המוזר לא ענה לי, / הוא לא ענה... // ואז ראיתי מסביב / את העשרות ואת המאות ואת האלפים / אנשים כל כך מוזרים / אנשים כל כך יפים / וקולם במקהלה גדולה / כרעם הרחוק מתגלגל / ארץ ישראל שייכת לעם ישראל // ואז – מיושנת ללא תקנה / וסנטימנטלית ללא רחם / אמרתי / אנשים מוזרים – לו יהי חלקי עמכם.
שתי פרשנויות. א. הגדרה עצמית מחדש, בשבט של גוש אמונים. ב. האיש המוזר – היא. היא הרגישה שהיא מדקלמת את שירו של אבא, ופתאום מצאה את עצמה מחוץ לתחום. ביטוי של תסכול, אולי של בגידה. ואולי סימן מוקדם לשתיקתה.
שיר נוסף באותם ימים "הכריש", בעת המו"מ על הסדר הביניים עם מצרים (1975): בחוף אילת או אל עריש / סרדין קטן פגש כריש / פוגשים כריש כחום היום / אז מה אומרים? / אומרים שלום! / סרדין קטן אומר שלום / והכריש מביט בו דום / תגיד שלום! קורא סרדין / והכריש אינו מבין. // אז הסרדין מרים קולו / אני מוכן תמורת שלום / לתת לך סנפיר שלם / והכריש – חרש אילם. // אבל אותו סרדין צעיר / היה גם דיפלומט מזהיר / אשר על כן הוא לא ויתר / ומיום ליום נתן יותר. // נתן זנב תמורת שלום / את שתי עיניו תמורת שלום / תמורת שלום יפה רחב / את כל הבטן והגב. // פוגשים כריש כחום היום / אז מה אומרים? / אומרים שלום! / שלום, שלום והכריש - רק מחייך ומחריש. / אז הסרדין במר ליבו / הריע באזני אויבו: / תמורת שלום גדול גדול / אני מוכן לתת הכל! / זאת הכריש סוף סוף שמע / והוא סוף סוף שלום אמר / אמר שלום, חשף שיניו / והסרדין טרוף טורף. // פרחים, שלום ואהבה / לא גל במים לא אדווה / ובחוף אילת או אל עריש / באין מפריע שט כריש.
ה-סמל לאמירה פוליטית של נעמי שמר: "על כל אלה". השורה "אל נא תעקור נטוע" היתה לסיסמה של מתנגדי הנסיגה מסיני במאבק על חבל ימית והשיר – להמנונם. נכתב כשיר אישי לחלוטין, אך היא אהבה את הקישור. היתה שותפה למאבק.
שירה: על הדבש ועל העוקץ
על הדבש ועל העוקץ, / על המר והמתוק, / על בתנו התינוקת / שמור אלי הטוב. // על האש המבוערת, / על המים הזכים, / על האיש השב הביתה / מן המרחקים. / על כל אלה, על כל אלה, / שמור נא לי אלי הטוב. / על הדבש ועל העוקץ, / על המר והמתוק. / אל נא תעקור נטוע, / אל תשכח את התקווה / השיבני ואשובה / אל הארץ הטובה. // שמור אלי על זה הבית, / על הגן, על החומה, / מיגון, מפחד פתע / וממלחמה. // שמור על המעט שיש לי, /
על האור ועל הטף / על הפרי שלא הבשיל עוד / ושנאסף. // מרשרש אילן ברוח, / מרחוק נושר כוכב, / משאלות ליבי בחושך / נרשמות עכשיו. // אנא, שמור לי על כל אלה / ועל אהובי נפשי, / על השקט, על הבכי / ועל זה השיר.
אחרי הנסיגה – השתתקה. לא התבטאה בנושאים פוליטיים עד יומה האחרון. למה? כישלון? אבדן קהל? משבר ביחסים עם השבט בו גדלה? תחושה שהיא מחוץ לגדר? תחושה – לא בהכרח מוצדקת.
"בימית למדתי שמצוות יישוב הארץ שעליה גדלתי כבר לא תופסת. ביישוב הארץ יש בפירוש חמדה ותשוקה. אני לא מוכנה להתבייש בכך, מפני שגדלתי על חשיבותה של ההתיישבות. אבל מאז ימית אני מרגישה שאת הגולן כבר פינינו. זאת, למרות שכתבתי את 'שם הרי גולן' ואני מרגישה עצב איום... הקרב על הגולן הוא קרב מאוד חשוב, אבל זהו קרב אבוד. ויתרנו על ספינת הדגל שלנו – מצוות יישוב הארץ" (נעמי שמר, ראיון למוסף "הארץ", 31.3.00).
הראיון היה בימים הקשים ביותר של מאבקנו. פורסם 5 ימים אחרי תומו.
מכתב שכתבתי למערכת: "נעמי שמר, ששיריה מבטאים חיוניות ואופטימיות בלתי נדלים, מציגה גישה פטליסטית תמוהה, על פיה 'כשפינינו את ימית כבר פינינו את הגולן'. מכאן המסקנה, שעם כל הכאב, המאבק על הגולן הינו 'קרב אבוד'.
אכן, עקירת יישובי חבל ימית היתה שבר חמור, שגיאה קשה ותחילתו של תהליך דה-ציוניזציה של מדינת ישראל. עם זאת, בידינו לקבוע ולהכריע, האם היתה זו תאונת דרכים היסטורית או תקדים מחייב. אם אכן בימית נגזר גורל הגולן, זה לא יגמר בגולן, וסכנה חמורה רובצת על המפעל הציוני כולו. הצלחת המאבק על הגולן עשויה לעצור את המהלך המסוכן הזה. הסיכויים להצליח במאבק הזה רבים, ובלבד שנאמין שהדבר בכוחנו.
אם תש כוחה של נעמי שמר והיא נואשה מהמאבק על ערך ההתיישבות, אל נא תרפה את ידיהם של המאמינים והנאבקים. אני מצפה לשיר בו תודה נעמי שמר לאנשים שהאמינו ונאבקו, שמנעו את הנסיגה מהגולן ובלמו את הנסיגה מן הציונות" (אורי הייטנר, "אם תש כוחה", מוסף "הארץ", 7.4.00).
תשובתה: "לאורי שלום וברכה, אני מודה לך על דבריך גלויי הלב ב'הארץ' היום. בארצנו יש נטיה מוזרה לגייס אנשים למאבק בעל כורחם... ובמקרה שלך – 'אם את לא עוזרת במאבק – תשתקי בבקשה'. זה נראה לי מין סתימת פיות מאוד אופיינית לנו, ואני תוהה אם שמת לב לכך. ושוב תודה, נעמי שמר" (נעמי שמר, מכתב לאורי הייטנר, 8.4.00).
תגובתי: "שמחתי לקבל את מכתבך. הצטערתי על הפרשנות שנתת למכתבי למוסף 'הארץ'. חלילה לי לסתום פיות, ואת פיך - על אחת כמה וכמה.
את אמרת את דברך בראיון לעיתון. ברגע שדברים נאמרים בפומבי, הם חשופים לביקורת. דברייך לגיטימיים לחלוטין, וכך גם תגובתי.
כאב לי לקרוא את דברייך על כך שהמאבק על הגולן אבוד. אני גדלתי על משל העכבר שנפל לקערת החלב. אין בלקסיקון שלי 'מאבק אבוד', וכמו אותו עכבר - חבריי ואני חבטנו בשתי ידינו ובשתי רגלינו בחלב, עד שנעשה לחמאה, כפי שנוכחנו בשבועיים האחרונים.
18 שנים חלפו מהשבר של עקירת יישובי חבל ימית, ומאז - הגולן חי ופורח ומתפתח, חרף כל הניסיונות לעקרנו. אין זה בטוח שתמיד ננצח (הרי להפסיד אנו יכולים רק פעם אחת), אך בהחלט יש סיכויים טובים לכך. התנאי ההכרחי הוא להאמין שאפשר.
אני מצטער שהתבטאתי בדרך שגרמה לך להבין את דבריי כהשתקה. אני מזמין אותך לביקור בגולן. אני משוכנע שתשמחי לפגוש כאן בפינה, את ארץ ישראל הישנה-החדשה, היפהפיה והנשכחת, שגם היום, גם 18 שנים לאחר חורבן יישובי סיני, היא מושיטה את ידה כדי לתת, ולא כדי לקחת" (אורי הייטנר, מכתב לנעמי שמר, 10.4.00).
לאחר מס' חודשים פגשתי אותה במופע, בתחילת האינתיפאדה. לא התפתחה ממש שיחה.
לא כתבה עוד כתיבה פוליטית ישירה. במספר שירים – התייחסות מרומזת לשתיקה. שיר אחד – כד הקמח (1986):
שירה: כד הקמח
אני קורא בספר מלכים / בפרק השבעה עשר / אני קורא על איש האלוהים / אשר אמר //
כד הקמח לא תיכלה / וצפחת השמן לא תחסר / עד אשר יבוא מטר / על פני האדמה. //
וכאשר יבשו הנחלים / והמטר בושש לבוא / האיש ההוא חצב את המילים / מלבבו // אולי האיש ההוא ידע מחסור / אולי טעם משורש מר / אולי בהתעטף עליו נפשו / הוא שב ושר //
ובימים האלה הקשים / ימי אל טל ואל מטר / תמיד אני חוזר לאיש ההוא / ואז נזכר.
דיאלוג עם הטקסט במלכים על אליהו הנביא והאישה מצרפת. "ויהי דבר ה' אליו לאמור. קום לך צרפתה אשר לצידון, וישבת שם. הנה ציוויתי שם אישה אלמנה לכלכלך. ויקם וילך צרפתה ויבוא אל פתח העיר והנה שם אישה אלמנה מקוששת עצים, ויקרא אליה ויאמר: קחי נא לי מעט מים בכלי ואשתה. ותלך לקחת ויקרא אליה ויאמר: לקחי נא לי פת לחם בידך. ותאמר: חי ה' אלוהיך אם יש לי מעוג, כי אם מלוא כף קמח בכד, ומעט שמן בצפחת. והנני מקוששת שנים עצים ובאתי ועשיתיהו לי ולבני ואכלנוהו ומתנו. ויאמר אליה אליהו: אל תיראי. בואי עשי כדברך. אך עשי לי משם עוגה קטנה בראשונה והוצאת לי ולך, ולבנך תעשי באחרונה. כי כה אמר ה' אלוהי ישראל: כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר, עד יום תן ה' גשם על פני האדמה. ותלך, ותעשה כדבר אליהו. ותאכל היא והוא וביתה ימים. כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסרה, כדבר ה' אשר דיבר ביד אליהו" (מל"א, י"ז ח'-ט"ז).
השוואת הימים הקשים לימי "אל טל ואל מטר" – הקללה הנוראית (גם בקינת דוד ובמקומות אחרים) מראשית הפרק: וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי:
הזדהות עם "איש האלוהים" – אליהו הנביא. נרדף, "עוכר ישראל", ברח לחורב, ביקש את נפשו למות. נביא אמת – סובל. אין נביא בעירו.
על ראש שמחתי (1988):
האזנה: על ראש שמחתי
על ראש שמחתי / ענדתי זר, / זר פרחי שדה, / עם קוץ אחד או שניים. // יצאה שמחתי / לחולל בחוצות, / ברגל יחפה / בתוך הצהרים. // תפסוה השומרים / הסובבים בעיר, / מה את רוקדת ככה, / ועל מה יצהל קולך? / מוטב שתשירי שירי מחאה, / זה מה שהולך עכשיו, / זה מה שהולך. // אמרה שמחתי / אני ארקוד וארקוד, / עם זר פרחי שדה / וקוץ אחד או שניים / כי השמחה שלי / היא המחאה שלי, / ברגל יחפה / בתוך הצהרים. / אמרה שמחתי / אני אשיר וארקוד, / עד צאת נשמתי / כי השמחה שלי / היא המחאה שלי / והיא כוחי האמיתי.
בחרה בשיר כמוטו של ספר השירים שהוציאה סמוך למותה – מעיד על חשיבותו בעיניה. דיאלוג עם המקורות: שוב, כמו בירושלים של זהב, "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". "מצאוני השומרים הסובבים בעיר. היכוני, פצעוני, נשאו את רדידי מעליי שומרי החומות" (שה"ש ה', ז').
מיהם השומרים? משטרת המחשבות. קובעי הטעם. אלה שדורשים שירי מחאה, נגד הכיבוש, תקופת האינתיפאדה, לבנון וכו'. היא לא משתתפת במשחק.
תשיר ותרקוד ותשמח – זו המחאה שלה. נגד – אותו ממסד תרבותי. למדה לקח, לא כותבת כתיבה פוליטית, אבל השמחה שלה היא אמירה. היא המחאה. "עד שתצא נשמתי" כמו רבי עקיבא שאמר קריאת שמע עד שיצאה נשמתו, ובכך זכה לקיים "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".
השיר הפוליטי היחיד שעוד כתבה, היה אחרי רצח רבין. לא שיר פוליטי במובן של שנוי במחלוקת. להיפך, בדומה ל"לו יהי" במלחמת יום הכיפורים, בתקופת משבר ושבר לאומי – שיר מאחד. תרגמה לעברית והלחינה את שירו של ויטמן, שנכתב אחרי רצח לינקולן, "הו רב חובל".
הו רב חובל, קברניט שלי, סופה כבר שככה / אל הנמל שבעת קרבות חותרת ספינתך. / זרי פרחים, פעמונים, המון אדם צוהל / כאשר ספינת הקרב שלך קרבה אל הנמל. // אבוי ליבי ליבי ליבי / הו כתם דם שותת / באשר רב החובל שלי / צונח קר ומת / ליבי ליבי ליבי / הו כתם דם שותת. // הו רב חובל, אבי שלי, הקשב לקול פעמון / לך כל הדגלים כולם לך תרועות המון / רק לכבודך ביום חגך ינוע הקהל / ובכולם תקוות עולם לנס המיוחל. / הו רב חובל, אבי שלי, זרועי תתמוך ראשך / סיוט הוא לראותך פתאום נופל על סיפונך / רב החובל אינו עונה שפתיו חוורו אילמות / הוא לא יחוש מגע ידי, הוא לא יתן לי אות. / עוגנת הספינה לבטח, המסע הושלם / נוצחו כל סכנות הדרך, כל אימי הים / כשבנמל קהל יצהל, אני אצעד אבל / על הסיפון עליו נפל אבי, רב החובל.
שירים של אהבת שלום וחינוך לשלום:
שירה: אורחים לקיץ
אצלנו בחצר / בצל עצי הזית / באים בדרך כלל / המון אורחים לקיץ / לכל אחד מהם / שפה משלו / ודרך משלו / להגיד שלום. / בן מאיטליה אומר בונג'ורנו / בת מצרפת אומרת בונז'ור /
קן מיפן אומר אוהיו / כשהוא בא לביקור / הי מהוואי אומר אלוהה / טניה מבריטניה אומרת הלו / כל מי שבא אלינו הביתה / יש לו שלום משלו. // צבענו את הגדר / קצרנו את הדשא / ילדי כל העולם / יוכלו עכשיו לגשת / לפתוח לרווחה / את השער הירוק / ולהביא ברכה
מרחוק רחוק. // ג'וניה מקניה תאמר לי ג'מבו / יאן מיוון קלימרה יאמר / צ'ין מסין יאמר ניכאומה / ויישאר עד מחר / גיל מברזיל יאמר בום דיא / קוקו ממרוקו יאמר אהלן / והברכה שהוא יביא לי / היא היפה מכולן. // אצלנו בחצר / בצל אילן פורח / ילדי כל העולם / באים להתארח / אצלנו בחצר / ילדי העולם כולו / רוקדים במעגל / ואומרים שלום.
מהו השלום אליה נעמי שמר מייחלת. מה לא? לא שלום שבו הסרדין מוותר על הסנפיר והעיניים, כי בסופו הכריש ממשיך לשחות ללא הפרעה.
מה כן? שלום נוסח אחרית העמים. כל עמים יבואו לא"י, לחצר שלנו. לא קוסמופוליטי, "שפה אחת ודברים אחדים", אלא כל עם שומר על תרבותו, על שפתו וזה היפה שבשלום.
דגש: "קוקו ממרוקו יאמר אהלן / והברכה שהוא יביא לי / היא היפה מכולן".
"מחר" – שלום נוסח אחרית הימים:
"וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". (ישעיהו ב, ד').
"ועל המשחתות הישנות יטעינו תפוחי זהב".
"וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדיו, ונער קטון נוהג בם" (ישעיהו י"א ו').
"ארי בעדר צאן ינהג" וכו'.
אמונה בשלום – "כל זה יבוא מחר אם לא היום, ואם לא מחר, אז מחרתיים".
שירה: מחר
מחר אולי נפליגה בספינות / מחוף אילת עד חוף שנהב / ועל המשחתות הישנות / יטעינו תפוחי זהב // כל זה אינו משל ולא חלום / זה נכון כאור בצהריים / כל זה יבוא מחר אם לא היום / ואם לא מחר אז מחרתיים // מחר אולי בכל המשעולים / ארי בעדר צאן ינהג / מחר יכו באלף ענבלים / המון פעמונים של חג // מחר יקומו אלף שיכונים / ושיר יעוף במרפסות / ושלל כלניות וצבעונים / יעלו מתוך ההריסות // מחר כשהצבא יפשוט מדיו / ליבנו יעבור לדום
אחר כל איש יבנה בשתי ידיו / את מה שהוא חלם היום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
