הבלוג של אורי הייטנר

במגילת העצמאות לקחנו על עצמנו אתגר גדול: "מדינת ישראל... תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". והנה, דומה שאכן, ישראל מגשימה את חזון הנביאים. כך, למשל - את נבואתו של ישעיהו (א', כ"ג): "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים. כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים".

הנה, כשביום אחד שר לשעבר נשלח לארבע שנות מאסר בעוון לקיחת שוחד ושר אחר – לחמש שנים וחצי בעוון גניבה, חזון ישעיהו הולך ומתגשם לנגד עינינו... מצד שני, עצם העובדה שהחברה הישראלית אינה משלימה עם השחיתות, והמערכת המשפטית אינה מטייחת וממצה את הדין עם השרים הסוררים, מעוררת תקווה לניצחון על מארת השחיתות.

דחיית ערעורו והגדלת עונשו של השר לשעבר בניזרי, עוררה מיד את התקשורת להטיל את הזרקור על ש"ס, מפלגת המושחתים. לעומת זאת, בעקבות העונש הכבד שהטיל בית המשפט על שר האוצר הגנב הירשזון, התקשורת התמקדה באיש, ופסחה על מפלגתו.

למה? הרי "קדימה" היא תמונת הראי של ש"ס. בצדק ירדה התקשורת על ש"ס. הרי אי אפשר לומר על ש"ס שמדובר במפלגה בעלת עבר נקי, שאחד מבכיריה מעד. ההיסטוריה של ש"ס היא היסטוריה של פלילים – עופר חוגי, יאיר לוי, השר לשעבר פנחסי וכמובן, המנהיג ההיסטורי הנערץ אריה דרעי.

אך למה אותה תקשורת "מאתרגת" את "קדימה"? האם עברה הקצר של "קדימה" קוטל קנים? רוני (הצבעה כפולה) בר-און תמורת חברון, צחי (פרשה א', פרשה ב', פרשה ג') הנגבי, חיים רמון, הח"כ ובנו ושכפצו של המנהיג - עמרי שרון, המנהיג הקודם אהוד אולמרט וכמובן – האב המייסד, המנהיג ההיסטורי הנערץ אריק שרון.

בצדק ירדה התקשורת על ש"ס, שמעולם לא התנערה ממושחתיה. להיפך, היא גיבתה אותם, תמכה בהם, בחרה בהם וביזתה את בתי המשפט שהרשיעו אותם, ובעיקר את דרעי.

אך למה אותה תקשורת "מאתרגת" את "קדימה"? "קדימה" היא אוסף של עסקנים שדבקו באריק שרון כאשר היה בשיא חקירותיו הפליליות. היא שבה ובחרה את מושחתיה לצמרת הרשימה בבחירות האחרונות. ושיא השיאים – מיד לאחר שסיים לרצות את עבודות השירות שלו, החזירה "קדימה" את השר המורשע חיים רמון לממשלה ושידרגה את מעמדו למשנה לראש הממשלה.

נכון, ציפי לבני, המנהיגה הנוכחית של "קדימה" היא נקיית כפיים, באופן אישי, אך גם אלי ישי, המנהיג הנוכחי של ש"ס הוא נקי כפיים באופן אישי. וכפי שישי מחבק את המושחתים, כמו בביקורו אצל השר לוקח השוחד בניזרי בשבוע שעבר, כך הקיפה ציפי לבני את עצמה במקורבים מושחתים.

לא, נושא המאמר אינו "קדימה". המאמר לא נועד לתקוף ולבקר את "קדימה". אני מאחל ל"קדימה", שפרישת חיים רמון מן החיים הפוליטיים היא סימן לראשית התנקותה ממנהיגיה המושחתים, ושניתן יהיה בקרוב לכבד ולהעריך מפלגה זו, גם כאשר חולקים על עמדותיה.

נושא המאמר הוא התקשורת. מאז הקים אריק שרון את "קדימה", ובפרט בתקופת הבחירות האחרונות, חלקים נרחבים בתקשורת התגייסו למען "קדימה" והיו לשופריה. ההבדל בין היחס לש"ס לבין היחס ל"קדימה" זועק לשמים. הפער בין ההקשר המפלגתי בסיקור גזר דינו של בניזרי לבין ההקשר המפלגתי בסיקור גזר דינו של הירשזון, הוא בלתי נסבל.

ביחס זה של איפה ואיפה, מעידה על עצמה התקשורת, שהשחיתות אינה מטרידה אותה באמת, אלא היא עושה שימוש סלקטיבי בשחיתות כדי לקדם אג'נדה פוליטית.

* אומדיה", הפורטל לצדק חברתי - BSH

לגדעון לוי, עיתונאי "הארץ", תפקיד שלילי בעיתונות ובציבוריות הישראלית. לוי הוא תועמלן אנטי ישראלי ופרו פלשתינאי, שכתיבתו מאופיינת בהעדר חוש ביקורת כלשהו לתעמולה הפלשתינאית, כולל טיהור כל שרץ, אף של המתועבים בפיגועים, ובהצגת ישראל בצבע שחור משחור. פלקטיות שטחית, עלובה.

אבל יש ללוי גם תפקיד חיובי. דווקא בשל קיצוניותו, דווקא בשל בוטותו, דווקא בשל ישירותו, דווקא כיוון שאינו נוהג להצטעצע ולהסתתר מאחורי צעיפים של פוליטיקלי קורקט, ניתן להבין דרך דבריו הישירים, את האג'נדה הנסתרת, אולי אפילו הבלתי מודעת, של השמאל הקיצוני בישראל. קרא את לוי, ודע למה הם מתכוונים באמת. ראה את מקומו של לוי, ודע לאן מוביל המדרון החלקלק של השמאל הקיצוני.

השבוע הסיר לוי כמה צעיפים המסתירים את האג'נדה המחברת לא אחת את השמאל הקיצוני למאבק נגד רפורמות בבית המשפט העליון. לוי, אמנם, הוא ממבקריו החריפים של בית המשפט העליון, ש"משרת את הכיבוש" ו"מכשיר את שרץ ההתנחלויות", אבל הוא גם בין המגינים על עצם האקטיביזם השיפוטי וההתערבות של בית המשפט בהחלטות מדיניות, פוליטיות וביטחוניות ובין הלוחמים בזרמים בחברה המתנגדים לאג'נדה הזאת של בית המשפט.

בעוד רבים מחסידי הקו האקטיביסטי של בית המשפט מסתתרים מאחורי אמירתו של מנחם בגין "יש שופטים בירושלים", שומרים על האג'נדה האחידה של בית המשפט מפני השקפות אחרות באמירת אמן אחרי הטענה שאין לקבל לבית המשפט את רות גביזון כי "יש לה אג'נדה", ודוחים את הביקורת על ההרכב המונוליטי של בית המשפט בטענה המצטעצעת והמתחסדת שהשופטים נבחרים אך ורק על פי מקצועיותם ואיש אינו מתעניין בדעותיהם – גדעון לוי אינו מסתתר. הוא אומר את הדברים באופן ברור.

כאשר הוצעו השבוע שופטים חדשים כמועמדים לבית המשפט העליון, מיד נתן בהם גדעון לוי סימנים, והבהיר מדוע הם פסולים. השופט נועם סולברג הוא תושב אלון שבות שבגוש עציון. השופט ישעיהו שנלר הוא תושב קרני שומרון. פרופ' דב פרימר הוא תושב מעלה אדומים. די בכך, כדי לפסול אותם מלשבת בבית המשפט העליון.

את המאמר הוא הכתיר "עבריינים בעליון" ("הארץ" 25.6) – בעיניו מי שחי ביהודה ושומרון הוא בהכרח עבריין ופושע, מעצם מגוריו. "אין כל הבדל בין חוות הסוסים של יעקב אלפרון המנוח, שאליה פלש בכוח והיא פונתה לפני כמה שבועות ובין הפלישה הלא חוקית של המתנחלים לאדמות הגדה. אבל כשם שאיש לא היה מעלה על דעתו למנות את פולש הקרקעות אלפרון לשופט – סולברג, פרימר ושנלר הם מועמדים לגיטימיים. זה אפשרי רק במדינה שיש בה שתי מערכות חוק". 

מיותר לציין שהנ"ל יושבים כחוק, ביישובים חוקיים למהדרין, שהוקמו על פי החלטות חוקיות של הממשלות הנבחרות בישראל, וכל הניסיונות להטיל בקיומם פגם חוקי, כביכול, נדחו בידי בתי המשפט, כי אין כל קייס משפטי לטענה הפוליטית הזאת. מיותר לציין שהיישובים הנ"ל הם בקונסנזוס הלאומי הרחב ביותר, ואפילו ג'ימי קרטר הביע בשבוע שעבר תמיכה בהתיישבות היהודית בגוש עציון. אולם מה זה מעניין את גדעון לוי? ללוי יש אג'נדה. על פי האג'נדה שלו, משמעות הדמוקרטיה, היא שדעה שאינה שלו אינה חוקית, ולפיכך מי שמגשים השקפה שאינה שלו הוא עבריין. כיוון שהוא עבריין, אין לו מקום בבית המשפט.

אך מה לגבי מי שתומך בעבריינים ובעבריינות? האם היינו מקבלים לבית המשפט העליון שופטים התומכים באלפרון? ובכן, יש למנוע קבלתם לבית המשפט העליון של כל מי שתומך במתנחלים. כך, נקים בית משפט בצלמו ובדמותו של גדעון לוי. לוי יודע שאין לעמדותיו רוב בציבור הישראלי ואין להן סיכוי לזכות ברוב במערכת הדמוקרטית. לכן, הוא רוצה לראות בבית המשפט העליון כביש עוקף דמוקרטיה. הוא לא יחיד. זו האג'נדה של רבים מהנאבקים, בשם "שלטון החוק" כביכול, נגד כל רפורמה בבית המשפט העליון ונגד כל צבע חדש בתוכו ובוועדה לבחירת שופטים. התפקיד החיובי של לוי, הוא לומר את הדברים בלי להסתתר מאחורי טענת שלטון החוק.

יותר ויותר אני חש צורך להצטייד בשקית הקאה כאשר אני קורא "הארץ".

* "חדשות בן עזר", "אומדיה"

עשר שנים חלפו בין חקיקת חוק השבות לחקיקת חוק יסוד מקרקעי ישראל, ובכל זאת אלה הם חוקים תאומים. שני החוקים האלה משלימים זה את זה. שניהם יחד מממשים את ייעודה של מדינת ישראל כמדינה ציונית, כמדינת העם היהודי. שני החוקים הללו, הם אלה שמגדירים את מדינת ישראל כיותר מסתם מדינה דמוקרטית שתפקידה לספק שירותים לאזרחיה, אלא כמדינה שלוז קיומה הוא הגשמת ייעודה הציוני.

מהותו של חוק השבות, הוא אמירה שמדינת ישראל קיימת למען יהודי העולם, שמטרתה היא עלייתם ארצה ותפקידה להפוך אותם מאזרחים בפוטנציה לאזרחים בפועל. מהותו של חוק הקרקעות, הוא אמירה שמדינת ישראל מחוייבת ליישוב ארץ ישראל ביהודים ומטרתה לשמור את אדמות הארץ למימוש מטרה זו, כעתודה ליישובם של מיליוני היהודים בעולם. גם היום, בעשור השביעי לקיומה של המדינה, רוב העם היהודי אינו חי בה. אסור למדינה להרים ידיים ולוותר על ייעודה לרכז את יהודי הגולה בא"י.

בשמירה על קרקעות הארץ בידי המדינה, מבטיחה המדינה שאין היא מתייחסת אליהן כאל נדל"ן, אלא כאל כלי למימוש החזון הציוני. בחוק היסוד נאמר במפורש: "מקרקעי ישראל... הבעלות בהם לא תועבר, אם במכר ואם בדרך אחרת". על פי החוק, הקרקע הלאומית תישאר לעד בבעלות ציבורית, כדי להמשיך לקיים את עקרון הבית הלאומי ליהודים. החוק מממש את חזונו של הרצל: "העם יהיה לא רק המייסד, אלא גם בעליו של הרכוש התכליתי הזה (הקרקע) לצמיתות. על ידי זה אי אפשר יהיה ליחידים להשתמש בו ברצון עצמם, באופן שאינו מתאים עם כוונתו של המייסד. עלינו לדאוג גם להבא כי יהיה הרכוש הזה נשמר באמונה הכי גדולה". 108 שנים חלפו מאז אמר הרצל את הדברים, בנאומו בקונגרס הציוני החמישי. והנה, ממשלת ישראל עומדת לגדוע את ה"לצמיתות" בחקיקה המנוגדת לרעיון הציוני – הפרטת קרקעות הלאום. בשלב ראשון מדובר בקרקעות עירוניות, אך אין ספק שהצעד הבא יחיל את העיקרון על כל אדמות הלאום.

צביונה הציוני של המדינה עומד תחת מתקפה משלושה כיוונים: א. הקפיטליזם הקיצוני, המעמיד את רדיפת הבצע מעל לכל ערך אחר, כולל ערכי הציונות. ב. המשפטיזם האקטיביסטי, שבשם עיקרון אוניברסלי של מדינה אזרחית, פוגע בכל מה שמדיף ציונות וקהילתיות. ג. פוסט ציונות – הרצון לרוקן את ישראל מצביונה היהודי והציוני, מתוך שלילת רעיונות הציונות והתייחסות אליהם כאל מנוגדים לעקרונות הדמוקרטיה הליברלית. השילוש הבלתי קדוש הזה הינו סכנה לאומית, כיוון שהוא מאיים לקעקע את יסודותיה של ישראל כמדינת העם היהודי.

קו רציף מחבר בין הג'יהאד הארסי שמנהל עיתון "הארץ" נגד יישובים קהילתיים בגליל שהחליטו להגדיר עצמם בתקנון כיישובים יהודיים וציוניים המחוייבים לתרבות היהודית, ומאשים אותם בגזענות, לבין הרפורמה במקרקעי ישראל שמוביל בנימין נתניהו. המקורות האידאולוגיים של נתניהו ושל "הארץ" רחוקים ת"ק פרסה, אך התוצאה היא אחת – מתקפה משולבת על הציונות. עיתון "הארץ" יוצא מנקודת מוצא פוסט ציונית, המנסה להוציא את הציונות אל מחוץ לחוק, בהיותה גזענית, כביכול. אין ספק שנתניהו רחוק מאוד מהגישה הזאת. המקור האידאולוגי שלו הוא הקפיטליזם הקיצוני, על פיו יש לחסל כל דבר ציבורי בישראל, ולהפוך אותו לחלק ממשחק השוק החופשי. למעשה, ניתן לומר שנתניהו מחלק את ארץ ישראל. הוא מחלק אותה לטייקונים, לעשירי העשירים שיקנו את קרקעות המדינה.

כתוצאה מהרפורמה הזאת, אם תבוצע, קומץ משפחות הון ישתלטו על הנכס הלאומי החשוב ביותר, ויעשו בו כבשלהם, כרצונם, על פי האינטרס הפרטי שלהם, גם כאשר הוא יהיה מנוגד לאינטרס הלאומי. מי ערב שהון סעודי לא יושקע ברכישת קרקעות המדינה, לצורך התיישבות פלשתינאית, כחלק ממאבקם במדינת ישראל?

על פי החוק הקיים, אי אפשר למכור את קרקע המדינה לבעלים פרטיים, אלא להחכיר אותה ל-49 שנים. העיקרון הזה נוצק על יסוד ההשקפה היהודית, עוד מימי התנ"ך, השוללת בעלות פרטית על הקרקע. העיקרון המקראי, הוא שאדמת א"י היא נכס אלוהי ולכן אין להעבירה לבעלות פרטית: "והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ" (ויקרא כ"ה, כ"ג). המימוש המעשי של העיקרון הוא חוק היובל, על פיו בכל 49 שנים נעשה "פריש מיש" של הקרקעות, וחלוקה מחדש על בסיס שוויוני. מטרת חוק היובל היא מניעת פערים בחברה, באמצעות שליטה על אמצעי הייצור המרכזי באותם ימים, הקרקע: "וקידשתם את שנת החמישים שנה, וקראתם דרור בארץ, לכל יושביה; יובל הוא, תהיה לכם, ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (שם, שם, י').

הבעלות הציבורית על הקרקע, הינה אחד העקרונות הציוניים היסודיים, הן משיקולים של שמירה על אדמת א"י לצורך הגשמת הציונות, והן משיקולי צדק חברתי והימנעות מיצירת פערים חברתיים נוראיים. לא רק ראשי תנועת העבודה דגלו בעיקרון הזה. זאב ז'בוטינסקי, שנתניהו מתיימר להיות תלמידו, הרחיק לכת והציע ליישם את רעיון היובל במדינה העברית באופן מרחיק לכת יותר מבמקרא – אחת לחמישים שנה תהיה שמיטת חובות כללית והשוואה מלאה במצבם הכלכלי של האזרחים, כדי להבטיח שוויון הזדמנויות במסגרת הכלכלה החופשית בחמישים השנים הבאות, עד שנת היובל הבא.

בשל שתי הסיבות הללו – המחוייבות לייעודה הציוני של המדינה והמחוייבות לצדק החברתי, יש לדחות מכל וכל את הרפורמה שמציע נתניהו במנהל מקרקעי ישראל.

שלוש הערות לסיום:

א. את עתודות קרקע הלאום יש לשמור להתיישבות יהודית וכתשתית לקליטת מיליוני יהודים מן הגולה. עם זאת, המדינה מחוייבת גם לאזרחיה הערביים. מצוקת השיכון במגזר הערבי גדולה מאוד, ועל המדינה לאפשר התרחבות של היישובים הערביים או הקמת יישובים חדשים כדי לתת מענה לצורך זה. 

ב. נתניהו מתרץ את הרפורמה בחוסר היעילות ובעודף הבירוקרטיה במנהל מקרקעי ישראל. אכן, הבעיה הזאת קיימת ויש צורך לפתור אותה, לקצר הליכים בירוקרטיים ולשפר באופן משמעותי את השירות לאזרח. אין כל קשר בין הצורך הזה, לבין מכירת קרקעות הלאום לבעלות פרטית.

ג. השינוי המהותי הזה, שהשפעתו על צביונה של המדינה וייעוד כה גדול, מוצנע בתוך חוק ההסדרים. חוק ההסדרים בעייתי כשלעצמו, ובכל מקרה – הוא לא נועד להחלטות על שינוי מהותה של המדינה. הניסיון להעביר את הרפורמה בחוק ההסדרים הוא מחטף אנטי דמוקרטי, וספק אם הוא יעמוד במבחן בג"ץ.

* "אומדיה", "חדשות בן עזר", "שישי בגולן" הפורטל לצדק חברתי bsh