הבלוג של אורי הייטנר

ברק אובמה, אהוד ברק וראש המוסד מאיר דגן הם שלושה מבין שורה של אישים ומומחים בישראל ובמערב, ששפכו מים קרים על ההתלהבות מההתקוממות העממית באיראן. אין הבדל משמעותי, הם הסבירו, בין אחמדיניג'אד למוסאווי – אלה ואלה אסלמיסטים קיצוניים, אנטי מערביים, אנטי ישראלים, המחוייבים לפרוייקט הגרעין האיראני ושותפים להחלטה עליו.

אין ספק שעובדה זו נכונה. אחמדיניג'אד ומוסאווי מחוייבים למשטר ההאייתולות האיראני, הם בשר מבשרו, מראשיו ומנהיגיו. מיר חוסיין מוסאווי אינו דמוקרט וליברל פרו מערבי, אין לו כרטיס חבר בהסתדרות הציונית ואף בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל ספק רק אם נמצא את שמו.

אם המתרחש באיראן הוא רק התמודדות אישית בין השנים, אכן, אין לכך משמעות רבה. האיש הקובע באיראן, שעל פיו יישק דבר, אינו הנשיא, אלא המנהיג הרוחני, האייתולה סייד עלי חוסייני חמינאי. החלפת הנשיא, תחת מנהיגותו של חמינאי, מזכירה את הבדיחה הישנה על המחלקה בצבא האדום שסוף סוף קיבלה אישור להחליף תחתונים: "איוואן יחליף עם ולדימיר, בוריס יחליף עם סרגיי". אדרבא, אם המדובר הוא רק בחילופין בין השניים, ספק אם כהונתו של בעל תדמית קצת יותר מתונה עדיפה על זו של הקיצוני יותר, כיוון שהיא עלולה להרדים את המערב.

אולם התייחסות אל המתרחש באיראן רק כאל מאבק בין שני המועמדים לנשיאות, או אפילו רק כמחאה על זיוף הבחירות, מחטיאה את העיקר, כיוון שהיא מתייחסת אך ורק לגלוי לעין, ואינה רואה את הפוטנציאל הסמוי שיש במאורעות.

נכון, הצבע הירוק של תומכי מוסאווי אינו מסמל את איכות הסביבה, אך תהיה זו טעות גדולה לראות במיליוני האיראנים המציפים את רחובות איראן, מתריסים כלפי משמרות המהפכה וכוחות הביטחון ומוכנים לסכן לא רק את חירותם אלא גם את חייהם - מיליוני מוסאווים קטנים.

בראיון עם אחד המפגינים, ששודר באחד מערוצי הטלוויזיה הישראליים בשבוע שעבר, כמובן בעילום שם ובמחתרת, הוא אמר שאין לאיראנים שום בעיה עם ישראל והביע רצון ליחסים עמה. המפגין הזה אינו חסיד שוטה של מוסאווי. המחאה נגד אחמידיניג'אד, ולמעשה נגד שלטון האייתולות, מתנקזת לביטוי תמיכה במועמד הנגדי בבחירות לנשיאות, אך המוני המפגינים אינן מקשה אחת. המשותף לכל הוא ההתנגדות למצב הקיים והרצון בשינוי. מן הסתם, כמו במהפכות רבות אחרות, בין החולמים על שינוי הבדלים רבים, שיבואו לידי ביטוי ביום שאחרי המהפכה.

אין ספק שרבים מאוד מבין המפגינים, אולי רובם, אכן מפגינים למען איראן חופשית ודמוקרטית ונושאים בשורה של מהפכת נגד באיראן, 30 שנה לאחר מהפכת חומייני.

הכתף הקרה שארה"ב מפנה כלפי המתקוממים היא טעות חמורה. ארה"ב מחמיצה את ההזדמנות הגדולה, שאם לא תתממש עתה היא עלולה להידחות עוד שנים רבות – ההזדמנות למהפכת נגד. מן הראוי שהעולם החופשי כולו יתייצב לצד מתנגדי המשטר, יעודד אותם, יחזק אותם, יגנה את המשטר ויפעל נגדו. הפאסיביות של אובמה וממשלו במשבר הזה מדאיגים מאוד ומעוררים חששות כבדים אודות שיקול דעתו של מנהיג העולם החופשי, קוצר ראותו ויכולתו לזהות הזדמנויות ולמנף אותם כדי לעצב עולם טוב יותר. 

איך יסתיים המשבר באיראן? הוא עלול להסתיים בדיכוי אלים נוסח טיאננמן. הוא עלול להסתיים בגוויעה איטית ובקול דממה דקה. הוא עלול להסתיים בפשרה, שתותיר את המשטר על תלו ותאפשר בחירות חדשות, שילוב מוסאווי בשלטון או אפילו הקרבת אחמדיניג'אד כדי להבטיח את המשך שלטון האייתולות.

אולם המשבר הזה עשוי להסתיים גם במהפכת נגד, שתחזיר את איראן למשפחת האומות ותסיר את האיום הגרעיני מעל ישראל והמערב. גם אם הסיכוי לכך אינו גדול, די בכך שהוא קיים כדי שהעולם החופשי יתייצב לצד המתקוממים, ולא יחמיץ את ההזדמנות.

* "חדשות בן עזר"

לפני חודשים אחדים, לאחר ניצחונו של אובמה בבחירות בארה"ב, יצר עמי קשר איש רוח מוביל בישראל, אותו אני מוקיר ומכבד מאוד, ובפיו רעיון – לקדם הצעת חוק התובעת רוב של 80 ח"כים, כתנאי לנסיגה משטח שממערב לגבול הבינלאומי. ההיגיון שבדבריו דומה למסר של נחשון בן דוד במאמרו "זה כן עניין של קדושה".

לטענתו, הגיון התביעה הסורית על הגולן וההיגיון העומד מאחורי נכונות בתוכנו לקבל אותה, הוא טענת אי הלגיטימיות של השתלטות בכוח על שטח שאינו מוכר כחלק מן המדינה על פי הגבולות הבינלאומיים. על פי אותו היגיון, אין כל זכות לסורים לדרוש נסיגה משטחים שעליהם הם השתלטו בכוח אחרי 1949 ושע"פ הגבולות הבינלאומיים הם היו חלק משטח פלשתינה-א"י.

על כך, הוא טען, ניתן לבסס קונסנזוס לאומי רחב ולחוקק חוק כזה. כיוון שהסיכוי שהסורים יוותרו על תביעתם לנסיגה לקווי 4.6.67 ויסכימו לנסיגה לגבול הבינלאומי אפסי, חוק כזה עשוי להיות קרש ההצלה של הגולן. ללא חוק כזה, הוא חושש, ממשלה ישראלית תתקשה לעמוד בלחץ ועלולה לסגת מהגולן.

השבתי לו, שאיני יכול להתנגד לחוק שעשוי למנוע נסיגה מהגולן, חלילה. אולם איני יכול בשום אופן לתמוך בחוק המבחין בין הגולן לבין שטח ריבוני כלשהו במדינת ישראל. לפני 28 שנים, הריבון במדינת ישראל – הכנסת, החילה את ריבונות ישראל על הגולן. מרגע זה, אין כל הבדל בין הגולן לת"א, לחיפה ולירושלים. גם בית המשפט העליון קבע זאת מפורשות. יצירת  הבחנה בין השטח הריבוני שממזרח לגבול הבינלאומי לבין השטח הריבוני שממערב לו, מכרסם בריבונות ושובר עיקרון יסוד מקודש בכל מדינה ריבונית.

אך לא רק בשם העיקרון לא הסכמתי לתת יד לרעיון, אלא גם מסיבות פרגמטיות, טקטיות. אם לדמות את הניסיון לעקור אותנו מן הגולן למתקפה של אויב על מרחב גיאוגרפי – כשיש מספר קווי הגנה על המרחב הזה, ננסה לבלום את המתקפה בקו הראשון. בשום אופן לא נוותר על כל קווי ההגנה, ומראש נעמוד על הקו האחרון. שהרי אם הקו הזה יפול – המערכה אבודה.

העיקרון של הגבול הבינלאומי עלול, בסיטואציה מסויימת, להיות הקו האחרון לבלימת אויב הנסיגה, אך יש הרבה מאוד קווים לפניו, ואין כל סיבה להתבצר בו. ובניגוד לדבריו של נחשון, דווקא הקו הזה הוא השברירי מכולם. מי שמוכן לסגת מכל הגולן, לוותר על הריבונות, להחריב את מפעל התיישבות, לגרש את כל התושבים, לוותר על הנכס הביטחוני וכו', והכל בשם השלום, יהיה לו קשה מאוד להחמיץ את "השלום" בגלל התעקשות על כמה מטרים. עובדה, מי שעלו על המדרון החלקלק הזה, לא עצרו בגבול הבינלאומי – לא רבין, לא פרס, לא ברק ולפחות לפי חלק מן הגירסאות, גם לא נתניהו. ברק ויתר על חמת גדר ועל שטחים נוספים ממערב לגבול הבינלאומי. הגדיר זאת היטב אביב דרוקר בספרו "חרקירי" כנכונות של ברק לסגת מ-110% מן הגולן. הוא התעקש רק על שמירה על חוף הכינרת. לטענתו, מתוך עיקרון. להערכתי, בעיקר בזכות הסקרים, מהם הבין שהוא עומד לנחול תבוסה במשאל העם. כדי למנוע את התבוסה, הוא התעקש שלא לסגת מחוף הכינרת, בידיעה שאסד ידחה את ההצעה.

לכאורה, עובדה זו מאוששת את התיאוריה של נחשון – די בכך שנתעקש על הגבול הבינלאומי, וכמו בזמן ברק אפילו על פחות מכך, והסורים כבר יעשו לנו את העבודה. אני מציע שלא נבסס את קיומנו על קשיות לב אסד או מי מיורשיו.

נחשון מבסס את התיאוריה של התבססות על הגבול הבינלאומי על תקדימי הסכמי השלום עם מצרים וירדן. אי אפשר להתעלם מהמשמעות של תקדים משפטי, אך תקדים אינו חזות הכל. החיים הם דינאמיים, המציאות משתנה, וכפי שנוצר תקדים אחד, ניתן ליצור תקדים אחר. אם, למשל, רק בעוד 100 שנה תהיה אפשרות להסכם שלום עם הסורים - האם גם אז, כאשר היישובים יהיו בני 150 שנה, ניתן יהיה להתבסס על אותו תקדים? הרי זה אבסורד! לכן, עלינו לפעול לכך שהסכם שלום עם סוריה יצור תקדים חדש – התבססות על הגבול הנוכחי.

המציאות בין ישראל לבין סוריה שונה מהמציאות בהסכמי השלום עם מצרים וירדן. ראשית, הגולן הוא שטח ריבוני של ישראל. ישראל לא נסוגה מעולם משטח ריבוני. לכן, התקדים אינו תקף. שנית, בהסכם השלום עם ירדן ישראל לא עקרה אף ישוב, ולכן התקדים אינו דומה. שלישית, בהסכם השלום עם מצרים, ישראל אמנם עקרה יישובים, אך הוותיק שבהם היה בעת חתימת ההסכם יישוב צעיר בן 8 (מושב שדות עלה על הקרקע ב-1971 וההסכם נחתם ב-1979). אין כל דמיון בין מצב זה למצב ההתיישבות בגולן היום, ולכן גם התקדים הזה קלוש.

הטענה שהעולם אינו מכיר בטענה לשטח שאינו על בסיס הגבול הבינלאומי, גם היא אינה נכונה. עובדה – הסורים לאורך שנים אינם מוכנים להכיר בגבול הבינלאומי, והעולם מקבל זאת. מדוע? כיוון שהסורים נחושים ואינם מוכנים לרמוז על נכונות כלשהי להתפשר, כשמולם ניצבת עמדה ישראלית רופסת וכנועה. לכן, במקום להרגיל את עצמנו לרעיון ש"בסוף לא תהיה ברירה", עלינו להיות עקשנים לא פחות מהסורים, ולעמוד על צדקתנו ועל ריבונותנו.

לסיום, אתייחס לעוד טענה של נחשון, שחזר על טעות היסטורית רווחת – הטענה הגורפת כאילו אחרי מלחמת ששת הימים ישראל התייחסה לכל השטחים, כולל הגולן, כאל "קלף למיקוח". אין זה נכון. ממשלות ישראל התייחסו לחלק משטחי יהודה ושומרון, המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, כאל קלף למיקוח ולכן הם לא יישבו אותם. התיישבות יוצרת מציאות של קבע, ולכן אף ממשלה לא יישבה שטחים שראתה בהם קלף למיקוח. לעומת זאת, אותן ממשלות יישבו שטחים שלא ראו בהם קלף מיקוח, אלא חלק בלתי נפרד מהמפה העתידית של ישראל – הגולן, בקעת הירדן, גוש עציון.

ומכל מקום, אחרי 42 שנות התיישבות ו-28 שנות ריבונות, ודאי שאי אפשר עוד להתייחס לגולן כאל קלף מיקוח.

אף מדינה נורמלית אינה מוכנה לוותר על ריבונותה. תורכיה התעקשה במשך 80 שנים על ריבונותה על אלכסנדרטה, עד שהסורים התייאשו וויתרו על תביעתם לקבל שטח זה. הגיע העת שגם מדינת ישראל תנהג כמו כל מדינה נורמלית, ותתייחס בקדושה לריבונותה.

* "שישי בגולן"

"בשלושה דברים אדם ניכר", אמרו חז"ל, "בכיסו, בכוסו ובכעסו" (תלמוד בבלי, עירובין ס"ה ע"ב). ניתן להוסיף על כך דבר נוסף: בפליטותיו.

אין ספק שאמירתו של השר אהרונוביץ' – "ערבוש", היתה פליטת פה. הוא לא תכנן לומר זאת, הוא לא היה אומר זאת בנאום כתוב או במאמר. הוא לא היה אומר זאת אילו חשב רגע בטרם אמר את המילה. ומן הסתם, בדיעבד הוא היה מעדיף לא לומר אותה.

אולם דווקא בפליטת הפה הזאת, חשף אהרונוביץ' את גזענותו, את דעותיו הקדומות, את הלך מחשבתו ואת סגנונו באופן אוטנטי, כאשר אינם מסוננים בפילטר המכובדות המיניסטריאלית. מבלי משים, כמי שמשיח לפי תומו, הציג השר גילוי נאות אודות אורח מחשבתו.

דבריו של אהרונוביץ' נפסדים, נחותים ודוחים. אין צורך להסביר את המונח "ערבוש". אפשר פשוט לתרגם אותו – "יהודון". הקונטקסט שבו הביטוי נאמר, מקשר את "הערבוש" ללכלוך.

אם זו גישתו של השר כלפי 20% מהציבור שאותו עליו לשרת, כהונתו היא ביזיון לאומי.

דבריו של אהרונוביץ', כמוהם כדברי שר באירופה שידבר על "יהודון" בהקשר של לכלוך. עלינו, היהודים, להתייחס לאהרונוביץ' כפי שהיינו מתייחסים לשר אירופי כזה.

מן הראוי שהשר אהרונוביץ' יתפטר. עם זאת, אחרי שהתנצל, ראש הממשלה אינו צריך לפטרו.

העובדה שראש הממשלה, ששר בממשלתו אמר דברים אלה, לא גינה אותם בחריפות, אינה ביטוי של מנהיגות. 

* "דוגרינט"