הבלוג של אורי הייטנר

* לא אתקרנף - כמה מטובי חבריי מתפלאים על כך שאני מגדיר את ההליכה של ישראלי למועצת הביטחון בתביעה לפעול נגד מדינתו, ולעבור מדיבורים למעשים - כמעשה בוגדני. ואם לא אגדיר אותו כמעשה בוגדני, הוא לא יהיה מעשה בוגדני? אם אתם רוצים להתקרנף - תתקרנפו. אני אומר את האמת, גם אם היא לא נעימה לאוזניכם.

הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר. ישעיהו ה', כ.

* לקרוא לילד בשמו - ישראל נמצאת תחת מתקפת דה-לגיטימציה קשה, אנטישמית. במקום שכולנו, ללא הבדל השקפה פוליטית, נצא למתקפת נגד, לא זו בלבד שאנשים מתוכנו הם בין מובילי המתקפה, עוד רבים מגוננים עליה, ומחליטים "להזדעזע" כאשר מכנים את הילד בשמו.

המתקפה הזאת ופיגועי הטרור הם אותה מלחמה, כשהאמצעים השונים נועדו לסייע זה לזה, כדי שהמתקפה תהיה אפקטיבית. אלה כלים שלובים. ישראלי שמסייע בפועל לטרור, וישראלי שמסייע בפועל לטרור הדה-לגיטימציה, עושים בדיוק אותה פעולה. איזו פעולה מזיקה יותר? כלל איני בטוח.

* מיינסטרים חדש - אני רואה דמיון רב בין התגובה הציבורית לפרשת אלאור אזריה לבין התגובה הציבורית לפרשת חגי אלעד.

אילו שאלנו את גדודי תומכיו של אזריה, יום לפני מעשהו, מה דעתם על אירוע שבו חייל יירה בראשו של מחבל גוסס, זמן רב אחרי שנוטרל ואינו מהווה עוד סכנה, רובם המוחלט היו משיבים שבצה"ל לא יכול לקרות מעשה כזה, והוא לבטח עוד עלילת דם של "שוברים שתיקה". ואילו לחצנו עליהם להתייחס לאפשרות התיאורטית שמעשה כזה יקרה, הם היו משיבים שיש להעמיד את החייל לדין ולדון אותו בחומרה.

אילו שאלנו את גדודי תומכיו ומגִניו של חגי אלעד יום לפני האירוע, על האפשרות שאזרח ישראלי ינאם במועצת הביטחון ויפציר בה לעבור מדיבורים למעשים ולפעול נגד מדינת ישראל, הם היו טוענים שלא יתכן אירוע כזה, ומדובר בתסריט הסתה של "אם תרצו" כדי להכפיש את השמאל. ואילו לחצנו עליהם להתייחס לאפשרות התיאורטית, הם היו טוענים שמדובר במעשה בוגדני שפל והנפת יד על הדמוקרטיה הישראלית, ומי שעשה אותו חצה את כל הקווים האדומים והוציא את עצמו מן החברה הישראלית.

אז מה השתבש, שכל אחד מן השניים נהנה מתמיכה רבתי? התשובה לכך, לדעתי, היא משטר המחנות השבטיים המחרב את החברה הישראלית. את מקום ההשתייכות והסולידריות הלאומית, מחליפה השתייכות וסולידריות שבטית. וכך, כל שבט מתייצב אחרי מי מחבריו, שמותקף בידי "השבט השני". הדבר גורם להתייצבות כאוטומטים של כל שבט אחרי הקיצונים והפנאטיים שבשוליו. כך הזנבות הפנאטיים מכשכשים בנו, בחברה הישראלית.

זוהי סכנה חמורה, אולי הסכנה החמורה ביותר לחברה הישראלית ולעתידה. יש ליצור מיינסטרים ציוני דמוקרטי חדש, שישבור את משטר המחנאות השבטית הזאת, המכלה כל חלקה טובה בחברה הישראלית.

* הפה הגדול של הראש הקטן - כבר הבנו שח"כ ביטן אינו העיפרון המחודד ביותר בקלמר. עמדנו גם על הפער בין הפה הגדול לראש הקטן, המאפיין אותו. יוזמות החקיקה החדשות שלו, לאיסור על הופעות של ישראלים באו"ם ואיסור הצעה לסנקציות על ישראל וכד', הן הצעות טיפשיות. למה? כי נזקן עולה על תועלתן. מה הנזק באירועים כמו הופעת המנוול מ"בצלם" במועצת הביטחון? נזק מדיני ותדמיתי לישראל. אולם אם הצעותיו של ביטן תתקבלנה, הנזק התדמיתי וכתוצאה ממנו – המדיני, יהיה גדול יותר. למעשה, מדובר באידיוטיזם שימושי בשירות המנוול ושכמותו, שחוגגים בפני העולם ב"הוכחה" עד כמה המדינה השנואה עליהם "רודפת" אותם, ואיזה קדושים מעונים הם, מה שרק יעצים אותם.

המאבק בתופעה שמייצג המנוול מ"בצלם" אינה במישור החוקי והמשפטי, אלא במישור המוסרי, הערכי, הנורמטיבי. אין להתמודד עמה באמצעות דה-לגליזציה, שתשיג תוצאה הפוכה, אלא באמצעות דה-לגיטימציה מוסרית, ציבורית, חברתית. יש להוקיע ולגנות את התופעה הבוגדנית, וליצור אווירה ציבורית המבהירה שהאיש הוציא את עצמו מחוץ לחברה הישראלית. לא מחוץ לאזרחות, לא מחוץ לזכויות האזרח, לא מחוץ לחוק – מחוץ לחברה. יש ליצור אווירה שבה החברה תתייחס לאדם העושה מעשה כזה כאל מצורע, המוקע אל מחוץ למחנה.

ובכלל, השיטה של הצעות חוק בעקבות הכותרת של אתמול למען הכותרת של מחר, היא גישה קלוקלת, המוזילה את עבודת הכנסת. זו שיטה שנוהגים בה לרוב יושבי הספסלים האחוריים, הכמהים לבדל סיקור. בוודאי שהתנהלות כזו אינה ראויה למי שנושא בתפקיד הבכיר של יו"ר הקואליציה.

* אנטי ישראלי – "כולנו חגי אלעד" – זו כותרת פשקוויל המערכת של "הארץ" ערב שמחת תורה. חגי אלעד הוא המנוול שהופיע בפני מועצת הביטחון ותבע ממנה לפעול נגד מדינתו. זהו מעשה בוגדני שפל, והמעשה הזה זוכה להזדהות מוחלטת של "הארץ". "הארץ", שבמשך עשרות שנים היה עיתון ציוני, הפך לפוסט ציוני וכעת הוא התייצב כאנטי ישראלי.

* תמונת ראי - המעשה הבוגדני שעשה מנכ"ל "בצלם" אינו "השמאל" ואינו מייצג את "השמאל". למה הטענה דומה? לטענה שהמעשים של מטורפי נוער הגבעות מייצגים את "המתנחלים". בשני המקרים מדובר בעלילה. אגב, יש דמיון בין מעשהו של מנכ"ל "בצלם" לחלק מן המעשים של מטורפי הגבעות. מי שפוגעים בחיילי צה"ל, מיידים אבנים בחיילי צה"ל, תוקפים קציני צה"ל, חודרים לבסיס של צה"ל ועושים בו מעשי ונדליזם, הם בוגדים בדיוק כמו מנכ"ל "בצלם". ובשני המקרים, רוב ה"שמאל" ורוב ה"ימין" אינם נחלצים להוקיע ולגנות באופן חד משמעי, בלי "אבל" ובלי "מצד שני" ובלי מכבסות מילים, את המעשים ולנער חוצניהם מן העושים, ובכך יוצרים מעין לגיטימציה לפנאטים.

* לכבד את החוק - לעתים קרובות סונטים גדעון לוי וחבר מרעיו בבית המשפט העליון, על כך שהוא "הכשיר" את אקיבוש ואת מפעל ההתנחלות, שהוא "כלי שרת" של אקיבוש וכו'. כמובן שאלה קשקושים. בית המשפט העליון לא הכשיר את מפעל ההתנחלות, כיוון שאין זה מתפקידו להכשיר את מדיניות ההתיישבות, שהיא בסמכות הממשלה הנבחרת של ישראל.

אולם נכון שבית המשפט העליון דוחה שוב ושוב, כבר 50 שנה, את הניסיונות החוזרים ונשנים לקעקע את חוקיות ההתיישבות, בטענות סרק משפטפטניות, שאינן מחזיקות מים. ולכן, לשיטתם, צודקים גדעון לוי וחבר מרעיו בהתבכיינותם.

לעומת זאת טועים טעות חמורה אנשי ה"ימין" המציגים את בג"ץ כ"אויב ההתנחלות", כיוון שאין לכך שחר. בית המשפט התערב, בצדק, רק כאשר ההתיישבות נעשתה על אדמות פרטיות. אכן, זה תפקידו של בית המשפט, להגן על זכות הקניין של בעל האדמות, מפני הרשות. זה בדיוק המקרה עליו אמר בגין "יש שופטים בירושלים", כאשר בית המשפט העליון הורה להעתיק ממקומו את היישוב אלון מורה, שהוקם תחילה על אדמה פרטית (ועובדה, שאחרי שאותן אדמות נרכשו כחוק, הוקם בהם היישוב איתמר, ללא כל בעיה משפטית).

בית המשפט העליון הורה לפרק מבנים בעמונה, לא כיוון שהוא נגד ההתנחלות (הוא גם לא בעד ההתנחלויות. אין זה מעניינו), אלא כיוון שהן נבנו שלא כחוק על קרקע פרטית. אילו בית המשפט היה אוסר על התיישבות ביו"ש, לא היו בו היום כמעט חצי מיליון ישראלים. ולכן, יש לפרק את המבנים הבלתי חוקיים, ולדון בהקדם עם הממשלה על אתר חלופי, חוקי, על קרקע מדינה.

ובוודאי שיש להפסיק להלך אימים ולאיים על המדינה באלימות, חלילה, כלפי כוחות הביטחון שיבואו לאכוף את החוק. מוטב לא להגיע כלל למצב שבו יש צורך להפעיל לשם כך את כוחות הביטחון. על המתיישבים עצמם לכבד את פסק הדין, ולפעול על פיו.

* פיתוח תמורת פירוז - שר הביטחון אביגדור ליברמן אמר בראיון לעיתון הפלשתינאי "אל-קודס" שאם הפלשתינאים יפסיקו לחפור מנהרות, להתחמש ולירות לעבר ישראל, ישראל תשקיע ברצועה ותאפשר הקמת שדה תעופה. אני מסכים אתו. יתר על כן, אני בעד מו"מ עם ממשלת עזה (חמאס) על הסדר ביניים, של פירוז הרצועה, הפסקת הטרור ופיתוח רבתי.

אילו אחרי ההתנתקות, הפלשתינאים היו משקיעים בפיתוח אזרחי של הרצועה, ולא בהפיכתה לבסיס של טרור וטילים נגד אזרחי ישראל, כל העולם ובראש ובראשונה ישראל היו עומדים בתור כדי להפוך את רצועת עזה לגן עדן כלכלי. יתר על כן, אילו הם נהגו כך, רוב גדול בישראל היה תומך בהתנתקות דומה ממרבית יו"ש.

הבעיה היא שבכל נסיגה ישראלית – בהסכם (אוסלו) וללא הסכם (ההתנתקות), הפלשתינאים הפכו את השטח ממנו ישראל נסוגה לבסיס טרור.

למה? כי הם טרם השלימו עם זכות קיומה של ישראל.

* ושמחת בחגך והיית אך שמח – אני שמח לקרוא על עוד מנהרה ועוד מנהרה שקרסה ברצועת עזה על המחבלים שהיו בה, לגמרי לגמרי במקרה.

* מזעזע - מעבר לכאב הכבד על עצם אובדן חיי אדם - העובדה שמשרד הביטחון מעסיק נער בן 15 כעובד קבלן - מזעזעת (וככל הידוע לי - בלתי חוקית).

* ביזיון ושמו אורן חזן - אדם שבית המשפט קבע שצרך סמים קשים וניהל קזינו שהעניק שירותי סרסרות, הוא עדיין חבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, המפקחת על צה"ל וכוחות הביטחון.

* על התג כתוב: אוהבת ספר - יש לכם את ספרה החדש של הלית ישורון "איך עשית את זה"?

- רגע... אני אבדוק... איך אתה כותב אישורון? באל"ף?

* דו"ח רפואי - ובאשר לתוצאות התאונה, לכל המתעניינים. אני שמח לספר שאני חש בכאבים רק כשאני נושם.

            * ביד הלשון

מוצא חן – כשאנו רוצים לבטא חיבה, אהדה, שביעות רצון ממעשה, חפץ, אדם או תופעה, אנו אומרים שהנ"ל מוצא חן בעינינו.

צירוף המילים לקוח מפרשת השבוע שלנו, פרשת "בראשית", מן הפסוק האחרון, שהוא הקדימון לפרשה הבאה, פרשת נוח: "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'".

חן, פירושו יופי. בלשון המקרא הוא מתקשר גם לחסד ולרחמים, ובתפילה נאמר במפורש: "חן וחסד ורחמים".

ביטוי מקביל – נושא חן.

* "חדשות בן עזר"

הצגת תיאטרון "הבימה" בקריית ארבע, היא בשורה משמחת. וזה עצוב. עצוב, שהמובן מאליו הוא בשורה משמחת. עצוב שההתייחסות להופעת תיאטרון בקריית ארבע שונה מההתייחסות להופעה בראשון לציון, למשל. לא, איני מתעלם מן המחלוקת הציבורית על עצם ההתיישבות בקריית ארבע. זו מחלוקת לגיטימית וכל העמדות בה לגיטימיות. אלא שאין ואסור שיהיה קשר בין המחלוקת הזאת, לבין הופעת התיאטרון ביישוב ישראלי, בפני אזרחים ישראליים. לא כל שכן, כשמדובר בתיאטרון הלאומי.

מה עמדתו של כל שחקן, במאי ומנהל בתיאטרון "הבימה", על אודות ישיבתנו ביו"ש וקיומה של קריית ארבע? זו שאלה חשובה. היא חשובה כיוון שאותם שחקנים ומנהלים הם אזרחי ישראל, ועמדתו של כל אזרח בדמוקרטיה היא עמדה חשובה. אולם היא אינה רלוונטית כהוא זה לשאלת קיום ההצגה בקריית ארבע. עתידה של קריית ארבע תוכרע בהכרעה דמוקרטית, כאשר יקבעו גבולות הקבע של מדינת ישראל, בהסדר שלום או בלעדיו. אבל קריית ארבע היא יישוב קיים, ומובן מאליו שחרם על יישוב, בוודאי חרם של אמנים, הוא רעיון בלתי נסבל. ובעיקר – זהו רעיון אנטי תרבותי ואנטי אמנותי.

האינסטינקט של אמן הוא להתבטא, להפיץ את מעשה האמנות שלו, להשפיע באמצעותו, להגיע עמו לכל אדם ולקיים עמו דיאלוג. האמנות, גם האמנות הפוליטית, היא מעל הפוליטיקה, אין לה גבולות, היא חוצה עמים וחברות, ובוודאי שהיא חוצה מחנות וסיעות בתוך אותה חברה. האמנות היא אמצעי לדיאלוג ולגשר בין שונים, בין יריבים ואפילו בין אויבים. אמנים נוהגים להופיע בהתנדבות בבתי כלא, שכן הם רואים גם בעבריינים ובפושעים בני אדם, הראויים בתור שכאלה להיחשף לתרבות ולאמנות. זוהי גישה הומניסטית, שעליה מבוססות תרבות ואמנות.

האינסטינקט של כל אמן אמיתי, הוא הרצון והשאיפה להופיע בפני כל קהל. מובן מאליו, שכל אמן, תהיינה עמדותיו הפוליטיות אשר תהיינה, ירצה להופיע בקריית ארבע, כמו בכל מקום אחר. איך זה קורה, שאמנים פועלים נגד טבעם האמנותי, נגד יצר האמנות הפועם בהם, ומטיפים לחרם? איך קורה שאמנים מוכנים להפוך כלי שרת מגויס לפוליטיקה קיצונית, עד כדי כך שיהיו שותפים לרעיון אנטי תרבותי של חרם על קהל?

כנראה שעשרות שנות דה-הומניזציה כלפי המתנחלים עשו את שלהם. עשרות שנים שבהם המתנחלים אינם מוצגים כבני אדם אלא כמפלצות, גורמים לאמנים לא להתייחס אליהם כאל בני אדם, ולכן לא לרצות להופיע בפניהם. אותם אמנים הם קורבנות השנאה התהומית אותם הם עצמם הפיצו במשך שנים; שנאה שעיוורה את עיניהם, אטמה את אוזניהם, סירסה את מהותם התרבותית וניוונה את יצרם האמנותי. תרבות ושנאה הם תרתי דסתרי. הופעת "הבימה" בקריית ארבע היא ניצחון התרבות והאמנות על השנאה.

* "ישראל היום"

* והעולם שותק – כל העולם הזדעזע כשדאעש החריב שכיות חמדה ארכיאולוגיות בתדמור, וכשטליבאן עשה זאת באפגניסטן. אולם כאשר הארגון המקביל להם, הוואקפ, עשה אותו פשע ברברי נגד התרבות, בהחריבו באופן שיטתי את שרידי בית המקדש בהר הבית – העולם שותק. אילו אונסק"ו היה באמת ארגון לחינוך ולתרבות, הוא היה פועל נגד הפשע. אולם הוא לא השמיע אפילו גיהוקון של הסתייגות.

וח"כ אחמד טיבי, במופע האימים הביריוני שלו בערוץ 2, אמר על הפשע הברברי הזה שהוא הדבר הטוב ביותר שנעשה ב"אל אקצא" (כפי שהוא מכנה בחוצפתו ובבורותו את הר הבית. לא, הוא לא מתכוון למסגד, אלא להר).

* פעולה יפה – הצעדה וההפגנה של "נשים עושות שלום" היא פעולה יפה, לדעתי. מדוע אני מגדיר פעולה שנועדה לקדם דרך פוליטית שאני מתנגד לה, כ"פעולה יפה"? הרי, בעיניי, אותן נשים עיוורות למציאות, אינן מציעות שום פתרון ריאלי והחצים שלהן מכוונים ליעד הלא נכון. אז מה יפה בזה?

מה שיפה בזה, זו יופיה של הדמוקרטיה. יופיו של מאבק דמוקרטי. היופי בכך שאזרחים שאכפת להם פועלים לקידום השקפת עולמם, במאבק דמוקרטי, מכובד, על פי חוק; פועלים להשפיע על דעת הקהל ועל מקבלי ההחלטות.

פעולתן של "נשים עושות שלום" היא היפוכו המוחלט של המעשה הבוגדני האנטי דמוקרטי והמכוער של המנוול מ"בצלם". הוא לא פעל להשפיע על דעת הקהל בישראל, תוך שימוש בכלים הדמוקרטיים שעומדים לרשותו. הוא הלך למועצת הביטחון ודרש ממנה לפעול נגד ישראל ולכפות עליה בכוח את דרכו, בניגוד להכרעות הדמוקרטיות שלה, אותן הוא מסרב לקבל.

סביר להניח שרבות מן המפגינות שותפות לדעותיו של המנוול. אולי חלקן אף תומכות במעשהו הנלוז. אך הפעולה הדמוקרטית שלהן הפוכה במהותה מהפעולה האנטי דמוקרטית שלו.

* אנסה להסביר לאט – נוסח המודעה השבועית של "גוש שלום" ב"הארץ" (בספרו האוטוביוגרפי "אופטימי" סיפר אורי אבנרי, מנהיג "גוש שלום", שהמודעה השבועית היא מתנה של שוקן, כמעט בחינם): " 'מדוע הלך מנכ"ל בצלם לניו יורק לדבר באו"ם במקום כאן בישראל?' כך התלונן ראש הממשלה – אותו ראש הממשלה שהתעקש בתוקף לנסוע לוושינגטון ולנאום בקונגרס".

הם מיתממים או שהם באמת לא מבינים? הנה, אנסה להסביר לאט. נתניהו הוא ראש ממשלת ישראל. הוא נבחר בידי הציבור הישראלי בבחירות דמוקרטיות וקיבל ממנו מנדט להוביל את מדיניות ישראל. זה תפקידו, זאת משימתו, זאת אחריותו. אפשר להתווכח על מדיניותו. אפשר לחלוק על צדקת הנאום בקונגרס. אך זה תפקידו.

איך אפשר להשוות זאת לאזרח פרטי, שדעתו הפוליטית הפוכה להכרעת הבוחר, ההולך למועצת הביטחון של האו"ם ומפציר בה לפעול באמצעים מעשיים נגד מדינתו?

למה הדבר דומה? ממשלת ישראל מוסמכת להטיל על צה"ל לבצע פעולה צבאית. אזרח, שבטוח שצריך לצאת לפעולה צבאית, אינו מוסמך לארגן יחידה צבאית ועל דעת עצמו להוציא אותה לקרב (וכדי שההשוואה תהיה מדויקת, ראוי לציין שמדובר בפעולה צבאית נגד כוחותינו).

מודעה הזויה, של אנשים הזויים בעיתון הזוי.  

* אידיוטיזם שימושי – הספין המגוחך של ח"כ ביטן על פיו הוא "ישקול לבטל את אזרחותו של מנכ"ל 'בצלם' ", נועד לפאר את עצמו, אך בפועל הוא רק משחק לידי המנוול, ומסייע לו להציג את עצמו בעולם כקדוש מעונה, הנרדף בידי המדינה השנואה עליו כל כך.

* תפיסת הממלכתיות – כאשר ח"כ ביטן, נער השליחויות של נתניהו, אומר שביטול תאגיד השידור הציבורי יחסוך מיליארדי ₪, הוא מתכוון שביטול תאגיד השידור הציבורי יעלה מיליארדי ₪.

כאשר ח"כ ביטן, נער השליחויות של נתניהו, קורא לשר ארדן להתייצב לצד הימין ולא לצד "חבריו בתקשורת", הוא מתכוון שעל השר ארדן להיות לא ממלכתי, ולהעדיף אינטרס פוליטי כיתתי צר על האינטרס הציבורי.

* תפיסת המנהיגות – כאשר שטייניץ אומר שיעלון וגנץ אחראים למנהרות, פירוש הוא שנתניהו זורק את האחריות על יעלון וגנץ. כן, כן, זאת תפיסת האחריות שלו. זאת תפיסת המנהיגות שלו. זה חדש?

* לאומית ליברלית - במלאת 50 שנה לביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל, הוציא מרכז מורשת מנחם בגין חוברת, המתעדת את המאבק שניהלה תנועת החירות בהנהגתו של בגין נגד הממשל, בשם הדמוקרטיה, הליברליזם ושוויון הזכויות. חשוב מאוד שמרכז, שנועד להנחיל את מורשת בגין, מוציא פרסום כזה, המציג את דרכה המסורתית של חירות, כתנועה לאומית ליברלית, ולנוכח הרוח הרעה הנושבת בליכוד של היום. רובי ריבלין, בני בגין וגילה גמליאל הם המוהיקנים האחרונים, היום, של מורשת זו.

* הדמוקרטיה על פי טראמפ - תמצית הדמוקרטיה נוסח טראמפ: "אכבד את תוצאות הבחירות - אם אנצח".

* גיבורו של רוגל אלפר – לפני חודשים אחדים כתב רוגל אלפר "ביקורת טלוויזיה" בעקבות ראיון עם איתמר בן גביר. היה זה מאמר הלל ושבח לבן גביר. היה איזה משפט עד כמה הוא רחוק ממנו, כמובן, אך כל המאמר היה הערצה למהפכן, שובר המוסכמות, הרדיקלי. הוא ראה בו את הדמות שהוא מנסה לראות בעצמו – מי שמצליח להיכנס לחדר ולחרבן בו ולהשתין לכל עבר, לשבור ולנתץ את המהוגנות הבורגנית של החברה הישראלית והציונות.

ביום שישי הוא כתב "ביקורת טלוויזיה" בעקבות העימות בין טראמפ וקלינטון. היה לו איזה משפט על כך שטראמפ אינו כשיר לנשיאות כי נשיא צריך למשול, אם כי מבחינתו זו כנראה מחמאה, כי ממשל הוא דבר שלילי. מעבר לכך, המאמר מעריץ את טראמפ.

"הוא האיש שחרבן באמצע החדר, ואז גם עשה ביד והשפריץ לכל עבר. כבר עשרות שנים מרגיש העם שוושינגטון דופקת אותו. בא טראמפ ובחוש שישי התניע תנועת מהפכה עממית... הרגע המפעים שבו סירב טראמפ להכריז שיכיר בתוצאות הבחירות אם יפסיד (מי שראה לעולם לא ישכח, זה מסוג הרגעים הגאוניים שטראמפ מאלתר בטבעיות) מעיד על מחויבותו למהפכה. הוא מנוע מלהכיר בתוצאות הבחירות. הכרה בתוצאות כמוה כבגידה במהפכה. תומכי טראמפ לא מכירים בשיטה. הם רק רוצים להשתמש בה כדי לחרב אותה. למישהו יש ספק שהמהפכה הזו לא תיגמר בהפסד של טראמפ? ההפסד שלו יהיה רק ההתחלה.

טראמפ שינה את הפוליטיקה האמריקאית. שינוי עמוק. יותר מכל מועמד לפניו. גם יותר מכל נשיא".

... כל כך לא מפתיע.

* מלחמת בני חושך בבני חושך – החדשות הטובות: מוסול תשוחרר, כנראה, מידי דאעש. החדשות הרעות: מי שישתלט על מוסול, קרוב לוודאי, יהיו שליחי איראן. מה גרוע יותר? כלל לא ברור. דבר אחד בטוח – במלחמת בני חושך בבני חושך זו, יהרגו, ייפצעו וייאבדו את בתיהם המוני אנשים.

* הרצח הכפול – החודש, ב-6 באוקטובר, מלאו 35 שנה לרצח הכפול. הרצח הכפול הוא הרצח של נשיא מצרים סאדאת ושל השלום בין ישראל ומצרים. את סאדאת רצחו מחבלים מארגון "הג'יהאד המצרי". את השלום רצח סגנו של סאדאת ויורשו, חוסני מובארק.

מובארק לא ביטל פורמלית את הסכם השלום, אך הוא רוקן אותו מתוכן. מציאות השלום בתקופתו, הייתה רחוקה ת"ק פרסה מרוח חוזה השלום, שתמורתו ישראל נסוגה מכל סיני ועקרה את כל יישוביה.

הביטוי הסמלי לכך הוא הביקורים בישראל. במשך פחות מארבע השנים טרם רציחתו, ביקר הנשיא סאדאת בישראל 5 פעמים. במשך 30 שנות שלטונו לא ביקר מובארק בישראל אף לא פעם אחת (למעט קפיצונת להלוויית רבין, שכנראה מבחינה בינלאומית לא יכול להרשות לעצמו להיעדר ממנה).

הסכם השלום בין ישראל ומצרים אמור היה ליצור בין המדינות יחסי ידידות ברוח השלום בין מדינות אירופה. בין המדינות נחתמו עשרות הסכמי נורמליזציה בכל תחומי החיים. את כולן הפר מובארק ברגל גסה, והפך את הנורמליזציה למילה גסה.

תחת הססמה "שלום קר" הפך מובארק שלום חם למלחמה קרה. מצרים הייתה המובילה בכל צעד מדיני אנטי ישראלי, והיא הובילה אף את ועידת דרבן – הוועידה הגזענית והאנטישמית שפתחה את מהלך הדה-לגיטימציה לישראל, במטרה למוטט אותה על פי מודל דרום אפריקה.

ההסתה האנטי ישראלית והאנטישמית בתקשורת המצרית, שכולה נשלטה בידי מובארק, ובמערכת החינוך המצרית, הייתה איומה ונוראה.

אפילו היחסים הדיפלומטיים, הפכו בני ערובה בידיו. תקופות ארוכות במהלך השנים, לא היה שגריר מצרי בישראל, תוך הפרה בוטה של ההסכם, בכל פעם בשל תירוץ אחר.

הדבר היחיד שנשמר, ואין לזלזל בו כמובן, הוא הנספח הצבאי של ההסכם. הוא נשמר בשל ההרתעה של צה"ל, וההבנה שעל הפרתו ישראל לא תשתוק, ותגובתה תסכן את שלטונו. הוא נשמר גם, כיוון שמובארק הבין שהפרתו תשים קץ לסיוע הכלכלי המאסיבי של ארה"ב למצרים.

ובכלל, שלטון מובארק התאפיין בדה-סאדאתיזציה בכל תחומי החיים. מכל הרפורמות המהפכניות שסאדאת חולל או החל לחולל, לא נותר דבר. מובארק עסק בכל שלושים שנות שלטונו רק בהישרדות, באמצעות השלטת דיקטטורה קשה על מדינתו.

הדבר הטוב היחיד שניתן לומר לזכותו, הוא שלעומת "האחים המוסלמים" שעלו לשלטון אחרי המהפכה, הוא חיובי.

אני מתרשם שא-סיסי חותר להיות סאדאת, אם כי הוא לא ממש מעז להתרחק ממורשת מובארק, לפחות במישור הגלוי.

* אירופה החדשה – מתוך הרצאה של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין במכללה לביטחון לאומי, ב-8 ביולי 1993, לפני 23 שנים. המסמך סווג כ"סודי". בהתייחסו לסכנה האיראני וסכנת הקשר בין איראן לאסלאם הפונדמנטליסטי מחוץ לאיראן, אמר רבין: "... לא אגיד את זה בפומבי. אינני יודע איזה תשתיות יש באירופה [הכוונה לתשתיות טרור אסלאמי א.ה.]. הייתי באירופה. אירופה מוצפת היום מוסלמים, שבאו ממדינות ערב, העובדים הזרים. ראש ממשלת הולנד אמר לי, תראה: לפני 8 שנים היה לנו מסגד אחד בהולנד. היום יש 300. אנחנו רואים מה קורה. איך האסלאם הזה עובד. קודם כל המוקד הוא המסגד, האימאם. הוא המטיף להם פירוש קיצוני ביותר של האסלאם. סביב המסגד בונים בית ספר, גן ילדים, מרפאה, עושים עבודה סוציאלית. תראו מה קורה, איך החמאס עובד בשטחים. בדיוק אותו הדבר. איך התנועה האסלאמית עובדת באום אל פחם, ברהט. כך הם עובדים. זו שיטה". לפני 23 שנים!

* אני לא רופא – לפני חודשים אחדים קיבלתי מייל מאחת המכללות, ובה תשובה שקיבלו את הצעתי להרצאה בכנס מדעי, על מחקר שעשיתי. המכתב מוען "לכבוד ד"ר אורי הייטנר". מיד מיהרתי לתקן את טעותם, ולהבהיר שאיני דוקטור. הם הודיעו שרשמו לפניהם ויתקנו. חלפו שבועות אחדים, ונשלחה לי הזמנה לאירוע. ובתכנית אני מוצג כ"ד"ר אורי הייטנר". שבתי והזכרתי להם שזאת טעות, וניהלנו תכתובת שבה הם הבהירו שזאת בסך הכל טיוטה, והדבר יתוקן. אך כשיצא הפרסום, שוב הופעתי בו כ"ד"ר אורי הייטנר". הפעם זה היה מביך במיוחד, כי זה כבר היה פומבי, והתחלתי לקבל ברכות, שאיני ראוי להן. שוב פניתי אליהם, הפעם כבר באמת בכעס, והזכרתי להם את התכתובת הקודמת. הם השיבו לי שכבר היה מאוחר לתקן, אך הדבר תוקן בחוברת התקצירים.

האמת? זה ממש מביך.

* ... ואני חי ובועט – ביום רביעי בסביבות 19:15 הייתה לי תאונת דרכים, בכביש 6, בין שתי המנהרות מדרום למחלף עין תות. תאונת שרשרת. כרית האוויר פעלה היטב. אני בסדר גמור - קצת מכות יבשות, קצת שריטות, לא משהו שיפריע לתפקודי. הרכב, לעומת זאת, אללה ירחמו. גם בשתי המכוניות האחרות אין נפגעים. כהרגלי, במצבים בעייתיים, הייתי רגוע וקר רוח לחלוטין. רק חבל שהפסדתי למחרת את פסטיבל "הקהל".

            * ביד הלשון

כפר גלעדי – בשמחת תורה ימלאו מאה שנים להקמת קיבוץ כפר גלעדי, באצבע הגליל. כפר גלעדי הוא מופת של משימתיות ואקטיביזם ציוני, בהתיישבות, בביטחון ובעליה. הקיבוץ הוקם בידי ארגון "השומר" ומיום הקמתו התאפיין כיישוב ביטחוניסטי מאוד, מעוז ביטחון של "השומר", "ההגנה" וצה"ל. בין בניו 27 טייסי קרב בחיל האוויר וגם האחרים שירתו ביחידות הטובות ביותר בצה"ל. לצד מטולה ותל-חי, כפר גלעדי עיצב את גבולה הצפוני של המדינה ואת הכללת אצבע הגליל בתוכה (למרות שפוסט היסטוריונים מנסים להכחיש את האמת הזאת) וסייע בהקמת יישובים רבים בגליל העליון. הקיבוץ נרתם להעפלה הבלתי לגאלית והעלה אלפי יהודים בהעפלה ברגל מסוריה, או ממדינות ערביות אחרות דרך סוריה.

שמו הראשון של הקיבוץ היה "בר גיורא", על שם ארגון הביטחון החשאי שממנו צמח "השומר". שנתיים לאחר הקמתו, הסב הקיבוץ את שמו לכפר גלעדי, כדי להנציח את זכרו של ישראל גלעדי, איש העליה השניה, ממייסדי "השומר" והקיבוץ ומנהיגו הבלתי מעורער של הקיבוץ, שנפטר בגיל 32.

שמו המקורי של גלעדי היה ישראל בוטרברוט, אך הוא עיבר אותו לגלעדי; שם המציין את תפיסת ארץ ישראל של חלוצי העליות הראשונות, שראו בגלעד שבעבר הירדן המזרחי (היום בירדן) חלק אינטגרלי מארץ ישראל. 

* "חדשות בן עזר"