הבלוג של אורי הייטנר

"גם בעוד אלף שנים לא תמצא ישראל פלשתינאי שיסכים לקבל את תנאיו של נתניהו" – כך, בגסות ובברוטליות, דחו הפלשתינאים את ידו של ראש ממשלת ישראל שהושטה אליהם לשלום. כך, כהרגלם, החמיצו הזדמנות נוספת לשלום ולהקמת מדינה פלשתינאית.

מה בנאומו של נתניהו גרם להם לתגובה קיצונית וחריפה כל כך? אמירתו שהגבולות בין שתי המדינות יקבעו במו"מ על הסדר הקבע ודרישתו לגבולות בני הגנה? הרי הם יודעים שרוב העולם תומך בעמדתם בנוגע לגבולות והרי גם באוסלו סוכם שהנושא יידון בהסדר הקבע. דרישתו לפירוז המדינה הפלשתינאית? הרי הם תמיד צפצפו על הסכמים שחתמו בנושא זה ומן הסתם יצפצפו שוב אם יחתמו שוב (הרי כשערפאת הגיע לא"י הוא הבריח נשק במסוקו, תוך הפרה בוטה של הסכם אוסלו עליו חתם).

מה שגרם להם לדחיה מוחלטת של דברי נתניהו, היה דרישתו החד משמעית מהם להכיר במדינת ישראל. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ותנאי בסיסי לשלום הוא הכרה בצד השני. נתניהו העמיד בפני הפלשתינאים והערבים תנאי בסיסי – ישראל מוכנה לוויתורים כדי לסיים את הסכסוך. כדי לסיים את הסכסוך, יש להסיר את הגורם לסכסוך, המוקד לסכסוך והסיבה להתמשכותו. הסכסוך הישראלי ערבי בכלל, והישראלי פלשתינאי בפרט, נובע מסיבה אחת – סירובם של הערבים לקבל את זכות קיומה של מדינה יהודית בא"י. בתגובתם לנאומו של נתניהו, הוכיחו הפלשתינאים שוב את דבקותם בסכסוך – הם אינם מוכנים לקבל את זכות קיומה של ישראל. לכן הם מתעקשים על טענת "זכות" השיבה, שנועדה לקעקע מן היסוד את קיומה של מדינת הלאום היהודית.

בנאומו, העביר נתניהו שני כדורים לשני מגרשים. למגרש הפלשתינאי הוא העביר הצעה הוגנת לשלום, בתנאים המאפשרים תמיכה רחבה בציבור הישראלי. את הכדור השני הוא העביר למגרש השמאל הישראלי. נתניהו, מנהיג הימין הלאומי בישראל ויתר בנאומו על חזון א"י השלמה, ואימץ את העיקרון של חלוקת הארץ – לא מתוך ויתור על זכותנו על הארץ, אלא מתוך הרצון שלא לשלוט על הפלשתינאים ולהבטיח את צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה. הוויכוח על שלמות הארץ וחלוקתה פילג את הציבור והמערכת הפוליטית בארבעים השנים האחרונות. חרף העובדה שהפלשתינאים דחו כל הצעה ישראלית, כולל ההצעות מרחיקות הלכת והבלתי סבירות של ברק, אולמרט ולבני, העימות הפנימי נמשך. בנאומו, בנה נתניהו את המסד להסכמה לאומית רחבה, לאחדות לאומית. הוא אימץ את רעיון חלוקת הארץ והקמת מדינה פלשתינאית, אך העמיד תנאי יסוד חיוניים, ובראשם התביעה להכרה בזכות קיומה של מדינת הלאום היהודי ובצרכי הביטחון של ישראל. נתניהו העביר למגרשו של השמאל הישראלי את כדור האחדות הלאומית. האם השמאל הישראלי ידע להתעלות ולשתף פעולה בבניית הסכמה לאומית רחבה? או אולי גם לכך יהיה עלינו להמתין עוד אלף שנים?

דבר אחד חסר בנאומו של נתניהו. הוא היה מיטיב לעשות, אילו נהג כיצחק רבין, שבנאומו האחרון טרם הירצחו, בו הציג את מתווה הסדר הקבע, הציג קווים אדומים ובהם אחדות ירושלים, שמירה על גושי ההתיישבות ועל בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג". חבל שנתניהו לא חזר על דברים אלה (למעט אחדות ירושלים). ואף על פי כן, דבריו של נתניהו הם בסיס להסכמה לאומית.

"ישראל היום" *

אני מאמין בהידברות בין חילונים ודתיים על דמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. איני דוגל בגישה של "חיה ותן לחיות" (אני תומך בה במה שנוגע לד' אמות של אדם), אלא בגישה של בניה בצוותא של הפרהסיה הציבורית, תוך ניסיון לעצב פרהסיה יהודית (יהודית – לא דתית) שיש בה מקום והשפעה לזרמים השונים בעם.

בהידברות כזו, יהיה לירושלים צביון שונה מאשר לערים אחרות – יותר מסורתי, יותר שמרני, פחות חילוני. זה ההרכב הדמוגרפי של העיר וזו דמותה כסמל. ירושלים אינה תל-אביב ואינה צריכה להיות תל אביב.

ודווקא מתוך נקודת מוצא זו, אני שולל מכל וכל את הכניעה המחפירה של ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים, שלאחר שבת אחת סוערת סגר מחדש את חניון ספרא בשבתות, כדי... לאפשר הידברות, כביכול. אין דבר הפוגע יותר ברעיון ההידברות מכניעה כזו.

פתיחת חניון ספרא בשבתות נתנה מענה הולם לצרכיהם של המבקרים הרבים בירושלים בשבתות. המענה הזה הוא פרי של פשרה והידברות בין חילונים, דתיים וחרדים.

כשותף להידברויות בין חילונים ודתיים, וכמי שבקיא בנושא, אני יכול להעיד שכל קבוצה שדנה מתוך רצון טוב בעיצוב פני השבת בישראל, הגיעה לאותה מסקנה – לא מסחר בשבת, כן תרבות ובילוי בשבת.

חניון ספרא לא נפתח כעסק, אין גובים בו כסף בשבת, אפילו החשמל לא הודלק בו. הוא בסך הכל הושאר פתוח, כדי לתת מענה למבקרים הרבים בירושלים בשבת, שלא יאלצו לחנות על המדרכות ולסתום סמטאות. זו דוגמה לפתרון פרגמטי, הוגן ונבון, פתרון של הידברות.

ואכן, זה פתרון שהושג בהידברות, שכללה גם את החרדים בעיריה. מה שקרה בשבת שעברה, הוא שהעדה החרדית, נטורי קרתא, הגורמים הקיצוניים ביותר, שונאי ישראל שבין השאר גם מחרימים את העיריה, לא קיבלו את הפשרה ויצאו נגדה למלחמה. והחרדים האחרים יישרו קו. אחרי שהגיע לפשרה הוגנת, נכנע ברקת לקיצונים האנטי ציונים. זו כניעה מחפירה.

הכניעה הזו מחפירה שבעתיים, לנוכח האלימות הברוטלית, הפיסית והמילולית, של המתפרעים החרדים – המכות, פציעת השוטרים, השלכת טיטולים צואים על השוטרים, הפריצה למשרדי העיריה, גידוף השוטרים בקריאות "נאצים". בכל פעם אני נדהם מחדש מאוזלת ידה של המשטרה מול פורעים. למה תמיד הפצועים הם מן הצד של המשטרה ולא מן הצד של הפורעים? למה אירוע כזה אינו מסתיים עם מאות עצורים, כשעצמותיהן של כמה ידיים שיידו טיטולים צואים – שבורות? לא זו בלבד שיד רכה כל כך ננקטה כלפי המתפרעים – בסופו של דבר הם גם השיגו את מבוקשם, הורידו את ראש העיר הנבחר על הברכיים  והכניעו את הרוב הגדול של תושבי ירושלים, חילונים ודתיים.

הגיע הזמן שהציבור החילוני והדתי לאומי בירושלים יתאחד כדי להגן על ירושלים מפני עוכרי ישראל הללו. נטורי קרתא [שומרי העיר]?! מחריבי קרתא!

* הפורטל לצדק חברתי bsh, "חדשות בן עזר"

בנאומו באוניברסיטת בר אילן, כרת בנימין נתניהו גט כריתות לחזון ארץ ישראל השלמה. נתניהו הזכיר, ובצדק הזכיר, את זכותו הנצחית של העם היהודי על ארץ ישראל. לא היה בדבריו ויתור על הזכות. אולם מתוך הכרה במציאות הדמוגרפית ביהודה ושומרון, מתוך רצון שלא לשלוט על הפלשתינאים ולהכיל אותם במדינת ישראל כאזרחים, הוא הכיר בכורח לוותר על שטחים ולאפשר מדינה פלשתינאית עצמאית.

המסר הזה חשוב, אך לא פחות חשוב ממנו המסר התובע הכרה בזכותו של העם היהודי לקיים מדינת לאום בארץ ישראל. צדק נתניהו בהציגו את העובדות אודות הסכסוך הישראלי ערבי – ההיסטוריה שלו וההווה שלו. הסכסוך נובע מסירובם של הערבים בכלל והפלשתינאים בפרט לקבל את זכות קיומה של מדינה יהודית בא"י. בטרם ישנו הפלשתינאים את דרכם, סוף הסכסוך אינו בפתח, ללא קשר לוויתורים הישראליים. בצדק הבהיר נתניהו את המשמעות המעשית של הכרה בזכות קיומה של מדינת הלאום היהודי – ויתור על טענת "זכות" השיבה.

ביום שבו הפלשתינאים וערבים יכירו במדינה היהודית ויסוגו מתביעת השיבה, תפתח הדרך לשלום ולהקמת מדינה פלשתינאית. טוב עשה נתניהו, בהבהירו שהגבול בין המדינות יקבע במו"מ ושישראל תעמוד על גבולות בני הגנה, ולא קיבל את התכתיב לנסיגה לקווי 4.6.67. עדיף היה בעיניי, אילו נהג כיצחק רבין, שבנאומו האחרון טרם הירצחו, בו הציג את מתווה הסדר הקבע, הציג קווים אדומים ובהם אחדות ירושלים, שמירה על גושי ההתיישבות ועל בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג". חבל שנתניהו לא חזר על דברים אלה. ואף על פי כן, דבריו של נתניהו הם בסיס להסכמה לאומית.

קונסנזוס לאומי לא יכול להתבסס על חזון ארץ ישראל השלמה. נתניהו, מנהיג הימין הלאומי, ויתר עליו והלך כברת דרך ארוכה לקראת עמדת השמאל. מן הראוי שרובו המכריע של העם ושל המערכת הפוליטית תתייצב מאחוריו. 

כל עוד הפלשתינאים אינם מכירים בזכות למדינת לאום יהודית בא"י, כל עוד הפלשתינאים אינם מוותרים על טענת "זכות" השיבה, יהיה זה אבסורד אם בתוכנו ימשך פילוג פנימי, כאשר מנהיג הליכוד מציע מדינה פלשתינאית.

נתניהו העביר בדבריו שני כדורים לשני מגרשים. הוא העביר את הכדור למגרש הפלשתינאי – האם הם יקבלו לראשונה את נוסחת שתי מדינות לשני עמים; שתי מדינות לאום, ובכך יפתחו את הפתח לשלום. את הכדור השני העביר למגרש של "קדימה" ושל השמאל הציוני – האם יהיו שותפים לעיצוב הקונסנזוס הלאומי, או יעדיפו לנהוג כאופוזיציה לשם אופוזיציה; אופוזיציה בלתי אחראית.

"אומדיה", "חדשות בן עזר", "על הצפון" *