הבלוג של אורי הייטנר

הצעה לנאום המדיני של נתניהו

"ישראל מודה לנשיא אובמה, נשיאה של ידידתנו ובת בריתנו ארצות הברית, על רצונו להביא לשלום ולסיום הסכסוך בין ישראל לשכנותיה ומברכת אותו על כך". במילים אלה, ראוי שיפתח נתניהו את נאומו המדיני באוניברסיטת בר אילן. "כמדינה שוחרת שלום מיום הקמתה, ממשיכה ישראל להושיט יד לשלום לשכנותיה, ותשתף פעולה עם כל ניסיון כן ואמיתי לשים קץ לסכסוך.

כדי לסיים את הסכסוך, יש לסלק, בראש ובראשונה, את הגורם לסכסוך. הגורם לסכסוך הוא התעקשותם של הערבים לראות ביהודים ובמדינת ישראל נטע זר במזה"ת, וסירובם לקבל את זכות קיומה של מדינת העם היהודי הריבונית. הערבים לחמו בציונות מראשיתה, בטרור ובאלימות. הם דחו כל פשרה. תגובתם להחלטת החלוקה של האו"ם היתה התקפה על היישוב היהודי, שלוש שנים אחרי השואה, במטרה להשמידו. ביום הקמת המדינה פלשו אליה צבאות ערב במטרה למנוע את הקמתה ולהטביע את היישוב היהודי בדם. מדינת ישראל ניצחה והיתה לעובדה, אולם שכנותיה לא הכירו בה. כאשר ישבה ישראל בקווי 49' המכונים היום קווי 67', לא השלימו הערבים עם קיומה, והתוקפנות שהפעילו כלפיה לא פסקה אפילו ליום אחד. זה הרקע לפרוץ מלחמת ששת הימים, מלחמת מגן במלוא מובן המילה.

במלחמת המגן שחררה מדינת ישראל שטחי מולדת, שזכותה ליישב אותם ולהחיל עליה את ריבונותה אינה ניתנת לערעור. עם זאת, ממשלות ישראל לדורותיהם הביעו נכונות לפשרות מרחיקות לכת – פשרה טריטוריאלית, פשרה פונקציונלית, אוטונומיה ואף נסיגה מלאה. כל ההצעות נדחו על הסף. הפלשתינאים לא קיבלו את ההצעות מרחיקות הלכת של ברק בקמפ-דיוויד ולא את הצעותיו הנדיבות של אולמרט, אף שהללו דיברו למעשה על נסיגה מלאה וחלוקת ירושלים. ישראל נסוגה משטחים רבים ביהודה ושומרון בהסכם – אחרי אוסלו, וללא הסכם – בהתנתקות. כל שטח ממנו נסוגה, היווה בסיס לתוקפנות וטרור נגדה.

כל עוד לא יקבלו הערבים בכלל, והפלשתינאים בפרט, את זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית בארץ ישראל, לא יכון שלום, גם אם ישראל תרחיק לכת בוויתוריה. לכן, כדי לקדם את השלום, יש לתבוע מהם הכרה זו. את ההכרה הזו יש לגבות במעשה מדיני – ויתור סופי ומוחלט על טענת "זכות השיבה".

ישראל, מצדה, מכירה בזכותם של הפלשתינאים להגדרה עצמית במדינה עצמאית, או לחלופין בקונפדרציה עם ירדן. ברגע שהם יעמדו בתנאי הסף אותם הזכרתי, ניתן יהיה לחלק את הארץ בין שני העמים.

זוהי פשרה קשה וכואבת. ישראל אינה מוותרת על זכותה על הארץ ודוחה בתוקף כל פקפוק בלגיטימיות מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון. אולם כדי להבטיח את צביונה היהודי וכדי להביא לשלום בינה לבין הפלשתינאים, מוכנה ישראל לוותר על שטחים בא"י.

ישראל לא תוותר על זכותה לביטחון לאומי ועל זכותה לגבולות בני הגנה ולא תקבל את התכתיב הדורש ממנה לעקור את כל יישוביה. אני הייתי ראש האופוזיציה ליצחק רבין וניהלתי מאבק חריף וקשה נגד דרכו. היום, אני מאמץ את מורשתו. ממשלת ישראל מאמצת את מתווה הסדר הקבע של יצחק רבין, כפי שהציג אותו בנאומו האחרון בכנסת ערב הרצחו:

'גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון'.

על בסיס עקרונות אלה, מוכנה ישראל לקבל את העיקרון "שתי מדינות לשני עמים". אני משוכנע שרוב הציבור בישראל יתאחד סביב מורשת רבין. מגוש קטיף ישראל נסוגה, בניגוד לדרכו של רבין, ואת הנעשה אין להשיב. אך את שאר המתווה ישראל מאמצת כמדיניותה הרשמית.

ברגע בו יקבלו הפלשתינאים את זכות קיומה של המדינה היהודית ויוותרו על טענת השיבה, ניתן יהיה להגיע לשלום המיוחל, על בסיס מתווה רבין".

"ישראל היום" *

התרבות התקשורתית הישראלית מיקדה את ההתעניינות הציבורית בפרשת בנק הפועלים בעימות האישי בין נגיד בנק ישראל פישר לבין הבעלים של הבנק שרי אריסון והיו"ר דן דנקנר. מי ינצח? מי חזק יותר?

אולם העימות האמיתי לא היה בין אישים אלא בין שתי תפיסות – נגיד הבנק ייצג את התפיסה לפיה יש אינטרס ציבורי לגיטימי; יש לציבור אינטרס בעסקים הגדולים ובוודאי באלה שבהם מושקע כספו. אריסון ודנקנר ייצגו תפיסה, לפיה האינטרס הציבורי אינו לגיטימי, כיוון שמדובר בבנק פרטי וזכותם של בעליו לעשות בו ככל העולה על רוחם, בשם הכלכלה החופשית, הקניין הפרטי והכלכלה הנכונה.

הגישה שאותה מייצגים אריסון ודנקנר היתה הבון טון במרבית מדינות העולם המערבי בשלושים השנים האחרונות, והמדינה שהרחיקה לכת יותר מכל היא ישראל. גישה המייצגת את האינטרס הציבורי, החותרת לרגולציה ולמעורבות כלשהי של המדינה במשק היתה מחוץ לתחום, מחוץ לשיח הציבורי; היתה זו גישה נלעגת, שהוצגה כמיושנת, כלא מעודכנת.

והנה, קרה מה שלא יכול היה בשום אופן לקרות לפני שנה – האינטרס הציבורי גבר על האינטרס הפרטי של ההון הגדול. האינטרס הציבורי ניצח בקרב, אך המערכה לא נגמרה. ובכל זאת, יש מקום לאופטימיות, שמדובר בדרך חדשה. עוד לא ברור מהי הדרך, אבל המערב כולו – ארה"ב, אירופה ומסתבר שגם ישראל, אינן דבקות בדרך שהעניקה, בשם הכלכלה החופשית, חופש מוחלט לקבוצה מצומצמת של משפחות הון לעשות בכלכלה כל שיעלה על רוחן, בהיותן אדוני הארץ. לא עוד.

אין זה עימות בין סוציאליזם וקפיטליזם. אי אפשר לחשוד בסטנלי פישר בסוציאליזם, רחמנא לצלן. זהו מאבק בין גישה המעניקה לציבור, לחברה, למדינה מקום לשמור על אינטרס הכלל, שהוא גם האינטרס הפרטי של הרוב הגדול של האזרחים, לבין גישה השוללת את המקום הזה, כי העולם שייך רק למצליחנים.

המאבק נגד הקפיטליזם החזירי, אינו מאבק נגד הכלכלה החופשית אלא נגד החזירות. במאבק כזה, יש מקום לשיתוף פעולה בין הסוציאל-דמוקרטיה לבין הקפיטליזם הנאור, בחתירה לדמוקרטיזציה של הכלכלה ובלגיטימציה לגישה לפיה יש למדינה אמירה בכלכלה. כן, זה גם האינטרס האמיתי של הקפיטליזם. הרי אם הקפיטליזם מתנגד לכלכלה ריכוזית ודוגל בביזור הכלכלה, אסור לו לתת לקומץ משפחות להוביל כלכלה סופר ריכוזית, שבה הן שולטות במשק, שולטות בתקשורת ובעלות השפעה עצומה על הפוליטיקה. הקפיטליזם החזירי אינו שוק חופשי באמת, אלא מוטציה של השוק החופשי.

הקפיטליזם החזירי דירדר את הכלכלה העולמית למשבר חריף וקשה. כעת על העולם החופשי, ועל ישראל בכלל זה, לצאת לדרך חדשה, דרך נאורה, שבה יהיה מקום לכלכלה חופשית אך לא פרועה, שאינה מבוססת רק על רדיפת הבצע, אלא יש בה מקום גם לאחריות ציבורית, שמאפשרת פיקוח מסויים של המדינה שלא יאפשר עוד השתלטות עויינת של קומץ טייקונים על הכלכלה; דרך שתבטיח את האינטרס הציבורי, את חסכונות הציבור, את הביטחון הסוציאלי של האזרחים. אין סתירה אמיתית בין מדינת רווחה לבין כלכלה חופשית. יש סתירה בין מדינה רווחה וכלכלה חופשית לבין רדיפת הבצע החזירית שאינה יודעת שובע, אליה התרגלנו בשנים האחרונות.

האם הליכתו של דן דנקנר הביתה מבשרת מפנה? 

הקשר בין הוויכוח על ההתיישבות ביהודה ושומרון ועל עתיד הסכסוך הישראלי פלשתינאי לבין סוגיית המאחזים הבלתי חוקיים הוא מלאכותי ובשקר יסודו.

מי שמתנגד להתיישבות בכלל או באזורים מסויימים, אינו זקוק לסוגיית החוקיות כדי להתנגד להם. הוא מתנגד באותה מידה למאחזים בלתי חוקיים וליישובים חוקיים. הניסיון להטיל על עצם מפעל ההתיישבות תווית של אי חוקיות נדחה אינספור פעמים בבית המשפט העליון.

מצד שני, גם מי שתומך בהתיישבות בכלל או באזורים מסויימים – אין כל סיבה שבעולם שיתמוך במאחזים בלתי חוקיים. דווקא מי שרוצה לראות ביו"ש או בחלקים ממנה חלק ממדינת ישראל הריבונית, אמור להיות הראשון לתמוך באכיפת החוק הישראלי באותם אזורים. מי שרואה בחלקים אלה מדינת ישראל, לא יכול לתת ידו לאנרכיה. בדיוק כפי שאנו מצפים מן המדינה לא לאפשר בניה בלתי חוקית בכל מקום בארץ, כך אין לאפשר בניה בלתי חוקית ביו"ש. אך אין המדובר רק בשאלת הבניה הבלתי חוקית, אלא גם בשאלה – מי מוסמך, במדינה דמוקרטית, לקבל החלטות אודות הקמת יישובים. ומאחר שמדובר בהקמת יישובים כדי לעצב את גבולות המדינה, השאלה היא מי מוסמך לקבל החלטות אודות עיצוב גבולות המדינה. ודאי שאין לקבל מצב, שבו כל מי שחשקה נפשו בכך יחליט שהוא מקים יישוב, ללא רשויות התכנון של המדינה, ללא החלטות המדינה, בניגוד לחוק, ולצפות שהמדינה תאפשר זאת. ברור שהחברה הישראלית אינה יכולה לתת ידה לביריונות של מי שמצפצפים על המדינה, מצפצפים על החוק, ובוודאי במי שפוגעים בחיילי צה"ל ושוטרי משטרת ישראל כאשר הללו נדרשים לאכוף את החוק. ובוודאי ובוודאי במי שנוהגים בדרך בה פעלו ביריונים אנטישמיים בתקופות הפוגרומים, ותוקפים באלימות פראית אזרחים ערבים, כדי להעניש את השלטון הישראלי, תחת הכותרת "תג מחיר".

יש לפרק מאחזים בלתי חוקיים. עם זאת, יש להגדיר מהו מאחז בלתי חוקי. ברור שהדו"ח הפוליטי של טליה ששון ממרצ אינו יכול להיות הבסיס להגדרת החוקיות, בדיוק כפי שאף אדם רציני לא יתייחס ברצינות לדו"חות של "שלום עכשיו" בנדון כבסיס להחלטות. יש לבחון בצורה אובייקטיבית ומקצועית את הסוגיה. ובבדיקה כזאת, אני מציע לקחת בחשבון את תקדים נמרוד.

בטרם אציג את מקרה נמרוד, אקדים בגילוי נאות – אני הייתי המזכיר הראשון של נמרוד ולמעשה פרוייקטור ההקמה שלו, מטעם החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית והמועצה האזורית גולן בשנים 2000-2001.

היישוב נמרוד עלה לקרקע במורדות החרמון ב-1980 כהיאחזות נח"ל (גילוי נאות נוסף - ב-1986-87 הייתי המדריך החברתי של ההיאחזות). ב-1999 החליט משרד הביטחון לעזוב את המקום. כדי למנוע ביזה ועזובה, נעשו צעדים מהירים כדי לאזרח את הנקודה בהקדם. משרד הביטחון, שבראשו עמד ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק, העביר את המקום לרשות החטיבה להתיישבות. בין משרד הביטחון והחטיבה להתיישבות נחתם הסכם שאיפשר את איזרוח ההיאחזות והפיכתה ליישוב אזרחי לכל דבר. כבר באותה שנה עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים וניתנו אמצעי הייצור הראשונים, חרף העובדה שטרם הוגשה בקשה לוועדה המחוזית לתכנון ובניה.

המדינה ומוסדותיה יישבו את נמרוד, תמכו בה, נתנו למתיישבים הלוואות והבטיחו לדאוג בהקדם לאישור היישוב. הודות לתמיכת המדינה השקיעו התושבים את מיטב כספם בעסקי תיירות, ובעיקר בלינה כפרית.

והנה, בבוקר בהיר אחד משרד הפנים תבע את המשפחות המתגוררות בנמרוד בגין הפרת חוקי הבניה ושימוש ללא היתר. בית משפט השלום ביטל את כתבי האישום. ערעור המדינה נדחה פה אחד בבית המשפט המחוזי בנצרת, בהרכב של השופטים אברהם, הלמן ועאטף ב-24.4.09.  

בית משפט השלום קבע שהמדובר במקרה עליו נאמר "ולפני עיוור לא תיתן מכשול". בית המשפט המחוזי קבע שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות היא כה חריפה, עד שהיא מצדיקה ביטול כתבי האישום ממש.

העובדות מלמדות, טען בית המשפט, כי במשך עשר שנים מיום העלאתן של המשפחות על הקרקע ליישוב נמרוד, בעידודן המסיבי של רשויות המדינה, ועד היום, טרם תוכננה ואושרה תכנית מתאר מקומית ליישוב, שעל פיה יוכל מי מהמשיבים [תושבי נמרוד, המשיבים לעתירה א.ה.] להפנות בקשות למתן היתרי בניה, או שימוש חורג. מדובר במצב בלתי נסבל, בנסיבות בהן מחד גיסא, עודדה המדינה את המשיבים, גם בתמריצים כספיים (לצורך בניה), להתיישב ולבנות במקום, ומאידך גיסא נתקיים מצדה מחדל מתמשך בתכנון ואישור תב"ע [תכנון בניין ערים א.ה.] ליישוב נמרוד. בית המשפט הגדיר מצב בלתי נסבל זה, "התעמרות במשיבים".

בית המשפט פסק כי במקרה זה יש משום "פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות". זאת, כי אין מדובר במי שפלשו למקום יישוב, אלא במי שהוזמנו על ידי שלטונות המדינה לגור באותו מקום ואף זכו לתמיכה ועידוד מסיביים משלטונות המדינה. שלטונות המדינה תמכו בהם, אך באמצעות זרוע אחרת של המדינה פעלו להעמדתם לדין פלילי.

כמו כן, נקבע כי לא קיימת דרך אלטרנטיבית ואין לקבל את טענת ב"כ המערערת [הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה במשרד הפנים א.ה.], שלפיה, המקום להתחשב במצב שם המשיבים הנו במסגרת הטיעון לעונש. בהיעדר תב"ע ובהיעדר כל אפשרות לקבלת היתרי בניה, או שימוש, לא יכולים המשיבים לבצע שום עבודה הכרוכה בבניה כלשהי, אפילו לא שיפוץ כגון של גג בית דולף וכיו"ב, שכן גם אלה נחשבים על פי הדין "עבודות בניה", וגם הם טעוני היתר, שמן הסתם לא ינתן גם הוא, בהיעדר תב"ע.

מן הראוי שהתקדים הזה יחול על המאחזים ביו"ש (ויש לציין שמקרה נמרוד אינו התקדים, אלא אף הוא הסתמך על פסק דין דומה בסוגיית אזרוח היאחזות נחל עירון באזור ואדי ערה).

איני בקיא בפרטי סוגיית המאחזים, אך טענת המתיישבים היא שהממשלה ומוסדותיה עודדו אותם להקים את היישובים וסייעו להם. לטענתם, ראש הממשלה אריק שרון ושר הביטחון בנימין בן אליעזר היו מעורבים אישית בעלייתם לקרקע, עודדו אותם ותמכו בהם. את הטענות הללו יש לבדוק. אותם יישובים, שהבדיקה תאמת טענה זו, אינם יכולים להיקרא "מאחזים בלתי חוקיים". אם מישהו פעל כנגד החוק, אין אלה המתיישבים ולכן אין לפגוע בהם. ניתן להפעיל אמצעים משפטיים כלפי מי שאישרו את התיישבותם, אם עשו זאת שלא כחוק, אך אין לעקור את המתיישבים מביתם, שהוקם בהיתר המדינה.

בית המשפט המחוזי בנצרת, שדחה את ערעור המדינה, החיל על תושבי נמרוד את "ההגנה מן הצדק". הגנה מן הצדק, היא טענת הגנה במשפט הפלילי, אשר קבלתה מביאה לביטול כתב האישום שהוגש כנגד האנשים, או לעיכוב ההליך המשפטי. טענת הגנה מן הצדק לביטול כתב אישום תתקבל רק במקרים נדירים ביותר בהם התנהגות הרשות הציבורית התובעת את האזרח "היא התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם. מדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלי נפגעת".

אם אכן חלק מן המאחזים המוגדרים "בלתי חוקיים", קמו בתהליך הדומה להקמת נמרוד, הם ראויים ל"הגנה מן הצדק", מפני הכוונה לעקרם.

* "אומדיה"