הבלוג של אורי הייטנר

להלן רשימת ההישגים הכבירים של ההתנתקות - אז מה היה לנו שם? אחרי שנצא מכל רצועת עזה, לא תהיה לפלשתינאים עילה לתקוף אותנו. ראינו. ואם בכל זאת יתקפו אותנו - ברגע שיירה הכדור הראשון נגיב במלוא העוצמה. ראינו. אחרי שיסתיים הכיבוש של עזה, תהיה לנו לגיטימציה בינלאומית לכל תגובה על תוקפנות נגדנו.  ראינו. אחרי שנעקור את היישובים, נתנתק סופית מעזה, לא תהיה לנו שום אחריות לנעשה שם והעולם לא יצפה מאיתנו לכלום. ראינו. רשימת הישגים נפלאה. נשאר לנו עוד הישג אחד - תמורת ההתנתקות, ארה"ב הכירה בגושי ההתיישבות. עכשיו אנו רואים גם את ההישג הזה: ארה"ב מתכחשת להכרה הזאת, והילרי קלינטון טוענת שלא היו דברים מעולם. נשאר עוד לברר האם שרון ואולמרט שיקרו או הילרי קלינטון משקרת. בעניין הזה אין לי עמדה ברורה. מצד אחד, שרון ואולמרט אינם ידועים כאנשי אמת, שמילה שלהם היא מילה. מצד שני, במשך 5 שנים הם חוזרים שוב ושוב על הטענה הזאת, ובוש מעולם לא הכחיש אותה. משרון כבר קשה לצפות, אבל לפחות מאולמרט, ציפי לבני ובוש יש לדרוש הסבר.

* טוקבק לYNET

ימי אוסלו העליזים לימדו אותנו, שחשוב יותר להאזין לדברי המנהיגות הפלשתינאית הנאמרים בערבית, לבני עמם, ולא לדבריהם באנגלית, כלפי חוץ. באותם ימים האמנו, שהרטוריקה המתלהמת בערבית נועדה לצרכי תעמולה וכדי לאפשר את הגמישות במו"מ ובהסכם ואילו ההתחייבויות, ההסכמים והרטוריקה המתונה באנגלית היא הקובעת. בדרך הקשה למדנו, שכאשר ערפאת הסביר למאזיניו המוסלמים שההסכם עם ישראל אינו אלא הודנה – הפסקת אש טקטית שנועדה להביא להישגים, אך היא חלק בלתי נפרד מן הג'יהאד, הוא התכוון לכך. עובדה – כך בדיוק היה.

למרות זאת, אתייחס במאמר זה דווקא לדברים שאמר אבו מאזן בראיון ל"וושינגטון פוסט". מדבריו באותו ראיון, ניתן להסיק מסקנות רבות אודות תמונת המצב של הסכסוך הישראלי פלשתינאי והסיכוי לסיים את הסכסוך בעתיד הנראה לעין.

בראיון לכתב ה"וושינגטון פוסט" ג'קסון דיהל ב-29.5.09 סיפר אבו מאזן שאהוד אולמרט הציע לו 97% משטחי הגדה, הכרה עקרונית ב"זכות" השיבה, קליטת כמה אלפי פליטים, חילופי שטחים ומעבר בטוח לעזה תמורת הסכם שלום עם ישראל. אבו מאזן הודה שדחה את ההצעה. מאחר ופרטים אלה מאוששים מידע שהתפרסם לא מכבר בישראל אודות ויתוריו של אולמרט, ניתן להניח שדבריו של אבו מאזן מהימנים.

ניתן ללמוד מהם עד כמה היה אולמרט מסוכן ואילו הצעות חסרות אחריות הוא הציע לאבו מאזן. נסיגה מ-97% מהשטח + נסיגה משטחים בשטחה הריבוני של ישראל ("חילופי שטחים" בכיבוסית) משמעותה – נסיגה מלאה. עצם הנכונות לנסיגה מוחלטת וזריקה לפח האשפה את רעיון הפשרה הטריטוריאלית (שכשמה כן היא – פשרה, שבה כל צד מוותר על חלק מן השטח) חמורה כשלעצמה. אך אילו תמורתה היו הפלשתינאים מוותרים על טענת "זכות" השיבה, ניתן היה לראות בכך מחיר – אמנם כבד אך שאפשר לחיות איתו. אולם מסתבר שבנוסף לאותה נסיגה מוחלטת, הכיר אולמרט בעקרון "זכות" השיבה ואישר להכניס אלפי פליטים פלשתינאים לישראל. ההכרה העקרונית ב"זכות" השיבה חמורה אף יותר מהשיבה בפועל של אותם אלפים. הכרה זו שומטת את צדקתה של מדינת ישראל, ומטילה עליה את האחריות למחיר ששילמו הפלשתינאים על תוקפנותם וסרבנותם טרם הקמת המדינה.

אלה דברים מזעזעים. אולמרט הוכיח שאין לו כל קווים אדומים במו"מ. אולם מה שמשמעותי אף יותר מהצעות אולמרט הוא תגובת אבו מאזן. מדוע, אחרי כאלה ויתורים, לא נחתם הסכם? אבו מאזן מסביר בדבריו, ש"הפערים נותרו גדולים".

אחרי כאלה ויתורים – עדיין פערים גדולים. למרבה הצער, המראיין לא ביקש מאבו מאזן לפרט, אולם ניתן להעריך מהם הפערים.

בתחום הטריטוריאלי – אולמרט הסכים ל- 97% מרצונו של אבו מאזן. ניתן להניח שאותה נסיגה במסגרת "חילופי שטחים" היא בסדר גודל של אותם 3% שאותם דורשת ישראל לשמור תחת שלטונה ביש"ע. למעשה, מדובר בנסיגה מלאה, או קרוב לכך. אי אפשר להגדיר זאת כפערים גדולים.

אני מניח שהפערים הגדולים נוגעים ל"זכות" השיבה. אבו מאזן אינו מסתפק, כנראה, בהכרה עקרונית ב"זכות" זו, אלא תובע מימושה בפועל, צעד שמשמעותו - חיסולה של ישראל. הנה, הוכחה נוספת לכך שהפלשתינאים מסרבים לקבל את זכות קיומה של ישראל.

תמונת מצב זו מעמידה באור קצת מגוחך, את האובססיה של אובמה בנוגע לבניה בהתנחלויות. השלטון ה"מתון" המקרטע של אבו מאזן אינו מוכן לקבל את זכות קיומנו – ולכן הוא דבק בגישה שגרמה לסכסוך והיא לב הסכסוך. האם עצירת הבניה בהתנחלויות תשכנע אותו לשנות מן הקצה אל הקצה את גישתו לישראל? מחשבה כזאת כל כך מנותקת מהמציאות ומעידה על כך שגישתו של אובמה לסכסוך אינה רצינית, אינה מקצועית ואינה אחראית.  

* "אומדיה"

החלטת בית המשפט העליון לחייב את המדינה לתקצב גם את הגיור הרפורמי, כפי שהיא מתקצבת את הגיור האורתודוכסי, היא החלטה צודקת וראויה, המחזקת את צביונה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל ואת מהותה כמדינת העם היהודי.

את צביונה הדמוקרטי – כיוון שהיא יוצרת שוויון בין דעות וזרמים בחברה הישראלית. את צביונה היהודי – כיוון שיש יותר מדרך אחת ביהדות. ככל שהמדינה מיטיבה להתחבר לדרכים השונות ביהדות, כך היא מעמיקה את שורשיה ביהדות, רבת הגוונים. את מהותה כמדינת העם היהודי – רוב יהדות העולם המערבי, ובראש ובראשונה יהדות ארה"ב, שייכת לזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי. הדרתם מן הישראליות מרחיקה מן המדינה את רוב מניינו ובניינו של העם היהודי. כל צעד המחזק את מעמדם של הזרמים הללו במדינת ישראל, מחזק את החיבור ליהדות הגולה.

לכאורה, ההחלטה הזאת עשויה לחזק גם את התנועה הרפורמית בישראל. האם כך יהיה? ניסיון העבר מעורר ספקות רבים. פסק דינו של בג"ץ בסוגיית תקצוב מכוני הגיור מצטרפת לשורה ארוכה ונאה של פסיקות שנציגיה העבירו בבית המשפט. והנה, חרף ההצלחות הרבות, נותרה התנועה הרפורמית בישראל שולית וזניחה.

מן הראוי שישאלו את עצמם מנהיגי התנועה, האם זו הדרך להעמיק את אחיזתם בחברה הישראלית. חוששני, שהתנועה הרפורמית בחרה במגרש הלא נכון. כמו מי שמחפש את המטבע מתחת לפנס, כך מחפשת התנועה הרפורמית את המטבע שלה במקום בו הצלחותיה ודאיות, אך דומה שהיא ממשיכה לרוץ במקום. תנועה חברתית, רוחנית, תרבותית, חינוכית, קהילתית, אינה יכולה לטעת שורשים באמצעות בית המשפט. הדרך הראויה היא בעשיה ממשית בקהילה.

יש בחברה הישראלית צמא לתרבות היהודית, שביטוייה רבים – התעוררות בתי המדרש וקהילות התפילה הפלורליסטיים, האלפים שהשתתפו בתיקון ליל שבועות בכל רחבי הארץ, העשיה הברוכה של החברה למתנ"סים, הגל של יצירה מוסיקלית יהודית - אלה ביטויים לאותו צמא. בכוחה של התנועה הרפורמית לתת מענה לצורך הזה ולהשתלב בהמהלך הגדול של התחדשות יהודית בחברה הישראלית. ומשום מה, אין היא מצליחה. הסיבה לכך, בעיניי, היא התמקדות מנהיגותה הישראלית במגרש הקל של המשפט והפוליטיקה, במקום במגרש המחייב והקשה של הקהילה. קל יותר לרוץ לבית המשפט, אך הקמת בתי כנסת, מועדונים, פעילות בשבתות ובחגים, חוגי נוער בשכונות, בערים, ביישובים הכפריים, במרכז ובפריפירה משמעותית הרבה יותר.

כל עוד זו בחירתה של התנועה הרפורמית – לא יחול שינוי במעמדה.

ובחזרה לפסיקת בית המשפט – כאמור, אני תומך בה, אך גם מתנגד לה. הסברתי מדוע אני תומך בה. מדוע אני מתנגד? הייתי שמח אילו היתה זו החלטת הכנסת. לדעתי, אין זה מעניינו של בית המשפט לדון ולהחליט בסוגיות חברתיות אלו. עקיפת הדמוקרטיה באמצעות בית המשפט, גם אם היא מניבה תוצאות רצויות לטווח הקצר – לטווח הארוך תוצאותיה הרסניות. היא פוגעת בדמוקרטיה על כל רשויותיה, ובראש ובראשונה – ברשות השופטת עצמה, שמעמדה הציבורי הולך ומתדרדר.

                                                                                                  *הפורטל לצדק חברתי BSH, "חדשות בן עזר"