הבלוג של אורי הייטנר

תקציר שיעור בתיקון ליל שבועות, המכינה הקדם צבאית במיצר  ומתנ"ס הגולן, 26-7.5.09

סוגיית הגיור היא אחת הסוגיות הטעונות ביותר. לכאורה, הסוגיה היא אודות השער ליהדות. למעשה – המחלוקות בנוגע לשער ליהדות, הן השער למחלוקות האמיתיות, בנוגע לזהות היהודית. שאלת השאלות – מי ששולל את הגיור של אדם הרוצה להיות יהודי כמוני, שולל למעשה את היהדות שלי.

לספר את סיפור עלייתם של יהודי אתיופיה, המסע הרגלי דרך סודן (למעלה מ-900 ק"מ) , 4,000 נספים. יהודים שחלומם היה לעלות לירושלים, והיו מוכנים למחיר הכבד ולתלאות האיומות כדי להגשים את חלומם.

1. המסע לארץ ישראל – חיים איביסיס

הירח משגיח מעל, על גבי שק האוכל הדל המדבר מתחתי, אין סופו לפנים, ואמי מבטיחה לאחי הקטנים. עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים מאמץ אחרון, לפני ירושלים. אור ירח החזק מעמד, שק האוכל שלנו אבד המדבר לא נגמר, יללות של תנים, ואימי מרגיעה את אחי הקטנים. עוד מעט, עוד קצת, בקרוב נגאל לא נפסיק ללכת, לארץ ישראל. ובלילה תקפו שודדים, בסכין גם בחרב חדה במדבר דם אימי, הירח עדי, ואני מבטיחה לאחי הקטנים. עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום עוד מעט נגיע, לארץ ישראל. בירח דמותה של אימי, מביטה בי, אמא אל תיעלמי לו היתה לצידי, היא היתה יכולה, לשכנע אותם שאני יהודי. עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום עוד מעט נגיע, לארץ ישראל. עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים מאמץ אחרון לפני ירושלים.

ש. מה נקודת השבירה של כותב השיר?

סרטו התעודי של חיים גורי על השואה "המכה ה-81". מבוסס על עדותו במשפט אייכמן של מיכאל גולדמן גלעד, שנדון ל-80 מלקות. אחרי כל המכות בשואה, המכה ה-81 היתה אחרי השואה, שלא האמינו לסיפורו. כאן, יותר חמור – אחרי כל הסבל, כיהודים ששילמו מחיר כל כך כבד כדי לעלות לא"י, עוד פקפקו ביהדותם. האם יש הוכחה גדולה יותר ליהדותם מהמחיר ששילמו? האם יש צורך בעדות נוספת? ההשפלה של "הגיור לחומרה", "הקזת הדם" וכו'. חרפה לאומית.

יהדות בריה"מ – אחרי 70 שנות דיכוי במשטר קומוניסטי, חיות יהודית בלתי רגילה, עדות ל"נצח ישראל לא ישקר". למה נדרשים לגיור? ניתן היה להסתפק, אם בכלל, באקט קולקטיבי.

סוגיית - מיהו יהודי?

חוק השבות (1950) מבטיח את זכותו של כל יהודי לעלות לארץ. אזרחות אוטומטית. בלי הגדרה מיהו יהודי. 1958 – שר הפנים ישראל בר יהודה הגדיר רשמית (מה שהיה בפועל עד אז) שיש לרשום כיהודי כל מי שמצהיר בתום לב על יהדותו. משבר קואליציוני. שרי המפד"ל התפטרו. דיון היסטורי בכנסת. ב"ג פנה לאישי רוח יהודים מכל העולם. רובם קראו להכיר רק בגיור ההלכתי, בשם שלמות העם. 1959 הוגדר (לא בחוק) שיש לרשום מי שאמו יהודיה או גויר, ואינו בן דת אחרת. 1969 – פרשת בנימין שליט. יהודי, רס"ן בצה"ל, התחתן עם לא יהודיה שלא התגיירה. תבע להכיר בילדיו כיהודים – כיוון שהוא יהודי, אשתו רואה עצמה כיהודיה על פי הלאום, וחסרת דת מבחינה דתית. עתר לבג"ץ. בג"ץ קיבל את עתירתו מסיבות טכניות – הפקידים לא יכלו להוכיח שהילדים אינם יהודים. בעקבות הפרשה ושנה החוק – נקבע בפירוש בחוק שיהודי הוא מי שאמו יהודיה או גויר, ואינו בן דת אחרת. עדין מחלוקת – "כהלכה". זרמים – רוב יהדות ארה"ב. המסר – פקפוק ביהדותם. פשרת נאמן – לא בוצעה בפועל. בג"ץ מהשבוע שעבר – תקצוב הגיור הרפורמי. העליה מבריה"מ – נישואי תערובת וכו'. החרדים השתלטו על הרבנות (בעצמם מזלזלים בה, למשל – כשרות). גישתם – יהדות אינה לאום, רק דת. דרישה להיות דתיים. מנהלת הגיור – הרב רוזן, הרב דרוקמן. גישה מקלה. פסילה רטרואקטיבית. המשמעות – מסר לגבי היהדות של הזרם הדתי לאומי.

טקסטים בנושא הגיור במקורותינו:

לא דת מיסיונרית. גישה שוללת:

2. "ונלווה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב"  (ישעיה יד,א').

ר' חלבו: "קשים גרים לישראל כספחת" (בבלי - יבמות מז,ב, קט,ב, קידושין ע,ב, נדה יג,ב. זהר - בראשית רטו,ב, שמות קצב,א).

ניתן לפרש כביקורת על העם היהודי שאינו מקרב את הגרים ומתייחס אליהם כאל ספחת, או כיחס שלילי לעצם הגיור.

אהבת הגר (דברים י' י"ב-י"ט):

3. יב וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ  כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ.  יג לִשְׁמֹר אֶת-מִצְו‍ֹת יְהוָה וְאֶת-חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ.  יד הֵן לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל-אֲשֶׁר-בָּהּ.  טו רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְהוָה לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה.  טז וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד.  יז כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים  הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד.  יח עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה.  יט וַאֲהַבְתֶּם אֶת-הַגֵּר  כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. 

לא מדובר על גרי צדק, אלא על נוכרים החיים בתוכנו (כי גרים הייתם בארץ מצרים). יש המפרשים זאת כגרי צדק [הוויכוח עם מיכאל בן חורין]. אם כך כשמודבר בנוכרי החי בתוכנו, על אחת כמה וכמה כשמדובר בגרי צדק.

גישה חיובית, פתוחה, מקבלת:

4. ובא הלוי... והגר" (דברים י"ד, כ"ט). אמר משה לפני הקב"ה: הגר הזה כלוי לפניך? השיב לו: גדול הוא לפני, שנתגייר לשמי. משל לצבי שגדל במדבר ובא מעצמו ונתערב בצאן, והיה הרועה מאכילו ומשקהו יותר מצאנו. שאלו את הרועה: את הצבי הזה אתה מחבב יותר מהצאן? השיב להם: כמה יגיעות יגעתי בצאני, מוציאם בבוקר ומכניסם בערב עד שגדלו. זה שגדל ביערות ובמדברות בא מעצמו אל צאני, ולא אחבבנו? כך אמר הקב"ה: כמה יגעתי בישראל? הגר הזה בא מעצמו אלי ולפיכך שקול הוא כנגד ישראל וכנגד הלוי (ע"פי ילקוט שמעוני, פרשת בא, י"ב).

גישה פתוחה, מקלה:

5. מעשה בנוכרי אחד שבא לפני שמאי. אמר לו הנוכרי: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה, כשאני עומד על רגל אחת. דחף אותו שמאי באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל וגיירו. אמר לו הלל: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך. זוהי כל התורה כולה, השאר פירושה הוא – לך ולמד (עיבוד על פי שבת, ל"א ע"ב).

הגיור נוסח רות המואביה, אם המלכות:

6. "אל אשר תלכי תלך, ובאשר תליני אלון. עמך עמי ואלוהיך אלוהיי. באשר תמותי אמות ושם אקבר, כה יעשה לי ה' וכה יוסיף, כי המוות יפריד בינך וביני" (רות, א', ט"ז-י"ז).

פשוט – הצהרה בתום לב, כגישת ישראל בר יהודה. המדרש מספר שעברה גיור כהלכה. הזכות לדרוש את הטקטסט בדרכים שונות.

7. מכתב לרות המואביה: "ביום שני בבוקר נקרא שוב את הסיפור היפה שלך. איך דבקת בחמותך, הלכת נגד כיוון התנועה המתבקש מאחת כמוך, ובחרת להצטרף לעם היהודי, ולהתגייר. בזכות הגיור שלך קיבלנו אחרי ארבעה דורות את הנין שלך, דוד המלך.  

כשחושבים על זה, הגיור שלך נבע בעיקר מסיבות משפחתיות. רצית להמשיך להשתייך למשפחה של בעלך שנפטר. רצית להיות חלק מהעם שלו. כנראה בגלל זה קודם אמרת לחמותך נעמי: 'עמך עמי', ורק אחר כך 'אלוקייך אלוקיי'.  

ודאי תשמחי לדעת, רות, שבמדינת ישראל יש היום אלפי אנשים, ובעיקר נשים שהולכים בדרכך ורוצים להצטרף לעם היהודי. גם הם כמוך, עושים זאת בעיקר מסיבות משפחתיות. לחלק מהם יש בני משפחה יהודים והם רוצים להיות כמוהם. חלק רוצים להתחתן עם יהודים כשרים ולהוליד ילדים יהודים למהדרין, ולכן הם רוצים להיות בעצמם יהודים, והם מתגיירים.

המודל שלך רות הוא המודל הכי שכיח היום בבתי הדין לגיור. למעלה משמונים אחוזים מקרב הבאים להתגייר בשנים האחרונות הם נשים, ורובן עושות זאת כדי שילדיהן יהיו יהודים. כמובן שבמהלך הגיור שמתבצע על פי כללי ההלכה הן נדרשות לקבל עליהן עול מצוות, אבל עדיין אי אפשר להתעלם מכך שהמניע הראשוני שלהן נשאר משפחתי.  

וכאן, רות, אני מגיע לבשורה הרעה שלי. אירועים שקרו בתקופה האחרונה הביאו אותי למחשבה שלא בלתי סביר להניח שאם היית חיה אתנו היום, הגיור שלך היה נפסל בשלב מסוים על ידי בית דין חרדי. אם הדיינים החרדים פוסלים את כל הגיורים של ראש מנהל הגיור הרב חיים דרוקמן, הגיוני מאוד שגם הגיור שלך לא היה עומד בקריטריונים המחמירים שלהם.  

אני בהחלט יכול לתאר גם סיטואציה אבסורדית יותר שבה בית דין חרדי היה מטיל כתם ביהדותו של דוד המלך בגלל 'בעיות בגיור' של הסבתא רבה שלו (למרות שמבחינה הלכתית את סבתא מצד האבא, כך שאין בעיה אמיתית). גם ככה אני לא בטוח שהדיינים החרדים היו מסתדרים עם מלך יהודי שהוא גם תלמיד חכם וגם לוחם מהולל. היה להם מאוד קשה להתמודד עם מנהיג שמשלב ספרא וסייפא, ולא מסתגר בעולמה של תורה. בספרי הילדים שלהם הרי מציירים את כל האבות והמלכים בשחור לבן, עם שטריימלים או מגבעות, כדי שאף אחד לא יחשוב בטעות שאברהם אבינו או דוד המלך  לא היו חרדים.   

לכן אני די משוכנע שלו היית מסתובבת בינינו היום, לא היית מקבלת הכשר משום רב חרדי. הרי לא יתכן שאישה תסתובב בשדה, תלקט שבולים, תדבר עם גברים ואפילו תלך לישון שם בלילה. רק על ההתנהגות הזאת בית הדין החרדי היה שולח אותך חזרה למואב.

בקיצור, את צריכה לשמוח על שנפל בחלקך לעבור את תהליך הגיור בתקופת שפוט השופטים ולא בתקופת דון הדיינים, לפחות אלו שאינם ציוניים".

אלישיב רייכנר, "מקור ראשון", ערב שבועות תשס"ח.

שעה שאזרחי המדינה חוגגים את עצמאותה, אזרחים אחרים, באותה מדינה, מציינים את "יום הנכבה", יום האסון. קיומה של המדינה בה הם אזרחים, היא אסון בעבורם, וחגה הוא אבלם. קשה מאוד להשלים עם עובדה מקוממת כל כך. והיא אכן מקוממת. ואף על פי כן, אני סבור שיש להתייחס אליה בסובלנות ומתנגד בתוקף להצעת החוק האוסרת על ציון הנכבה. אכן, בעבור ערביי ישראל, יום העצמאות הוא יום הנכבה.

מדינת ישראל קמה מתוך מלחמה. אין מלחמה שהיא יותר "משחק סכום אפס", שבו כל ניצחון של צד אחד הוא תבוסתו של הצד האחר, ממלחמת השחרור, מלחמת קיום של ממש, בין שני עמים החיים באותה ארץ ונלחמים עליה. במלחמה הזאת, רק צד אחד יכול היה לנצח. הצד השני נדון לנכבה. קיומה של מדינת ישראל, הוא פרי ניצחון היהודים במלחמה. ניצחון היהודים במלחמה הוא תבוסתו של האויב. עצמאותה של ישראל היא האסון, הנכבה, של האויב הבסיסי ביותר - הפלשתינאים, ערביי א"י. יום העצמאות הוא חג הניצחון שלנו במלחמה הזאת. האם ניתן לצפות ממי שהובס במלחמה, לחגוג את תבוסתו?

כישראלי וכיהודי, אני רואה בניצחון הזה ניצחון של הצדק ההיסטורי, שהחזיר לעם היהודי את עצמאותו ואת ריבונותו במולדתו, לאחר גלות ארוכה ורוויית סבל, שלוש שנים אחרי מיצויו של מצב הגלות והעדר הריבונות, בשואה. אין צדק היסטורי גדול יותר מזה, ואין עוול היסטורי גדול יותר, מניצחונם, חלילה, של אלה שניסו למנוע את הקמת המדינה. כך אני רואה זאת כיהודי. אין סיבה שאצפה מפלשתינאי, המאמין שזו ארצו, לראות זאת כמוני.

מלחמת השחרור, המלחמה בין שני העמים על הארץ הזאת, היתה מלחמה בין צדק לצדק. מבחינה אובייקטיבית, הצד הצודק יותר במלחמה הזו, הוא הצד היהודי. המלחמה פרצה למחרת החלטת האו"ם לחלק את הארץ למדינה יהודית על חלק מזערי של הארץ, וללא רצף טריטוריאלי, ולמדינה ערבית בחלקה הארי. היהודים קיבלו את ההחלטה בשמחה גדולה, למרות חד צדדיותה. הפלשתינאים דחו אותה מכל וכל, ולמחרת ניסו להטביע בדם את היישוב היהודי, ולסכל את הקמת מדינתו. ביום הקמת המדינה, פלשו אליה צבאות ערב, במטרה לחסלה בטרם קמה. ספק אם היתה בתולדות העמים מלחמה שבה כל כך ברור מי התוקפן ומי המתגונן. ניצחונה של ישראל על התוקפן, הוא הצדק בהתגלמותו.

אבל אין כל סיבה לצפות מן הפלשתינאים להיות אובייקטיבים. מבחינתם, הם הובסו במלחמה, הם לא הצליחו למנוע את הקמת מדינת ישראל, הם איבדו שטחים רבים מן השטח שהובטח להם בידי האו"ם ושאלמלא תוקפנותם - היו בידיהם. בעבורם זו נכבה. בעבורם, זו בהחלט נכבה.

אילו ניצחו הערבים במלחמה, היתה זו הנכבה שלנו. על פי כל בחינה אובייקטיבית, אין דין נכבתם כדין נכבתנו. אילו ניצחו הערבים, חלילה, הם לא היו סובלים יהודי חי בתוכם. עובדה, זה המצב עד היום. מדוע כשישראל נסוגה מרצועת עזה, היה עליה לעקור את היישובים היהודים? מדוע הם לא יכלו להישאר במדינה הפלשתינאית, כפי שפלשתינאים חיים כאזרחים שווי זכויות במדינת ישראל? עובדה, שאפשרות כזו אינה קיימת. הרי כל יהודי ישראלי יודע, שאם ירצה להתאבד, כל הנדרש ממנו הוא להיכנס לעיר פלשתינאית. כפי שנוכחנו בלינץ' ברמאללה, תוחלת חייו של יהודי תחת שלטון פלשתינאי היא דקות ספורות. אילו ניצחו הערבים במלחמת השחרור, הם היו מחוללים שואה נוספת, כאן בא"י, שלוש שנים אחרי השואה באירופה. אנחנו ניצחנו, ונתנו לערביי ישראל אזרחות ושוויון זכויות במדינה.

ואף על פי כן, אין לכחד שניצחוננו במלחמה הוא אסון לאומי בעבור הפלשתינאים, כולל הפלשתינאים ערביי ישראל. רבים איבדו את בתיהם, רבים גלו מן הארץ (רובם ברחו, מיעוטם גורשו), כפרים רבים נהרסו. נכון, הם שילמו את מחיר תוקפנותם. נכון, הם האחראים הבלעדיים לאסונם. אך אסונם הוא אסון, ואין לנו הזכות לשלול את זכותם להתאבל עליו.

מלחמת השחרור היתה מלחמה קשה ונוראה. 6,000 לוחמים איבד צה"ל במלחמה. אחוז אחד מיישוב שמנה 600,000 יהודים בלבד. ניתן להשוות זאת למותם של למעלה מ-60,000 איש היום. אין כמעט משפחה שלא התאבלה על אחד מיקיריה. בין ההרוגים, ניצולי שואה רבים. אלפים רבים נפצעו. שכבה שלמה של הסלטא והשמנא של החברה הארצישראלית, נמחקה במלחמה. היה זה מחיר כבד, אך הוא הוביל לעצמאות יהודית, להקמת המדינה, ליכולת לקלוט מיליוני יהודים, ליישב את הארץ ולפתחה.

גם הערבים שילמו מחיר דמים כבד, אך המחיר היה לשווא – הם לא השיגו כל הישג ואיבדו את כל מה שהיה להם. אכן, זוהי נכבה.

מצבם של ערביי ישראל הוא מצב טרגי. הם אזרחים במדינה שקמה על אסונם, והיא מצויה מיום הקמתה ועד היום בתוך מלחמה עקובה מדם עם עמם. אין כל סיבה, שהזדהותם תהיה עם המדינה אליה נקלעו בעל כורחם, ולא עם עמם. אין סיבה לצפות מהם להזדהות עם המדינה היהודית. אין סיבה לצפות מהם להזדהות עם ההמנון הלאומי היהודי, עם הדגל הלאומי היהודי. כפי שאנו מבינים שאין לדרוש מהם להתגייס מצה"ל, ומשחררים אותם מהחובה החלה על אזרחי ישראל, כך עלינו להבין גם את ניכורם כלפי סמלי המדינה. עלינו להבין אותם ולכבד אותם ואת אבלם על אסונם.

אני סולד מגופים יהודיים, כמו עמותת "זוכרות", המציינים את הנכבה, כחלק מפעילות אנטי ציונית ואנטי ישראלית. אין בלבי שמץ של סובלנות כלפי תופעה חולנית זו, המעוררת בי שאט נפש, תעוב ובוז. לעומת זאת, יש בלבי הבנה לפלשתינאים אזרחי ישראל המציינים את הנכבה ביום העצמאות. אנו, הצד המנצח, יכולים להרשות לעצמנו להכיל את אבלו של הצד המפסיד החי בתוכנו.

הצעת החוק האוסרת את ציון הנכבה אינה דמוקרטית, אינה הוגנת ואינה ישימה, ולכן היא הצעה מטומטמת. היא עלולה רק להביא להסלמה ולגרום לישראל לנזק תדמיתי. הצעה כזאת היא מתנה לשונאי ישראל ולמסיתים נגדה. יש למנוע שימוש במתקנים ציבוריים, כמו האוניברסיטאות, לאירועי "נכבה", אך הצעת החוק הגורפת אינה ראויה. אני מקווה ומאמין שלא תתקבל.

* "דוגרינט", "חדשות בן עזר"

תסריט ריאליטי אלטרנטיבי:

15 איש נשלחים לאיים הקריביים, ומקבלים רשימת משימות הישרדותיות, מעין מסע מכשולים מפרך במשך למעלה מחמישים יום. הקבוצה הטרוגנית ומגוונת – יש בה חזקים וחלשים, בריאים, חולים ונכים, חכמים וטיפשים. המשימה – על כל הקבוצה, ללא יוצא מן הכלל, לעבור את כל מסלול המכשולים ולבצע עד תום את כל המשימות. אם מישהו מהקבוצה לא יצליח – כל הקבוצה נכשלה. אם כולם יצליחו – כל הקבוצה הצליחה.

שם התכנית – סולידריות.

מישהו מעלה על דעתו תכנית כזאת בטלוויזיה? אין מצב. התסריט הזה מבוסס על ערכים, שהיום הנם ערכים חתרניים, לא פחות, במשטר החברתי והתקשורתי של ישראל.

תסריט ריאליטי נוסף:

15 איש נשלחים ללב ים על רפסודה רעועה. סביבתם שורצת כרישים. המשימה – על כל מתמודד להשליך למים, טרף לכרישים, מספר רב ככל שיוכל של מתמודדים. האחרון שישאר על הרפסודה – הוא המנצח.

שם התכנית – הישרדות 2. או האח הרעב. או נולד לשרוד. או מניאק נולד.

הסיכוי של תסריט זה להתקבל כלל לא רע. הרי מדובר בסך הכל בשכלול של תכניות הריאליטי, ובעיקר של "הישרדות".

תכניות הריאליטי הללו אינן רק בידור. הן מבטאות אידאולוגיה, ויוצרות שטיפת מוח בשם אותה אידאולוגיה. האידאולוגיה היא קפיטליזם דורסני, דרוויניזם חברתי. כל העולם הוא ג'ונגל אחד גדול. הכל – תחרות. מי שידע להתאים את עצמו לתנאי הג'ונגל ולהיות חזק – ישרוד. מי שלא – ישאר מאחור, מחוץ למשחק. כדי לשרוד, יש להלחם. המלחמה היא מלחמת הכל בכל. יש מקום לשיתופי פעולה ולבריתות, אך אלו בריתות אד-הוק, חלק מטקטיקת ההישרדות. טקטיקות הישרדות נוספות הן תכמנות, שקר, מניפולציה. בג'ונגל הזה החזק הוא השורד. אין מקום לצדק. חוקי הג'ונגל, הם שהחזק הוא הצודק. אם הוא חזק, הוא ינצח בצדק. את הסדר החברתי הזה יש לקבל כחוק טבע. בג'ונגל הזה אין מקום לערכים מיושנים, כמו חברות, אכפתיות, סולידריות, ערבות הדדית.  

למי יש עניין לשטוף את המוח של הציבור באידאולוגיה הזאת? למי שמרוויח ממנה, כלומר לחזקים, לאלה שנהנים מפירות הג'ונגל. ומאחר שהתקשורת נמצאת בידיים של החזקים שבחזקים, יש להם הכלי החינוכי לקדם את האג'נדה שלהם, ובעת ובעונה אחת, גם להגדיל באופן משמעותי את רווחיהם מהרייטינג הגבוה של תוכניות הריאליטי.

וכך תעשיית הריאליטי מפיקה את כוכב נולד, רקדן נולד, קומיקאי נולד, שף נולד ומיד שולף סכינים ויוצא לקרב, דוגמנית נולדה וכן הלאה. ואולי הבזויה בין התכניות הללו היא "רזה נולד" או "נולד לרזות" או "לרדת בגדול" – תכנית המשלבת את מסר התחרות הפרועה וההישרדות עם השפלת המשתתפים ועם יצר המציצנות.

וכאן אעבור לסוג השני של תכניות הריאליטי, הנחות והנפסד לא פחות, אולי יותר, מתכניות ה"נולד לשרוד" למיניהן – תכניות המציצנות.

התכניות בהן פסיכולוג, קואוצ'ר, סופר נני או שרלטנים אחרים חודרים עם מצלמות הטלוויזיה לתוך חיי משפחה, או לתוך נבכי נשמתו של נער, ועושים בהם כבשלהם לנוכח פני האומה. התכניות הללו מצלמות את המשפחה או את המטופל ברגעיהם האינטימיים ביותר, לעתים המביכים ביותר, כאשר המומחה שולף פתרונות אינסטנט לבעיות העולות.  

העובדה שבתכניות הללו מצולמים ילדים בתוך משפחתם, היא ירידה לשפל המדרגה. הטענה שהילדים רוצים את זה רלוונטית כמו טענתו של פדופיל שילדה שכבה איתו מרצונה החופשי. יש לילדים שיקול דעת להחליט כך? ולעתים התכניות הללו יורדות לדרגה הנחותה ביותר, עם רעיונות בנוסח החלפת אמהות בין משפחות... סוג של ניסוי בבני אדם.

תכניות ריאליטי המציצנות הן שילוב של שלוש תאוות: תאוות הפרסום של הקורבנות, תאוות המציצנות של הצופים ותאוות הבצע של בעלי רשתות התקשורת.

בתעשיית הריאליטי, ובפרט בריאליטי המציצנות, ובעיקר בשיתוף ילדים בהן, ראוי להלחם באמצעות חקיקה, האוסרת על הפקתן ושידורן.

אבל אין סיכוי לחקיקה כזאת להתקבל. היא תדחה בנימוקים ערכיים כמו "חופש הביטוי", "חופש העיסוק" ושאר ערכים ריאליים.

אך האמת היא שאין לחקיקה כזאת סיכוי, כיוון שאין גוף חזק יותר בישראל מאצולת הממון, השולטת, בין השאר, בתקשורת, והגורפת את רווחי הרייטינג של תכניות הריאליטי. ההון והפוליטיקה מחוברים בקשר בל ינותק. הפוליטיקאים תלויים בתקשורת למען החשיפה, ובהון השולט גם בתקשורת, למימון הפריימריס.

והרי גם שיטת הפריימריס היא סוג של "הישרדות".

* הפורטל לצדק חברתי

 חדשות בן עזר, BSH