הבלוג של אורי הייטנר

מס רגרסיבי הוא שיטת מס לפיה ככל שההכנסה גבוהה יותר כך קטן שיעור המס המשולם עליה. זאת, להבדיל ממס פרוגרסיבי, שהינו שיטת מס לפיה ככל שההכנסה גבוהה יותר כך גדל שיעור המס המשולם עליה.

מס פרוגרסיבי, הוא מס שבו ככל שהכנסת האזרח גבוהה יותר, הוא נדרש לשלם אחוז גבוה יותר מהכנסתו. למשל – אדם המרוויח 1,000 ידרש לשלם 1% (10), אדם המרוויח 2,000 ידרש לשלם 2% (40) וכן הלאה. במס פרוגרסיבי, הכל ידרשו לשלם אותו אחוז. למשל – המרוויח 1,000 ידרש לשלם 1% (10) והמרוויח 2,000 ידרש אף הוא לשלם 1% (20). אמנם המרוויח 2,000 ישלם סכום כפול משל רעהו המרוויח חצי ממנו, אך עצם העובדה שהאחוז הוא קבוע, יוצרת מצב בלתי צודק, שכן למי שהכנסותיו נמוכות, משמעות 1% גדולה מאוד בעוד למי שהכנסותיו גבוהות, אותו אחוז הוא שולי ובלתי מורגש.

המע"מ הוא המס הרגרסיבי ביותר שיש, כיוון שאין הוא אחוז קבוע ללא קשר להכנסה, אלא הוא סכום קבוע, ללא קשר להכנסה. גם אדם המרוויח 1,000 וגם האדם המרוויח מיליון ישלמו בדיוק את אותו סכום. המע"מ הוא מס בלתי צודק בעליל. כל העלאה של מע"מ מגדילה את חוסר הצדק.

החלטת הממשלה, במסגרת תקציב המדינה ועסקת החבילה, להעלות את המע"מ ולבטל את הפטור ממע"מ על פירות וירקות היא בלתי צודקת. נתניהו דבק בתכניתו להוריד מסים, אך כוונתו להורדת מסים פרוגרסיביים לעשירים. את המע"מ, הפוגע בעניים, הוא מעלה. זהו עוול.

לא רק מבחינה חברתית, גם מבחינה כלכלית ההחלטה הזו שגויה, כיוון שהיא פוגעת באופן משמעותי בכוח הקניה של מעמד הביניים ושל המעמדות הנמוכים, ובכך היא מנוגדת למה שדרוש למשק בתקופת מיתון. ביטול הפטור על פירות וירקות הוא התעמרות של ממש, כיוון שמדובר בפגיעה ביכולת לרכוש את המזון הבסיסי. החלטה זו, לפגוע במצרכים החיוניים כל כך לבריאות, היא אטימות מצד ממשלה, שגם בריאות הציבור היא חלק מאחריותה (לכן אני מצדיק את העלאת המס על סיגריות; זו החלטה אחראית. אחריות המדינה לבריאות הציבור מחייבת מלחמה בעישון).

בסך הכל, התקציב ועסקת החבילה טובים – אין בהם כמעט גזירות אנטי חברתיות, תקציב החינוך גדל, יש הרחבה של התקציב כראוי לתקופת מיתון והאטה, יש רפורמות המחזקות את מעמד העבודה המאורגנת וחופש ההתארגנות של העובדים ועוד. דווקא על רקע זה, החלטה זו בולטת בעיוותה ואכזריותה.

מן הראוי, שעד ההצבעה בכנסת ההחלטה תבוטל, ואם לא, יש לקוות שהיא לא תעבור בכנסת.

* הפורטל לצדק חברתי BSH

הדרמה במעוז חיים ממקדת עניין ברחבי התנועה הקיבוצית. הדיפרנציאליים והשיתופיים מתייצבים כשני מחנות ומתייחסים אל מעוז חיים כאל המעוז האחרון בקרב האחרון על חפירות חיינו.

כשיתופניק בלב ובנפש, צר לי על כל קיבוץ מופרט; כל נפילה של קיבוץ שיתופי כמוה, בעיניי, כנפילת מעוז של חיים. ואף על פי כן, קשה לי להתייצב לצד עמדה המצדיקה מניעת רצון הרוב הגדול להתממש, כיוון שהרוב נמוך במקצת מה-75% שהתקנון מחייב. אין כל ניצחון לקיבוץ השיתופי, כאשר המצדדים בו הם מיעוט קטן וההפרטה נמנעת בשל רף גבוה מידי של התקנון.

אין טעם, בעיניי, לשותפות שאינה מתוך בחירה חופשית של השותפים. כפיית השיתוף על רוב גדול בקיבוץ שאינו רוצה בו – לא זו בלבד שאינה צודקת, היא אינה אפשרית. שום דבר טוב לא יכול לצאת משיתוף כפוי; רק דחיית הסבל והייסורים של גסיסת הקיבוץ.

איני מדבר בשם העיקרון הדמוקרטי לפיו "גם רוב של אחד הוא רוב". דמוקרטיה אינה רק הכרעת הרוב,ולעתים יש צורך ברוב מיוחד כדי להגן עליה.

אני מסכים עם הצורך ברוב של 2/3 כדי להוציא חבר מהקיבוץ. מדובר בפגיעה קיצונית בחבר, ואין לאפשר אותה ברוב מקרי ונמוך. אנו, תושבי הגולן, דרשנו בעבר קביעת רוב מיוחד במשאל עם על נסיגה מהגולן ועקירת היישובים, כי מדובר בצעד קיצוני וחריג שאף מדינה דמוקרטית נאורה לא היתה מאפשרת אותו בשום רוב. הסיבה לכך שויתרנו על הדרישה ואנו מסתפקים ברוב רגיל, אינה שהשתכנענו שהדרישה אינה צודקת, אלא שהבנו שאין לה סיכוי להתקבל, ואנו מעדיפים להצליח עם הצעה פחות טובה מאשר להכשל עם הצעה טובה יותר.

אני מסכים גם עם הצורך ברוב מיוחד כדי לשנות את אופי הקיבוץ ואת אורחות החיים שבו. התקנון המחייב רוב של 75% הוא מרחיק לכת. באורטל שינינו את התקנון והורדנו את הרוב הדרוש ל-2/3. בהחלט, יש מקום להגן על אורח החיים שעליו נבנה הקיבוץ, מפני החלטות נמהרות, מקריות, של מי שרוצים להפוך את הקיבוץ לדרך חיים הפוכה מדרכו המקורית. יש מקום להגן על החברים החוששים לעתידם ולגורלם בעקבות השינוי, והאפשרות למנוע את רמיסתם בידי רוב דורסני היא כלי שראוי שיהיה בידיהם.

אולם אני רואה בתקנון המחייב רוב מיוחד כלי, שראוי להשתמש בו כדי להגיע לפשרה, כדי לאפשר מחשבה שניה, כדי למנוע החלטה נמהרת, כדי להבטיח את זכויות המיעוט. לכן, השימוש בזכות הווטו הזאת ראויה לטווח קצר. אולם אם לאורך זמן מסתבר שרוב חברי הקיבוץ אינם רוצים בשותפות, ובוודאי כאשר מדובר ברוב של 70%, על המיעוט לכבד את רצון הרוב, ולהגיע עמו להחלטה מוסכמת אודות התהליך שיאפשר לעמדת הרוב להתממש.

היופי בקיבוץ הוא הוולונטריות שלו, העובדה שהשיתוף, השוויון והערבות ההדדית שבתוכו הם מתוך בחירה חופשית של חבריו. כל הניסיונות בהיסטוריה לכפות שוויון גרמו לאסונות ולפשעים. היופי של הקיבוץ, הוא היותו חברה שהגשימה את הרעיונות הללו מתוך בחירה חופשית של חבריה, שהיו מוכנים לוותר על רכוש וכסף כדי להתחלק עם אחרים. אם הרצון החופשי הזה לא קיים, מה הטעם בשותפות הזאת? יתר על כן, אין כל סיכוי לשותפות להתקיים, אם הרוב הגדול יחוש שהמיעוט כפה אותה עליו. אדם יסכים להמשיך לחיות חיי שיתוף, גם כאשר באופן אישי הוא כבר אינו מאמין בדרך, מתוך קבלת דין הרוב והרצון להמשיך לחיות בבית ובחברה הקיבוצית. הוא לא יסכים לכך, כאשר הרוב מצדד בעמדתו ורק רף הרוב הנדרש בתקנון מונע ממנה להתממש. זה פשוט לא יחזיק מעמד. כפיית שותפות על רוב שאינו רוצה בו, עלולה להביא את הקהילה לקרע שלא תוכל לעמוד בו.

בסיטואציה שבה הרוב רוצה להפסיק את השותפות, אך חסרים לו מספר קולות כדי לממש את רצונו, ראוי שהמיעוט יודיע על נכונותו לקבל על עצמו את רצון הרוב, ולהתחיל בתהליך של בניית הסכמות, שתביא בסופו של דבר להחלטה מוסכמת על אופן מימוש רצון הרוב, כך שיבטיח את זכויות המיעוט ויאפשר לו השפעה אמיתית על עיצוב ההחלטה. שלמותה ושלומה של הקהילה היא מטרה שמצדיקה פשרות וויתורים, כיוון שהאלטרנטיבה הרת אסון.

* "שווים"

על שלושה דברים הולקה בנימין נתניהו בידי התקשורת בתוך שבוע אחד. על מסכת הגזירות וההצעות האנטי חברתיות שמשרד האוצר פירסם לקראת דיוני התקציב. על עסקת החבילה והתקציב, המנוגדים תכלית הניגוד לאותה מסכת גזירות. על ההתנהלות הזיגזגית – סיבוב הפרסה החד שביצע נתניהו בתוך ימים ספורים.

הביקורת על ההתנהלות מוצדקת, הן אם נכונה ההערכה שנתניהו נלחץ מהתגובה הציבורית ונסוג מהצעותיו והן אם נכונה ההשערה שהיתה זו טקטיקה במו"מ עם ההסתדרות על עסקת החבילה ועם מפלגת העבודה על אישור התקציב. כך או כך, זה נראה רע, לא רציני, לא מקצועי. תדמיתו של נתניהו נפגעה, דווקא שבוע לפני ביקורו החשוב בארה"ב ופגישתו עם אובמה.

ההתנהלות חשובה, אך המהות חשובה לאין ערוך. ובנושא זה, מי שתוקף את נתניהו הן על מסכת הגזירות והן על עסקת החבילה, מעיד על עצמו שביקורתו אינה עניינית. כי מי שביקורתו על גזירות האוצר היתה עניינית, יתמוך בעסקת החבילה ולהיפך.

אני התנגדתי לחבילת הגזירות ותקפתי אותה בחריפות במאמר שפרסמתי (בבמה אחרת). היה זה ספר שחור, שבישר את וידוא ההריגה של מה שנותר ממדינת הרווחה הישראלית. היתה זו חבילה אכזרית ומרושעת, אנטי סולידרית, אנטי חברתית, בלתי צודקת, ממוקדת בפגיעה בחלשים ואף בחסרי הישע, מבלי שתיגע במאומה בחזקים בחברה הישראלית. היתה זו תכנית קצרת רואי וצרת אופק של פגיעה הרסנית במערכת החינוך, לצד פגיעה קשה במערכות הרווחה והבריאות. היתה זו תכנית של דבקות פונדמנטליסטית בשיטה שהובילה למשבר העולמי, של הקטנת המדינה למינימום, של כלכלה מצמצמת – בניגוד מוחלט למדיניות הנהוגה בחודשים האחרונים בכל המדינות המערביות.

מי שרואה בתכנית הזו ובמה שהיא מייצגת רעה חולה – איזו סיבה יש לו להתנגד לדרך בה הלך נתניהו בסופו של דבר? בשורה התחתונה – נבחרה דרך של כלכלה מרחיבה, הגדלת התקציב, ביטול מרבית הגזירות האנטי חברתיות, הגדלת תקציב החינוך, העלאת תקרת המס לביטוח הלאומי, תקצוב חוק עידוד השקעות הון בקרוב למיליארד ₪ והשקעות נוספות בפיתוח וצמיחה, החלטות על צעדים למלחמה בהעלמות המס, הרחבת סבסוד מעונות יום ועוד. נתניהו, שבתפקידו כשר האוצר הוביל ג'יהאד נגד העבודה המאורגנת, נגד ההסתדרות וכל מה שהיא מייצגת, ראה בהסתדרות ובמנהיגה האחראי עופר עיני פרטנר מרכזי בניהול המשק והחברה והלך כברת דרך משמעותית מאוד לקראת דרישותיו. נתניהו, שהיה לשם נרדף לרפורמות של הפרטת מדינת הרווחה ופירוק הסולידריות, מוביל רפורמות חברתיות של הגנה על העובדים ועל העבודה המאורגנת: חובת המעסיק לנהל מו"מ קיבוצי עם ארגון עובדים יציג, קנסות למעסיקים שפגעו בחופש ההתארגנות, קנס למעסיק שמונע מנציג של ארגון עובדים כניסה למקום העבודה, החלת חובת רישוי ופיקוח לשלילת רישיון מחברה שמפרה זכויות עובדים, הגדרת הלנת השכר כעבירה פלילית ועוד.

התכנית אינה מושלמת ויש בה כשלים ועוולות, ובראש ובראשונה העלאת המע"מ וביטול הפטור על פירות וירקות (אני מקווה שהחלטות אלו תבוטלנה בדרך לאישור התקציב בכנסת). אולם זוהי תכנית של מפנה, של נטישת הדרך של ריסוק מדינת הרווחה ועליה על נתיב של סולידריות חברתית. הדרך הזאת מסמנת את הדרך לצמיחה כלכלית בריאה.

עצם ההגעה לעסקת חבילה של הממשלה עם ההסתדרות והמעסיקים, במקום מלחמות גוג ומגוג במשק, בנוסח שר האוצר נתניהו, חיובית וחיונית. עסקה זו, לצד העובדה שהתקציב הוא דו-שנתי, מייצבת את המשק – יציבות חיונית ביותר בעת משבר כלכלי.

כל הגורמים שהובילו לעסקת החבילה ולתכנית הכלכלית הזאת ראויים לשבח. אך מי שראוי לעיקר השבחים, הוא מי שהיה ראוי למירב הגינויים אילו הממשלה היתה מאמצת את הספר השחור של האוצר – ראש הממשלה בנימין נתניהו.

מעבר לכל הסעיפים שהזכרתי ואלה שלא הזכרתי, ראויים נתניהו והממשלה לשבחים בעיקר בזכות המהפך הדמוקרטי שהתחולל בשבוע האחרון – אחרי 25 שנה, המנהיגות הנבחרת של המדינה לא היתה אסקופה נדרסת מתחת לרגלי פקידי האוצר, אלא הובילה והנהיגה. במשך 25 שנים ייצגו פקידי האוצר את המדעיות הכלכלית האובייקטיבית, כביכול, להבדיל מהפוליטיקאים האינטרסנטים – ועל פיהם ישק דבר. והנה, דווקא נתניהו, שחלק עם פקידות האוצר אותה אידאולוגיה ואף ביתר דבקות, הבהיר להם שהאידאולוגיה שלהם אינו מדע מדוייק, ובדמוקרטיה ההנהגה הנבחרת, המייצגת את האזרחים, היא האמונה על טובת המדינה, על עיצוב המדיניות הכלכלית חברתית ועל קביעת סדרי העדיפויות. יתכן שעצם המהפך הזה חשוב יותר מכל סעיפי התקציב ועסקת החבילה.

* "ידיעות הקיבוץ", "מקור ראשון", "חדשות בן עזר"