הבלוג של אורי הייטנר

ראש הממשלה ושר העל לאסטרטגיה כלכלית בנימין נתניהו הורה לגנוז את הצעות האוצר לפגוע בקשישים, בנכים, בחולים, בניצולי שואה ובשכבות החלשות ולקיים דיון נוסף בהצעה לגבות דמי אישפוז בבתי החולים.

מן הסתם, נתניהו ושטייניץ נבהלו מהתגובה הציבורית החריפה וממשבר קואליציוני שעלול היה להפיל את הממשלה. ואולי מלכתחילה סעיפים אלה לא הוכנסו אלא כ"עזים" שנועדו להוצאה, כדי שההתייחסות לגזירות האחרות תתקבלנה בהקלה. דבר אחד בטוח, הרמזים כאילו "נערי האוצר" הנפיקו את הספר השחור של הגזירות על דעת עצמם, ללא ידיעת הדרג המדיני, אינן מתקבלות על הדעת. אם ראש הממשלה ושר האוצר אינם מנהיגים את הכלכלה והפקידים עושים ככל שיעלה על רוחם, אין השניים יכולים להמשיך יום אחד נוסף בתפקידם. סביר להניח שלא כך המצב. יתכן שנתניהו לא היה בקיא בכל פרט ופרט של כל הצעה, אך אין ספק שהרוח הכללית של הספר השחור היא רוח המפקד, רוחו של נתניהו. כנראה שמשבר הקפיטליזם הדורסני לא השפיע עליו, והוא דבק באידאולוגיה שכשלה והעולם כולו מתנער ממנה.

ארה"ב ומדינות אירופה מבינות שהדרך להיחלץ מהמשבר ולצאת לתנופה וצמיחה היא כלכלה מרחיבה, הזרמת הון ממשלתי למשק, הגדלת התקציב ושיקום מדינת הרווחה. לא, הן לא הפנו עורף לשוק החופשי, ובצדק. אולם הן הבינו שאין לאפשר לשוק להתפרע ללא אבחנה, אלא יש למתן אותו, להתערב בו ולהפוך אותו לאנושי והגון יותר. התברר שללא מעורבות כזאת, השוק הפרוע אינו מוביל רק לקטסטרופה חברתית, אלא גם לשבר כלכלי.

לא רק אובמה מבין זאת. כבר בוש, הנשיא הרפובליקאי הימני, בשלהי תקופתו הבין זאת, והתמודד עם המשבר בדרכים "ניו דיליות" של מעורבות פדראלית משמעותית בכלכלה. רק בישראל, הן אולמרט ובר-און וביתר שאת נתניהו ושטייניץ אינם מבינים זאת ודבקים במשבריזם – בדרך שכשלה.

רבות דובר בימים האחרונים על הרשעות והאכזריות בהצעות האוצר הפוגעות באופן משמעותי בחלשים ובמעמד הבינוני, ואין בהן שום פגיעה בחזקים ובעשירים. אני רוצה להתעכב על סעיף אחד – ההצעה לפגוע בדמי האבטלה ובתקופת הזכאות להן. ישראל היא המדינה, שתקופת הזכאות בה לדמי אבטלה היא הנמוכה ביותר בעולם המערבי. אפילו בארה"ב, מודל החיקוי הקפיטליסטי, החקיקה בנושא זה מתקדמת ונאורה יותר. והנה, לנוכח המיתון והאבטלה המתעצמת, החליט אובמה על הכפלת תקופת הזכאות, כדי למנוע התדרדרות המוני המפוטרים והמובטלים לפת לחם. ואילו אצלנו, בשעת מיתון ואבטלה גדולה, מוצע להקטין את המעט הניתן. איזה אבסורד.

הפגיעה בתקציב החינוך היא אולי הרעיון ההרסני ביותר. אין במאה ה-21 השקעה כלכלית משמעותית יותר ומשתלמת יותר מהשקעה בהון האנושי בכלל ובחינוך בפרט, בוודאי במדינה כישראל, העניה במשאבי טבע. אין תרומה גדולה יותר לעתיד החברתי, הכלכלי והביטחוני של המדינה לטווח רחוק, מהשקעה רבתי בחינוך. אין הוצאה הראויה לחיסכון יותר מאשר ההוצאות על התמודדות עם תוצאות של חינוך קלוקל. נתניהו מבין זאת היטב, הרי הוא הבטיח ערב הבחירות להעמיד את החינוך על ראש שמחתו. והנה, במקום הגדלת ההשקעה, הוא מקצץ בתקציב.

בין הצעות האוצר, אני רוצה לציין לשבח הצעה אחת – דחיית גיל הפרישה לאנשי קבע שאינם בדרג הלוחם. רם בלניקוב, ראש אגף התקציבים באוצר, שאל בצדק בראיון רדיו, למה עמיתו הכלכלן המשרת במקצועו בצה"ל, צריך לצאת לפנסיה בגיל 45? למה לא להעלות את גיל הפרישה שלו ל-50? אני הייתי מוסיף ושואל – ולמה 50? על אנשי המקצועות האזרחיים המשרתים בצה"ל – כלכלנים, עורכי דין וכו', לפרוש כמו עמיתיהם בשירות הממשלתי, בגיל 67.

****

קראתי באתר "חדשות מחלקה ראשונה" ידיעה, מלווה בתמונות, על עו"ד ויסגלס, אחד האנשים החזקים בישראל, שנתפס חונה בחניית נכה. המעשה הזה הוא החזירות האגואיסטית בהתגלמותה. מה שעשה ויסגלס בקטן כאדם פרטי, עשה בגדול האוצר כגורם לאומי, בספר השחור של הגזירות שהוציא אור ליום ה' האחרון.

* הפורטל לצדק חברתי bsh

נוסעי טיסה 3752 של איבריה שנחתו הבוקר בישראל, מתבקשים לא לצאת מן הבית בשבוע הקרוב. הסיבה – בין נוסעי הטיסה, אישה החשודה כמי שלקתה בשפעת החזירים.

כשקראתי את ההודעה הזאת, חשבתי – אילו הייתי בין הנוסעים בטיסה זו, מה הייתי עושה?

כאזרח טוב וממושמע, מן הסתם הייתי נשמע להוראות. הרי איני רוצה להדביק את חבריי לעבודה. הייתי נשאר בבית.

ואז – מה? יש לי אישה וילדים. האם אשאר איתם בבית ואסכן אותם? האם ילדיי ילכו לביה"ס ולגן? הרי הם עלולים להדביק ילדים אחרים, שעלולים להדביק את הוריהם, שעלולים להדביק את חבריהם לעבודה שעלולים להדביק...

או שמא אשכור צימר, אצטייד בקופסאות שימורים ואהיה במשך שבוע בהסגר מוחלט...

משהו פה לא הגיוני. אם באמת נשקפת סכנה מנוסעי הטיסה, או מתלמידי בית הספר שבו לומדת ילדה שהיתה חשודה שלשום כמי שנדבקה במחלה, ראוי לאשפז אותם לאלתר בתנאי בידוד. אם לא עושים כן, ניתן להבין מכך שאין מדובר בסכנה של ממש.

אז מה הסיבה לסגרים הללו? ריח לא נעים של כסת"ח נודף מההחלטות הללו. דומה, שיותר משבריאות הציבור היא הסיבה לכך, מקבלי ההחלטות פוזלים לעבר ועדת החקירה הממלכתית שתקום, אם אכן תתפרץ מגיפה.

 * "חדשות בן עזר"

רוב המדינות הדמוקרטיות בעולם מאפשרות לאזרחיהן החיים בחו"ל להשתתף בבחירות. כאשר מתקיימות בחירות בארה"ב, ישראלים רבים, שהינם בעלי אזרחות אמריקאית, מצביעים בישראל. הוא הדין בישראלים בעלי אזרחות צרפתית. כאשר מתקיימות בחירות ברוסיה, מנהלות המפלגות הרוסיות קמפיין בחירות משמעותי בישראל, בכלי התקשורת ברוסית. כך מקובל במדינות העולם כולו.

מדוע בישראל הזכות הזאת אינה קיימת? הסיבה לכך היא פטריוטיות ציונית. מדינת ישראל לא העניקה זכות זו לאזרחיה, בראותה עצמה כמדינה בהקמה, הנלחמת על עצמאותה; כמדינה אידאולוגית בעלת יעוד – הגשמת הציונות, שמשמעותה תביעה מהיהודים לעלות לא"י ולחיות בה. מדינת ישראל לא התייחסה לאזרחיה שהיגרו לחו"ל כאל אזרחים שבחרו בחירה לגיטימית לקבוע את מקומם במקור אחר בעולם, אלא כאל מי שנטשו את הספינה ונהגו בניגוד לציפיה הפטריוטית מהם. אותם ישראלים כונו בשם הגנאי יורדים, ושלילת זכות ההצבעה מהם היא חלק מתפיסה של הענשתם על ירידתם.

היום, 61 שנים אחרי הקמת המדינה, מתקיים פולמוס ציבורי סביב הצעות לאפשר לישראלים החיים בחו"ל להשתתף בבחירות בישראל. דיון ענייני בהצעה זו, הוא מחלוקת בין גישה אזרחית ליברלית החותרת לנורמליזציה מירבית של מדינת ישראל, לבין גישה ציונית פטריוטית המעמידה שיקולים פטריוטיים במקום גבוה יותר בסולם הערכים מערכים ליברליים אזרחיים, והנורמליזציה של מדינת ישראל אינה עומדת בראש מעייניה.

על פי הגישה האזרחית ליברלית – האזרחות הינה זכות מוקנית שאינה מותנית בחובות, במחוייבות כלשהי; אינה מותנית בדבר ואינה ניתנת להפקעה. על פי גישה זאת, מדינת ישראל שייכת לכל אזרחיה, והעובדה שאזרח בחר לחיות במקום אחר על פני הגלובוס אינה מעלה ואינה מורידה דבר מזכויותיו כאזרח. זכות ההצבעה היא זכות יסוד בחברה אזרחית, דמוקרטית וליברלית, ועל המדינה לתת לכל אזרח באשר הוא את הכלים לממשה. הגיעה השעה שישראל תחדל לנהוג כמדינה מגוייסת ולאומנית ועליה לנהוג כמו כל מדינה דמוקרטית ליברלית. שם הקוד – בזכות הנורמליות.

על פי הגישה הפטריוטית – מדינת ישראל אינה מדינה נורמלית. היא מדינה שייעודה וצדקת קיומה היא הגשמת הציונות. כמדינה ציונית, אין תפקידה רק להעניק לאזרח את זכויותיו, אלא עליה לתבוע מהם מחוייבות, מאמץ, תשלום מחיר. מדינת ישראל נלחמת עדיין על עצמאותה. המדינה תובעת מאזרחיה נכונות להקריב את חייהם למען קיומה; קל וחומר שהיא תתבע מהם לחיות בה. מי שבחר לרדת מן הארץ, אינו ראוי לזכות ההצבעה. שם הקוד – בלי נאמנות אין אזרחות.

אם הדיון הציבורי בנושא היה אמיתי, סביר היה להניח, שמפלגות השמאל, המדברות בשם הליברליות וזכויות הפרט, היו עומדות בראש המאבק למען שינוי החוק ומתן זכות לאזרחים בחו"ל להשתתף בבחירות. לעומתן, מפלגות הימין, המדברות בשם הלאומיות והפטריוטיות, היו עומדות על הרגליים האחוריות ונאבקות נגד החוק.

והנה, אצלנו התהפכו היוצרות – דווקא הימין מציע את ההצעה והשמאל מתנגד לה בכל כוחו. השמאל משתמש ברטוריקה סופר פטריוטית להצדקת דרכו והימין ברטוריקה סופר ליברלית להצדקת עמדתו.

איך זה קורה? התשובה פשוטה – אלה ואלה משקרים. הוויכוח האידאולוגי הוא כיסוי לוויכוח אינטרסנטי פוליטי ציני. זהו פולמוס שכולו צביעות.

האמת היא, שמתן זכות הצבעה ליורדים, תגדיל במאות אלפים את מספר היהודים שישתתפו בבחירות. בכך יגדל באופן משמעותי משקלו של הקול היהודי. מאחר ובקרב הציבור היהודי אחוז התמיכה במפלגות הימין גדול הרבה יותר מאשר בכלל הציבור, כיוון שבקרב הציבור הערבי התמיכה במפלגות הימין שואפת לאפס, הגדלת שיעור המצביעים היהודיים תחזק את הימין בבחירות.

זה סדר היום הסמוי המכתיב למפלגות השונות את עמדתן האמיתית, המוסווית ברטוריקה שקרית. השמאל הליברלי מתנגד להצעה שתפגע בכוחו האלקטורלי, והוא מסווה את עמדתו ברטוריקה ימנית מובהקת. הימין הלאומי תומך בהצעה שתחזק את כוחו האלקטורלי והוא מסווה את עמדתו ברטוריקה שמאלנית מובהקת. זאת האמת.

ומה עמדתי בנדון?

למרות שיש הרבה צדק והגיון בעיקרון הדמוקרטי ליברלי, אני דוחה אותו בפני הרעיון הציוני פטריוטי. בעיניי, הירידה מן הארץ היא תופעה שלילית שיש להיאבק בה. מתן זכות הצבעה ליורדים מעניקה לה לגיטימציה. בעיניי, מי שבחר לרדת מן הארץ אינו ראוי להצביע בבחירות.

מה שמטריד אותי יותר מכל, מעורר בי בושה וכלימה, ומחייב חשבון נפש חינוכי של החברה היהודית ישראלית, הוא עצם העובדה שבעוד ערביי ישראל מגלים "צומוד" מרשים, מיליון יהודים ישראלים ירדו מן הארץ. מתן זכות הצבעה ליורדים היא ההיפך מעשיית חשבון הנפש הזה.

* הפורטל לצדק חברתי bsh