הבלוג של אורי הייטנר

בחירתו של ברק אובמה לנשיאות ארה"ב, היתה אירוע היסטורי גדול; עצם בחירתו של אדם שחור לתפקיד היא בשורה גדולה לא רק לאומה האמריקאית אלא לאנושות כולה. ולא פחות מכך, המסרים החברתיים, הסולידריים, הליברליים שלו, מסרים של אהבת האדם, של צדק חברתי, של נאורות ופתיחות. אופן המנהיגות הסוחפת שלו ונאומיו מעוררי ההשראה נותנים תקווה לעולם טוב יותר.

מיד עם כניסתו לתפקיד ועד עתה, מוכיח אובמה שכוחו אינו רק ביכולת לסחוף המונים ולהיבחר, אלא גם ביכולת לקבל החלטות ולבצע. הוא מוביל דרך נועזת וחדשנית, נגד הזרם השמרני המאפיין את ארה"ב בעשורים האחרונים, בהתמודדות עם המשבר הכלכלי החמור, הפוקד את ארה"ב ואת העולם כולו. הוא מחזק את מערכת הקשרים של ארה"ב עם אירופה ומבצר את מעמדה המוביל בעולם.

חרף כותרות העיתונים בנדון, איני מתרשם שפניו של אובמה לעימות עם ממשלת ישראל ולניסיון לכפות עליה מדיניות המנוגדת לרצון אזרחיה. הכותרות נראות לי בעיקר משאלת לב של כותביהן, המוציאים מילה מנאום אחד, שורה מנאום אחר מהקשריהם, כדי להצביע על העימות המיוחל עם ממשלת נתניהו. הקשרים האמיצים בין ישראל לארה"ב ישארו כשהיו, תמיכת ארה"ב בישראל אינה מותנית בקבלה ישראלית של עמדות ארה"ב, חילוקי דעות בין מדינות ידידותיות אינן סיבה לעימות וכלל לא אתפלא אם הממשל האמריקאי החדש יהיה פתוח לרעיונות חדשים ויצירתיים בנוגע לסכסוך הישראלי פלשתינאי, ולא ידבק בסיסמאות שלא הוכיחו את עצמן מאז אוסלו ועד היום.

על אף כל זאת, אני מודאג מאוד משלטונו של אובמה. אני מודאג בשל גישתו לאיראן. עוד טרם בחירתו הודיע אובמה על כוונתו לקיים דיאלוג עם איראן. עקרונית, ראוי לנסות לפתור כל בעיה בדיאלוג. אולם מעבר לעקרונות יש גם מציאות. המציאות היא, שהאסלאם הרדיקלי, שמרכזו איראן, אינו בר שיח, בשל גישתו הפונדמנטליסטית הפנאטית. בדיוק כפי שבן לאדן אינו יכול להיות פרטנר לדיאלוג עם ארה"ב, כך גם אחמדיניג'אד וחמינאי אינם פרטנרים סבירים לדיאלוג כזה. עצם הרצון בדיאלוג עם איראן, במקום לסחוף את העולם לחרם כלכלי טוטאלי על איראן עד שתפסיק את פרוייקט הגרעין שלה, ואם זה לא יעזור – לפתור את הבעיה בכוח צבאי, מעידה על גישה נאיבית ועל קריאה לקויה של המציאות.

אילו הדיאלוג נועד להפעלת לחץ דיפלומטי כבד על איראן מצד אחד, ומצד שני – למתן הזדמנות אחרונה לאיראן בטרם יופעלו נגדה צעדים קשים, ניתן היה לראות בכך אסטרטגיה שראוי לבחון אותה.

הבעיה החמורה יותר מעצם הנכונות לקיום הדיאלוג עם איראן, היא תכני הדיאלוג. מבלוני הניסוי של האמריקאים, ניתן להבין שארה"ב מנסה להגיע עם איראן להסכמה – השלמה עם גרעין איראני לצרכים אזרחיים, תמורת ויתור על שימוש בגרעין לצרכים צבאיים. תוצאתה של הסכמה כזו, עלולה להיות השלמה עולמית עם פרוייקט הגרעין האיראני, שאין ספק שכוונותיו צבאיות בלבד – רצונה של איראן להיות מעצמת גרעין אסלאמית המאיימת על העולם ושיש לה הפוטנציאל להשמיד את ישראל. מדיניותו של אובמה בנושא האיראני קצרת רואי, המעדיפה שקט תעשייתי לטווח קצר תוך סיכון שלום העולם לטווח הרחוק.

בנושא האיראני אובמה צועד בנתיב של צ'מברליין, שלא קרא היטב את המפה הבינלאומית, לא התייחס בכובד הראש הראוי לסכנה ההיטלראית, שהעדיף דיאלוג עם היטלר על פני מלחמה נגדו. "הבאתי שלום בדורנו", התפאר צ'מברליין בשובו לארצו לאחר חתימת הסכם מינכן, לקול תשואות הקהל. ניסיון לפתור את המשבר עם איראן בהסכם, עלול להיות מהדורה נוספת של מינכן.   

* "ישראל היום"

התמורה הגדולה והחשובה ביותר בחברה הישראלית בשני העשורים האחרונים, היא העליה הגדולה מבריה"מ לשעבר; עליה של למעלה ממיליון יהודים. היא באה כאשר רבים כבר הספידו את הציונות והפיחה משב רוח של התחדשות ציונית. קשה להגזים בתיאור תרומתה של עליה ברוכה זו לכל תחומי החיים בישראל – התרבות, החינוך, המדע, הרפואה, הכלכלה, האמנות, הספורט ועוד. תרומתה הדמוגרפית למדינה היהודית גדולה מאוד (העובדה שטרם מצאנו את הדרך להסיר את החרפה של התייחסות למאות אלפים מהם כ"לא יהודים", כביכול, היא ביזיון לאומי, אך אני מאמין שלא רחוק היום בו המדינה תסיר את החרפה הזאת). אחוזי הגיוס לצה"ל בכלל וליחידות קרביות בפרט בקרב אוכלוסיית העולים, גדולים יותר מחלקם היחסי באוכלוסיה.

העליה הגדולה מבריה"מ לשעבר לא היתה מובנת מאליה. אין זה נכון לראות בה תוצאה ישירה ומובנת מאליה של התמורות העולמיות – הפרסטרויקה והגלסנוסט בתקופת גורבצ'וב ונפילת בריה"מ לאחר מכן. אותן תמורות עולמיות עלולות היו להביא להגירה המונית של היהודים לארה"ב, כאשר אנו היינו מתברכים בקילוח דק בלבד של עליה. העובדה שהמוני העולים הגיעו לישראל, היא תוצאה של מדיניות ציונית חכמה ונחושה של מדינת ישראל. ואם לדייק יותר – תוצאה של מנהיגות ציונית חכמה, אמיצה ונחושה של אדם אחד בעל חזון, ראש ממשלת ישראל, יצחק שמיר.

בלחץ הארגונים היהודיים בארה"ב, הגדיר הממשל האמריקאי את יהודי בריה"מ כפליטים חסרי מולדת והתיר להם כניסה לארה"ב. יצחק שמיר הבין שכתוצאה מהגדרה זו, רבים מאוד מיהודי בריה"מ, אולי רובם, עלולים להתפתות ולהעדיף את הגלות האמריקאית על המולדת היהודית. הוא יצא למערכה נחושה ועיקשת נגד ההגדרה הזאת. היה צורך באומץ רב כדי לנהל מאבק בלתי פופולארי כזה, מול הממשל האמריקאי, נגד הארגונים היהודים בארה"ב שהנם גב חשוב ביותר לישראל מול הממשל והקונגרס וכוחם האלקטורלי בארה"ב רב, שהתנגדו בכל כוחם לדרכו בנושא זה, נגד התקשורת הישראלית שהתנגדה ולעגה. אולם שמיר הבין את גודל השעה, הוא הבין שמדינת ישראל עומדת בפני הזדמנות שספק אם תחזור אי פעם והיה נחוש שלא להחמיץ אותה. טענתו היתה פשוטה וברורה – אחרי הקמתה של מדינת ישראל, אין עוד יהודים חסרי מולדת. לכל יהודי יש מולדת – מדינת ישראל. שמיר העמיד את היעד הזה בראש מעייניו ובראש פעולתו המדינית והבינלאומית, והצליח לשכנע את הממשל האמריקאי לבטל את ההחלטה. היה זה הישג מדיני כביר. אף ראש ממשלה אחר, זולת ב"ג, לא היה מעז להוביל מהלך כזה.

העליה מבריה"מ היא הצלחה רבתי, גדולה יותר מכל גל קליטה קודם. הסיבה לכך היא שקליטתם של המוני העולים, אף שלא היתה חפה משגיאות, היתה מוצלחת יותר מכל קליטה אחרת בעבר, והפיקה לקחים מגלי הקליטה הקודמים. היכולת של מדינה קטנה, שמנתה ארבעה מיליון וחצי אזרחים, לקלוט מיליון עולים בתוך שנים מעטות, כאשר לכולם יש קורת גג, לרובם המכריע – עבודה, כל ילדיהם נקלטו במוסדות חינוך – זו תופעה שמעטות כמותה בעולם. יצחק שמיר, ראש הממשלה, ניצח על המלאכה, קבע את סדר העדיפויות, העמיד את ההיערכות לקליטה מעל כל צורך אחר ומשימה אחרת, הורה לקצר תהליכים ולפרום סבכים ביורוקרטיים וההצלחה היתה גדולה. מנהיג המוביל אומה למאמץ כזה ומצליח – הוא מנהיג דגול.

ב-24-25.5.91, בתוך 34 שעות, חילצו 30 מטוסי חיל האוויר וחברת "אל על" 14,400 יהודי אתיופיה, במבצע שלמה, והעלו אותם לישראל. מבצע שלמה היה מבצע מורכב מאוד, שבמשך שנים נארג בידי סוכני המוסד ואנשי הסוכנות היהודית. את ההחלטה על המבצע קיבל ראש הממשלה יצחק שמיר. הוא דחף לביצועה, הוא עקב מקרוב אחרי ההכנות והביצוע. הוא אחראי להצלחה.

די בכל אלה, כדי להגדיר את יצחק שמיר כאחד מראשי הממשלה המצויינים בתולדות מדינת ישראל. והנה, בפרוייקט מיוחד של "ידיעות אחרונות" שזימן 20 מומחים ואנשי אקדמיה שדרגו את ראשי הממשלה בישראל לדורותיהם, דורג שמיר במקום השמיני מתוך 13 (היו 12 ראשי ממשלה, אך הפרוייקט הפריד בין הקדנציה הראשונה והשניה של יצחק רבין). הציון המשוקלל שנתנו המומחים לשמיר היה 6.5. באף אחת מהקטגוריות לא קיבל שמיר ציון גבוה, למעט טוהר מידות בו קיבל את הציון 8.9.

הפרוייקט של "ידיעות אחרונות" בעייתי מבחינות רבות, ובהן ההטיה הפוליטית היונית מאוד של רשימת המומחים, שהיטתה מאוד את תוצאות הפרוייקט וניווטה את תוצאותיו. היו גם שגיאות נקודתיות לא מעטות, כמו למשל הציון הנמוך יחסית (6.2) שקיבלה גולדה מאיר בניהול משברים, אף שניהלה בצורה מעוררת התפעלות את המשבר החמור ביותר בתולדות המדינה – מלחמת יום הכיפורים ועוד.

אך מה שצרם בעיניי יותר מכל, הוא שבכל הפרוייקט הזה, סוגיות ציוניות כמו עליה והתיישבות כלל לא נלקחו בחשבון. בין עשר הקטגוריות שהוצגו לצוות המומחים, לא הוצגה כל קטגוריה ייחודית למדינה היהודית, לא הוצגה כל קטגוריה ציונית. ובכל ההתייחסות של המומחים לראשי הממשלה, לא היתה כל התייחסות לסוגיות הללו במתן הציונים בתחומי החזון (שמיר, למשל, קיבל ציון נמוך בקטגוריית ה… חזון – 5.6), המנהיגות, הכלכלה, יחסי החוץ, ניהול משברים וכו'. זאת, במדינה שהציונות – הורתה, וייעודה – הגשמת הציונות.

על כך ראוי העיתון וראויים המומחים לציון נמוך ביותר בקטגוריה של שיקול דעת.  

* "מקור ראשון", "חדשות בן עזר"