הבלוג של אורי הייטנר

בתגובה למאמרי "ככה הוא ינהיג את המדינה?" (גיליון 433), בו תקפתי בחריפות את בנימין נתניהו על הדרך בה הקים את ממשלתו, הגיב אהוד בן עזר כך: "כל מי שלא חדל להשמיץ את אולמרט, כמוך, ולעשות לו לינץ' תקשורתי ולראות בממשלתו את הגרועה שבממשלות – כדאי לו לשתוק עכשיו כי ממשלת ביבי-ליברמן היא העונש המגיע לכם על מה שעשיתם לאולמרט!"

אני רואה לנכון להצביע על ההבדל המהותי בין גישתו של אהוד בן עזר לפוליטיקה לבין גישתי. אהוד הוא חסיד שוטה של אולמרט. לאורך כל תקופת כהונתו של אולמרט כראש הממשלה, מעולם לא השמיע בדל של ביקורת עליו, אלא רק הילל, שיבח, פיאר, רומם, הידר וקילס את נשוא הערצתו. כל ביקורת על אולמרט הוא דחה בבוז. כאשר אולמרט נהג בניגוד מוחלט להשקפותיו הפוליטיות של בן עזר (למשל – ניסיונו למסור לסורים את הגולן) הוא הסביר זאת כטקטיקה מתוחכמת שנועדה להטיל את האשם על הצד השני. כל מידע על מעשי שחיתות ועבירות פליליות של אולמרט הוא דחה כקש וגבבה. כאשר נגמרה חקירה נגד אולמרט ללא כתב אישום, הוא הציג זאת כהוכחה לכך שכל החקירה היתה מלכתחילה עורבא פרח. כאשר הוגש כתב אישום, הוא יצא בחריפות נגד מי שהגיש את כתב האישום. יש להניח שאם יורשע אולמרט בבית המשפט, בן עזר יצא בחריפות ובבוז נגד בית המשפט, שאינו מבין את המובן מאליו – שאולמרט צח כשלג ואינו יכול, לא לחטוא, לא למעוד ואף לא לטעות.

גישתי לפוליטיקה שונה לחלוטין מגישתו של בן עזר. איני חסיד של איש, איני מעריץ איש. אני בוחן כל מנהיג לגופו, תומך בו כאשר הוא ראוי לתמיכה ומבקר אותו כאשר הוא ראוי לביקורת. אכן, תקפתי בחריפות את אולמרט ואני רואה בו ראש ממשלה גרוע ביותר, אך לא היססתי לכתוב בשבחו כאשר היה ראוי לכך, כמו על החלטתו לצאת למלחמת לבנון השניה (לעומת ביקורתי על הדרך הקלוקלת שבה ניהל אותה), התקפת הכור הסורי והתעשתותו ברגע האחרון במו"מ על עסקת שליט והצגת קווים אדומים במו"מ.

הדרך בה ניהל נתניהו את המו"מ הקואליציוני והדרך בה הרכיב את ממשלתו, ראויה לכל גנאי ולכן גיניתי אותה. לא אהסס לתקוף אותו, לבקר אותו על כל שגיאה, על כל מחדל ועל כל החלטה שאינה עולה בקנה אחד עם השקפת עולמי. עם זאת, לא אהסס לשבח אותו ולברך אותו על כל צעד נכון, על כל הצלחה ועל מדיניות שתתאים לעמדותיי.

זאת שליחותי כפובליציסט; לומר את דעתי כמות שהיא ולנסות להשפיע על פי השקפתי.

ובאשר לאולמרט – כמו קאטו הזקן מזכיר לנו אהוד בן עזר מידי שבוע בשבוע שעוד נתגעגע לאולמרט. אין מצב שאתגעגע לאולמרט. גם אם נתניהו יהיה כישלון מוחלט וגם אם יתעלה על עצמו ויצליח להיות יותר גרוע אפילו מאולמרט, עדיין לא תהיה כל סיבה להתגעגע לאולמרט, כיוון שאין כל סיבה להתגעגע לדבר רע.

* "חדשות בן עזר"

מינויו של עמיר פרץ לתפקיד שר הביטחון היה הזוי וחסר אחריות – לא כיוון שאין הוא גנרל בדימוס. שר ביטחון אינו חייב להיות איש צבא, אולם הוא חייב להיות אדם עם ניסיון בתחום הביטחוני – מדיני, אדם שהנושא הביטחוני קרוב אליו, שהוא עסק בו כפוליטיקאי לאורך השנים טרם כניסתו לתפקיד, שיש לו אמירה בנושא, שהוא מהווה אוטוריטה. היו לישראל שרי ביטחון "אזרחיים" מצויינים, כמו לוי אשכול ומשה ארנס. ארנס היה חתן פרס ביטחון ישראל, בעל עבר ביטחוני עשיר, וכח"כ באופוזיציה ובקואליציה עסק בעיקר בנושא הביטחוני, כולל בתפקיד יו"ר ו' החו"ב של הכנסת ויו"ר ועדות המשנה החסויות שלה. לוי אשכול היה חבר הוועד המרכזי והמפקדה הכללית של "ההגנה", החל משנות העשרים ועד הקמת המדינה. הוא היה מבכירי העוסקים ברכש ושרת כגזבר "ההגנה". כשב"ג לקח על עצמו את תיק הביטחון בסוכנות, הוא מינה את אשכול לעוזרו הראשי ועם הקמת המדינה, כיהן כמנכ"ל בפועל הראשון של משרד הביטחון (אף שלא נשא בתואר זה). כשר בממשלה כיהן בתפקידים כלכליים ובעיקר כשר האוצר, אך בתוקף מעמדו זה היה שותף לכל ההכרעות המדיניות והביטחוניות לאורך כל השנים. גם אצל ב"ג ושמעון פרס ניתן להצביע על רזומה עשיר ומכובד בתחום הביטחוני טרם מינויים לתפקיד.

הבעיה במינויו של פרץ היתה העדר כל ניסיון בתחום וכל עניין בו. תפקיד שר הביטחון מתאים לאדם, שלהבדיל מפרץ, הנושא הביטחוני זורם בדמו, גם אם לא היה איש צבא.

למשל, יובל שטייניץ. שטייניץ אינו קצין בכיר במיל', אולם כל חייו הפוליטיים הוקדשו לנושא הביטחוני. הוא שירת בוועדת החו"ב לאורך שנים, כולל קדנציה אחת בראש הוועדה. הוא כיהן כחבר וכיו"ר בוועדות המשנה הרגישות ביותר, כמו הוועדה לשירותים החשאיים, הוועדה לכוננות צה"ל ועוד. ככזה, הוא רכש ניסיון רב, ידע רב, השקפת עולם ומצד שני, ראיה ביקורתית של מי שלא צמח בברנז'ה הצבאית.

תפקיד שר האוצר אינו מחייב דוקטורט בכלכלה. אבל שר האוצר חייב להיות אדם עם ניסיון בתחום החברתי כלכלי, בעיקר בצד הפוליטי שלו; אדם שעסק בו כפוליטיקאי לאורך השנים טרם כניסתו לתפקיד; אדם שיש לו אמירה בנושא, שמהווה אוטוריטה.

למשל, עמיר פרץ. כל חייו הציבוריים של פרץ היו קודש לסוגיות החברה והכלכלה של מדינת ישראל. כראש האיגוד המקצועי בהסתדרות ואח"כ כיו"ר ההסתדרות, רכש ניסיון עשיר, ניהל ביד רמה מאבקים ציבוריים ומשאים ומתנים מורכבים, מכיר היטב את פקידי האוצר – על טריקיהם ושטיקיהם; יש לו ביטחון עצמי המאפשר לו לעמוד מולם כשווה מול שווים בהכרת החומר, וכראשון בין שווים במעמד ולא לקבל כמובן מאליו את כל אמירותיהם. יש לו הבנה, יש לו דרך, יש לו השקפת עולם.

כאשר הקים אולמרט ממשלה עם "העבודה", הוא לא העניק לפרץ את תפקיד שר האוצר, כי חש מחוייבות לחברו האישי ונאמנו הוותיק הירשזון. לכן, במפגן של יהירות וחוסר אחריות, הוא שיגר את פרץ למשרד הביטחון. השאר – היסטוריה.

נתניהו לא למד את הלקח, ובשעת חירום כלכלית, שעה של משבר חמור ומיתון עמוק, הוא ממנה לתפקיד שר האוצר את יובל שטייניץ, אדם שמעולם לא היה לו קשר לכלכלה, שמעולם לא גילה עניין בסוגיות הכלכליות. המינוי הזה ראוי כמו המינוי של עמיר פרץ לביטחון, ותוצאותיו עלולות להיות דומות.

המינוי של נתניהו את עצמו לתפקיד "שר לענייני אסטרטגיה כלכלית" (כאילו ראש הממשלה אינו אחראי ממילא לאסטרטגיית העל החברתית – כלכלית, כמו גם המדינית – ביטחונית), מעידה על כך שגם הוא אינו סומך על השר שמינה.

מינויו של שטייניץ, כמו כל התנהלותו של נתניהו בתהליך הקמת הממשלה, מעורר דאגה באשר לצפוי בהמשך הקדנציה.  

* הפורטל לצדק חברתי bsh

לראש ממשלה חדש מגיעים 100 ימי חסד. ואם לא 100 ימים – לפחות 100 שעות. ובכל זאת, לנוכח הפיאסקו של הרכבת הממשלה, אי אפשר לשתוק. אם התנהלותו של נתניהו מיום הבחירות עד יום השבעתו היא סימן לבאות, אנו עוד עלולים להתגעגע ל"ביבי הישן".

תנאי הכרחי ליכולת להנהיג הוא אמון הציבור. תנאי הכרחי לאמון הציבור הוא דוגמה אישית. האם מי שמקים בשעת חירום כלכלית וביטחונית ממשלה מנופחת, שחברים בה כשרים וסגני שרים כמעט מחצית חברי הקואליציה, רבים מהם בתפקידים מיותרים כשרים בלי תיק, כשרים בעלי תיקים פיקטיביים או כסגני שרים, זהו בזבוז משווע של כספי הציבור. איך יחושו מובטלים, איך יחושו עניים, לנוכח החגיגה הזאת?

הרי ברור לכל שאין כל צורך בממשלה מנופחת כזו. לא רק שאין צורך בניפוח הזה, יש בכך נזק – כמעט מחצית חברי הממשלה הם אבן ריחיים על צווארה. הרי כל ילד יודע שבסך הכל מדובר במענה לשאפתנות אישית ופיצוי לבעיות אגו של השרים, על חשבון משלם המיסים הישראלי.

ראש האופוזיציה מנחם בגין, פתח את נאומו בדיון על הצגת ממשלת רבין הראשונה (1974) במילים: "ממשלה זו מומים רבים לה, ובהם המו"מ על הקמתה". קל וחומר, כשמדובר במו"מ שניהל נתניהו. היה זה מפגן מביש של חוסר מנהיגות.

נתניהו ניהל מו"מ בהנחה שהמפלגות אינן רוצות להיות חברות בממשלתו ועליו לרצות ולפצות אותן בכך שירעיף עליהן שררה וכיבודים ללא חשבון. הכל החל במו"מ עם ליברמן. ליברמן הציג עמדות פתיחה מרחיקות לכת, כדי שיהיה לו מהיכן לסגת. נתניהו נכנע ונתן לו את כל מבוקשו. כך עשה לאחר מכן עם ש"ס. כאשר מפלגת העבודה עמדה להצטרף – במקום להודיע ל"ישראל ביתנו" וש"ס שהמצב השתנה ועליהם לוותר על חלק מהתיקים, המשיך נתניהו במכירה הכללית, כעת מול מפלגת העבודה. לבסוף, כיוון שלא נשארו לו תיקים לחבריו בליכוד, אך נשאר לו רצון בשקט תעשייתי, צירף לממשלתו כל מי שרק רצה, לכל מיני תפקידים מפוברקים. מזל ש"קדימה" לא הצטרפה לממשלה. נתניהו עלול היה "לפצות" אותה בעוד 15 שרים בממשלה.

אילו נהג נתניהו כמנהיג, הוא היה מודיע בראשית תהליך הרכבת הממשלה מה מספר השרים בממשלתו (למשל, 18 שרים, כפי שהיה בחוק הבחירה הישירה ובהצעת חוק שהעלה לפני חודשים ספורים גדעון סער, אף שגם מספר זה גדול מן הנדרש). על פי גודל הקואליציה, היה נקבע המפתח של שר על מספר ח"כים וכל סיעה היתה מקבלת תיקים על פי גודלה.

אם נתניהו ינהל את ממשלתו בדרך בה הרכיב אותה, מצבנו בכי רע. אם ינהל את המו"מ עם הערבים כפי שניהל את המו"מ הקואליציוני – אנא אנו באים?

* "מקור ראשון"