הבלוג של אורי הייטנר

איני נוהג לפרסם בבלוג מאמרים של אנשים אחרים. חרגתי הפעם ממנהגי, הן בשל הערכתי הרבה לדני זמיר ולפעלו כראש המכינה הקדם צבאית ע"ש רבין, ובעיקר כיוון שבוויכוח הציבורי בעקבות פרסום העדויות של חניכיו על התנהגות בלתי נורמטיבית במבצע "עופרת יצוקה", הטפל גבר על העיקר, והמסר של דני הוחמץ.

דני מעביר מסר מורכב המתייחס למציאות מורכבת, והוויכוח על הדברים היה ויכוח מתלהם בין שני קטבים של פשטנות וקיצוניות.

אני מסכים עם רוח דבריו של דני. ביקורתי עליו, היא שלא עשה את הדרוש כדי להוריד מעליו את מי שתפסו טרמפ על דבריו כדי להשמיץ את צה"ל ולפגוע בו, ובראש ובראשונה עיתון "הארץ". 

כותב דני: "המלחמה בחמאס בכלל ובעזה בפרט היא מלחמה מסובכת מאין כמוה. הלחימה בטרוריסטים חסרי עכבות המשתמשים באוכלוסיה אזרחית כמגן חי, מציבה בפנינו כצבא המבסס את עקרונותיו וערכיו על הומניזם ומשפט העמים, קשיים ומורכבויות כמעט בלתי אפשריים. דווקא בגלל זה יש צורך לזכור ולהזכיר כל העת את העיקרון: כשיש ספק אין ספק. קרי - כשתנאי הלחימה או ביטחון הכוח מחייב, יש להפעיל אש גם אם יש בכך סיכון לאזרחים". איפה הוא ואיפה אלה שעשו עליו סיבוב, כמו למשל התועמלנית האנטי ישראלית הקיצונית עמירה הס, שהשתמשה בדבריו ככלי במלחמת התעמולה שלה נגד ישראל.

אין בעובדה שאני מביא את מאמרו של דני זמיר, הבעת עמדה באשר לעצם העדויות של חניכיו. חזקה על צה"ל שהוא יחקור את הדברים עד תום ויגיע לחקר האמת. חשוב לי להביא את דבריו של זמיר כהווייתם, כיוון שהם מאזנים את ההתלהמות הדו צדדית בוויכוח שהתעורר לאחר פרסום עדויות חניכיו.

להלן המאמר:

גל תגובות עכור התלווה לפרסומים שהתייחסו לשיח בוגרים שנערך במכינה הקדם צבאית באורנים, בו  דיברו חיילים שהשתתפו ב"עופרת יצוקה" על הלחימה ברצועת עזה. דבריהם פורסמו בעיתון הבוגרים "בריזה", כחודש לאחר שהועברו לרמטכ"ל עם בקשה לבדיקת הנורמות העולות מהחוויות האישיות של החיילים שנטלו חלק במבצע.

משום מה קשרו רבים מהמגיבים הזועמים בין הטענות על כשלים נורמטיביים לכאורה במבצע, כשלים הדורשים בירור בדיקה ותיקון אם היו, לתפיסת עולם שמאלנית, רחמנא לצלן, או להתנגדות לשירות בצבא.

מוטב היה אילו אותם מגיבים זועמים ומשולחים היו טורחים לאחוז ב"קוד האתי" של צה"ל. אז היו נוכחים לדעת כי הכשלים המתוארים בשיח הם למעשה הפרה בולטת וברורה של אותו קוד ושל רוח צה"ל.

הדרישה לבירור הכשלים על מנת שהקוד האתי ורוח צה"ל יישמרו, אינה יכולה לעולם להיות פעולה "נגד" צה"ל. נהפוך הוא. זו פעולה שבאה ממקום של אחריות ושותפות למה שמתרחש בצבא, המורכב בין השאר מאיתנו.

המשך הטיפול בכשלים הללו מוטל על צה"ל מרגע שמסרנו לו את החומר. יש לצבא מספיק אנשים טובים, מוכשרים, ברי לבב ויושרה. ללא ספק כל מפקדי השדה בדרגת מג"ד ומעלה אותם פגשתי עד היום הם כאלה, וביכולתם לאתר את התקלות ולעשות לתיקונן.

הטענות כי החשיפה התקשורתית של מעשי החיילים תשמש דלק בידי שונאי ישראל, היא במחילה טענה לא ראויה. שונאי ישראל לא זקוקים לתיאורים נקודתיים מסוג זה. לעומת זאת, אין ספק בלבי כי אזרח מערבי תמים שמתלבט לגבי דמותה של ישראל, וייווכח בתגובתה נוכח הכשלים הללו, יודע ורואה שמול עיניו חיה ונושמת חברה דמוקרטית לעילא ולעילא המתמודדת עם קשייה.

יש לומר אמת: המלחמה בחמאס בכלל ובעזה בפרט היא מלחמה מסובכת מאין כמוה. הלחימה בטרוריסטים חסרי עכבות המשתמשים באוכלוסיה אזרחית כמגן חי, מציבה בפנינו, כצבא המבסס את עקרונותיו וערכיו על הומניזם ומשפט העמים, קשיים ומורכבויות כמעט בלתי אפשריים. דווקא בגלל זה יש צורך לזכור ולהזכיר כל העת את העיקרון: כשיש ספק אין ספק. קרי - כשתנאי הלחימה או ביטחון הכוח מחייב, יש להפעיל אש גם אם יש בכך סיכון לאזרחים. אבל חובתנו לחוס ולפעול בחמלה הנדרשת כלפי אזרחים כשברור כי אין להם כוונת זדון או ששגו, ובוודאי כלפי רכושם וקניינם הדתי והרוחני. זהו חלק בלתי נפרד מעולמנו הציוני-יהודי.

צה"ל במלוא תפארתו

כלוחמים אנו מייצגים עם, חברה ומדינה שאוחזים בנשק בלית ברירה, מבלי להתכחש למורשתנו וחזוננו: כיבוד האדם בצלם אדם ושמירה על כבודו. זהו צה"ל במלוא תפארתו.

המכינה הקדם צבאית למנהיגות חברתית ע"ש יצחק רבין, שהחיילים שדיברו בשיחה הם בוגריה, החלה לפעול בראש חודש אלול תשנ"ח, אוגוסט 1998. חזון הקמתה התבסס על קיומה של חברה ציונית, הומניסטית וסולידרית במדינת ישראל, חזון הבא לידי מימוש בחינוך בוגרי המכינה למעורבות אקטיבית שלהם בחיי החברה הישראלית, בנטילת תפקידי מפתח והנהגה בצמתים השונים, בשירות הצבאי תחילה, ואחר כך בחיים האזרחיים.

מהיומרה הזו עולה מפורשות כי השירות הצבאי הוא מרכיב משמעותי והכרחי במסלול ההגשמה של בוגר מכינת רבין. מי שמבקש להיות בעל עמדת השפעה והנהגה חייב להיות במקומות הקשים, התובעניים והמכריעים שבהם אנו מתמודדים כישראלים. אין ספק שהשירות הצבאי הוא מקום כזה, בלי קשר לכך שבמצבה הנוכחי של המדינה, שנתונה לאיום קיומי מתמשך בן עשרות שנים, שירות כזה הוא חלק אינטגרלי מהאמנה החברתית המחייבת כל אדם בעל מצפון.

משום כך, ולאור קולות הסירוב מהמחנות השונים, קבעו בוגרי המכינה הראשונים כלל בל יעבור: לא יהיה חבר מכינה (בן או בת) שלא מוכן להתגייס לצה"ל. מי שפטור משירות מסיבות בריאותיות מתחייב להתנדב לשירות צבאי, ובהיעדר אפשרות כזו יתנדב לשירות לאומי.

מובן כי עצם הגיוס לצבא אינו מספק. התפיסה שלנו היא כי שרות משמעותי מחייב שאיפה לפיקוד הדרכה וקצונה, אצל מי שיכולותיו מתאימים לכך, וכאלו הם רוב בוגרי/ות המכינה.

לא זו בלבד: מכוח תפיסתנו את הצבא כמוסד מרכזי ומעצב בחברה הישראלית, פונים רבים מבוגרי המכינה לשני מסלולים ייחודיים שיצרו: בצד שירות של הבוגרים בשלל יחידות הצבא כולל כל יחידות העלית והמודיעין הידועות והלא ידועות הולכות מרבית הבוגרות לשירות בחיל החינוך (כמפקדות או כמש"קיות הוראה או כמש"קיות חינוך) וחלק גדול מהבנים הולך לשירות שמיועד במפורש לקצונה בקצה, בגדודי חטיבות החי"ר יחד עם כל שאר עם ישראל.

המכינות הן שמורת טבע מופלאה של שיתוף פעולה נדיר בין דתיים וחילוניים מימין ומשמאל. הנסיון המוזר לקבוע כי מי שחרד לערכים מוסריים הוא "שמאל", מהווה אמירה אווילית וכמוה כהטחת עלבון של ממש בחבריי מהציונות הדתית ומהימין המתון החילוני, שמצמיחים בערוגות החינוך שלהם, צעירים מוכשרים וראויים שיחד עם בוגרינו שותפים לנשיאה ב"עול הפשוט כעפר", צבאית ומוסרית.

די להתלהמות, די לשנאה ולשקרים. מוסריות היא כוח - לא חולשה.

דני זמיר,
ראש המכינה הקדם צבאית על שם רבין באורנים

הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לַזַּיִת מלוכה (מָלְכָה) עָלֵינוּ.  ט וַיֹּאמֶר לָהֶם הַזַּיִת הֶחֳדַלְתִּי אֶת-דִּשְׁנִי אֲשֶׁר-בִּי יְכַבְּדוּ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים.  י וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַתְּאֵנָה  לְכִי-אַתְּ מָלְכִי עָלֵינוּ.  יא וַתֹּאמֶר לָהֶם הַתְּאֵנָה הֶחֳדַלְתִּי אֶת-מָתְקִי וְאֶת-תְּנוּבָתִי הַטּוֹבָה וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים.  יב וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַגָּפֶן  לְכִי-אַתְּ מלוכי (מָלְכִי) עָלֵינוּ.  יג וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן הֶחֳדַלְתִּי אֶת-תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים.  יד וַיֹּאמְרוּ כָל-הָעֵצִים אֶל-הָאָטָד  לֵךְ אַתָּה מְלָךְ-עָלֵינוּ.  טו וַיֹּאמֶר הָאָטָד אֶל-הָעֵצִים אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי וְאִם-אַיִן תֵּצֵא אֵשׁ מִן-הָאָטָד וְתֹאכַל אֶת-אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן. 

כשלמדנו בבית הספר את משל יותם, העלו בפנינו על נס את הזית, התאנה והגפן, שבניגוד לאטד - האגואיסט, רודף השררה, תאב הכוח והשלטון שכל עניינו הוא לשלוט, הם ויתרו על הכבוד והשררה, והעדיפו להמשיך לייצר ובכך להיטיב עם אלוהים ועם אנשים ולא לטבוע בעסקנות פוליטית.

אני מפרש את המשל באופן הפוך. לעולם לא ייתמו אטדים מן הארץ, ולעולם לא תיתם חתירתם לכוח ושלטון. אבל השאלה האם האטדים ישלטו וינהיגו, תלויה במידה רבה דווקא בזית, בתאנה ובגפן. ברגע שהאנשים הטובים, האיכותיים, הערכיים בורחים מן המנהיגות ומעדיפים "לעשות לביתם", מבכרים את הישיבה על שפת הבריכה מאשר את הסכנה שבקפיצה למים הקרים, מעדיפים לקטר ולהאשים מאשר לקחת אחריות ולנסות להשפיע ולשנות, הם בעצמם ממליכים את האטד. המשל מטיל עליהם את האחריות על התוצאות ההרסניות של שלטון האטד.

****

כשהייתי סטודנט באוניברסיטה, פגשתי מקרוב במשתלה של אטדים. התאחדות הסטודנטים היתה מארת עסקנות כוחנית, שררנית, מושחתת. מקור צמיחתם הפוליטית של לא מעטים במנהיגות הישראלית הוא המשתלה הזאת, וכך זה באמת נראה...

כשראיתי זאת, הבנתי בצורך ליצור חממות אלטרנטיביות לייצור מנהיגים – חממות המחנכות למנהיגות שבסיסה אחריות חברתית, רצון אמיתי להשפיע על בניית חברה טובה יותר; מנהיגות כשליחות חברתית ולא כקריירה אישית.

המדרשות למנהיגות חברתית, המוכרות יותר כמכינות הקדם צבאיות, הן חממות כאלו. הן מחנכות למנהיגות אמת, בשנה מרוכזת של למידה המשולבת בעשיה למען הכלל. בוגרי המכינות משתלבים בצה"ל ומשפיעים, ועדיין מוקדם לדעת האם ועד כמה אחרי הצבא הם משתלבים בהנהגה הפוליטית, התרבותית, החינוכית, המוניציפלית, הכלכלית, האקדמית והתקשורתית של מדינת ישראל. אני מרצה ומלמד לא מעט במכינות קדם צבאיות, ומאמין בהן מאוד. יש צורך ליצור תכניות המשך לבוגרי המכינות, לאחר השירות הצבאי ולהקים מדרשות למנהיגות חברתית לצעירים משוחררי צה"ל; לפני ותוך כדי לימודיהם האקדמיים.

כמנהל מתנ"ס הגולן, פיתחתי תכנית להכשרת מנהיגות ערכית צעירה בגולן – תכנית מקו"ם, ראשית תיבות של מנהיגות, קהילה ומורשת. תכנית זאת מטפחת מנהיגות על בסיס העמקה בשאלות של זהות לאומית, קהילתית ואישית, עיסוק בשאלות של צדק חברתי וסולידריות, העמקה במקורות ישראל ועשיה למען הקהילה. לצערי, בשל מגבלות תקציביות, הצלחתי בשנים האחרונות לפתוח רק שלושה מחזורים קטנים של התכנית. ואף על פי כן, כמה מבוגרי התכנית כבר ממלאים היום תפקידים מרכזיים בגולן, כמו מנהלת מחלקת הנוער בגולן, רכזת דור המשך ומתנדבים במועצה האזורית גולן, רכזת המחלקה לנכים ובעלי צרכים מיוחדים בגולן, חבר מליאת המועצה המקומית קצרין ועוד.

החברה הישראלית ראויה למנהיגות אחרת; מנהיגות פוליטית אחרת ומנהיגות אחרת בכל התחומים. החברה הישראלית ראויה למנהיגות הזית, התאנה וגפן. כדי להגיע לכך, יש לעודד את הזית, התאנה והגפן לחדול מפינוקם האגואיסטי, לקחת אחריות ולקפוץ למים הסוערים של העשיה הציבורית.

מנהיגות היא אכפתיות פעילה. להרבה אנשים אכפת, אך הם לא עושים דבר עם האכפתיות שלהם. המכינות הקדם צבאיות (ששרת החינוך היוצאת עשתה הכל כדי לפגוע בהן ולהחליש אותן. אולי הן ציוניות מידי בשבילה...) ותכניות דומות לפיתוח מנהיגות, מבצעות משימה לאומית חיונית מאין כמותה.

* הפורטל לצדק חברתי bsh

אין הרבה צדיקים במאורעות אום אל פאחם.

בוודאי לא ערביי ואדי ערה, המרשים לעצמם לנסות לסכל באלימות קשה, ביידוי אבנים על כוחות הביטחון ובהתפרעויות והפרת חוק, את מימוש החלטת בית המשפט בישראל. והרי היתה זו רק אמתלה בעבורם להתפרע – ראינו אותם בזמן "עופרת יצוקה", באירועי אוקטובר 2000 ועוד. כשנמצא התירוץ המתאים, הם מתחילים להשתולל.

הרי אילו רצו להכשיל באמת את מרזל וחבורתו, הם היו מתעלמים מהפרובוקציה שלהם. אילו התעלמו, אלמלא איימו, אלמלא הפגינו, מצעד הימין הקיצוני לא היה מעניין גם את התקשורת. וכך כל הפרובוקציה היתה נמוגה כנפיחה, לכל היותר היתה משאירה שובל של ריח רע. אך מטרתם היתה לעורר מהומות, ולכן הם נהגו כפי שנהגו.

בוודאי שבריוני כהנא והימין הרדיקלי אינם צדיקים. מדובר בחבורת גזענים, שונאי ערבים, הבזים לדמוקרטיה, המחרחרים ריב ומדון. כל מטרתם היתה לעורר פרובוקציה מכוערת ונפסדת, להתסיס את הרוחות ולעורר מהומות, על מנת להחריף את השנאה. מדובר בחבורה, שהשנאה היא פרנסתה והבערה - חמצן ריאותיה. אלמלא ידעו שהפגנתם תעורר מהומות של הערבים, לא היה להם עניין בה והם לא היו מקיימים אותה.

גם פעילי השמאל שלא החמיצו הזדמנות להוסיף עוד קיסם למדורה, רחוקים מלהיות צדיקים. אילו היו באמת אנשי שלום, הם היו מגיעים לאום אל פאחם בניסיון להרגיע את הרוחות, לשכנע את תושבי המקום להימנע מאלימות. אך לא, מי שלחם חוקו הוא דיג במים עכורים, לא יחמיץ הזדמנות פז כזו; הזדמנות להסית, להתסיס ולשלהב את היצרים.

ברית סמויה כרויה בין הפנאטים הכהניסטים מהימין הרדיקאלי, ללאומנים הפנאטים הערביים ולפנאטים מהשמאל הרדיקלי – בתעלוליהם הם מזינים אלה את אלה, והורסים את המרקם העדין בין יהודים וערבים בישראל.

האם החברה הישראלית חייבת לתת לפנאטים מכאן ומכאן לכפות עליה את נורמות השנאה ההדדית והאלימות? היכן הוא המבוגר האחראי, שלא יתן לפירומנים הללו לשחק באש הזרה הזאת?

מי מתאים יותר מבית המשפט העליון להיות המבוגר האחראי, שיגונן על הדמוקרטיה הישראלית מפני מהרסיה ומחריביה? והנה, הבערה הזאת היא בחסות בית המשפט העליון, שהתיר את הפרובוקציה של מרזל וחבר מרעיו. ניתן להאשים את בית המשפט באחריות העיקרית לאירועי אום אל פאחם, כי ממנו ניתן לצפות לאחריות שאי אפשר לצפות לה מברוך מרזל, מוחמד בראכה ושות'. בית המשפט שהתיר את קיום הפרובוקציה, נהג בחוסר אחריות לאומית.

למה בית המשפט חוזר שוב ושוב על הטעויות הללו? הסיבה לכך היא סולם הערכים עליו מתבסס היום בית המשפט; סולם ערכים שכולו – זכויות. זכויות הפרט, זכות הדיבור, זכות ההפגנה וכו'.

הזכויות הללו חשובות מאוד, אולם כל הורה מתחיל יודע שאין די בסולם זכויות, יש מקום גם לסולם של מחוייבות. כל אדם בוגר מבין, שלצד סיפוק צרכי הפרט, יש צורך בהתחשבות בטובת הכלל.

בית המשפט בעשור האחרון מתנבא בשפה אחת – שיח הזכויות. ובשיח כזה, אכן, זכותו של אזרח להפגין בכל מקום בארץ. אבל בית משפט אחראי, אינו יכול להתעלם מסוגיות כבדות משקל, כמו הסדר הציבורי, טובת החברה, זהות הקהילה וכו'.

נכון, תפקידו של בית המשפט להגן על זכותו של אזרח להפגין בכל מקום במדינה. אך בית המשפט יכול גם להתחשב בכך שאום אל פאחם אינו רק חלק ממדינת ישראל, אלא גם כפר ערבי, ואין כל סיבה שבעולם לאפשר פגיעה בתושביו, במתן היתר הפגנה בכפרם, למי שחותרים לגרש אותם מן הארץ. על בית המשפט לעגן את חופש ההפגנה, אך אין כל סיבה לאפשר מצעד של הומואים בשכונת מאה שערים או במרכז בני ברק, אין לאפשר הפגנה של ערבים בקריית ארבע וכן הלאה. לפני כשנה נערכה בגולן הפגנה של אלון ליאל ועוד כמה עשרות אנשים בעד נסיגה מהגולן. תושבי הגולן, כמובן, לא נהגו כתושבי אום אל פאחם, לא איימו ולא נקטו אלימות. אך המעשה של ליאל זהה למעשה של מרזל – פרובוקציה נפסדת ומכוערת.

בית משפט שאינו ער לרגישויות הללו, שאינו מסוגל להתעלות לראיה רחבה, שככל שהוא מרחיב את תחומי פעולתו בשם האקטיביזם השיפוטי כך הוא מצר את אופק שיפוטו לשביל הצר של זכויות בלבד – מועל בתפקידו.

* "אומדיה" , "חדשות בן עזר"