הבלוג של אורי הייטנר

* מצווה לשמוח – בסוכות אנו מצווים לשמוח. ונשאלת השאלה – האם אדם יכול לשמוח או להיעצב על פי החלטה? זה לא פשוט, כמובן. לא טבעי.

ואף על פי כן, יש כאן מסר חשוב. מסר של בחירה. האדם אינו נסחף בפאסיביות, גם לא אחרי רגשותיו. האדם אקטיבי ובוחר, וגם ברגשות יש רמה מסוימת של בחירה. ברור שאין הכוונה להחלטה של אדם לשמוח על בשורת איוב. אבל אדם יכול להחליט שאינו שוקע בצער, לבחור לא להיות תקוע בעצב, לבחור להרים ראש, לבחור בחיים, לבחור בשמחה.

לא, זו לא החלטה של לחיצת כפתור. זה לא שאדם מחליט לשמוח והוא שמח. אבל עצם ההחלטה של אדם שראוי לשמוח, היא הבחירה בחיים.

כל חג וכל מועד מאירים בזרקור ערכים מסוימים, לא כדי לכלוא אותם בתאריך המסוים של החג, אלא כדי להאיר ולהשליך מהם על השנה כולה.

וכפי שחשבון הנפש ובקשת הסליחה ביום הכיפורים לא נועדו להפוך אותו לאי של חרטה בשנה של התנהגות שלילית, אלא למקד ביום זה את הערכים הללו, כדי להאיר בהם את הדרך לשנה כולה, כך גם הבחירה לשמוח בסוכות.

* התלוש – בדרך כלל אני חש כלפי רוגל אלפר רגשות של בוז, תעוב, סלידה עמוקה ושאט נפש. אולם מאמרו האחרון עורר בי בעיקר רגשות רחמים. הבנאדם פשוט מסכן, אומלל, חסר תקווה. הוא התלוש המוחלט, אדם שאינו חלק ממשהו, אדם חף משייכות, יצור שחייו עלובים.

"אוקטובר השחור" הוא כינה את הבליל האחרון שפרסם. למה שחור? בגלל החגים, שאין לו שום זיקה אליהם, שום קשר אליהם, הם מעיקים עליו ומציקים לו.

"אוקטובר 2016 הוא מסוג החודשים שמבהירים לאזרח הישראלי, שאם הוא לא לאומן יהודי דתי, אין לו סיכוי לכונן בישראל שגרת חיים שמשקפת את השקפת עולמו. קשה להחליט מה באוקטובר הזה מייצר בלבי ניכור גדול ועמוק יותר. השנה שלי מתחילה ב–1 בינואר. אינני יודע מה התאריך העברי היום. אינני יודע באיזו שנה אנו חיים עכשיו לפי לוח השנה העברי, איזו שנה החלה ב–3 באוקטובר. ראש השנה שלי לא חל ב–3 באוקטובר. אין לי מושג למה הפיד שלי ברשתות החברתיות התמלא בקשות סליחה של חילונים מתקרנפים, בפוסטים שתמיד מנוסחים במונחים כלליים מאוד — התנצלויות לפני כל מי שנפגעו מהם, מלוות בהצהרות אהבה. זה פתטי. לא הקדשתי שנייה (לא, אפילו לא שנייה) לחשבון נפש מיוחד ביום כיפור, לא ביקשתי סליחה מאף אחד דווקא ביום הזה, זה מנהג טיפשי... לא איחלתי לאיש 'גמר חתימה טובה'. אין אלוהים, והוא לא חותם. כשאיחלו לי 'גמר חתימה טובה', לא עניתי. ממילא אף אדם שבאמת קרוב אלי לא איחל לי את הברכה החלולה הזאת, ואני מעדיף יושרה על נימוס מזויף. לא הלכתי לבית הכנסת. אני מתייחס ברצינות למלים. ולכן לא יכול לזמר ברצינות תפילות. לא קישטתי סוכה. לא בניתי סוכה. 'שלומית בונה סוכה' הוא בעיני השיר הכי דיכאוני בשפה העברית. אין לי שום כוונה להתארח בסוכה ובוודאי שלא לישון באחת. לא קניתי אף אחד מארבעת המינים, ואני לא זוכר מה הם מסמלים. קשה לי מאוד להסביר למה חוגגים את סוכות. למדתי פעם. שכחתי. לא עניין אותי...". וכן הלאה וכן הלאה. מסכן. פשוט מסכן.

עכשיו אני מבין למה בראשית מתקפת הטרור הוא כתב מאמר שבו ממש התחנן בפני מחבל פלשתינאי לדקור אותו למוות. הוא נימק זאת בהזדהות עם הסבל הפלשתינאי. אבל נראה לי שהוא פשוט קץ בחייו האומללים, התלושים, חסרי הטעם, חסרי הערך. מסכן. פשוט מסכן.

* משחק לידי החלאה – יובל מור מוסלי, פעיל מרכזי במפלגת העבודה, המתמודד על תפקיד מזכ"ל המפלגה, הגיש תלונה במשטרה נגד מנכ"ל בצלם חגי אלעד (להלן – החלאה), בעקבות נאומו הבוגדני במועצת הביטחון של האו"ם, בו הפציר במועצת הביטחון לפגוע במדינת ישראל ולהפעיל נגדה צעדים אופרטיביים.

אני מבין ללבו של מוסלי, וברור לי שהמטרה שלו היא להציב קו אדום ברור, הקובע שמעשים מסוג זה הם בלתי לגיטימיים ומחוץ לתחום. אולם הוא שגה במעשה ואף שיחק לידיו של החלאה.

ראשית, הוא מאפשר לחלאה להציג את עצמו כקדוש מעונה, בנוסח הקוזאק הנגזל. שנית, זוהי תלונת סרק. מבחינת החוק היבש, הפורמלי, החלאה לא עבר עבירה. לכן, לא ייצא שום דבר מעשי מהתלונה הזאת, והחלאה יוכל לחגוג שהחוק לצדו, או במילים אחרות – נבל ברשות החוק.

התלונה הזאת נובעת מנורמת המשפטיזציה והפליליזציה של השיח הציבורי בישראל בעשרים השנים האחרונות. הכל נמדד על פי אמת המידה הפלילית, בדיון משפטי. וכך, כל מה שאינו פלילי – הוא כביכול כשר. אין דיון מוסרי, אין דיון ערכי, אין דיון נורמטיבי; הכל נשפט בעיניים פליליות. על כל דבר, רצים להגיש תלונות במשטרה, לעתור לבתי המשפט וכו'.

הגישה הזאת שלילית ופוגעת בחברה הישראלית. הבעיה במעשהו של החלאה אינה במישור של הלגאליות אלא של הלגיטימיות. המעשה הוא לגאלי אך בלתי לגיטימי. מה שיש לעשות הוא להוקיע אותו, לגנות אותו ולהקיא אותו.

במקום להגיש תלונת שווא במשטרה, טוב היה עושה מוסלי, אילו נאבק על כך שהמחנ"צ יוקיע באופן ברור וחד משמעי את מעשהו של החלאה, ואת מרצ על התייצבותה לצד המעשה המחפיר.

* שירות של איזה לאום? – הדמוקרטיה הישראלית חסונה דיה כדי להכיל ארגון כמו "בצלם", עם כל הנזק שהוא גורם לה. אבל... שירות לאומי (!) בארגון הזה? שירות לאומי, כשמו כן הוא – שירות למען הלאום, כתחליף לשירות צבאי, למי שמסיבות אלו או אחרות אינו יכול לבצע את השירות הצבאי. את איזה לאום משרת ארגון שמנכ"לו החלאה נואם במועצת הביטחון ומפציר בה לפעול באופן מעשי נגד מדינתו?

שירות "לאומי" ב"בצלם" הוא כמו שירות צבאי בצבא אויב או בארגון מחבלים.

* הפשקוויל – ו... כמעט מיותר לציין שפשקוויל המערכת של "הארץ" יצא מגדרו לשבח את החלאה על מעשהו "האמיץ", שלא היה רק זכותו אלא חובתו... "אמיץ"... עיטור הגבורה.

* בעיני נביא – כבר בגיליון החגיגי של "דבר" לאחד במאי 1936, מיהר ברל כצנלסון, הרואה למרחוק, להגיב על מופע האימים הבוגדני של החלאה במועצת הביטחון. כך כתב הנביא ברל, בדברי התוכחה והאמת: "היש עם בעמים אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?...

וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח. כל עוד ילד יהודי... יכול לבוא לארץ ישראל ולהידבק כאו בחיידק השנאה העצמית... אל דומי למצפוננו".

* אשר בניו - ולפני שחמורים יקפצו בראש כלפי דברי ברל, כפי שקפצו על דברי הנשיא ריבלין אחרי הטבח בדומא, נמהר להבהיר. כאשר ברל כתב "עם בעמים אשר בניו", הוא ממש לא התכוון לכך שכאלה הם בניו של עם ישראל, אלא שבקרב עם ישראל יש, למרבה הצער והבושה, בנים כאלה.

* אדמה חרוכה – מה עומד מאחורי ההסתה של טראמפ ובניית התאוריה על גניבת הבחירות, כביכול? יש כאן תירוץ מראש להפסדו הצפוי, זה ברור. יש כאן היאחזות נואשת של מועמד שגבו אל הקיר, שאין לו עוד מה להפסיד, בכל דרך שאולי תשנה את המגמה. גם זה ברור.

אבל ההסברים הללו מחמיצים את העיקר. הרי מה בנה את טראמפ? מה בנה את מנהיגותו? הרי אין לו שום מסר פוזיטיבי. המסר שלו הוא נגטיבי לחלוטין – נגד המדינה, נגד מוסדותיה, נגד המסורת שלה, נגד מפלגתו, נגד המפלגה היריבה וכו'. הגאווה שלו בהעלמות המס, היא חלק מן המסר. "אני חכם" – איני משלם "להם". ההסתה שלו נגד הכרעת הבוחר הצפויה, תוך הצגת הבחירות כגנובות, היא חלק מן המסר; היא היא המסר.

דרכו אינה צריכה להפתיע כל מי שמכיר את דרכם של מנהיגים דמגוגים פופוליסטיים, פשיסטים או פשיסטים-למחצה באירופה ובדרום אמריקה.

טראמפ מנסה להשאיר אחריו אדמה חרוכה, כי רק על אדמה כזאת יכולה לצמוח מנהיגות כשלו.

* שכחו מה זה להיות יהודי – לפני חודשים אחדים כתבתי דברים נגד מארין לה-פן והבעתי חרדה מפני עליית כוחה. נדהמתי לקבל תשובות של ישראלים, יהודים (!), התומכים בה. הם לעגו לי על כך שאיני מעודכן. שאיני מבין שהיא שונה מאביה. שהיא אינה אנטישמית אלא אף אוהדת ישראל והיא תבלום את האסלאם, האויב המשותף שלנו.

הרעיון של יהודים התומכים במנהיג פשיסט וגזען, ואף מתלהבים מגזענותו כיוון שהיא מופנית לאחר, מעורר בי חלחלה. והנה, השבוע הכריזה לה-פן, שאם תבחר לנשיאה היא תאסור על יהודים לחבוש כיפה.

גם תמיכת יהודים בטראמפ מזעזעת.

* ביד הלשון

עראי – הסוכה, כידוע, היא בית ארעי. אז למה כתוב במשנה (סוכה ב, יט): "כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עֲרַאי"?

ארעי או עראי? התשובה היא כן.

כלומר, שתי הצורות נכונות, ופירושן אחד: זמני, בלתי קבוע.

* "חדשות בן עזר"

פרופ' סרג'יו דלה-פרגולה, המומחה מספר אחד בעולם לדמוגרפיה של העם היהודי, מזהיר כבר שנים רבות, מפני הצטמקות עד היעלמות תפוצות העם היהודי, בשל ההתבוללות המואצת במערב, ונישואי התערובת, שבארה"ב מתקרבים ל-60%. לטענתו, בתוך 300 שנה לא תהיה עוד יהדות בארה"ב, לא יהיו בה יהודים.

תחזיות אינן מדע מדויק, אך קשה להתווכח עם המגמה עליה מצביע דלה-פרגולה. כדי למנוע את האסון הזה, על ישראל – מדינת העם היהודי, לראות בכך בעיה אסטרטגית ראשונה במעלה, המחייבת אותה לקחת אחריות כדי להתמודד עם המצב.

המסקנות מן התחזית הזאת הן שלוש.

א. הציונות, התנועה הלאומית של העם היהודי, הצילה את העם היהודי מכליה. בעידן החילוני, רק תנועה לאומית מבטיחה את קיומו של העם היהודי. בלעדיה היו, במקרה הטוב, קהילות דתיות יהודיות פה ושם.  

ב. קיומה של מדינת ישראל מבטיח את עתידו וקיומו של העם היהודי, ואת יהדותם של היהודים החיים בה.

ג. שני גורמים הם המחסום הגדול ביותר בפני ההתבוללות של יהדות ארה"ב: קיומה של מדינת ישראל והמרכזיות שלה וקיומם של הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי, שבזכותם מיליוני יהודים בארה"ב נשארו במסגרת העם היהודי. אולם הגורמים הללו מאטים את התהליך ודוחים אותו, ואין בכוחם לשנות את המגמה.

כמדינת הלאום של העם היהודי, המחויבות העליונה של ישראל היא הבטחת עתידו של העם. מן המחויבות הזאת, נגזרת האסטרטגיה להצלת העם היהודי.

המרכיב המרכזי באסטרטגיה, הוא התובנה שעתידו של העם היהודי מותנה בכך שמקסימום יהודים יחיו בישראל. לכן, מדינת ישראל, כמדינת העם היהודי, מחויבת לפעול בכל דרך אפשרית לעידוד העליה לארץ ולמניעת הירידה מן הארץ. למרות החשש מפגיעה ביחסי החוץ של ישראל, כתוצאה מפעולה אקטיבית בקרב אזרחיהן היהודיים של מדינות ידידותיות, חובתה של ישראל לעשות כן, ולהפעיל לשם כך משאבי כוח אדם איכותי ומשאבים כספיים רבים.

מרכיב שני הוא חיזוק והעמקה של הקשר בין ישראל לתפוצות הגולה והעמקת זיקתן ליהדות, לתרבות ישראל, לשפה העברית ולמדינת ישראל. לכאורה, יש סתירה בין עידוד העליה לארץ לבין פעולה לחיזוק יהדותם של יהודי התפוצות, אך הסתירה היא מדומה. היעד הסופי הוא עליה לארץ, אך אם לא יהיו יהודים, לא תהיה עליה. לכן, יש חשיבות רבה בהעמקת הזהות והתודעה היהודית בקהילות הגולה. האוריינטציה של התודעה הזאת, חייבת להיות ציונית, עם הפנים לישראל, דוגמת מיזם "תגלית" ושכמותו.

מרכיב שלישי הוא שינוי דרסטי ביחסה של מדינת ישראל לזרמים הלא אורתודוכסיים, שהם רוב מניינו ובניינו של העם היהודי, ו-90% מיהדות ארה"ב. הפניית העורף ליהדות העולם היא מעילה של מדינת ישראל בייעודה ובתפקידה. ההתנכלות של המדינה ליהדות העולם, מתוך כניעה לכוחו הפוליטי של המיעוט החרדי, חייבת להיפסק. לשם כך, יש צורך בשידוד מערכות פוליטי חדש, שבו לא תהיה עוד תלות בחרדים. הדבר ייתכן, אם המפלגות הציוניות תראינה בעתיד העם היהודי יעד מרכזי, המחייב אותן לשתף פעולה גם אם הן חלוקות ביניהן בתחומים אחרים.  

מרכיב רביעי הוא הבטחת היותה של מדינת ישראל מדינת לאום יהודי לדורות, בין השאר באמצעות עיגון מהות זו בחוק יסוד. עלינו להבין, שקיומה של מדינת ישראל – מדינת הלאום היהודי, היא הערובה לעצם קיומו של העם היהודי ולעצם קיומה של היהדות. לכן, יש לבלום את המתקפה הפוסט ציונית, המתכסה בסיסמאות שווא מטעות של "מדינת כל אזרחיה", שנועדו לבטל את מהותה וזהותה של ישראל כמדינה יהודית. יש לעצב את גבולות המדינה, כך שיבטיחו רוב יהודי מאסיבי, גם במחיר ויתור על אזורים עתירי אוכלוסיה פלשתינאית בא"י. יש לעצב את מדינת ישראל כחברת מופת, שתהווה אבן שואבת לצעירים היהודיים בעולם.

* "ישראל היום"

פרק כה פותח סדרה ארוכה של פרקי נבואה של יחזקאל על עמי האזור. בפרק שלנו הוא מתנבא על עמון, מואב, אדום ופלשת. הנבואות – נבואות זעם ותוכחה.

על מה ולמה?

אותן ממלכות היו בעלות בריתה של יהודה במלחמה נגד בבל. מן הסתם, אם הן היו שותפות במלחמה שעליה הוענש עם ישראל – גם הן תיענשנה.

אז זהו, שלא. הן נענשות כיוון ששמחו, מחאו כף ורקעו רגל, לאידה של יהודה החרבה.

זו תופעה מדהימה. איזה עם שמח על תבוסת בעלי בריתו, בפני האויב המשותף?

מסתבר, שלא הכל רציונלי. השנאה ליהודים אינה רציונלית, היא מנוגדת לאינטרס של אותם עמים, אך היא חזקה מהם. זוהי שנאה לשמה.

כאז, כן היום.

אין כל דרך להסביר את הסכסוך הישראלי ערבי – שכל כולו נובע מסירובם של הערבים להכיר בכך שגם היהודים זכאים להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית במולדתם, מלבד שנאה לשמה.

רק בימים האחרונים נוכחנו במפגני שנאה מטורפים נגד עם ישראל ומדינתו במוסדות האו"ם. זו אותה שנאה, שנאה לשמה.

ואף על פי כן, יש הבדל בין אז להיום. אז לא היו משת"פים מבני עמנו שהטיפו לעמים לפעול נגדנו. היום, למרבה הבושה, קיימת התופעה הבזויה והמכוערת הזאת.

ולכן, אז לא היה צורך בנביאים כברל כצנלסון, שיאמרו את דברי האמת, את זעקת המצפון: "היש עם בעמים  אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות ?...

וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח. כל עוד ילד יהודי... יכול לבוא לארץ ישראל ולהידבק כאו בחיידק השנאה העצמית... אל דומי למצפוננו".

* 929