הבלוג של אורי הייטנר

"מחיר השלום עם סוריה נקוב" – מכירים את המשפט הזה? עשרות שנים של שטיפת מוח הפכו אותו לכמעט אקסיומה: אם ישראל תיסוג מהגולן, יהיה שלום עם סוריה.

בראיון ל"אל-ג'זירה" הציג שר החוץ הסורי ואליד מועלם בהרחבה את גישתה של סוריה לשלום. מסתבר ש"המחיר הנקוב" – נקוב ככברה. אכן, סוריה דורשת נסיגה ישראלית לקווי 4.6.67, כלומר נסיגה מכל הגולן ומשטחים נוספים שהסורים השתלטו עליהם בשנים שאחרי שביתת הנשק לאחר מלחמת העצמאות, כמו חופה הצפון מזרחי של הכינרת, חמת גדר והבניאס. אך המחיר הזה אינו מחיר השלום בשום פנים ואופן. הנכונות הישראלית לנסיגה כזאת, היא בסך הכל תנאי סף של סוריה לקיום מו"מ עקיף.

ומה המחיר שתובעים הסורים תמורת שלום עם ישראל? אומר מועלם: "אם ישראל תיענה בחיוב לתביעה לסגת לגבולות ה-4 ביוני באופן מלא, סוריה תאמר בבירור כי לא ייכון שלום מלא כל עוד ישראל לא תיסוג מהאדמות הלבנוניות והפלסטיניות הכבושות, ועד שלא תוקם מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, ועד אשר הפליטים הפלסטינים לא יוכלו ליהנות מזכות השיבה לאדמותיהם".

אם ננתח את דבריו אלה של מועלם, ניווכח שגם נסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 בכל הגזרות והקמת מדינת פלשתינאית שבירתה ירושלים לא תביא לשלום עם סוריה. נסיגה כזאת אינה מספיקה, כי מועלם מציג תנאי נוסף: "זכות" השיבה של הפלשתינאים.

כדאי להבין את הדברים לאשורם: התנאי לשלום עם ישראל, הוא מימוש ה"זכות" להציף את כבשת הרש שתישאר מהמדינה אחרי הנסיגה המוחלטת במיליוני פלשתינאים שיבטלו את קיומה כמדינת יהודית. במילים ברורות יותר – התנאי היחיד לשלום עם מדינת ישראל, הוא ביטולה והעברתה מן העולם.

ומה האמצעים להשיג את השלום? אומר מועלם: "השלום לא יושג אך ורק באמצעים המדיניים אלא גם בתמיכת ההתנגדות. ההתנגדות היא זכותם הלגיטימית של העמים". "התנגדות" היא שם הקוד לטרור. כך מכנים חמאס, חיזבאללה וכל ארגוני הטרור את פיגועי התופת, את ירי הטילים וכל פעולותיהם נגד אזרחי ישראל.

אז מה היה לנו שם? שלום = השמדת ישראל. תהליך השלום = פיגועי טרור המלווים ב"תהליך מדיני" שמטרתו החלשת מדינת ישראל, או בלשונו של מועלם: "טבעי כי סוריה תפעל תמיד כדי להשיג קלפי מיקוח".

הראיון הזה של מועלם חשוב מאוד. מן הראוי שכל ילד בישראל יכיר אותו. הגיעה השעה שנתפכח מאשליות שלום אך שווא למיניהן.

מה שמטריד במיוחד בדבריו של מועלם, הוא הבנת משמעות הואלס עם בשאר אסד, שקיים ראש הממשלה היוצא אהוד אולמרט. נכונות ישראל לנסיגה מוחלטת לקווי 4.6.67 הוא בסך הכל תנאי לקיום מו"מ עקיף. העובדה שהחל מו"מ עקיף, מעידה על כך שאולמרט מסר לסורים התחייבות כזאת. אז על מה הם דיברו בהמשך מסיבת האסד?

יש לקוות שממשלת נתניהו, בהתאם להתחייבויותיה ערב הבחירות, תשנה לחלוטין את הקו של אולמרט, ותנהל מדיניות שפויה, אחראית ורציונלית, לשם שינוי. על הממשלה לעמוד על המשך המצב הקיים, המצויין – ריבונות ישראלית, התיישבות ישראלית וצה"ל על הגולן. בזכות אלה, מתקיים זה 35 שנה שלום דה-פקטו בין המדינות, לאורך הגבול השקט ביותר של ישראל.

* "אומדיה"

במשך שלוש שנים תמימות, משלה בישראל הממשלה היונית ביותר בתולדותיה. ממשלה זו ניסתה בכל כוחה, ממש באובססיה, להגיע להסכם – אפילו לא הסכם שלום, הסכם מדף, עם הפלשתינאים, על חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום, על בסיס קווי 4.6.67. ראש הממשלה ושרת החוץ ניהלו מו"מ מקביל, מתחרים ביניהם מי מוותר יותר. שר הביטחון שרצה למצב עצמו כמנהיג "מחנה השלום" היה שותף מלא לניסיון. הניסיון הזה נחל כישלון חרוץ. התברר שוב, שאין לנו פרטנר פלשתינאי, המוכן לשתי מדינות לאום, כי אין פרטנר פלשתינאי שמוכן לקבל את קיומה של מדינת הלאום היהודית.

איני מזלזל בחילוקי הדעות האידאולוגיים בין הזרמים השונים בישראל על סוגיית חלוקת הארץ. אולם למחלוקת העקרונית הזאת אין כל משמעות אקטואלית, כל עוד אין פרטנר לרעיון הזה. יש סיבות טובות לתמוך או להתנגד לממשלת אחדות, אולם מחלוקת עקרונית על ביצה שלא תיוולד בעתיד הנראה לעין, אינה אחת מהן. בני פלוגתא בסוגיה עקרונית אך לא מעשית, יכולים בהחלט להיות שותפים, אם יש ביניהם אחדות מטרה בסוגיות המעשיות.

ישראל עומדת היום בפני אתגרים גדולים, בפני או בעיצומם של משברים גדולים. ההתמודדות עמם, מחייבת ריכוז מיטב הכוחות והמוחות בציבור הישראלי; מחייבת אחדות בין חלקי העם. אם בנושאים האלה יכולות המפלגות הגדולות לשתף פעולה, אין כל סיבה שהן תמנענה לעשות כן, בשל מחלוקת תיאורטית.

המשבר הכלכלי, האיום הגרעיני האיראני, האיום מצד חמאס בדרום וחיזבאללה בצפון, המצב החמור של מערכת החינוך – אלו הסוגיות האמיתיות שעמן תתמודד הממשלה החדשה. בסוגיות הללו, יכולות הליכוד, קדימה, העבודה, ישראל ביתנו, ש"ס, הבית היהודי, לפעול יחד. האחריות מחייבת אותן להתמודד יחד עם המשבר המורכב, כיוון שיקשה מאוד לממשלת ימין צרה לעשות כן, כשמולה אופוזיציה גדולה, קשה ומאיימת.

לא צריך דמיון רב כדי לשער מה היתה התגובה הציבורית, אילו נתניהו בראש ממשלת ימין צרה היה מציב את הקווים האדומים שהציב אולמרט בעסקת שליט. אילו נתניהו היה מורה להפציץ את הכור הסורי, סביר להניח שהאופוזיציה היתה נוהגת כפי שנהגה מפלגת העבודה בראשות פרס כאשר ממשלת הליכוד בראשות בגין הפציצה את הכור העיראקי. ולמישהו יש ספק אילו נאומים חוצבי להבות היינו שומעים מפי אולמרט, לבני וברק בהפגנת המונים בכיכר רבין נגד מבצע "עופרת יצוקה", אילו ממשלת נתניהו היתה מובילה אותו? האם אנו רוצים שזה יהיה האקלים שבו תתמודד ישראל עם האיום האיראני ועם האיומים מעזה ומלבנון?

רוב מוחלט מהציבור בחר בממשלת אחדות לאומית. מצביעי "קדימה" בחרו במפלגה שהתחייבה להקים ממשלת אחדות לאומית. הוא הדין במצביעי הליכוד ובמצביעי "ישראל ביתנו". מצביעי העבודה בחרו בברק לתפקיד שר הביטחון והם ידעו מי יעמוד בראש הממשלה הזאת.

האמירה ש"העם בחר ימין – שיקבל ימין" אינה רצינית. האיחוד הלאומי קיבל רק ארבעה מנדטים. מצביעי הליכוד וישראל ביתנו, הבית היהודי וש"ס לא בחרו בדרך של האיחוד הלאומי. רוב הציבור בישראל מבין שבאין פרטנר לשלום, יש לנהל את הסכסוך עם הפלשתינאים בתבונה, בגמישות, לא בהתגרות. אי אפשר לנהל את הסכסוך בחכמה, בממשלה שעלולה להתפרק בשל כל מחסום שיוסר, או בשל כל הקלה לפלשתינאים. אי אפשר לנהל את הסכסוך בחכמה, כאשר אין לממשלה יכולת אפילו לגלות גמישות טקטית כדי להימנע מבידוד מדיני. אילו היתה בישראל מפלגת מרכז משמעותית, שהיתה יכולה לאזן את הימין הקיצוני, היא היתה יכולה להיות שותפה טבעית בממשלת נתניהו. מאחר ואין היום מפלגת מרכז כזאת, צו השעה הוא צירוף לפחות מפלגת שמאל אחת לממשלה.

ציפי לבני, משיקוליה שלה – בניגוד להצהרות הבחירות שלה אודות הקמת ממשלת אחדות, בניגוד לעמדת בוחריה ובניגוד לרצון חברי סיעתה, מנעה הקמת ממשלה עם "קדימה". יש לקוות שחברי ועידת מפלגת העבודה יגלו אחריות לאומית, ויחליטו על הצטרפות לממשלת נתניהו. 

* "ישראל היום"

"איני יודע מה רוצה העם", אמר בן גוריון, "אני יודע מה רצוי לעם". אין זו אמירה אנטי דמוקרטית. ב"ג לא ניסה להפקיע מן העם את היותו הריבון, את היותו הבוחר, את היותו השופט העליון של ההנהגה, שממנו היא יונקת את סמכותה ובפניו היא חייבת בדין וחשבון. משמעות אמירתו של ב"ג, היתה שמנהיגות אינה שבשבת – שעל המנהיג לנווט על פי מצפן מצפונו ולא על פי סקרי דעת קהל, וכאשר אחריותו הלאומית מחייבת אותו לפעול בניגוד לדעת הקהל, עליו לבכר את האחריות הלאומית, כיוון שזו האחריות שהטיל עליו העם.

בפרשת גלעד שליט, אהוד אולמרט ידע בדיוק מה רוצה העם. העם רוצה את גלעד שליט בבית. נקודה. אין ספק שזה גם רצונו של אולמרט, ואולי אף יותר מרצונו של אזרח מן השורה, כיוון שהוא אחראי אישית לו ולגורלו. אבל אולמרט ידע שרוב העם רוצה את גלעד שליט בבית בכל מחיר. אולמרט יודע, כפי שיודע כל מי שמצליח להשתחרר לרגע מן הרגש ולחשוב בהיגיון ובאחריות, שכניעה לתכתיבי חמאס, אינה מה שרצוי לעם. בפרשת שליט, עמדה בפני אולמרט הדילמה הקלאסית של מנהיג, עליה הצביע ב"ג: היה עליו להכריע בין מה שרוצה העם לבין מה שרצוי לעם.

אולמרט ידע שאם יכנע לתכתיב של חמאס, הממשלה כולה תתמוך בו, בנימין נתניהו יגבה אותו, הציבור הישראלי ברובו הגדול יתמוך בהחלטתו, התקשורת תשא אותו על כפים. הוא ידע שהציפיה של הציבור ממנו, היא להחזיר את גלעד הביתה בכל מחיר, כאקורד סיום של תקופת כהונתו. הופעל עליו מצד הציבור לחץ אישי כבד מנשוא, מלובה בקמפיין תקשורתי רגשי, ייצרי, נמוך, קיטשי, רייטינגי וחסר אחריות שלא היה כדוגמתו, שהגיע לשפל בעמוד השער של "מעריב" – זיוף של מכתב בכתב ידו של גלעד המכוון הישר אל מצפונו של אולמרט. אולמרט יודע שכהונתו כראש הממשלה היתה כושלת כמעט מכל בחינה שהיא, אבל אם הוא יחזיר את גלעד - כשליו, מחדליו ומעשי השחיתות שלו יסלחו, ואם לא יחזיר את שליט, הציבור לא יסלח לו. הלחץ עליו היה ממוקד – בנושא הרגיש ביותר בציבוריות הישראלית, כל הלחץ הכבד הופעל עליו אישית, בלוח זמנים קצר מאוד, על מנת שיקבל את ההחלטה.

מצד שני, אולמרט ידע שכניעה לתכתיב חמאס, פירושה עוד חטיפות ועוד חטופים, עוד רציחות ועוד הרוגים – הרוגים שבניגוד לגלעד שליט איננו מכירים אותם בשמותיהם ואיננו מכירים את בני משפחותיהם, אך דמם אינו סמוק פחות מדמו של גלעד. ועם כל רצונו להחזיר את גלעד הביתה, הוא הבין שהאחריות הלאומית שלו היא לחשוב גם על אותם הרוגים ועל אותן משפחות שהרע מכל עלול לפקוד אותם בעוד שנה, בעוד חמש שנים או בעוד עשר שנים. הוא הבין, שמדינה הנכנעת לסחטנות, בעיקר באזור כשלנו, מזמינה סחטנות. הוא ידע שטובת הכלל, טובת החברה הישראלית, טובת המדינה, מחייבת אותו לשים גבול, לא להיות נכון לשלם כל מחיר, למחוק מן הלקסיקון את המושג "בכל מחיר".

הדילמה בין מה שרוצה העם למה שרצוי לעם, העמיד את אולמרט בפני מבחן המנהיגות, מבחן האחריות הלאומית.

אולמרט עמד במבחן. אולמרט הכריע הכרעה מנהיגותית. אולמרט גילה אחריות לאומית.

לאורך כל הקדנציה של אולמרט התנגדתי לדרכו ולמדיניותו וסלדתי מהתנהלותו האישית. גם כאשר קיבל החלטות נכונות, כמו ביציאה למלחמת לבנון השניה ולמבצע "עופרת יצוקה", הוא ניהל את המשברים בצורה שגויה וכושלת. ביקרתי אותו בחריפות מעל כל במה אפשרית, כולל במה זו.

אולם על הכרעתו המנהיגותית במבחן הקשה לפניו ניצב בימים האחרונים לכהונתו, הוא ראוי לכל שבח. 

 "ישראל היום" *