הבלוג של אורי הייטנר

המילה סוציאליזם היא מילה גסה בארה"ב, בכל הטיה שהיא ובכל צרוף שהוא, כולל סוציאל-דמוקרטיה, סוציאליזם ליברלי וכד'. גם המילה "מדינת רווחה" אינה פופולארית בארה"ב כלל ועיקר.

אולם היתה תקופה, שבה בלי שימוש במילה המשוקצת הזאת, ארה"ב נהגה כמדינת רווחה סוציאל דמוקרטית לכל דבר. היה זה בעקבות המשבר הגדול של הקפיטליזם הפרוע בשלהי שנות העשרים וראשית שנות השלושים של המאה הקודמת. המשבר החמור, השפל, נפילת הבורסה, כל אלה הוכיחו את פרכת האמונה העיוורת ביד הנעלמה שתווסת את הכלכלה לטובת החברה כולה, אם רק תינתן האפשרות החופשית לכל פרט למקסם את הרווח שלו ללא התערבות ציבורית כלשהי. האגואיזם ורדיפת הבצע חגגו, הכלכלה התבססה על "חטוף כפי יכולתך" והיד הנעלמה – נעלמה. הכלכלה העולמית, ובפרט האמריקאית, קרסה.

ב-1932 נבחר הנשיא ה-32 של ארה"ב, פרנקלין דלאנו רוזוולט, אחד מגדולי הנשיאים של ארה"ב והיחיד שנבחר לתפקידו 4 קדנציות רצופות (היום החוקה האמריקאית מאפשרת בחירה לשתי קדנציות בלבד). משימתו העיקרית של רוזוולט היתה להתמודד עם השפל הכלכלי. רוזוולט לא השתמש במילים סוציאל דמוקרטיה או מדינת רווחה. הוא המציא תחתן ביטוי פוליטיקלי קורקט בציבוריות האמריקאית – ניו דיל NEW DEAL. היתה זו תכנית הצלה לכלכלה האמריקאית, באמצעות מעורבות ממשלתית עמוקה במשק, הגדלת המגזר הציבורי, מלחמה באבטלה, השקעות ענק במיזמי תשתית פדראליים שהעסיקו מיליוני אמריקאים, רגולציה של התחרות, הפקעת הזהב מידי האזרחים וחקיקה סוציאלית פרוגרסיבית דוגמת חוק הביטוח הלאומי, חוק יחסי עבודה לאומי שהגן על זכויות העובדים, חוק מס העושר שאיפשר גביית מס הכנסה פרוגרסיבי מן החזקים בחברה, חוק הבנקאות שאפשר פיקוח פדראלי על הבנקים ועוד.

מדיניות הניו דיל הצילה את הכלכלה האמריקאית ושיקמה את המשק האמריקאי, כפי שמדיניות הרווחה הסוציאל דמוקרטית שיקמה את המשק המערב אירופי אחרי מלחמת העולם השניה.

חלק מצעדי הניו דיל היו הכרחיים בתקופת השיקום ולא היה בהם צורך בתקופות שפע ושגשוג, אולם הכלכלה האמריקאית התבססה על חלק מעקרונות הניו דיל עד מהפיכת הרייגניזם אותה הנהיג הנשיא ה-40 של ארה"ב רונלד רייגן והמשיכו כל יורשיו, כולל קלינטון הדמוקרטי – שהחזירה את הכלכלה האמריקאית (והעולמית) לרוח הקפיטליזם הפרוע, משולל הרסן, כמו זה שקדם למשבר של ראשית המאה העשרים וגרם לו. שלושה עשורים של רייגניזם הביאו למשבר הכלכלי הנוכחי, המשבר העמוק ביותר מאז שנות ה-30 של המאה ה-20.

אם אחרי המשבר של 1929 חלפו שלוש שנים תמימות עד שנבחר מנהיג שהוביל לשינוי, הפעם השינוי מהיר הרבה יותר. כבר ממשלו של בוש האולטרה שמרן, קיבל החלטות ניו-דיליות מובהקות, כמו הזרמת מאות מיליארדי דולארים למשק ואף הלאמת בנקים. ברק אובמה, הנשיא החדש, שנבחר חודשים אחדים לאחר פרוץ המשבר, נושא בשורה של שינוי חברתי עמוק, ברוח הניו-דיל, ומיד עם כניסתו לתפקיד החל להוביל את השינוי בעוצמה רבה. כך נוהגות גם מדינות אירופה, דוגמת בריטניה, שראש ממשלתה גורדון בראון מנהיג מדיניות רווחה סוציאל דמוקרטית, לאחר שלושה עשורים של שוק פרוע, אותו הנהיגה מרגרט תאצ'ר.

ובישראל?

ממשלת אולמרט, ובראש ובראשונה שר האוצר בר-און, נהגו אחרת. הממשלה הכחישה את המשבר והציגה את ישראל כאי של יציבות שלא יפגע. משהמיתון הכבד הופיע, דבק שר האוצר במדיניות שמרנית, שאינה נותנת מענה לאתגרים שמציב המשבר.

לעומת בר-און, דווקא סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל, שיובא מארה"ב בידי שר האוצר נתניהו כדי שימשיך את הקו הניאו ליברלי הקיצוני, שהנהיגו קודמיו פרנקל וקליין, הציג תכנית "ניו דילית" נועזת. אמנם פישר הגדיר את תכניתו כ"הצעה מתונה", אולם היא בהחלט מבשרת שינוי מחשבתי (ולא בכדי התקבלה בקיטונות של בוז בידי נחמיה שטרסלר, הכוהן הגדול של הדת הקפיטליסטית). פישר הציע צעדים של מעורבות ממשלתית במשק, לצורך צמצום האבטלה והקטנת שיעור העוני באמצעות הגדלת הגירעון הממשלתי, הרחבת הפעילות בתשתיות, הגדלת תקציבי מו"פ ועוד.

אבל האיש הקובע בשנים הקרובות לא יהיה פישר, אלא ראש הממשלה הנבחר נתניהו (שאולי יכהן גם כשר האוצר, אך גם אם לא יכהן בתפקיד זה, הוא יהיה האיש החזק בכלכלת ישראל). נתניהו אינו פוליטיקאי ציני וחסר חוט שדרה, כפי שנהוג להציגו, אלא אחד הפוליטיקאים האידאולוגיים ביותר שיש לנו. הוא מאמין באמת ובתמים באידאולוגיה הקפיטליסטית השמרנית, אותה הנהיג ביד רמה בכהונתו כשר האוצר. הוא מאמין באמת ובתמים בהפרטת כל מה שזז.

אבל כראש הממשלה – יותר משהוא מחוייב להגשים את האידאולוגיה בה הוא מאמין, הוא מחוייב לחלץ את המשק מהמשבר. האם הוא יהיה פרגמטי דיו כדי לראות מכאן דברים שלא רואים משם, להנהיג צעדים המנוגדים להשקפת עולמו הבסיסית ברוח השינוי העולמי? האם ראש הממשלה הבא יוכיח שיש ביבי חדש?

כוונתו של נתניהו להפחית את מס ההכנסה אינה מבשרת טובות. צעד זה, שישרת את החזקים בחברה, עלול להביא לירידה בהכנסות המדינה וביכולת להשקיען בחינוך, ברווחה ובתשתיות (אף שיש לציין ביושר, שהפחתות המס בתקופת כהונתו של נתניהו כשר האוצר לא הורידו את הכנסות המדינה, אך לא היה זה בתקופת מיתון ושפל).

מצד שני, אי אפשר להתעלם מכמה איתותים חיוביים ביותר מצדו של נתניהו. נתניהו הפתיע בקריאתו לפרוס רשת ביטחון לקרנות הפנסיה וקופות הגמל. אז, נראה הדבר כהתבטאות פופוליסטית של ערב בחירות. אולם לאחר הבחירות הוא המשיך להתבטא בכיוון זה. הוא הבטיח שלא ייתן למפעלים לקרוס ולא יאפשר פיטורי עובדים המוניים. צעד כזה מנוגד בתכלית לאידאולוגיה של השוק החופשי, על פיה אסור לממשלה להתערב במשק; שעסק שנפל הוא עסק שצריך היה ליפול, ושפיטורי עובדים עדיפים על אחזקת עובדים שאין בהם צורך, באבטלה סמויה. נתניהו מנהל מו"מ אינטנסיבי עם יו"ר ההסתדרות עיני ויו"ר התאחדות התעשיינים ברוש לגיבוש צעדים מוסכמים להצלת המשק ומלחמה באבטלה, בניגוד מוחלט למלחמת הקודש שלו נגד ההסתדרות וארגוני העובדים בתפקידו כשר האוצר.

יש לקוות שצעדים אלה הם סימן לבאות. איש אינו מתנגד היום לכלכלה החופשית. איש אינו מציע כלכלה ריכוזית מולאמת. אין כל חשש שמדינות המערב יאמצו כלכלה נוסח קובה. ארה"ב ומדינות המערב, ינהיגו דרך שלישית, המקיימת כלכלת שוק נאורה, מרוסנת, חברתית, שבה הממשלה לוקחת אחריות לטווח ארוך על הכלכלה, מתקנת את עוולות השוק, לוקחת אחריות אמיתית על החינוך, הבריאות, ההשכלה הגבוהה, המדע והתשתיות הלאומיות.

האם נתניהו בשל לשינוי אידאולוגי שיאפשר את חילוץ המשק מן המשבר והמיתון?   

* הפורטל לצדק חברתי - bsh

14 שנים וחצי חלפו בין שחרור הגולן וראשית ההתיישבות בו, לבין החלת ריבונות ישראל על הגולן. הסיבה למשך הזמן הארוך כל כך, היא שהנושא לא עמד על סדר היום הציבורי. גם חלוצי ההתיישבות בגולן לא ראו בכך חשיבות ולא דרשו זאת.

את ההתיישבות בגולן ייסדו חניכי ההתיישבות העובדת של תנועת העבודה ושל הפועל המזרחי. אנשים שהאמינו בכוחה של הציונות המעשית – בדרך של "עוד דונם ועוד עז", בכך ש"היכן שתעבור המחרשה העברית, שם יעבור הגבול". הם האמינו במעשים ולא בדיבורים, וראו בסוגיית הריבונות עניין דקלרטיבי, היאה לרוויזיוניסטים ואינו חשוב לעתיד הגולן.

רק ההחלטה על עקירת יישובי חבל ימית ומרחב שלמה הביאה את תושבי הגולן להתפכחות; להבנה שאין די בציונות מעשית, ויש לחזק אותו בציונות מדינית, בקביעת עובדות מדיניות ומשפטיות.

מסתבר שהיה מי שהגביה עוף והרחיק ראות, והקדים לתבוע החלת הריבונות הישראלית על הגולן. היה זה דווקא איש תנועת העבודה, איש ההתיישבות העובדת, איש הציונות המעשית, שהשכיל להבין שכמו בכל תולדות הציונות, גם המעשה הציוני בגולן חייב לשלב את העשיה ההתיישבותית עם העשיה הריבונית.

שנה לאחר שחרור הגולן, תבע יגאל אלון, אז סגן ראש הממשלה ושר העבודה, את החלת הריבונות הישראלית על הגולן. במכתב ששלח לראש הממשלה לוי אשכול באוגוסט 1968, קרא אלון להחיל את הריבונות הישראלית על הגולן, ותבע לקיים בהקדם דיון בנושא זה "בכל מעמד והרכב שתמצא לנכון".

איני יודע האם אשכול השיב לאלון ומה היתה תשובתו, והאם התקיים דיון כזה. מה שברור, הוא שהצעת אלון לא התקבלה.

מדוע הציע אלון לספח את הגולן למדינת ישראל?

"הגיעה העת", כתב אלון, "להשלים את איחודה של רמת הגולן עם מדינת ישראל באמצעות החלת החוק הישראלי על כל שטחי הרמה. ברמת הגולן קיימים כבר 9 היאחזויות ויישובים בשלבים שונים של התפתחות. 4 היאחזויות ויישובים נוספים יוקמו בתקופה הקרובה ביותר.

ועדת השרים לענייני כלכלה החליטה לאחרונה להעניק למשקיעים ומתנחלים ברמת הגולן וקונייטרה תמריצים המקובלים כאזור פיתוח א'. יש להניח כי יימצאו יהודים ואולי גם חיילים משוחררים מקרב הדרוזים, אשר יתיישבו בקונייטרה. האזרחים הישראלים אשר כבר התיישבו ואלה שעתידים להתיישב, זכאים להיות כלולים במסגרת החוק הישראלי".

בהמשך מכתבו הציג אלון את המציאות המדינית באותה תקופה כשעת כושר נוחה יחסית לעשות צעד חקיקתי זה.

נושא אחד שהזכיר אלון, לא עמד במבחן המציאות לאחר החלת הריבונות הישראלית על הגולן: "ממגעי ההדוקים עם מנהיגי הדרוזים החיים בגולן, למדתי לדעת שהעדה הדרוזית תקבל ברצון את החלת החוק הישראלי עליהם. אין לחייבם לקבל אזרחות ישראלית לאלתר, אולם רבים מהם ירצו בה מרצונם החופשי".

כידוע, הדרוזים התנגדו להחלת הריבונות ב-81', אולם דבריו של אלון באותם ימים היו נכונים. הדרוזים, שבכל מקום בעולם רואים כמצווה דתית להיות נאמנים לשלטון, אכן תמכו בריבונות הישראלית ורצו להתאזרח בישראל ואף להתגייס לצה"ל. אולם הנסיגה מסיני שינתה את עמדתם המוצהרת. הם החלו להתייחס לישראל כאל משענת קנה רצוץ, והעדיפו למען שלומם במקרה של נסיגה, חלילה, מראית עין של נאמנות למשטר הסורי.

אולם גם בסוגיה זו, ניתן לראות את חוכמתו של אלון. העימות הקשה עם הדרוזים נבע פחות מהתנגדותם העקרונית להחלת החוק, אלא לכפיית האזרחות הישראלית. הכפיה הזו היתה טעות חמורה. אילו נהגה ישראל ברוח מכתבו של אלון, ונמנעה מכפיה, אין זה מן הנמנע, שמרבית הדרוזים היו בוחרים בה בהדרגה מרצונם החופשי.

יגאל אלון היה הראשון שקרא להחיל את ריבונות ישראל על הגולן, אולם לא היתה זו תרומתו היחידה לגולן. הוא היה התומך הנלהב ביותר בהחלטה לשחרר את הגולן ועמד מאחורי המשלחת של קיבוצי הגליל והעמק שתבעה במפגיע מהממשלה להחליט על כך, כדי לשחרר אותם מאימת התוקפנות הסורית. המכשול בפני החלטה זו היתה התנגדותו של דיין. כאשר דיין שינה את דעתו, הוא לא דיווח על כך לראש הממשלה, עקף את הרמטכ"ל והורה ישירות לאלוף הפיקוד לעלות על הגולן. על התנהגותו הבלתי ממלכתית הוא גונה בחריפות בידי שרי הממשלה. אלון, שהיה יריבו המר של דיין, לא ניצל את ההזדמנות כדי לתקוף אותו. החשיבות שבשחרור הגולן היתה כה גדולה בעיניו, שהעדיף אותה על כל שיקול אחר. בישיבת הממשלה הגן על החלטת דיין וגיבה אותו.

עיקר הקרבות על הגולן נערכו ביום השישי למלחמה 10.6. יגאל אלון סייר במהלך היום באזורי הקרבות. הוא היה מוטרד מאוד מפני כפיית הפסקת אש בידי מועצת הביטחון, בטרם תושלם המלאכה, ולחץ על צה"ל להתקדם במלוא הקיטור ולנצל כל דקה. כשחלף עם הג'יפ שלו על פני נפאח, נעצר בצד הדרך ושאל קצין – רן שריג, חבר קיבוץ בית השיטה, מפקד פלוגת סיור, שהמתין באפס מעשה, מה עושים הוא וחייליו. "מחכה לפקודה", השיב לו שריג. "איזו פקודה, תרוץ מיד לקונייטרה".

אחרי המלחמה, היה אלון הדוחף העיקרי ליישוב הגולן והיה מעורב אישית בהקמת היישובים ובהתגברות על ביורוקרטיות. מעורבותו היתה עד רמת הטרקטור, החממה  והגנרטור.

בנאום בפני מועצת הקיבוץ המאוחד שנערכה בקונייטרה (הנקודה הזמנית, בה ישבו אז חברי מרום גולן) שבועות ספורים לאחר המלחמה, אמר אלון: "רמת הגולן, שאנו נמצאים בה עתה, היתה מאז ומתמיד חלק מארץ ישראל. יש מי שחושש, כי ההדגשות ההיסטוריות עלולות להסיט אותנו מן העיקר, אך אין להקל ראש בטיעון ובייחוס היסטורי. בלעדיהם לא היינו כאן ולא היתה מדינת ישראל. אך אנו נישאר כאן לא רק בשם ההיסטוריה. עלינו לעצב גבולותינו בראש ובראשונה למען יהיו גבולות של ביטחון, שימנעו מראש כל סיכוי של ניצחון ערבי במלחמה. לכן, לא די בחתירה לחוזה שלום, אלא כל חוזה שלום מוכרח להיות מלווה בהסדרי ביטחון. שוב לא נהפוך את יישובי החולה ועמק הירדן לברווזים נחים מול לועי תותחים מן הרמה... אנו רוצים ברמת הגולן.

... האחיזה בגבול אינה רק עניין של צבאות בלבד. יחידות צבאיות מתחלפות, ואילו יישובים – אין להזיז. כל שבוע החולף ללא היאחזות בשטחים הנראים לנו כאסטרטגיים – הוא שבוע מבוזבז. ככל שנחיש את הקצב וההיקף של ההיאחזות הביטחונית, כן גדלים הסיכויים להרחקת מלחמה נוספת ולהשלמה עם קיומנו... נדרשים לנו רבים כאלה המוכנים לא רק למות למען הגבולות, אלא לחיות לידם ולמענם. ככל שיהיו כאלה, פחות יהודים ימותו למען הגבולות הללו. להתיישבות החלוצית הלוחמת נותר תפקיד מכריע לקיום נוכחות ישראלית שורשית בכל אתר בו אנו רוצים".

בימים אלה מלאו 29 שנים למותו הפתאומי של אלון מהתקף לב, בעיצומה של ההתמודדות בינו לבין פרס על ראשות מפלגת העבודה. אלון לא זכה לראות בהתגשמות חזונו, חזון הריבונות הישראלית על הגולן, שהוחלה שנה וחצי לאחר מותו.

"שישי בגולן" *

"אומדיה"

ראש הממשלה היוצא אהוד אולמרט, בימיו האחרונים בתפקיד, נדרש להתמודד עם קמפיין אישי חסר תקדים. בנושא הרגיש ביותר בשיח הציבורי היום, סוגיית גלעד שליט, מופעל על אולמרט לחץ כבד מנשוא, המכוון אליו אישית ומטיל עליו אחריות אישית לחייו ולגורלו של שליט. על פי הקמפיין, אולמרט שלח את שליט למשימה ועליו להחזיר אותו ממנה. כאילו אולמרט לקח באופן אישי חייל, הטיל עליו משימה אישית מסוכנת מעבר לקווי האויב, שנועדה לשרת מטרה אישית של אולמרט, ולאחר מכן פעל בשיטת "שגר ושכח". חייו של שליט, תלויים, לכאורה, אך ורק בהחלטתו האישית של אולמרט. ביום בו אולמרט יסיים את תפקידו – אם שליט לא יחזור, אין לו עוד סיכוי להינצל. אולמרט יודע זאת, בידיו המפתח לשחרורו, והמפתח הוא רצונו – ירצה בשחרורו, שליט ישוחרר. לא ירצה – שליט לא ישוחרר. המסר העובר לאולמרט, הוא שאם שליט ישוחרר עד תום תפקידו, כל שגיאותיו, מחדליו ומעשי השחיתות שלו יסלחו לו. אם שליט לא ישוחרר עד תום תפקידו, על כך לא יסלח לו הציבור לעולם. גם המנהיג החזק ביותר, ואולמרט רחוק מלהיות כזה, יתקשה מאוד לעמוד בלחץ הזה, שהציבור הישראלי, ברובו המכריע, שותף לו.

הקמפיין הזה אינו ראוי ואינו הוגן. גלעד שליט נפל בשבי כחייל צה"ל, בפעילות מבצעית שבה נהרגו ונפצעו חיילים. היתה זאת פעילות מבצעית שגרתית. ראש הממשלה באותה תקופה היה אהוד אולמרט. אחריותו של אולמרט לשלומו של שליט, אינה קשורה כהוא זה לכך שהוא מילא את התפקיד באותה עת. ביום שבו נתניהו יכנס לתפקידו, אחריותו לשלומו של שליט, כמו לשלומו של כל חייל צה"ל, תהיה זהה לחלוטין לאחריותו של אולמרט. עיתוי פרישתו של אולמרט, אם כן, אינו רלוונטי כלל ועיקר. ההיפך הוא הנכון, אין סיכוי שהאויב יגמיש את עמדתו במצב שבו ראש הממשלה נמצא במיצר כזה, מול לחץ ציבורי כזה, התחום בזמן קצר כל כך. במצב כזה, עדיף לדחות את העסקה לאחרי סיום תפקידו.

הטענה הפופוליסטית על כך שהמדינה, הממשלה, ראש הממשלה אדישים לגורלו של שליט, מפקירים את שליט וכו', היא טענה שקרית. אין מדינה המגלה רגישות כה רבה לגורלו של חייל אחד כמו מדינת ישראל וכמו החברה הישראלית, והדבר כולל גם כל ראש ממשלה וגם את ראש הממשלה אולמרט. אולם כובד האחריות המוטל על כתפי ראש ממשלה, מחייב אותו לראיה רחבה יותר, לשיקולים רציונליים, כמו למשל המחיר הצפוי בחיי חיילים ואזרחים, שבניגוד לשליט איננו מכירים אותם בשמם ואיננו מכירים את משפחותיהם, אך דמם אינו סמוק פחות מדמו, והם עלולים להיהרג כתוצאה מן העסקה. עלינו להתייחס לעסקת שבויים בדיוק כמו לפעולה צבאית לשחרורו של שליט. נרצה מאוד בפעולה כזאת, אך לא בכל מחיר. אם שחרורו בפעולה צבאית יביא לנפילתם של עשרות חיילים, למשל, עדיף להימנע מן הפעולה. הוא הדין בעסקת חילופין.

השיח הציבורי בסוגיה הוא אמוציונלי לחלוטין. השאלות היחידות העולות בו, הן הרצון לשחרר את גלעד מצד אחד, והפגיעה במשפחות השכולות שיקיריהן נרצחו בידי המחבלים שישוחררו, מצד שני. אילו זאת היתה השאלה, ודאי שהשיקול המכריע היה הצלת חייו של החייל החי. אולם השאלה האמיתית היא, מה המשמעות הלאומית הכוללת של העסקה, מה המחיר העתידי בחיי אדם.

ראש הממשלה מבין היטב מה משמעות התכתיב של חמאס, ולכן הוא מסרב להיכנע לו, בצדק. האם הוא יצליח לעמוד בלחץ דעת הקהל? ספק רב. 

אני רחוק מלהיות מחסידיו של אולמרט, אולם לנוכח הקמפיין הזה, אני רואה לנכון לחזק את ידיו.

* "אומדיה"