הבלוג של אורי הייטנר

במסגרת אירועי 30 שנה לאורטל, חגג הקיבוץ בשנה שעברה את סדר פסח במדבר. מלבד הסדר עצמו, במשך שלושה ימים טיילנו בסביבה. בטיול שנערך בערב פסח, שעות ספורות לפני הסדר, עלינו לקברו של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון.

המארגנים פנו אליי מראש, בבקשה להכין הרצאה קצרה על בן גוריון, אותה אשא ליד קברו. הסתפקתי בדברים קצרים אודות מנהיגותו הייחודית של ב"ג, השונה כל כך מהמנהיגות הישראלית החלולה היום.

חזרתי 60 שנה אחורה, לימים שקדמו להכרזת המדינה. היישוב היה בעיצומה של מלחמה קשה נגד ערביי א"י, מתוגברים בכנופיות שהסתננו מהמדינות השכנות, וברור היה שביום בו תקום המדינה תפלושנה אליה מדינות ערב על מנת להחריבה מיד עם הקמתה. היה ברור, שהמדינה שטרם קמה תידרש לעמוד נגד לפחות חמישה צבאות סדירים, מצויידים ומאומנים; שמדינה בת 600,000 איש תידרש לעמוד במתקפה של מדינות שאוכלוסייתן – עשרות מיליוני איש. מדינות העולם, ובראשן ארה"ב, הפעילו לחץ כבד מנשוא על הנהגת היישוב, להימנע מהכרזת המדינה ולנסות להגיע ל"פשרה". הפיקוד הצבאי העליון של "ההגנה" – צה"ל בדרך, הציג את הסיכויים לנצח במלחמה – 50:50. ברורה היתה משמעותה של תבוסה במלחמה הזאת – השמדה טוטאלית של היישוב היהודי בא"י, 3 שנים לאחר השואה. הנהגת היישוב, ברובה, נטתה להכריע נגד הקמת המדינה.

אין תשובה חד משמעית לסוגיה ההיסטוריוסופית, האם המנהיג מעצב את ההיסטוריה או ההיסטוריה את המנהיג. אולם במקרה זה, אין לי ספק שהמנהיג הוא שעיצב את ההיסטוריה. ספק רב אם מנהיג אחר היה מקבל את ההחלטה של ב"ג, וספק רב עוד יותר, אם למנהיג אחר היתה אוטוריטה כזו שהיה בכוחו, בהטלת כל כובד משקלו, להעביר החלטה זו.

"עכשיו – או לעולם לא", זאת היתה חכמת העיתוי של ב"ג. הוא הבין שההזדמנות הזאת, להקים מדינה יהודית בא"י אחרי כאלפיים שנה, היא הזדמנות בלתי חוזרת. שאם נסכים ל"פשרה" כלשהי, נחמיץ את ההזדמנות החד פעמית לעצמאות וריבונות, או בלשונו – קוממיות יהודית בארצנו. היה לו האומץ לקחת את הסיכון, מתוך אמונה בכוח הרצון, בכוח הצדק ובתבונת ניהול המלחמה, שעשויים להביא לניצחון.

עמדתי ליד הקבר, ולאחר דברי הסבר קצרים, קראתי דברים שנשא ב"ג באותו יום, אולי באותה שעה, 60 שנה בדיוק קודם לכן, בנאום לאומה לערב חג הפסח. החברים והילדים האזינו לנאום בדומיה, מנסים לחזור במנהרת הזמן לאותם הימים הקשים וההרואיים.

דבריו של בן גוריון הפגינו נחישות, אמונה וריאליזם. הוא לא התהלל כמפתח, הוא לא הסתיר את הקשיים, הוא לא הבטיח ניצחון קל. בדומה לצ'רצ'יל, המנהיג הבריטי במלחמת העולם השניה, הוא הציג בפני העם את המציאות הנכוחה, הציע להביט בה בעיניים פקוחות, אך מתוך אמונה בלתי מתפשרת בצדקת הדרך, הוא הביע אמונה בניצחון, אף שיגבה מחיר דמים כבד.

"טרם זכינו לחוג בפסח זה חג חירותנו החדשה", אמר ב"ג בראשית דבריו, "כי עדיין אנו עומדים בתוך מלחמת חירותנו, זה החודש החמישי, והמערכה לא תמה. אכן, אנו מסובים הערב מעודדים ומאוששים מהעמידה האיתנה של היישוב ומהכיבושים והניצחונות של צבאנו. היו לנו גם אבידות קשות ויקרות – אין מלחמה בלא אבידות. אולם לא נסוגונו משום עמדה, לא עזבנו שום נקודה והאויב לא חדר לשום יישוב שלנו, אם כי התוקפים עלו עלינו במספרים פי חמישה, ולפעמים פי עשרה. לעומת זאת, חדרנו לעשרות עמדות של האויב, גם בשטחים מרוחקים מיישובים יהודיים, הנחלנו מכות נמרצות ... לכנופיות ומנהיגיהן, פרצנו דרך לירושלים הנצורה... כבשנו כמה וכמה כפרים ששימשו מרכזים לכנופיות – בסביבות ירושלים, ביהודה, בגליל, ושחררנו שחרור מלא את טבריה וחיפה. בירת הגליל התחתון הפכה אחרי מאות בשנים, להיות שוב עיר יהודית טהורה והועמדה תחת שלטון ההגנה העברית, ועיר הנמל הראשית בארץ פונתה ערב פסח על ידי הערבים, לאחר שהסגירו את נשקם לפי דרישת ההגנה היהודית".

חרף הניצחונות המעודדים, ב"ג הקפיד להבהיר לציבור את חומרת הסכנות הקשות הצפויות לו בהמשך הדרך: "עוד רבה וקשה ומסוכנה הדרך אשר לפנינו... מבחנים נוראים, צבאיים ומדיניים, צפויים לנו בעתיד הקרוב מצד אויבינו הגלויים והמוסווים". הנואם לא הסתיר את הליקויים הפנימיים במלחמה ובעורף, והזכיר ש"עוד גדול ורב המאמץ הנדרש מאיתנו". אולם הוא הביע ביטחון: "יש לנו יסוד מבוסס להאמין בניצחוננו המלא והסופי – אבל זה לא ינתן לנו באפס יד, ובלי סבלות וקרבנות ממושכים ורבים. עלינו לראות בעיניים פקוחות הקשיים והסכנות, ועלינו לחשוף בתוכנו את כל המקורות הגנוזים של כוח, רצון, מסירות וכושר פעולה – המלחמה היא מבחן עליון של רצון – ועלינו לגייס במלוא יכולתנו ובמהירות וביעילות הגדולה ביותר את כוח האדם, המשק, המדע, הטכניקה [=טכנולוגיה] ובראש ובראשונה את החוסן המוסרי של כל בני היישוב ללא יוצא מן הכלל". ב"ג הטיל אחריות אישית על כל אזרח, בלי לעמעם במאומה את האחריות המרכזית של ההנהגה. הוא הזכיר למאזיניו את "הסכנה הצפויה לכל אחד מאיתנו, מהיבשה מהאוויר ומהים" ולכן הוא הגדיר כמטרה "להכשיר כל יהודי ויהודי לעמוד בשער... עד יבוא הניצחון ותיכון המדינה היהודית ויובטח השלום בארצנו".

"לשנה הבאה בירושלים" אנו שרים בסיומו של סדר פסח, ובאותם ימים תושביה היהודים של ירושלים היו במצור (מצור אמיתי, לא מצור תקשורתי תעמולתי. ע"ע עזה) ונלחמו בכוחות אחרונים על עצם קיומם. את הפסקה האחרונה בנאום הקדיש ב"ג ליהודי ירושלים וסיים בשבועה: "לא נשכחך ירושלים. לא תישכח ימיננו!"

ישנן תקופות בחיי אומה, שדמות המנהיגות שלה היא הגורם המכריע האם להיות או לחדול. זכה עם ישראל, בשלושה מנהיגים משכמם ומעלה, שידעו להיות במקום הנכון בשעה הנכונה, לומר את הדברים הנכונים ולעשות את המעשים הנכונים – משה, הרצל ובן גוריון.   

מה חטאנו, שעלינו להסתפק היום במנהיגות בקליבר של ביבי, ציפי, אהוד א' ואהוד ב'?

* "על הצפון" (גיליון פסח)

מה כל כך בער להם, למאוריטנים? הם לא יכלו להתאפק עוד שבועיים שלושה? אך, איזה מטעמים ניתן היה לעשות, אילו החליטה מאוריטניה לנתק את היחסים עם ישראל ולגרש בתוך 48 שעות את עובדי השגרירות הישראלית, יום לאחר השבעתו של נתניהו לראשות הממשלה? אך, אם ונצואלה היתה מנתקת את היחסים עם ישראל כאשר שר החוץ הישראלי הוא אביגדור ליברמן, איזו חגיגה היתה כאן.

אך לא, הם לא יכלו להתאפק. היחסים נותקו כאשר ממשלת קדימה – העבודה בשלטון, כאשר אולמרט ראש הממשלה, לבני שרת החוץ, ברק שר הביטחון. אפילו את התענוג הזה, להאשים את ממשלת הימין הקיצוני הצרה צרורה הזאת בכך שבמדיניותם הרת האסון הם גרמו לבידוד ישראל, לקחו צ'אבס והמאוריטנים.

מסתבר שהמציאות אינה מתחלקת לשחור ולבן, טובים ורעים. לא, זה לא כל כך פשוט. הסיסמאות הפשטניות אינן תואמות את המציאות המורכבת.

הנה, המנצחת ציפי לבני לא הצטרפה לממשלה כיוון שנתניהו סרב להישבע אמונים לרעיון של "שתי מדינות לשני עמים". בכך הוא מפגין סרבנות מדינית. איך הוא יביא לשלום?

אבל ציפי לבני היתה שרת החוץ בשלוש השנים האחרונות ואהוד אולמרט היה ראש הממשלה בשלוש השנים הללו, והם דווקא היו גם היו מחוייבים לרעיון הזה, ובאובססיה חסרת עכבות ומעצורים ניסו לקדם אותו בכל דרך. למה הם לא הביאו לשלום? למה דרכם לא צלחה? למה אדון כמעט לא הצליח להגיע עם אבו מאזן להסכם קבע? למה גברת כבר לא חתמה עם אבו עלא?

כיוון שהמציאות אינה פשוטה כמו הסיסמאות הפשטניות. כי אבו מאזן אמנם מסכים לשתי מדינות, אך לא לשתי מדינות לשני עמים. אין הוא מוכן לקבל מדינה יהודית בא"י, ולכן הוא מתעקש על טענת "זכות" השיבה, שמטרתה – ביטול המדינה היהודית.

המציאות לא כל כך פשוטה, לכן הממשלה היונית ביותר שהיתה לנו, לא הצליחה לקדם כהוא זה את השלום. לכן, ממשלות ההתנתקות, ההודנה והתהדיה לא הפסיקו את ירי הטילים, ושנות ההבלגה הארוכות רק הסלימו את הירי. וכאשר ישראל סוף סוף התגוננה, ויצאה למבצע "עופ יצו" (חצי מבצע "עופרת יצוקה", שנקטע באמצע ולכן לא השיג את התוצאות), יצאו כל השדים האנטישמיים באירופה, בדרום אמריקה ובמזרח התיכון מהבקבוק, וניתוק היחסים עם ישראל הוא רק ביטוי אחד לכך.

המציאות בה אנו חיים אינה מתיישבת עם הסיסמאות הפשטניות. קשה לקבל זאת, אך אחרי 61 שנות עצמאות, מדינת ישראל לא סיימה את מלחמת העצמאות שלה, מול סביבה שאינה מוכנה להשלים עם קיומה. הסכסוך הישראלי ערבי אינו פתיר בעתיד הנראה לעין. את הסכסוך יש לנהל בתבונה – למצוא את הדרך להבטיח את האינטרס הלאומי הישראלי ואת ביטחון המדינה ואזרחיה, תוך צמצום מכסימלי של השליטה על הפלשתינאים, תוך ניסיון להימנע מהסלמה ביטחונית מיותרת, תוך המשך הידברות עם האויב ככל שהדבר ניתן, תוך הימנעות מהתגרות והתרסה כלפי העולם. אבל בפיכחון, בלי אשליות שלום חסרות שחר, בלי ויתורים מפליגים ששום דבר טוב לא יצא מהם ולא ייצא מהם. 

עלינו להבין שלא צפוי שלום בדורנו. זה לא נעים, אך גם לא נורא. עובדה, אף פעם לא ביקשנו ואף פעם לא קיבלנו מהערבים רשות לבנות את הארץ, להעלות עולים, להקים מדינה ולקיימה, ובכל זאת, עשינו זאת בהצלחה בלתי מבוטלת, חרף מלחמתם בנו. וגם היום, אנו יכולים, על אפם ועל חמתם, לבנות כאן מדינה למופת, חברה צודקת, כלכלה חסונה, מערכות חינוך, מדע ותרבות מתקדמות ומשובחות. אם נפסיק להשחית את כוחותינו ומרצנו במרוץ עקר אחרי שלום אך שווא ונפנה אותם למטרות האמיתיות, נוכל להשיג אותן.

"ידיעות הקיבוץ" * 

פרופ' דניאל פרידמן נכנס לתפקידו כשר המשפטים כשעמו אג'נדה ראויה וחיונית לחברה הישראלית – צמצום המשפטיזם של השיח הציבורי בישראל, צמצום האקטיביזם השיפוטי וההתערבות של בית המשפט העליון בנושאים פוליטיים והעצמת מעמדן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, כדי ליצור איזון מחודש בין הרשויות ופתיחות של בית המשפט העליון לדעות החורגות מהקו האחיד שהנהג השופט ברק, ולבעלי דעות כאלו, כמו פרופ' רות גביזון.

פרידמן לא הצליח לקדם רפורמה מקפת, אלא רק אי אלו תיקונים, לכל היותר. מה הסיבה לכישלון הזה?

הסיבה הראשונה היא הדה-לגיטימציה שנעשתה לו מיד עם כניסתו לתפקיד. פרידמן הוא משפטן דגול, מוערך בעולם כולו, חתן פרס ישראל למשפט. ובשל עמדותיו, שופטים בדימוס והתקשורת ברובה המכריע יצרו לו דה-לגיטימציה. הביטוי הבוטה ביותר לכך היה הצהרתו החמורה של השופט חשין ש"מי שיניף את ידו על בית המשפט, אני אגדע את ידו".

הסיבה השניה היא מזגו של פרידמן, סגנונו ונטייתו להיכנס לקטטות. איני מבין למה ניסיון להביא לרפורמות חייב להתלוות בהכפשות והשמצות ובפגיעה בבית המשפט ובכבוד השופטים ונשיאת ביהמ"ש. אך כך נהג פרידמן.

הסיבה השלישית היא המרכזית. פרידמן מיצב עצמו כבן בריתם של מושחתים. מי שרוצה להביא לשינוי במערכת החוק והמשפט, חייב לגשת למשימה זאת בידיים נקיות, ללא רבב, ובתחושה ציבורית שידיו נקיות. איש אינו מטיל ספק בניקיון כפיו האישי של פרידמן, אך עמדותיו בסוגיות השחיתות, התייצבותו לצד חיים רמון לפני ובמיוחד אחרי הרשעתו בדין, והעובדה שהוא מונה בידי אהוד אולמרט ומכהן תחתיו ומטעמו, יצרו תחושה קשה מאוד כלפיו, ומיצבו אותו – לא כמי שרוצה לתקן פגמים בשלטון החוק, אלא כלוחם בשלטון החוק.

יש קשר בין משפטיזם לבין שחיתות. המשפטיזציה והפליליזציה של מדינת  ישראל, שבה כל כשל ניהולי הוא נושא משפטי, כיון ש"הכל שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט", וחברי כנסת רצים לעתור לבג"ץ במקום לבצע את תפקידם, יצרה נורמה שכל מה שאינו פלילי – כשר, כל מי שיצא זכאי מחמת הספק – צדיק, ואפילו מי שהורשע בפלילים ובית המשפט החליט להסיר ממנו את הקלון (איזה עיוות, למה בית המשפט עוסק בסוגיית הקלון?) יכול למחרת להיות המשנה לראש הממשלה.

במקום לצאת נגד המשפטיזם הזאת ולהחזיר את החברה הישראלית לשיח של נורמות, של אתיקה, של ערכים – דווקא באמצעות העמקת הענישה הציבורית של מי שחרג מהנורמות, התייצב פרידמן לצד מושחתים, נתן להם גיבוי ויצא נגד שלטון החוק - נגד המשטרה, הפרקליטות וכו'. בכך, מקום להלחם בשחיתות, הוא חיזק את השחיתות.

ובכלל, מי שמונה לתפקיד שר המשפטים בידי חשוד סדרתי, המחזיק דובר מיוחד להשמצת המשטרה והפרקליטות, והוא נותן לו גיבוי גורף, אינו אדם המסוגל להוביל רפורמה מקיפה במערכת המשפט.

והנה, אנו עומדים על סף הקמת ממשלה חדשה, ומסתבר שדניאל פרידמן שוב עומד להיכנס לתפקידו, ושוב – על פי דרישה של חשוד סדרתי אחר, התוקף את מוסדות אכיפת החוק על ביצוע תפקידם, למנותו.

וכך, פרידמן של אולמרט יהפוך באחת לפרידמן של ליברמן. אין זה ראוי בחברה מתוקנת. מצב שבו חשוד בפלילים ימנה את שר המשפטים והשר לביטחון פנים של ישראל, הוא מצב אבסורדי, שאסור שיקרה. כל עוד מתנהלות החקירות נגד ליברמן, אסור לאפשר לו להיות מעורב בדרך כלשהי בבחירת השרים בשני משרדים אלה.

נתניהו ניסה, בצדק, להקים ממשלת אחדות לאומית. ניסיונו לא עלה יפה, בשל התנגדות הפרטנרים לממשלה כזו. במציאות זו, תלותו של ראש הממשלה המיועד בליברמן גדולה. שהרי בלי ליברמן אין לו ממשלה. אף על פי כן, את הקו האדום הזה, אסור לו לחצות. אם יתחיל את כהונתו בכניעה לקפריזות ותביעות אבוסרדיות של שותפיו הקואליציוניים, תהיה זו הפגנת חולשה שתחליש אותו מאוד, תאושש את תחושת "הלחיץ" ו"המזיע" ותקשה עליו למשול ולהנהיג את ישראל. גם אין כל טעם בכניעה כזאת – הרי ליברמן רוצה לצרף את "ישראל ביתנו" לממשלה לא פחות משנתניהו רוצה בכך, ולכן אל לו להילחץ.

אין דבר שזרז את נפילת נתניהו בתום הקדנציה הקודמת שלו, יותר מפרשת בר-און. אז ניסה אריה דרעי, נאשם בפלילים, כולל העבירה החמורה של שוחד, לקבוע מי יעמוד בראש התביעה במדינת ישראל, ולמנות לתפקיד את רוני בר און. כניעתו של נתניהו לדרעי, בפרשה זו, זרזה מאוד את נפילתו.

יש הבדלים בין פרשת בר-און לבין רצונו של ליברמן למנות את שרי המשפטים וביטחון הפנים, אך העיקרון הוא אותו עיקרון – התערבות של חשוד / נאשם בפלילים במינויים בכירים במערכת אכיפת החוק. את הקו האדום הזה אסור לנתניהו לחצות.

* הפורטל לצדק חברתי bsh