הבלוג של אורי הייטנר

לא, הכותרת אינה שגיאת כתיב. הכותרת היא השתקפות של שגיאת מציאות.

לפני חודשיים יצא צה"ל, בתמיכת קונסנזוס לאומי רחב, כמעט מוחלט, למבצע שנועד לשנות את המציאות הביטחונית בדרום ולשים קץ לירי הרקטות. המבצע הופסק באמצע, לפני ביצוע חלקו השלישי, אף שהירי לא פסק. 40 יום חלפו מתום המבצע, הירי נמשך ומתגבר, וכמעט חזר לקדמותו. במבחן התוצאה מבצע "עופרת יצוקה" נכשל, למרות שצה"ל תפקד בו היטב והחיילים ביצעו את משימתם בצורה מעוררת התפעלות. המבצע נכשל בשל ליקוי בקבלת ההחלטות. המבצע נכשל, כיוון שהופסק באמצע. היה זה חצי מבצע, לא עופרת יצוקה אלא "עופ יצו", וכמו חצי הריון, אין בו כדי להניב פרי.

מדוע המבצע הופסק? הרצון לסיימו לפני כניסתו של אובמה לתפקידו ולא להתקרב יותר מידי למועד הבחירות בישראל השפיעו, מן הסתם, על ההחלטה. אך הסיבה המרכזית היתה שונה – שגיאה בהערכת המצב. מקבלי ההחלטות, בדרג המדיני ובדרג הצבאי העליון, האמינו שהמכה הקשה שחמאס ספג, יצרה הרתעה שדי בה כדי להפסיק את ירי הקסאמים, ולכן ראוי להפסיק את המבצע ולחסוך בחיי חיילי צה"ל ובחיי אזרחים פלשתינאים ולעצור את הביקורת הקשה על ישראל בעולם. שיקול זה לגיטימי והגיוני בהחלט. יש היגיון רב בהערכת מצב שמכה כפי שספגו הפלשתינאים תביא אותם להכרה שאין טעם בהמשך הירי. העובדה שחמאס המשיך בירי עד סוף המבצע, צריכה היתה להציב סימן שאלה על הערכת המצב הזו, אך מקבלי ההחלטות סברו שהירי לא ימשך לאחר הפסקת האש. גם הערכה זו, אף שבדיעבד הוכחה כשגויה, היא לגיטימית וסבירה.

לעומת זאת, התנהגות הממשלה אחרי המבצע היא בלתי סבירה בעליל. ראש הממשלה הודיע בסוף המבצע, שמעתה כל ירי יתקל בתגובה בלתי מידתית. הקסאם הראשון נורה, וישראל הגיבה בירי תותחים בלתי אפקטיבי. קסאם שני וישראל הגיבה בהפצצונת על ציר פילדפי. וכך נורו כבר למעלה מ- 100 קסאמים, וכל האיומים התאדו באוויר.

מסתבר שחמאס הבינו את הפסיכולוגיה שלנו טוב יותר מכפי שאנו הבנו את הפסיכולוגיה שלהם. הם הצליחו להחזיק מעמד במבצע, מתוך הנחה שאנו נתעייף ונמצמץ ראשונים, וכך היה. הם הבינו, שאחרי סיום המבצע ושחרור המילואים ישראל לא תמהר לחזור למבצע נוסף. הם העריכו שלאחר מספר שבועות מצומצם שבו ישראל מימשה את זכות ההגנה העצמית שלה, היא תחזור לחידלון שאיפיין אותה במשך 8 שנות פשע המלחמה המתמשך של ירי טילים על אוכלוסיה ישראלית אזרחית. את הקונספציה הזו הם בדקו בשיטת הניסוי והטעיה, קסאם פה, טיל שם, ומשנוכחו שצדקו, הסלימו את הירי. ההבלגה על הירי מסמסה את הישגי "עופרת יצוקה" ושחקה את ההרתעה הישראלית.

מבצע "עופרת יצוקה" לא נוהל בצורה חכמה. מיד אחרי מתקפת חיל האוויר הגדולה, ביומו הראשון של המבצע, כאשר הפלשתינאים היו בהלם, היה על הכוחות היבשתיים להיכנס במלוא העוצמה לעזה. באותו היום היה על צה"ל לגייס את המילואים ולאחר מספר ימי אימון להכניס אותם למערכה במלוא העוצמה ולבצע את שלב ג' של המבצע. אסור היה להפסיק עד כניעתו המוחלטת של האויב.

מול עמדה זו, יש הטוענים שתוצאות המבצע מעידות על כך שהפיתרון לירי אינו כוחני. היה טעם באמירה זו, אלמלא העובדה שהמבצע יצא לפועל רק לאחר שכלו כל הקיצין ונוסו כל הדרכים. בתחילה נאמר שרק יציאה מרצועת עזה ועקירת גוש קטיף תביא לאובדן העילה של האויב לפגע בנו. ניסינו זאת ונוכחנו בתוצאות. ניסינו הודנה ותהדיה, והן הופרו בידי האויב והיו למעשה הפסקות אש חד צדדיות. ניסינו את ההבלגה. ניסינו ירי מגוחך על שטחים ריקים. וכשניסינו פעם לסגור טוטאלית את המעברים ואת אספקת הדלק, נשברנו אחרי שלושה ימים אחרי שהפלשתינאים ביימו הפסקת חשמל. רק כשלא נותרה עוד כל ברירה אחרת, יצאנו למבצע, והפסקנו אותו בטרם עת. לעומת זאת, מבצע "חומת מגן", שבוצע בנחישות ללא פשרות, הביא להפסקה כמעט מלאה של הטרור משטחי יהודה ושומרון.

חמאס פועל על פי הנחה ששוב נבליג שמונה שנים. עלינו להעמיד אותו על טעותו. יש לצאת מיד למבצע נוסף, אך הפעם להמשיך אותו בנחישות עד שהאויב יכנע והירי יפסק.  

* "ישראל היום"

במאמרו "מצוקת השמאל ועתידו" ("הדף הירוק" 26.2), היטיב אלישע שפירא לתאר את הנתק בין מפלגות השמאל לבין מעמד הפועלים והשכבות החלשות, בשל חבירתן ל"צפונים" של ת"א ואימוץ השקפת העולם הקפטיליסטי והטרמינולוגיה של התקינות המשפטית.

הניתוח של אלישע נכון, אך חלקי. המיאוס של ציבור זה ממפלגות השמאל אינו נובע רק מחבירתן ל"אצולת היישוב הוותיק", אלא בראש ובראשונה לקו שהן נוקטות בסוגיות המדיניות ביטחוניות ובסוגיות זהותה היהודית של המדינה.

כיוון שהניתוח חלקי, גם המסקנה חלקית, נכונה בחציה. אכן, יש להקים תנועה סוציאל-דמוקרטית חדשה, כפי שמציע אלישע, אך עליה להיות במסורת תנועת העבודה הציונית; לשלב סוציאל-דמוקרטיה עם אקטיביזם ציוני וביטחוניזם.

שתי חלופות ניצבו בידי מפלגת העבודה לאחר תבוסתה בבחירות. האחת, ישיבה באופוזיציה, על מנת למצב עצמה כאלטרנטיבה לשלטון. תחת להיות הגלגל החמישי בממשלה, מנהיג המפלגה יהיה ראש האופוזיציה ויבנה את מנהיגותו הלאומית כמי שמייצג דרך שונה מזו של הממשלה החדשה והעומד בראשה. במילים אחרות – להיות ראש לשועלים ולא זנב לאריות. בדרך זו תשתקם המפלגה ותחזור להיות רלוונטית כמפלגת שלטון פוטנציאלית, בדומה לתהליך שעבר הליכוד בקדנציה הקודמת. יש היגיון פוליטי רב בחלופה זו.

החלופה השניה היא הצטרפות לממשלת אחדות לאומית, שבה ישרת ברק כשר הביטחון. גם לחלופה זו הגיון רב – מדינת ישראל נמצאת במצב משברי, לנוכח האיום האיראני, המשך טרור הקסאמים מעזה, המשבר הכלכלי, מצבה הקשה של מערכת החינוך. סכנת הגרעין האיראני עלולה להעמיד את ישראל בפני אחת ההכרעות הגורליות בתולדותיה, אם לא הגורלית ביותר. ההחלטה האם לתקוף את איראן או להמנע מתקיפה, היא ברירה בין שתי חלופות שמחירן עלול להיות כבד ביותר. בשעה כזאת, האחריות מחייבת את כל הכוחות הפטריוטיים להתאחד, לשים בצד את חילוקי הדעות האידאולוגיים המפלגים ביניהם בסוגיות של ביצה שלא נולדה ולא תוולד בעתיד הנראה לעין, כמו שלום עם הפלשתינאים, ולהתמקד בהתמודדות משותפת עם הסכנה.

הניסיון מלמד אותנו, שכאשר פוליטיקאים נדרשים לבחור בין האינטרס הפוליטי לאינטרס הלאומי, לרוב האינטרס הפוליטי ידריך אותם. לכן, אין כל הפתעה בכך שמפלגת העבודה בחרה באופוזיציה.

והנה, ציפי לבני הבריזה למפלגת העבודה וקילקלה לה את התכניות. הרעיון של שיקום מפלגת העבודה באופוזיציה ובנייתה כאלטרנטיבה לשלטון, התבססה על ההנחה ש"קדימה" תכהן בממשלת אחדות בראשות נתניהו. כמפלגה המתיימרת להיות מפלגת מרכז, שהתחייבה בפני בוחריה להקים ממשלת אחדות עם הליכוד (ומן הסתם לא היתה דורשת מהליכוד להמיר את דתו כדי להצטרף אליה, כמו דרישתה ממנו כדי ליצור אליבי להכשלת ממשלת האחדות), שלא כשלה בבחירות ואינה זקוקה לשיקום, היתה זו ציפיה טבעית. אולם משציפי לבני החליטה כאשר החליטה, היא טרפה למפלגת העבודה את הקלפים.

אהוד ברק (או מי שיבחר בפריימריס במפלגת העבודה) לא יהיה ראש האופוזיציה. הוא לא יהנה מהמעמד הממלכתי של ראש האופוזיציה, הוא לא יהנה ממעמד ציבורי כאלטרנטיבה לשלטון, הוא לא יעמוד בראש המחנה המציג דרך חלופית לדרכו של השלטון. את התפקידים האלה תמלא ציפי לבני.

וכך, מהדילמה האם להיות זנב לאריות או ראש לשועלים, מוצא עצמו אהוד ברק ומוצאת עצמה מפלגת העבודה כזנב לשועלים. הרי עצם השהיה באופוזיציה אינה מתכון לשיקום. ג'ומס יכול להעיד על כך ממקור ראשון.

אם ירצה ברק בכל זאת להתבלט כמנהיג אופוזיציוני, הוא יאלץ להקצין את עמדותיו ואת סגנונו, בנסיון להוכיח לציפי לבני "של מי גדול יותר". ציפי לבני, מצדה, לא פראיירית. בתחרות הזאת, בין מפלגת העבודה ל"קדימה", עלולה האופוזיציה להתדרדר לרדיקליות חסרת אחריות לאומית. אנו עלולים לראות זאת בקרוב מאוד, כאשר הממשלה החדשה תחליט להגיב על המשך טרור הקסאמים.

... ואולי בכל זאת אהוד ברק יתעשת, יגלה מנהיגות, יפסיק להיגרר אחרי האופיר פינסים למיניהם, ויוביל את מפלגת העבודה לממשלה? אני קצת נאיבי, כנראה.

 "חדשות הקיבוץ" *