|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
כבדהו וחשדהו
"שנית גמלא לא תיפול". כרזת ענק בנוסח זה ניצבה בפתח אתר שביתת הרעב בגמלא, בספטמבר 1994. אמירה זו, כמוה כשבועה, שבועה של נאמנות ושל מסירות נפש, היתה הביטוי העמוק ביותר לאמונה, שהביאה את חבריי ואותי למעשה קיצוני של שביתת רעב בת 19 יום.
"שנית גמלא לא תיפול" אמר בנימין נתניהו בביקורו בגולן, ערב הבחירות. אמירה כזו, בנוסח זה, כמוה כשבועה. כדי לתת תוקף לשבועה, נטע נתניהו עץ באדמת הגולן. מה יכול להיות חזק יותר משבועה כזו?
שבועות אחדים קודם לכן, ביקר נתניהו עם בכירי רשימתו בגולן. בביקור זה חתמו הוא וחבריו על אמנה בנוסח זה: "אנו, תנועת הליכוד, נאמנים לגולן. לחבל התיישבות מפואר. לתושבים שהפריחו את הגולן ובנו בית וקהילה. לשורשים היהודיים בגולן מימי המקרא ועד ימינו. להחלטה הדמוקרטית של הכנסת על ריבונות ישראל על הגולן. לביטחון ישראל ולשלום, עם הגולן". מה יותר חזק מהצהרה כזו, שכמוה כשבועת אמונים?
באפריל שעבר, לאחר שאולמרט החל במו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, עלה נתניהו לגולן בראש מרכז הליכוד. בישיבת המרכז שנערכה במעיינות עדן, אמר נתניהו, בין השאר: "פה, בנביעה הזאת, אנו חשים את מקורותינו, תרתי משמע. אם תתקעו את חפירה בתוך אדמת הגולן – מה תגלו? עתיקות סוריות? לא. אתם תגלו עשרות בתי כנסת מפוארים. אתם תגלו כתובות מן המשנה והתלמוד עם שמות של גדולי החכמים שלנו. אתם תגלו שרידים של עשרות יישובים יהודיים. הקשר של עם ישראל לגולן הוא בן אלפי שנים. הגולן היה ישראלי. הגולן ישאר ישראלי. אנו שחררנו אותו במלחמה, שאין צודקת ממנה. הם היו על ההר, אנו היינו בעמק, הם ירו עלינו במשך 19 שנה. יום אחד שמנו לזה קץ וחזרנו הנה. וחידשנו את הקשר שלנו למקום הזה. והחזרנו אותו לחיים... הארץ הזאת שהיתה ארץ תלים עשנים, אבני בזלת, חול ומוקשים, מייצרת היום מים ויין, נופש ותיירות... וזה נמשך, וזה מתגבר כמעיין המתגבר. הגולן שב לחיים... כשעומדים כאן, אפשר לראות בעין את הקשר בין הביטחון והשלום... מי שיושב על רמת הגולן שומר על ביטחון ישראל".
מילים כדרבנות. אמת ויציב. תתכן מחוייבות חזקה מזו?
טוב לדעת שבראש ממשלת ישראל עומד אדם שזו דרכו, שזו אמונתו, שאלה הדברים אותם אמר, שזו מחוייבותו. אחרי ראש ממשלה שניסה באופן אובססיבי למסור את הגולן לסורים, אפשר לישון בלב הרבה יותר שקט, כשאת ההגה מחזיק מי שנשבע ששנית גמלא לא תיפול.
אז למה בכל זאת, אני מרגיש שאיננו יכולים לגמרי לגמרי לישון בשקט? למה נדמה לי שאנו חייבים להשאיר עין תורנית אחת פקוחה?
אנו למודי ניסיון. הניסיון מורה לנו להתייחס לאמירות של פוליטיקאי בספקנות. כבר התנסינו במנהיגים שהתחייבו ונשבעו, אבל כאשר היו ראשי ממשלה, ומה שנדרש מהם לא היה רק להצהיר הצהרות, אלא לעמוד מאחוריהן, גם מול מערכות לחצים אדירות, הפחדות ואיומים, הם נהגו כמו היהודי שנקלע לסערה בים, וכדי להקטין את המטען של האוניה השליך לים את... השקית עם הטלית והתפילין.
הרי אותו אהוד אולמרט, שלא היה להוט כמותו למסור את הגולן, הצהיר חודשים אחדים קודם לכן שכל עוד הוא ראש הממשלה, הגולן יהיה ישראלי לנצח (כנראה הוא האמין שיהיה ראש הממשלה לנצח).
ב-22.6.92, יום לפני הבחירות לכנסת ה-13, יצא יצחק רבין למסע מוסק בן יומיים ברחבי המדינה. הוא החליט לפתוח את הסיור בביקור בקיבוץ אורטל, כדי להמחיש את מחוייבותו החד משמעית והבלתי מתפשרת לגולן. ילדי אורטל קיבלו אותו בשירה ובנפנוף בדגלוני ישראל. בשיחה עם החברים אמר רבין דברים שאין נחרצים מהם. "כשאני אומר שאסור לרדת מהגולן, משמעות הדבר שגם אם תפרוץ מלחמה על הדבר הזה, אוכל להישיר מבט בעיני האמהות השכולות ולומר להן שלא היתה ברירה". אין ולא תתכן אמירה יותר נחרצת מזו. 12 יום לפני כן נאם רבין בפני אלפי התושבים בגולן בעצרת במלאת 25 שנים לשחרור הגולן ולהתיישבות המתחדשת בגולן והכריז: "לא יעלה על הדעת, שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל". לא "יפקיר" אחד. שני "יפקיר"ים, שלא תהיינה אי הבנות.
ואנו יודעים מה קרה לאחר מכן.
האם עמוד השדרה הערכי והמוסרי של נתניהו חזק משל רבין ושל אולמרט? האם הוא, כראש הממשלה, יהיה חזק דיו כדי לעמוד איתן על עקרונותיו, על ערכיו, על אמונתו, על האמת שלו, על מחוייבותו ושבועתו?
הניסיון שלנו עמו רחוק מלעודד. נתניהו, כראש הממשלה, ניהל עם אסד האב מו"מ עקיף באמצעות ידידו המיליארדר רון לאודר, על נסיגה מהגולן. ישנן גרסאות שונות באשר לעומק הוויתורים שהציע. מנעד הגירסאות נע בין נכונות עקרונית, בכתב, לסגת לקווי הארבע ביוני 67', דרך נסיגה לקו המצוק, עד נסיגה לקו הנמצא מיילים אחדים ממזרח לקו הירוק השארת קצרין והשארות בחרמון. הגירסה המינימלית, אותה משמיעים הוא עצמו ויועצו עוזי ארד, גם היא מאשרת את נכונותו לנסיגה עמוקה. איני יודע איזוהי הגרסה הקרובה יותר לאמת, אבל כאשר עוזי ארד מספר שהסורים הסכימו לנוכחות ישראלית על החרמון, ברור לי שאמינות גרסתו מפוקפקת.
אז מיהו בנימין נתניהו? האם נתניהו הוא המנהיג הגאה והבוטח בעצמו שנשבע אמונים לגולן והצהיר ששנית גמלא לא תיפול, או הפוליטיקאי החלש והלחוץ המעביר לנשיא הסורי פתקאות, באמצעות גביר בעל עניין עסקי בדבר, ומתחייב לנסיגה? האם אכן יש "ביבי חדש", שמילתו - מילה, שהתחייבותו – התחייבות, ששבועתו – שבועה, שניתן לסמוך עליו?
אני מקווה מאוד, אני רוצה להאמין שכן. אבל זו אינה יכולה להיות הנחת העבודה שלנו. גישתנו לנתניהו חייבת להיות של "כבדהו וחשדהו". מעשיו יקרבוהו ומעשיו ירחיקוהו. לא רק הצהרותיו, יותר מכך – מעשיו. עלינו לתבוע ממנו לקדם בעדיפות עליונה את חקיקת חוק משאל עם ולהחליט על הפיכת קצרין לעיר עד סוף הקדנציה ולממש את ההחלטה הזאת.
וכמו שאמר משה ליהושע עם מינויו למנהיג העם – רק חזק ואמץ!
* "שישי בגולן"
| |
ההחלטה הראשונה
מיד לאחר השבעתו לראשות הממשלה, הודיע מנחם בגין מעל דוכן הכנסת על החלטתו הראשונה כראש הממשלה – לקלוט פליטים מקמבודיה במדינת ישראל. בגין, שהיה בעל חוש דרמטי מפותח, לא המתין ליום עבודתו הראשון או לישיבת הממשלה הראשונה. בנאום שהועבר בשידור חי בערוץ הטלוויזיה היחיד בישראל וברשתות הרדיו, ושסוקר בהרחבה בידי רשתות התקשורת מכל העולם, שגילו עניין רב במהפך הפוליטי שהעלה לשלטון את "הטרוריסט" "מחרחר המלחמה" מנהיג האופוזיציה הנצחי שהפתיע ועלה לשלטון, הוא מסר את החלטתו. היתה זו הצהרת כוונות משמעותית של בגין אודות מהותה של ישראל כמדינה יהודית, 30 שנה אחרי שספינות מעפילים ובהן פליטים יהודיים לא הורשו להכנס לא"י. היה זה איתות לעולם, שהמפלצת, כפי שתואר, אינה נוראה כל כך, באמצעות החלטה הומאנית ומוסרית. היה זה גם מסר כלפי פנים – הנה החלטתו הראשונה של ראש הממשלה היא כזו שתהנה מקונסנזוס לאומי. ואכן, בתום דבריו קם על רגליו מנהיג של"י, תנועת השמאל הקטנה, אריה לובה אליאב ואמר שכמפקד ספינת מעפילים לשעבר הוא מצדיע לבגין על החלטתו.
מה תהיה החלטתו הראשונה של בנימין נתניהו, לאחר השבעתו לראשות הממשלה? מה תהיה הצהרת הכוונות שלו?
מן הראוי שהחלטתו הראשונה של נתניהו תהווה הצהרת כוונות, שהוא נחוש לחולל מהפך נורמטיבי, אנטיתזה לנורמות של אולמרט. מן הראוי שהחלטתו הראשונה תסמל את קץ האולמרטיזם ותתקן את מה שקלקל אולמרט בהחלטתו האחרונה.
ההחלטה האחרונה של ממשלת אולמרט ערב הבחירות, היתה הקמת משכן מפואר לראש הממשלה בעלות 650 מיליון ₪. החלטה כזו, כאשר המשק נמצא במיתון עמוק ובמשבר כבד, כאשר רבבות אזרחים מפוטרים ממקומות עבודתם והופכים למובטלים, כאשר הצפי הוא להעמקת המשבר והמיתון בשנה-שנתיים הקרובות, היא ביטוי לנתק מן העם, נתק מן המציאות.
ביום כינוס הכנסת החדשה, כונסה בבהילות ועדת הכספים של הכנסת היוצאת, לא כדי לדון במצב הכלכלי הקשה, אלא כדי לקבל החלטה גורלית דחופה, על פי בקשתו של אולמרט – הגדלת לשכת ראשי הממשלה לשעבר מ-110 מ"ר ל-170 מ"ר. עוד ביטוי לסדר עדיפויות קלוקל ולהנהגה מנותקת ומנוונת.
בנימין נתניהו יצא חוצץ נגד ההחלטה הבזבזנית והראוותנית להקים משכן מפואר לראש הממשלה, ביום קבלתה בידי הממשלה, והבטיח לשנות אותה. מי שעשוי ליהנות מן ההחלטה הוא נתניהו. האם הוא יעמוד בדברתו, או יסביר שדברים שרואים מכאן לא רואים משם והבטחתו היתה עוד הצהרת בחירות? טוב יעשה נתניהו, אם מיד לאחר השבעתו, יודיע מעל דוכן הכנסת שהחלטתו הראשונה היא לבטל את ההחלטה השערורייתית הזאת. אם כך יעשה, תהיה זו הצהרת כוונות חשובה, דווקא מצד מי שבעצמו הנהיג נורמות של נהנתנות בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה. יהיה זה איתות שאכן בכוונתו להיות "ביבי חדש".
ומה תהיה החלטתו הראשונה של יו"ר הכנסת החדש? מן הראוי שיודיע מיד על ביטול החלטתה המטופשת והיהירה של דליה איציק, לאסור על כניסה לכנסת במכנסי ג'ינס. יהיה זה איתות, שבכוונתו להחזיר את הכנסת לעם ואת העם לכנסת; שהכנסת אינה בית לורדים מנותק, אלא מוסד עממי, שהלבוש העממי האהוב על הישראלים רצוי, מקובל ומכובד בו.
* הפורטל לצדק חברתי bsh
| |
פרצופה האמיתי של ציפי לבני
יש מרכז בישראל ומעתה - יש לו ביטוי פוליטי. זה היה המסר של "קדימה", עת הוקמה בידי אריק שרון. מהו מרכז? במונחים השגויים המקובלים בפוליטיקה הישראלית, לפיהם "שמאל" הוא מדיניות הדוגלת בנסיגות ו"ימין" הוא מדיניות המתנגדת להם, המרכז הוא קו פרגמטי באמצע הדרך. יש מפלגות ימין ושמאל קיצוניות והן מאגפות משמאל ומימין את המפלגות הגדולות, הליכוד ומפלגת העבודה. יש ואקום באמצע הדרך בין הליכוד והעבודה והחלוקה לגושים מנציחה שיתוק לאומי. מפלגת מרכז גדולה, הממוקמת בין הליכוד לעבודה תמלא את הוואקום הזה ותוביל קו מרכזי פרגמטי, שאינו "אף שעל" ואינו נסיגה עמוקה. זו היתה ההבטחה הגדולה של "קדימה".
ציפי לבני מציגה עצמה כמנהיגת מפלגת מרכז. כך היא הציגה את עצמה במערכת הבחירות, כך היא הציגה את עצמה בנאום הניצחון וכך גם בהופעותיה אחרי הבחירות. והנה, ניתנה לציפי לבני ההזדמנות להיות מרכיב מרכזי בממשלת מרכז אמיתית. היתה לה אפשרות להיות השותפה הבכירה בממשלה פריטטית משותפת לליכוד ול"קדימה". נתניהו הביע נכונות אמיתית וכנה ללכת לקראתה ולקראת מפלגתה בכל התחומים – בקווי היסוד, בשותפות אמת, בחלוקת התפקידים. היא דחתה את ההצעה בבוז, בלי לבחון אותה כלל, בלי לאפשר קיומו של מו"מ עליה, בלי לאפשר דיון דמוקרטי אמיתי במפלגתה. לבני, שהציגה באופן קטסטרופלי מציאות של ממשלת ימין / חרדים, דחתה את האפשרות לקיים ממשלת מרכז וכפתה, למעשה, על נתניהו הקמת ממשלת ימין, כדי למצב עצמה כאנטיתזה לאותה ממשלה.
בכך הסירה לבני מעל פניה ומעל פרצוף מפלגתה את מסיכת המרכז ומיצבה עצמה כמפלגת שמאל מובהקת, אפילו כמפלגת שמאל קיצוני. זוהי הונאה של בוחריה.
אולם אם לבני היא מנהיגת מחנה השמאל והיא פוסלת את המרכז / ימין, איזו ממשלה היא התכוונה להקים אילו ניצחה? ממשלת שמאל בהרכב של "קדימה", "העבודה", מרצ, חד"ש, בל"ד ורע"ם/תע"ל? לא. לבני התחייבה להקים... ממשלת אחדות לאומית. מי היו שותפיה לממשלה זו? השותף המרכזי היה ... הליכוד. כאשר ניסתה להשתעשע ברעיון שתוטל עליה משימת הרכבת הממשלה זחלה לעבר... ליברמן בחיזור דביק. האם שותפיה הטבעיים בממשלה בראשותה, הליכוד וליברמן, פסולים כאשר הממשלה אינה בראשותה? ציפי לבני מציגה בפני נתניהו תכתיב חצוף – קבלת מצעה המדיני תמורת הצטרפותה לממשלת אחדות בראשותו. אילו היא הרכיבה את הממשלה, האם היא היתה מציגה תכתיב מסוג זה בפני נתניהו וליברמן? אם כן, ודאי שהם היו דוחים אותו מכל וכל. איזו ממשלה היא היתה מרכיבה? אם כן, השימוש שלה בטרמינולוגיה של "דרך" ו"ערכים" הוא מילים, מילים, מילים. זאת הפוליטיקה האחרת שהיא מייצגת?
בהתנהגותה, הסירה לבני מעל פניה ומעל פרצוף מפלגתה את מסיכת היושרה והציגה עצמה כפוליטיקאית השבויה באגו של עצמה ובאינטרסים של מפלגתה.
עם הקמתה של "קדימה" הציגו אותה מנהיגיה כמפלגה ממלכתית, המתנתקת מהפוליטיקה הישנה, ממרכזי המפלגות, מאינטרסים צרים ומגזריים. לנוכח האיום האיראני, המשך התוקפנות מעזה ומלבנון נגד אזרחי ישראל, המיתון העמוק והמשבר הכלכלי, המצב הקשה של מערכת החינוך, יש צורך ברור בהקמת ממשלת אחדות, כדי להתמודד עם המשבר בכוחות משותפים. לשם כך, ניתן לגשר על פני המחלוקות האידאולוגיות בסוגיות המדיניות, כיוון שבלאו הכי אין להן משמעות אקטואלית, שכן אין לנו היום פרטנר לשלום, כפי שהוכח במו"מ שניהלה ציפי לבני כשרת החוץ בממשלת אולמרט. למעשה, מה שנדרש מהממשלה הוא לנהל את הסכסוך בשום שכל. רק ממשלת אחדות יכולה לעשות זאת כראוי. ציפי לבני מבינה זאת. לא בכדי היא התחייבה להקים ממשלת אחדות לאומית אם תנצח. האם הצורך הלאומי בממשלה רחבה אינו תקף כאשר אדם אחר ולא היא מכהן כראש הממשלה?
בהתנהגותה, הסירה לבני מעל פניה ומעל פרצוף מפלגתה את מסיכת הממלכתיות והאחריות, וחשפה את עצמה כפוליטיקאית קטנה וישנה.
האליבי של לבני להכשלת ממשלת האחדות, הוא המחוייבות של הליכוד למפלגות הימין ולמפלגות הדתיות. איזה אליבי עלוב. הרי נתניהו הציע לה ולמפלגת העבודה להיות השותפות הבכירות בממשלה. במו"מ עמן היו נקבעים קווי היסוד של הממשלה. אם במו"מ כן ואמיתי "קדימה" והליכוד לא היו מגיעים לקווי יסוד משותפים, לא היתה קמה ממשלת אחדות. אילו היו מגיעים לקווי יסוד משותפים, מפלגות הימין והחרדים היו נדרשות להחליט האם להצטרף לממשלה על יסוד אותם קווים או לא. אילו היו מחליטות בחיוב, איזו סיבה היתה ללבני לשלול זאת? אין מקום לפוליטיקה של פסילות. זו בוודאי אינה "הפוליטיקה האחרת" בה מתהדרת ציפי לבני. אם השפעתן של אותן סיעות קטנות מפחידה אותה כל כך, הרי ברור שהשפעתן היתה בטלה בשישים לעומת השפעתה, כראש המפלגה הגדולה בממשלה. ברור שזהו תירוץ עלוב. גם טענתה שנתניהו כבר סגר עם מפלגות הימין, מתעלמת מן העובדה שעצם הצורך של נתניהו לקיים מו"מ עם אותן סיעות כדי לקבל את המלצתן עליו לנשיא, נבעה מהיאחזותה הפאתטית בספין הניצחון אחרי הבחירות, ובדבקותה במועמדות וירטואלית להרכבת הממשלה אחרי הפסדה.
אז מה בעצם מריץ את ציפי לבני? מן הסתם, ציפי לבני רואה בעיני רוחה את ממשלת נתניהו תלויה במפלגות קטנות, מתמודדת בקושי עם הצעות אי אמון מידי שבוע, מתמודדת עם מתקפה עויינת בלתי פוסקת של התקשורת, עם קצת מזל היא מייחלת לכך שגם אובמה יפנה כתף קרה לישראל, שניתן יהיה להציג את ישראל כמבודדת. בקיצור, היא מקווה לראות את נתניהו כראש ממשלה מדמם, מתוך תקווה שיכשל והיא תיבנה מכישלונו. אין פוליטיקה צינית מזו. הבולשביקים ניסחו זאת היטב – ככל שיהיה יותר רע, כך יהיה יותר טוב. ככל שיהיה יותר רע לרוסיה, כך יהיה טוב יותר למפלגה. ככל שיהיה יותר רע למדינת ישראל, כך תבנה לבני את מנהיגותה. היא מזכירה לי את הבדיחה על פרח הטיס שהודח מהקורס ותבע במפגיע לשרת ביחידת נ.מ. "אם אני לא טס, אף אחד לא יטוס".
נתניהו נהג בממלכתיות ואחריות כאשר ניגש בכנות ובידיים נקיות לציפי לבני והציע לה עד חצי המלכות. כעת, לנוכח תגובתה, עליו להניח לה. המשך החיזור עלול לפגוע במעמדו ולהקשות עליו במו"מ על הקמת ממשלה צרה. צו השעה הוא ממשלת אחדות, אך כפי שאי אפשר לעשות שלום בלי שותפים, כך גם אי אפשר ליצור אחדות ללא שותפים. למרבה הצער, אין לנתניהו שותפים לאחדות. עליו להקים בהקדם האפשרי ממשלה צרה.
אני צופה פילוג ב"קדימה" בתוך כשנה; פילוג שיאפשר את הרחבת הממשלה בעוד זמן לא רב.
* "אומדיה"
| |
דפים:
|