תחת הכותרת "עכשיו נראה אותו" ("הארץ" 19.2.09) מבקש גדעון לוי להקים ממשלה על טהרת הימין והחרדים, שתבצע את המדיניות הימנית "הטהורה", הקיצונית ביותר. הוא מפציר בנתניהו להפציץ את איראן, להקים עוד ועוד התנחלויות, לספח את כל השטחים ולא להקים ממשלת אחדות – "ממשלת רחבה עלולה לעצור בעד שיגיונותיך, אז למה לך?"
אמירות מסוג זה נשמעות מאז הבחירות מאנשי שמאל רבים וגם מאנשי מפלגת העבודה ו"קדימה". כן, אפילו צחי הנגבי אמר דברים דומים. אז למה אני נטפל דווקא לגדעון לוי? דומני שדווקא דרכו ניתן להצביע בצורה הטובה ביותר על מה שעומד מאחורי הקריאה הזאת.
רק לפני שבועות ספורים, גדעון לוי יצא בשצף קצף למלחמת חורמה נגד מפלגת העבודה ו"קדימה", פושעי המלחמה ורוצחי הילדים הפלשתינאים, קלגסי הכיבוש הימניים וצמאי הדם. רק לפני שבוע וחצי הוא עוד תקף קשות את מרצ על תמיכתה בשלב הראשון של מבצע "עופרת יצוקה". לפתע, מספח אליו לוי את המפלגות האלה, כדי שתהיינה אופוזיציה ואלטרנטיבה לממשלת ימין.
אנשים מסוגו של לוי הם פנאטים שבעולמם הצר שני צבעים בלבד – שחור ולבן. הוא מתעלם מהמורכבות של החיים. עולמו מתחלק בחדות לאנחנו והם, בני אור ובני חושך. הוא מעוניין שהבחירה תהיה בין הקו שלו לבין הקו של הימין הקיצוני ביותר. כיוון שהוא יודע שהוא מיעוט קטן ומבוטל, הוא שואף לכך שתהיה ממשלת ימין קיצונית; אם אפשר, ממשלה כהניסטית, שמדיניותה תוציא המונים לרחוב להלחם בה, שתוביל לבידודה של ישראל בעולם, אם אפשר גם למשבר עם ארה"ב. ואם כל אלו ילוו גם בקו חרדי משמעותי, ממנו הציבור סולד, מה טוב. הוא מייחל בכל מאודו לכך שתחת הממשלה הזאת יהיה רע, רע מאוד, רע ככל שאפשר, וככל שיהיה רע יותר, כך יהיה טוב יותר. כי אם תהיה ממש קטסטרופה, אולי הציבור יקבל שכל, ויבחר בקוטב השני, הקוטב של גדעון לוי.
זו האסטרטגיה הבולשביקית – ככל שיהיה רע יותר יהיה טוב יותר. ככל שיהיה רע יותר לרוסיה, כך יהיה טוב יותר למפלגה הבולשביקית, כך יגדלו סיכויי המהפכה. האופנה האחרונה, של "הציבור רוצה ימין שיקבל ימין ונראה אותו", היא התגלמות החלום הבולשביקי הרטוב. ככל שיהיה רע, כך יהיה לנו טוב.
גדעון לוי רוצה את "קדימה" ומפלגת העבודה באופוזיציה. הוא הרי יודע שדברים שרואים משם לא רואים מכאן. כאשר האחריות הלאומית והביטחונית מוטלת על כתפיהם, אחרי שמונה שנות הבלגה גם אנשי "קדימה" ומפלגת העבודה הבינו שאין מנוס ממימוש זכות ההגנה העצמית של המדינה והם יצאו למבצע "עופרת יצוקה". לוי יודע, שאם ממשלת ימין חרדים היתה מובילה 10% מהמבצע, האופוזיציה בראשות לבני וברק היתה מוציאה את ההמונים לרחובות נגד המבצע. הוא יודע ש"קדימה" ו"העבודה" היו נאבקות בכל כוחן נגד מלחמת לבנון השניה. אולם כאשר האחריות הביטחונית היתה עליהן, הן הובילו את המלחמה, שאמנם נוהלה באופן כושל, אך היתה צודקת מאין כמותה ומחוייבת המציאות. הוא יודע, שאילו ממשלת ימין היתה מפציצה את הכור הגרעיני בסוריה, היא היתה מוקעת כממשלה פירומנית, המשחקת באש ליד חבית אבק שריפה, שעלולה להצית את המזרח התיכון כולו, כפי שהואשמה ממשלת בגין לאחר הפצצת הכור העיראקי. הוא הרי יודע שהממשלה היונית ביותר בתולדות המדינה, שניסתה באופן אובססיבי להגיע להסדרים עם הפלשתינאים והסורים כמעט בכל מחיר, לא הצליחה להגיע להסדר. כאשר הם בשלטון, הציבור מבין שהאשמה בכך היא בצד הערבי. גדעון לוי יודע שכאשר הליכוד בשלטון, רבים יאשימו דווקא את ישראל במצב. לכן, גדעון לוי ואנשי השמאל הקיצוני כמהים לשלטון הימין, בתקווה שהוא יביא לעליית השמאל הקיצוני בעתיד.
הטענה "הציבור בחר ימין קיצוני, ניתן לימין הקיצוני לממש את רצון הבוחר" דמגוגית. הציבור לא בחר בימין הקיצוני. הטענה הזאת מתאימה למי שרואה את המציאות בצבעי שחור לבן. מפלגת "האיחוד הלאומי" לא ניצחה בבחירות, אלא קיבלה ארבעה מנדטים בלבד. מצביעי הליכוד בחרו במפלגת מרכז, שהתחייבה בבחירות להקים ממשלת אחדות לאומית. גם מצביעי "ישראל ביתנו" בחרו במפלגה שקראה להקמת ממשלת אחדות. גם מצביעי ש"ס ו"יהדות התורה", ברובם, אינם ימין קיצוני. מצביעי "הבית היהודי" הם הזרם המתון בציונות הדתית, וגם הם תומכים בממשלת אחדות. רוב הציבור שהביא למהפך, רוצה בממשלת אחדות בראשות נתניהו.
גם מי שבחרו ב"קדימה" בחרו במפלגה שהציגה עצמה כמפלגת מרכז והתחייבה להקים ממשלת אחדות. הם רצו ממשלת אחדות בראשות לבני, אך הם רצו בהחלט בליכוד כחלק מן הממשלה. גם מצביעי "העבודה" ידעו שאם ברק ינצח הוא ינסה להקים ממשלת אחדות עם הליכוד. רבים מהם, שהבינו שנתניהו יהיה ראש הממשלה הבא, בחרו במפלגת העבודה מתוך רצון שברק יהיה שר הביטחון בממשלה זו.
רצון הציבור שבא לידי ביטוי בבחירות הוא הקמת ממשלת אחדות.
הטוענים שרצונו של נתניהו בממשלת אחדות נובעת מכך שהוא מפחד מעצמו (ועצמו, כביכול, זה ימין / חרדים) ורוצה אליבי מצד יריביו, היא שקרית ודמגוגית. האם איזשהו ראש ממשלה מהשמאל ניסה להקים ממשלה על טהרת "גוש השמאל"? מדוע אף ראש ממשלה לא צרף לממשלתו את חד"ש, את בל"ד, את רע"ם תע"ל? למה רבין וברק, שהיתה להם אפשרות להקים ממשלה כזו, אפילו לא הזמינו את המפלגות הללו למו"מ קואליציוני? רבין הקים ממשלה עם ש"ס, וניסה לצרף אליה את "צומת" והמפד"ל, מהלך שלא צלח. גם באמצע תקופת שלטונו, הוא עשה ניסיון נוסף לצרף את "צומת" לממשלה. כאשר "צומת" התפלגה הוא צירף לקואליציה את סיעת "יעוד" ומינה את גונן שגב כשר. למה? כאשר ברק הקים ממשלה, הוא צרף אליה את ש"ס (וכתוצאה מכך "שינוי" נשארה באופוזיציה), את "ישראל בעליה" ואת המפד"ל. עוד לפני הבחירות הוא צרף את דוד לוי ותנועתו "גשר" לרשימתו "ישראל אחת". למה? ולמה כשאולמרט הקים ממשלה הוא צרף אליה את ש"ס וכלל לא שקל את צירוף חד"ש, למשל?
רבין, ברק ואולמרט לא רצו לעמוד בראש ממשלה קיצונית, לא מאוזנת, שתדחוף אותם לקצה, שלא תהיה לה לגיטימיות ציבורית. כך בדיוק היו נוהגים לבני וברק. כך, בצדק, נוהג גם נתניהו.
יש לקוות ש"קדימה" תגלה אחריות לאומית ולא תסייע לגדעון לויים למיניהם לממש את חלומם הבולשביקי הרטוב.
* הפורטל לצדק חברתי bsh
"אומדיה"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
