הבלוג של אורי הייטנר

אחת הרעות החולות של הפוליטיקה הישראלית, היא אי היכולת של חלק מן הפוליטיקאים לכבד את הכרעת הבוחר. שמעון פרס התמודד על ראשות מפלגת העבודה, ומשהפסיד פרש וחבר ל"קדימה" כשהוא סוחב אחריו את דליה איציק שכשלה בבחירות המקדימות במפלגתה. יוסי ביילין ויעל דיין, שלאורך שנים רבות הסבירו מדוע אין תכלית במפלגות כמרצ, והשמאל כולו צריך לפעול במפלגת העבודה כדי להיות רלוונטי ולהשפיע, הפסידו בפריימריס ולמחרת פרשו ממפלגתם וחברו למרצ. וכך כעת חותרת זהבה גלאון להדיח את חיים אורון – ג'ומס מחברותו בכנסת, כדי שהיא תכנס תחתיו.

זהבה גלאון התמודדה על ראשות מפלגתה והגיעה למקום השלישי. היא התמודדה על המקום השני ברשימה והפסידה לאילן גילאון. אמנם היא ויתרה על המקום השלישי לטובת ניצן הורוביץ, אך היה זה מרצונה, מתוך תמיכה מלאה במהלך שהוביל ג'ומס – הקמת "מרצ החדשה" ומתוך ביטחון בהצלחתו. מאין עזות המצח שבתביעתה (או כפי שהיא מכנה את תביעתה – רצונם של "מאות חברי" בלה בלה בלה) להתפטרותו של ג'ומס?

ניתן להבין דרישה להתפטרותו מתפקיד היו"ר. הוא עמד בראש המערכת שכשלה ויש מקום לצפות ממנו להסקת מסקנות אישיות מהכישלון. קל וחומר, כאשר הוא הוביל מהלך שנועד להפוך את מרצ לרשימה דו ספרתית שתהיה המפלגה השלישית בגודלה, והתוצאות היו כה קשות למרצ.

אבל להתפטר מהכנסת כדי לספק את תאוות הכיסא של זהבה גלאון? למה מי מת?

הרי אם מדובר על אחריות לכישלון, אין מי שתרם יותר מזהבה גלאון, הקיצונית והצעקנית, לכך שמרצ היתה למפלגה פנאטית ובלתי נסבלת, ולפיכך לשולית, קיקיונית, לא רלוונטית וחסרת השפעה.

*  "ידיעות הקיבוץ"

איך היה מסתיים מבצע "עופרת יצוקה", אילו נוהל בידי ממשלת ימין בראשות נתניהו? לכאורה, ניתן להעריך שהממשלה היתה ממשיכה את הלחץ, עד תבוסת האויב.

הערכתי שונה בתכלית. במקרה כזה, המבצע היה מלווה, מיומו הראשון בהפגנות סוערות נגד המבצע. התקשורת היתה מתגייסת נגדו. הכנסת היתה מתכנסת למושב חירום והאופוזיציה היתה מעלה הצעת אי אמון בממשלה. במוצ"ש השני של המבצע כיכר רבין היתה גולשת; למעלה ממאה אלף מפגינים היו ממלאים את הכיכר ואת הרחובות הסמוכים. הנואמים הראשיים בהפגנה היו אהוד אולמרט, אהוד ברק וציפי לבני. למישהו יש ספק בכך?

אין צורך להכביר מילים אודות השפעת האווירה הזאת על המוראל והמוטיבציה של האויב שהיה מגביר את הירי. תושבי הדרום היו סופגים עשרות טילים מידי יום, ובת"א היו מתקיימות הפגנות מידי יום. כל אותה אווירת סולידריות לאומית שאיפיינה את המבצע, לא היתה קיימת.

כדאי לחשוב על כך, לקראת הקמתה של הממשלה החדשה. על אף ההישג המפתיע של "קדימה" וציפי לבני והתוצאה המאכזבת של הליכוד ובנימין נתניהו, אין כמעט ספק שנתניהו יעמוד בראש הממשלה הבאה. השאלה היא בראש איזו ממשלה יעמוד – ממשלת ימין / חרדים או ממשלת אחדות לאומית.

לכאורה, ממשלת אחדות היא ממשלת שיתוק לאומי. למעשה, דווקא ממשלת ימין עם אופוזיציה חזקה של "קדימה" ו"העבודה" עלולה להיות ממשלת שיתוק.

לאופוזיציה תפקיד חשוב מאוד בדמוקרטיה, ובכל זאת – בשעה המיוחדת בה אנו נמצאים היום, האחריות מחייבת הקמת ממשלת אחדות לאומית רחבה, שמרכזה – ארבע המפלגות הבינוניות: הליכוד, "קדימה", "העבודה" ו"ישראל ביתנו". ממשלה כזאת, גם אם תהיה מסורבלת ותהליך גיבוש ההסכמות בתוכה לא יהיה פשוט, היא הממשלה הטובה ביותר לקבלת ההכרעות הקשות, באתגרים הקשים הניצבים לפתחנו.

במהלך הקדנציה הקרובה של הממשלה, עלולה איראן להפוך למעצמת גרעין אזורית, המאיימת על קיומה של ישראל. זהו אחד האיומים הקשים ביותר על המדינה מאז הקמתה. אם תכשלנה הדרכים הדיפלומטיות והסנקציות לא תשגנה את התוצאות המקוות, יתכן שכדי להסיר את האיום הזה, לא יהיה מנוס, בסופו של דבר, אלא לפעול בכוח. פעולה כזאת עלולה להביא לתגובה קשה וכואבת מצד איראן ושלוחותיה בלבנון ובעזה. פעולה כזאת עלולה גם להביא לפגיעה קשה במעמדה הבינלאומי של ישראל. אי אפשר לקבל הכרעה כזאת בידי ממשלה צרה. רק לממשלת אחדות רחבה, שישתתפו בה כל הגורמים המרכזיים בעם, תהיה לגיטימציה לקבל הכרעה היסטורית כזאת. השיקול הזה חייב לעמוד מעל לכל שיקול אחר.

העובדה שזו מערכת הבחירות השניה ברציפות שבה אין מפלגות גדולות ולמפלגת השלטון פחות מרבע מהמושבים בכנסת, אינה מאפשרת יציבות שלטונית ומחייבת שינוי בשיטת המשטר בישראל. ממשלה צרה, שקיומה יהיה תלוי במפלגות קטנות, לא תוכל לקבל החלטה כזאת. רק ממשלת אחדות רחבה תוכל להוביל שינוי ברוח זו. הצורך ביציבות שלטונית, מחייב את דחיית רעיון הרוטציה.

הקושי העיקרי בהקמתה של ממשלת אחדות לאומית, הוא חילוקי הדעות בין המפלגות בסוגיית התהליך המדיני עם הפלשתינאים ועם סוריה. כיוון שבלאו הכי אין לנו פרטנר לשלום, בוודאי לא בתנאים סבירים למדינת ישראל, ניתן לדחות בשנים אחדות את העיסוק בכך, ולהתמקד באתגרים הביטחוניים, הכלכליים והחברתיים הניצבים לפתחה של מדינת ישראל, ועליהם ניתן להגיע להסכמה בין המפלגות הציוניות.

 * "ישראל היום"

אילו היתה היום בחירה בשני פתקים – לראשות הממשלה ולכנסת, אין ספק שרוב מוחלט של מצביעי "ישראל ביתנו" היו בוחרים בנתניהו לראשות הממשלה. גם מנהיג אוטוריטרי כליברמן אינו יכול להתעלם מרצון בוחריו בצורה בוטה כל כך. לכן, אין מצב שבו ליברמן ימליץ לנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על ציפי לבני. יתר על כן, ליברמן יודע היטב, שאיתו ובלעדיו אין לציפי לבני אפשרות להקים ממשלה, כך שגם אילו השתעשע ברעיון של תמיכה בלבני, במצב הפוליטי הקיים הוא לא ינהג כך. למעשה, אין לליברמן קלפים כלשהם. אין לו ברירה אלא להצטרף לממשלה בראשות נתניהו – ממשלת אחדות או ממשלה צרה.

אולם ליברמן מלהטט בקלפים שאין לו, ושומר על מיצובו מתקופת הבחירות, כמעצב סדר היום הפוליטי והתקשורתי בישראל, על סמך מצג שווא של ממליך המלכים, לכאורה. את מצג השווא הזה הוא מבצע בכישרון רב ובערמומיות, מתוך הבנת הפסיכולוגיה המוליכה את לבני ונתניהו.

ליברמן קורא היטב את האובססיה של ציפי לבני להציג את הישגה הגדול בבחירות כניצחון, ואת תלותה בו כמי שיכול לספק לה את האשליה. לבני מקווה שליברמן ימליץ עליה לראשות הממשלה, ועל תרגיל מסריח של פרס שבעקבות זאת יטיל עליה להרכיב את הממשלה. היא מקווה שמהלך זה יניע מהלכים פוליטיים שיובילו לזליגת מפלגות אליה עד שיהיה לה רוב להקמת ממשלה. זוהי אשליה חסרת בסיס. אם יטיל פרס על לבני להקים ממשלה, היא תיכשל במשימה בפעם השניה בתוך חצי שנה, ותחסל בכך את עתידה הפוליטי. אך היא בכל זאת מנסה, וכדי להגיע לכך היא תהיה מוכנה לשלם הרבה, הרבה מאוד, לליברמן.

ליברמן עשוי להרוויח מכך רווח כפול. עצם החיזור הנמרץ של "קדימה" אחריו, מעניק לו לגיטימציה מצד המפלגה הגדולה במחנה שערב הבחירות הוביל את מסע הדה-לגיטימציה שלו. בנוסף לכך, עצם המו"מ הכפול, ההופך אותו לכאורה ללשון מאזנים, משפר את מעמדו במו"מ עם הליכוד, ובכך מעלה את מחירו ומאפשר לו להשיג הישגים גדולים. ליברמן בונה על התפקוד הבעייתי שהוכיח נתניהו בעבר במצבי לחץ, ומקווה שבלהטו להיות ראש הממשלה ישלם מחיר מופקע לליברמן.

התרגיל המבריק של ליברמן מעמיד בפני נתניהו אתגר מנהיגותי. האם יזיע וימצמץ ראשון, יתקפל ויגלה חולשה מול ליברמן, או ינהג כמנהיג אמת, וינהל מו"מ קשוח מולו.

נתניהו יודע שרק הוא יכול להרכיב ממשלה, וכך יהיה גם אם בשלב הראשון תוטל המשימה על לבני. נתניהו יודע שליברמן יודע זאת. נתניהו יודע שליברמן להוט להצטרף לממשלתו ושלא ירצה למצוא את עצמו מנוטרל באופוזיציה. נתניהו יודע שליברמן יודע, שבאפשרותו להקים עם "קדימה" ממשלה ללא ליברמן. נתניהו יודע שהקלפים בעצם בידיו, ואין לו כל סיבה להתקפל. השאלה היא, האם ידע להפגין קור רוח ומנהיגות וינהל מו"מ נוקשה עם ליברמן, או יאבד את העשתונות, ילחץ ויסחט?

האתגר הזה הוא מבחן המנהיגות של נתניהו. באופן בו ינהל את תהליך הרכבת הממשלה, כך ימצב את מנהיגותו ואת דמותו, בארץ ובעולם, לקראת הקדנציה השניה שלו בראשות הממשלה. 

* "אומדיה"