הבלוג של אורי הייטנר

כמה זמן תחזיק מעמד הזוגיות בין האיחוד הלאומי לבין הכהניזם ודב וולפא? אני לא נותן לה יותר מחודשים אחדים.

מה לאדם כאורי אריאל, בשר מבשרה של הציונות הדתית, בן קיבוץ טירת צבי, ולחבורת הכהניסטים הגזענית וההזויה, התומכים במחבלים עם הרבה דם על הידיים כמו ברוך גולדשטיין, נתן זאדה, עמי פופר ושכמותם.

מה לפטריוט כמו אריה אלדד, שאת מיטב שנותיו הקדיש לצה"ל ולביטחון ישראל, עם אדם כמו דב וולפא שהגדיר את מדינת ישראל כישות אויב, ובכך הגדיר את עצמו כאויבה של מדינת ישראל? מה לאיש צבא כאלדד ולוולפא המציע שוחד לחיילים כדי שיסרבו לפנות את בית המריבה בחברון?

מה לאזרחים נאמנים כמותם ולאנשים כמו וולפא, הנואם הראשי בכנס ביום השנה ה-12 לרצח רבין, שבו הקהל צעק "יגאל עמיר צדק". מה להם ולוולפא, שאך לפני שנה קרא בכנס של אירגונו "המטה להצלת העם והארץ" להוציא להורג את אולמרט, ברק, רמון וציפי לבני?

דעותיהם של אנשי האיחוד הלאומי אינם ולא היו דעותיי ודעותיי אינן ולא היו דעותיהם, אבל תמיד כיבדתי אותם, את אחריותם, את נאמנותם למולדת, את הפטריוטיות שלהם, את מסירותם למדינה. הם מעולם לא היו כהניסטים.

החבירה שלהם לוולפא, למרזל, לאיתמר בן גביר וחבר מרעיהם, עד כדי הכנסת נציג שלהם לכנסת (מיכאל בן ארי), היא ליקוי מאורות. החשש שלהם שהאיחוד הלאומי לא תעבור את אחוז החסימה, גרם להם לחבור לכהניסטים הללו, שלא היה להם סיכוי לעבור את אחוז החסימה, אך יש להם קהל תומכים מוצק ששווה למנדט ויותר, כדי להבטיח את כניסתם לכנסת. חיבורים פרגמטיים מסוג זה הם לגיטימיים לחלוטין בפוליטיקה, אבל יש גבול. יש קווים אדומים מוסריים שאסור לחצות אותם. אנשי האיחוד הלאומי רמסו את הקווים האדומים הללו בעבור חופן קולות. זהו כתם שחור שהם יתקשו מאוד להסיר אותו.

השידוך בין האיחוד הלאומי לכהניסטים לא יחזיק מעמד. קרוב היום בו הם יתפלגו ויתפצלו בקול רעש גדול. אבל הכתם השחור הזה ישאר.

אני מקווה מאוד שבנימין נתניהו יצליח להקים ממשלת אחדות לאומית, כפי שהבטיח ערב הבחירות וכפי שרוצים המוני בוחריו. אך גם אם המהלך לא יצלח והוא יאלץ להקים ממשלת ימין / חרדים צרה, מן הראוי שסיעת האיחוד הלאומי לא תהיה חלק ממנה, כל עוד בן ארי הוא חלק מסיעת האיחוד הלאומי. יחד עם "ישראל ביתנו", "הבית היהודי", ש"ס ויהדות התורה יש לנתניהו 61 ח"כים. קואליציה של 61 ח"כים היא בעייתית ובלתי יציבה, אך היא עדיפה על קואליציה המבוססת על כהניסט.

* "מקור ראשון"

בבחירות 96', אחרי ארבע שנים שבהן מפלגת העבודה כמפלגת שלטון ניסתה להביא לנסיגה מהגולן ולעקירת יישובי הגולן, במרבית קיבוצי הגולן (לא בכולם) ניצחה... מפלגת העבודה. אנשים שמפעל חייהם, המבטא את אמונתם והשקפת עולמם, נמצא בסכנת חורבן, נותנים את קולם למי שמנסה לגרום להרס הזה; אנשים שבמשך ארבע שנים היו שותפים, חלקם פעילים פחות חלקם פעילים יותר, במאבק נגד נסיגה, שבו וחזרו לתמוך במפלגה שנגד זממה הם נאבקו. מה גורם לעצים לתת קתות לגרזנים הבאים לעקור אותם? התשובה לכך אינה בתחום הפוליטיקה, אלא בתחום הפסיכולוגיה החברתית והאנתרופולוגיה. התופעה הזו מעוררת תמיהה, כמו תופעה מקבילה לה – אישה מוכה החוזרת שוב ושוב לבעל האלים, המכה. "אני אוהבת אותו", היא אומרת. איך ניתן להסביר את ההתנהגות הזאת, את ה"אהבה" הזאת? התופעה הזאת, חוזרת על עצמה שוב ושוב מאז בחירות 96' ועד בחירות 2009.

אחרי בחירות 96' נהגנו להתבדח, שהקיבוצניקים תומכים במפלגת העבודה, המנסה לגרש אותם מביתם, כי... בית לא עוזבים. צחוק צחוק, אך זה ההסבר האמיתי לתופעה המוזרה הזאת. אנשים נוטים להצביע הצבעה בלתי רציונלית, כיוון שהקשר שלהם למפלגת האם הוא קשר בלתי רציונלי; יותר משהוא מבטא עמדה פוליטית, אידאולוגיה, השקפת עולם, ערכים, הוא מבטא זיקה רגשית לבית, למשפחה, לשבט. זהו קשר רגשי המגדיר זהות. משהו כמו קשר של אוהדים לקבוצת הכדורגל שלהם.

אני מעולם לא הרגשתי למפלגה כלשהי קשר רגשי. מספר המפלגות שבחרתי בהן, הוא כמעט כמספר מערכות הבחירות בהן השתתפתי (בבחירות האחרונות תמכתי ב"בית היהודי" – מפד"ל החדשה). דפוס ההצבעה הזה מבטא עקביות. כיוון שאני עקבי במטרותיי, בערכיי ובהשקפת עולמי, איני כבול למסגרת פוליטית זו או אחרת, ובכל מערכת בחירות אני בוחן מחדש איזו מפלגה משרתת את השקפתי ואת עמדותיי טוב יותר בעת זו.

בבחירות 1992 בחרתי (בפעם היחידה בחיי) במפלגת העבודה בראשות רבין. היו לכך סיבות שונות, ואחת החשובות שבהן היתה העמדה החד משמעית והנחרצת שהוא השמיע במהלך מערכת הבחירות נגד נסיגה מהגולן. ביום שבו הוא סטה מהדרך הזאת, לא היתה לי כל התלבטות, לא חשתי כל מחוייבות אליו ואל מפלגתו, ומבחינתי המפלגה בה בחרתי היתה ליריב מר. זכותו של מנהיג לשנות את עמדתו, אבל איני עבד נרצע, ואיני צריך לשנות את עמדותיי יחד איתו, או להמשיך לתמוך בו כנגד עמדותיי. אני נאמן לדרך, לא למסגרת. בעבורי מפלגה אינה בית אלא אוטובוס. אני חפץ להגיע ליעד מסויים. כל עוד האוטובוס מקרב אותי למחוז חפצי, אני נוסע בו. כאשר הוא סוטה מהדרך, אני יורד ממנו ועולה לאוטובוס אחר המקרב אותי אל היעד. ההצבעה שלי היא אידאולוגית ופוליטית, לא רגשית, לא משפחתית ולא שבטית. הבית שלי הוא המשפחה שלי, הקיבוץ שלי, הגולן. מפלגה אינה בית, לא אם ולא אחות.

דפוס ההצבעה השבטי, המאפיין את החברה הישראלית, חזק במיוחד בתנועה הקיבוצית. מפלגת העבודה שינתה את עמדותיה המדיניות, החברתיות והכלכליות מן הקצה אל הקצה, והתמיכה בה בתנועה הקיבוצית נותרה כשהיתה.

לכאורה, הפעם הדפוס הזה נשבר, כאשר המפלגה שזכתה לרוב בתנועה הקיבוצית היתה "קדימה". אך לא, זו טעות אופטית. הדפוס השתנה במקצת, אך לא נשבר. הדבקות במפלגה נשבר, אך ההצבעה השבטית נותרה כשהיתה. "קדימה" נחשבת לחלק מן השבט, והטרנד של השבט הפעם היה תמיכה בציפי לבני. תמיכה בה נחשבה כדרך הנכונה להתייצב נגד השבט האחר (לנוכח הספין של אדלר את ארד לפיו אם לבני תקבל מנדט אחד יותר תקום ממשלה בראשותה). אך ההצבעה הרגשית, השבטית, המשפחתית ל"בית שלנו" נותרה כשהיתה.

כמי שאינו רואה עצמו חלק משבט כלשהו, אני מביט על השבט כצופה מן הצד. ככזה, לא אהבתי את המעבר ממפלגת העבודה ל"קדימה". אמנם אני שמח על הנכונות לנטוש דפוס הצבעה ישן. זו התפתחות חיובית כשלעצמה. אך את מפלגת העבודה אני מבכר לאין ערוך על פני "קדימה". מפלגת העבודה היא מפלגה עם שורשים ויסודות, מפלגה שלה זכויות רבות בארץ ובמדינה. הרקורד של "קדימה" הוא של אחת הממשלות הכושלות והמושחתות ביותר בתולדות המדינה. "קדימה" היא מפלגה שאישיה מאופיינים בבינוניות ואחדים מבכיריה – בשחיתות המידות. הסלידה העיקרית שלי מ"קדימה" היא מחוסר היושרה שלה – התחפשותה למפלגת מרכז, כביכול, שעה שהיא אימצה את דרכה של מרצ.

לעומת זאת, במפלגת העבודה, שבעשורים האחרונים נטשה את דרכה הסוציאל דמוקרטית, יש כיוון חזק שמושך חזרה לדרך זו. אמנם הנובוריש ממגדלי אקירוב עומד בראשה, אך אבישי ברוורמן, שלי יחימוביץ', דניאל בן סימון ואחרים מובילים קו חשוב וחיובי של תחיית מדינה הרווחה.

אין סיכוי שבעולם שאני אתמוך במפלגה החותרת לנסיגה מהגולן, אולם אם היה עליי לבחור בין "קדימה" למפלגת העבודה, לא היתה לי התלבטות. לבטח לא הייתי תומך ב"קדימה".

 * "הקיבוץ"

הבחירות מאחורינו, כנסת חדשה וממשלה חדשה בפתח. המשימה שלנו היא לשמור על הגולן, בתנאים החדשים.

אשרי מפחד תמיד, וגם בהרכב החדש של הכנסת סכנת הנסיגה קיימת. אולם הערכתי היא שצפויה לנו קדנציה רגועה. סוריה אינה מוכנה כלל להתחיל מו"מ ללא כניעה ישראלית מראש לתכתיב שלה – נסיגה מוחלטת עד הכינרת. אני מתקשה לראות את הממשלה שתקום, בראשות נתניהו, נכנעת לתכתיב כזה.

אף שזו הערכתי, איני סבור שזו צריכה להיות הנחת העבודה שלנו. עלינו להיות ערוכים גם למאבק, במידה ונדרש.

אולם גם אם התחזית שלי נכונה, אין די בכך. אל לנו להסתפק ב"תהדיה" זמנית. עלינו להפוך את המציאות הגולנית לבלתי הפיכה.

עלינו ליצור שני עוגנים  – אחד בתחום הציונות המדינית והשני בתחום הציונות המעשית.

בתחום הציונות המדינית, עלינו לפעול מיד לאחר השבעת הכנסת ה-18, לקבלה מהירה ככל הניתן של חוק משאל עם. כזכור, ב-1999 החליטה הכנסת שכל נסיגה משטח ריבוני תחייב רוב של 61 ח"כים לפחות ואישור של משאל עם. אולם תחולתו של הסעיף הדורש משאל עם תכנס לתוקף ברגע שיחוקק חוק המסדיר משאלי עם בישראל. במקום להפשיל שרוולים ולחוקק את החוק, עשר שנים הכנסת מתמהמהת וממסמסת את החוק. בשלהי הכנסת ה-17 התקבל החוק בקריאה טרומית ולאחר מכן, ברוב גדול מאוד, בקריאה ראשונה.

החוק הוכן בידי ועדת הכנסת לקריאה שניה ושלישית, ומיד לאחר פגרת הקיץ אמורה היתה הכנסת להצביע על שתי הקריאות. הקדמת הבחירות הביאה לקיצור מושב החורף של הכנסת, כדי להמנע מחקיקה פופוליסטית ותקציבית חסרת אחריות. שבועיים לאחר תום פגרת הקיץ יצאה הכנסת לפגרת הבחירות. ההסכמה בין האופוזיציה לממשלה היתה שבשבועיים הללו יעלו להצבעה רק חוקים שיש עליהם הסכמה בין הממשלה לאופוזיציה. אולמרט הודיע שהוא מתנגד לחוק, ובכך טירפד את המהלך.

אילו התקיימה הצבעה, היה רוב גדול להצעת החוק. תמכו בחוק הליכוד, מפלגת העבודה, כל המפלגות הדתיות, "ישראל ביתנו" והגימלאים. התנגדו – מרצ והמפלגות הערביות. סיעת "קדימה" העניקה חופש הצבעה, ורוב חבריה תמכו בחוק, חרף התנגדות אולמרט ולבני.

על פי עקרון הרצף, אין צורך להתחיל מחדש את תהליך החקיקה של הצעת חוק שהתקבלה בקריאה ראשונה בכנסת היוצאת. מאחר וההצעה כבר מוכנה לקריאה שניה ושלישית, ניתן מיד בתחילת המושב הראשון של הכנסת החדשה לחוקק את החוק. יש להבטיח שהסיעות שתמכו בו בכנסת הקודמת תתמדנה בתמיכתן. יש להבטיח שהליכוד, גם כמפלגת שלטון, ידבק בחוק. יש להבטיח שמפלגת העבודה תדבק בעמדתה ובמורשתו של רבין ולא תברח כדי להוכיח שהיא "משתקמת עם מרצ באופוזיציה". יש להבטיח ש"קדימה", לכל הפחות, תיתן לחבריה חופש הצבעה (אגב, אחדים ממנהיגי "קדימה", ובהם מופז ורמון, הם בין התומכים הנלהבים של החוק). ראוי לנסות להביא לתמיכה גורפת של הסיעה בחוק.

קבלת החוק תקטין באופן משמעותי את סכנת הנסיגה העתידית, ולכן עלינו למקד מאמץ מרוכז להעברתו. אולם גם אם וכאשר יעבור, אין די בו. לא פחות חשוב עוגן הציונות המעשית – יצירת מסה קריטית בלתי הפיכה של תושבים ישראליים בגולן.

את מעלה אדומים וסביבתה אי אפשר לעקור. גם לא את אזור אריאל ומערב השומרון. אפילו יוסי ביילין נאלץ להכיר במציאות הזאת (הוא מתמודד איתה ברעיון "היצירתי" של נסיגה חלופית בנגב). איך ניתן ליצור מציאות כזאת בגולן?

בניגוד לאריאל, ביתר עילית ומעלה אדומים, הסמוכות לערים הגדולות במרכז הארץ, הגולן מרוחק מאוד, בקצה הפריפריה. המשימה תהיה קשה הרבה יותר, אך היא אפשרית. יש להמשיך בהרחבת היישובים הכפריים, אבל בדרך זו לא תיווצר המסה הקריטית הנדרשת. רק הפיכת קצרין לעיר תוכל ליצור את המציאות החדשה. קצרין כעיר של ממש, חיונית מאוד ליישובי המועצה האזורית, כעיר מחוז המספקת שירותים, תרבות, מסחר ותעסוקה. ככזאת, היא תתרום מאוד לקליטה במועצה האזורית. אך הפיכת קצרין לעיר חיונית בראש ובראשונה כדי לקבע אחת ולתמיד את ריבונותה הנצחית של ישראל על הגולן.

כשהחלו הרחבות היישובים, היתה נפוצה בתוכנו האמירה, שאיננו זקוקים לממשלה. שאנו בעצמנו, באמצעות היוזמה הפרטית, ניצור את תנופת ההרחבות. כל מה שנדרש מן הממשלה זה לא להפריע (כי הדבר היחיד שהיא יודעת לעשות זה להפריע).

אני מקווה שאיש אינו משלה את עצמו, שבגישה היהירה והבלתי בוגרת הזאת ניתן יהיה להפוך את קצרין לעיר. לשם כך יש צורך בהתגייסות הממשלה. עלינו להפעיל מרגע הקמת הממשלה לחץ מסיבי על נתניהו להחליט על הפיכת קצרין לעיר בתוך חמש שנים, ולהשקיע את המשאבים הדרושים לשם כך.

ערב הבחירות הכריז נתניהו ששנית גמלא לא תיפול. כדי שגמלא לא תיפול שנית, יש לעשות מעשה שישפיע לדורות. עלינו לדרוש מנתניהו לפרוע את השטר הזה, באמצעות חקיקת חוק משאל עם ובהחלטה וביצוע של הפיכת קצרין לעיר ואם בישראל.  

* "שישי בגולן"