15 מנדטים הכניסה "שינוי" בראשות טומי לפיד לכנסת ה-16, בבחירות 2003. ההישג הזה לא היה למרות אג'נדת השנאה כלפי החרדים, אלא בגלל אותה אג'נדה. השנאה, היא שפרטה על היצרים הנמוכים של חלק מן הציבור החילוני, והיא שהפכה את לפיד לפופולארי ואת מפלגתו לסיעה גדולה בכנסת. הציבור אהב לשנוא את החרדים, ואהב את מי שהיה "גבר" והעז לומר את מה ש"כולם" חושבים, אבל הם מהוגנים דיים מכדי לומר. לפיד הצטייר כמי שאחת ולתמיד "יעמיד את החרדים במקומם".
ניתן לומר שהחרדים סיפקו חומר לביקורת כלפיהם – ההשתמטות מצה"ל, הרצון לקבל מימון מן המדינה לחינוכם בלי להיות כפופים לפיקוח ובלי לעמוד בדרישות המינימום של לימודי הליבה, היחס של ש"ס לשלטון החוק ועוד. החרדים הזינו את השנאה כלפיהם. "שינוי" תפסה טרמפ על הלך הרוח הזה. הבעייתיות של תופעת "שינוי" לא היתה עצם הביקורת על החרדים, אלא האובססיה, השנאה, העמדת החרדים כבעיה המרכזית של המדינה והאשמתם בכל צרותיה, בחינת הכו בחרדים והצלתם את ישראל.
הקמפיין שמוביל ליברמן נגד ערביי ישראל הוא העתק של הקמפיין שניהל לפיד נגד החרדים. גם כאן, הפופולאריות של ליברמן והצלחת מפלגתו בסקרים אינה למרות קמפיין השנאה אלא בשל אותו קמפיין. גם הקמפיין הזה פורט על היצרים הנמוכים בקרב ציבור יהודי. גם כאן אנשים מתייחסים לליברמן כ"גבר" שמעז לומר את מה שהם חושבים, והוא מצטייר כמי שאחת ולתמיד "יעמיד את הערבים במקומם".
גם כאן, ניתן לומר שערביי ישראל מספקים חומר רב לביקורת כלפיהם ומזינים את השנאה המופנית נגדם. ההתבטאויות האנטי ישראליות, בעיקר של מנהיגיהם הפוליטיים, מקוממות ומרתיחות, בעיקר בשעת מלחמה. קשה לקבל את אי נכונותם להשלים עם העובדה שישראל היא מדינת העם היהודי. ליברמן תופס טרמפ על הלך הרוח הזה. ובדומה לקמפיין האנטי חרדי של לפיד, כך הבעיה שבקמפיין של ליברמן אינה עצם הביקורת כלפי הערבים, אלא האובססיה, השנאה, העמדת הערבים כבעיה המרכזית של המדינה והאשמתם בכל צרותיה, בחינת הכו בערבים והצלתם את ישראל.
וכמו הנהיה אחרי לפיד, כך גם הנהיה אחרי ליברמן, מציבה מראה לא מחמיאה מול פני הציבור הישראלי – מראה של ציבור קיצוני, השונא את השונה, את הזר, את האחר ואינו מוכן לגלות אמפתיה כלשהי לקשייו, לתסכוליו, לאמונתו, לשונותו.
ישראל אינה יכולה לאחוז במקל בשני קצותיו – גם להיות מדינת העם היהודי וגם לצפות מהמיעוט הערבי לנאמנות מוחלטת, כאשר המדינה נמצאת במלחמה נגד עמם. אם ישראל מצפה לנאמנות כזו, עליה לבטל את יהדותה ולהפוך מדינת אזרחים קוסמופוליטית שאין לה כל סדר יום הייחודי ליהודים שבה. אם היא רוצה להיות מדינה יהודית, מדינת העם היהודי, מדינה ציונית המממשת את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי ומגשימה את חזון הדורות היהודי, עליה לוותר על הציפיה לנאמנות מצד אזרחיה הערביים.
כיוון שבעיניי אין כל משמעות לקיומה של מדינת ישראל, אלא ביהודיותה ובציוניותה, אין לי כל ציפיה מן הערבים לנאמנות. כל ציפייתי מהם מסתכמת בכיבוד החוק. כאדם לאומי המאמין בסולידריות לאומית כערך מרכזי, אני מכבד את הסולידריות שלהם עם עמם, ואיני מצפה מהם לסולידריות עם מדינת הלאום של אויבי עמם.
מדינת הלאום היהודית היא מדינה דמוקרטית, שבמגילת העצמאות שלה הבטיחה שוויון זכויות לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין. היא לא התנתה זאת בהפיכתם של הערבים לציונים. מצב המלחמה המתמשך בין העמים מעיב על היכולת לממש לחלוטין את ההבטחה הזאת, אך זו אחריותה של המדינה, היא מתקדמת בדרך לשוויון הזה ועליה להאיץ את ההתקדמות הזאת.
אני מודה, קשה לי מאוד לשמוע את דברי השטנה של הח"כים הערביים, בעיקר בזמן מלחמה. אבל הדמוקרטיה הישראלית חסונה דיה כדי להכיל את הדברים הללו. איני סבור שיש לשתוק לנוכח האמירות הללו, שיש לקבל אותן. אבל האובססיה כלפי הערבים, הצגתם כבעיה המרכזית של המדינה, כאיזה איום דמוני, מעידה על הנוקטים בה, דוגמת ליברמן, לא פחות מאשר על טיבי ושכמותו.
לנוכח המציאות של מלחמת קיום בין העמים, שסופה אינו נראה באופק, קשה לקיים דו קיום אמיתי בין האזרחים היהודים והערבים בישראל. ואף על פי כן, עלינו להציב זאת כמטרה חברתית, ולפעול ככל הניתן להקטנת המתחים, לצימצום השנאה, לקרבה מכסימלית. זהו אינטרס מובהק של החברה הישראלית.
נכון, לא קל לשמוע את נאומיהם של הח"כים הערביים, אבל אין הם מהווים כל איום על המדינה. ניתן לראות בהם הוצאת קיטור לאומית, שאם לא תינתן לה לגיטימציה היא עלולה לבוא לידי ביטוי בצורה קשה הרבה יותר. המפלגות הערביות כולן מהוות פחות מעשירית הכנסת. הן מעולם לא היו חלק מהשלטון הישראלי. כפי שהוכח במבצע "עופרת יצוקה", התנגדותם הרועשת של חברי הסיעות הללו לא השפיעה כהוא זה על ההחלטה לצאת למבצע. לעומת זאת, שמונה שנות ההבלגה לפני המבצע, ממש לא היו באשמתם. השפעתם מזערית, ולכן הצגתם כסכנה, אינה אלא דמוניזציה שנובעת משנאת זרים לשמה.
כמדינת העם היהודי, העם שסבל מגזענות יותר מכל עם אחר בתולדות האנושות, ניתן לצפות מישראל לרגישות יתר כלפי מיעוטים. יש כמובן הבדלים בין הסיטואציה של היהודים בארצות פזוריהם, לבין הסיטואציה של מיעוט לאומי שהוא חלק מעם הנלחם נגד קיום המדינה. ואף על פי כן, קריאות נוראות הנשמעות לעתים מזומנות ברחוב הישראלי, כמו "מוות לערבים", אינן יכולות שלא לעורר אסוציאציות מזוויעות מעברו של עמנו. מוטלת עלינו חובה לאומית לשים קץ לגזענות הזאת.
השתתפתי השבוע בלימוד על סוגיית עמלק. המצווה להשמיד את עמלק היא אחת הדרישות הקשות והבעייתיות ביותר בתורה. ההתמודדות עמה אינה פשוטה. מאחר ולא ידוע מיהו ומי היה עמלק, הפרשנים לאורך הדורות התמודדו עם המצווה הזאת בהצגת עמלק לא כעם מסויים, אלא כהתגלמות הרע באשר הוא, ואת המצווה של מחיית עמלק, קודם כל כמחיית העמלק שבתוך כל אחד מאיתנו. באותו לימוד, אמרה אחת המשתתפות בקול שלו ורגוע, בלי להניד עפעף, שעמלק של ימינו הם הפלשתינאים. היא אף הביעה תקווה שמבצע "עופרת יצוקה" היה ההתחלה של הטיפול בעמלק.
הפלשתינאים הם אויב, אויב קשה ומר, אך הם אינם עמלק. הצגתם כעמלק היא מתן לגיטימציה להשמדת עם. יש להיאבק בהלכי הרוח הגזעניים הללו. הסגנון הרדיקלי שמבטא ליברמן, שופך שמן על מדורת השנאה הזאת, ובכך הוא גורם נזק חמור לחברה הישראלית.
ליברמן הוא אדם חכם, מנהיג כריזמטי, פוליטיקאי בעל חשיבה יצירתית ובלתי שגרתית. השקפת עולמו שוברת קונבנציות. החלוקה המקובלת בישראל בין שמאל לימין, היא בעיקר בשאלת גבולות הארץ. והנה, בתחום זה, ליברמן הימני נוקט בקו יוני מאוד – תומך בחלוקת ירושלים בנסיגה עמוקה ביו"ש ואף בוויתור על חלקים ממדינת ישראל הריבונית (כמו ואדי ערה). הוא נוקט בעמדות מעניינות בשאלות דת ומדינה, בסוגיית אופי המשטר בישראל ועוד. רעיונותיו של ליברמן ראויים לדיון מעמיק.
אבל ליברמן כלל אינו מציג בחלון הראווה של מפלגתו, ערב הבחירות, את רעיונותיו. במקום לעשות כן, הוא מייצר אג'נדה של שנאת ערבים, מסית נגדם וקוצר את הפרי האלקטורלי של השנאה. בדיוק כמו "שינוי" של טומי לפיד לפני שש שנים. האג'נדה הזאת והתמיכה בה, מדאיגה מאוד.
* הפורטל לצדק חברתי bsh
בבלוג זה
בכל הבלוגים
