הבלוג של אורי הייטנר

* יריב בן אהרון – בכאב רב קיבלתי את ההודעה המצערת על פטירתו של מורי ורבי יריב בן אהרון, שנפטר בשבת בצהרים. בן 82 היה במותו. יריב היה איש רוח במובן האמתי ביותר של המילה - בר אוריין, אינטלקטואל סקרן ויצירתי, אכפתניק אמתי, איש מוסר, אדם שפיו ולבו שווים. מראשוני ומובילי ההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית ובחברה הישראלית. מחנך, סופר, חוקר ומסאי. אדם שאינו מעגל פינות, אומר את דעתו בלי לחשב חישובים זרים של "איך זה יתקבל", אינו חושב בקונבנציות המוכרות, אדם השובר באישיותו ובאורח חשיבתו את הדוגמות המוכרות של שמאל / ימין, חילוני / דתי.

למדתי ממנו המון. קיבלתי ממנו המון. ידיעה קשה, ערב סוכות.

יהי זכרו ברוך!

* "מייל" ליריב – בשבת בבוקר כתבתי על "ליל חניה", ומיד חשבתי לשלוח את הדברים ליריב. איך שולחים ליריב? כיוון שטכנולוגית הוא נשאר תקוע במאה ה-20, משתמשים בחומרים כמו מעטפה, בול, רוק, שהשימוש היחיד שלי בהם הוא ב"מיילים" ששלחתי ליריב.

* העמיד תלמידים הרבה - בחודשים האחרונים איבדה תנועת ההתחדשות היהודית כמה ממורי דרכה – מיכאל בהט, בארי צימרמן, מורדי שטיין, קובי וינר, במבי שלג ועכשיו יריב בן אהרון. זו מכה קשה.

הנחמה על מותו של יריב, היא הידיעה שהוא העמיד באופן אישי מאות תלמידים, ובהם תלמידים שהעמידו בעצמם מאות תלמידים כל אחד.

התנועה שיריב היה בין מחולליה, תמשיך ותגבר והשפעתה על החברה הישראלית והתרבות היהודית תלך ותתעצם.

* תורת ארץ ישראל - יריב בן אהרון היה מאחרוני המוהיקנים של הציונות הסוציאליסטית, במובן של הזדהות בכל נימי נפשו הן עם הלאומיות היהודית, הציונות, והן עם הסוציאליזם הדמוקרטי. הוא היה ביקורתי מאוד כלפי מפלגת העבודה, בשל התרחקותה הן מן הסוציאליזם והן מן הלאומיות והיגררותה אחרי מה שכינה "השמאל המתבולל".

הוא דגל בעמדות לא מקובלות היום, כמו שלילת הגלות, העמדת מצדה ובר כוכבא כמופת ועוד. לכן הוא ניסה בכל מאודו להוציא מתהום הנשיה יצירות ציוניות נשכחות כמו "מסדה" של יצחק למדן ו"שירי עיר היונה" של אלתרמן, שכה האמין במסרים שלהם ובאקטואליות שלהם לימינו. הוא כתב עליהם מדרשים חדשים והוציא אותם לאור, אך התאכזב שלא הצליח להשפיע באמצעותם על התודעה. אחרי מותו של בארי צימרמן, הוא ציין באוזניי שמוקי צור, בארי ואני היינו היחידים שהתייחסו למסכת שכתב על "שירי עיר היונה". הודה לי מאוד על כך שכתבתי על היצירות הללו, ודרבן אותי לעשות זאת ביתר שאת.

הייתה לו גישה ייחודית גם לחקר התלמוד, שאף היא נבעה מתפיסתו הציונית הארצישראלית. הוא ביכר את התלמוד הירושלמי על הבבלי, כיוון שהוא ארצישראלי, נכתב בארץ ישראל ומבטא את תורת ארץ ישראל, להבדיל מן התלמוד הבבלי, שהוא תורת הגלות. הוא טען שהבכורה של התלמוד הבבלי נובעת מכך ששם היה הכוח הפוליטי, וטען שעם חזרתנו לארץ ישראל עלינו להחזיר עטרה ליושנה ולחדש את תורת ארץ ישראל.

* סלילים של אובדן דרך - שיחות רבות קיימתי עם יריב בן אהרון לאורך השנים. אחת מהן הייתה בעקבות מאמר שכתבתי בגנות סרטה של מור לושי "שיח לוחמים: הסרטים הגנוזים". סרטה היה מניפולציה – היא עברה על מאות שעות ההקלטה, קיבצה ריכוז של דברים על פשעי מלחמה שלא נכנסו לעריכה הסופית של הספר והציגה מצג שווא על פיו הספר צִנזר את רוב החומר, שהיה חומר מרשיע נגד צה"ל.

יריב, שהיה מיוזמי הספר, היה אחד מצוות המראיינים וכתב את ההקדמה לשיח (לצד הקדמה נוספת שכתב מוקי צור), התקשר להודות לי על המאמר. יריב הגיב בכעס רב למניפולציה של לושי ולתיאורים השקריים והמגמתיים שלה. לטענתו, לושי סילפה את רוח "שיח לוחמים", מתוך מגמה פוליטית רדיקלית.

* דבק באמת - עם יצירה אחת של יריב בן אהרון, לא היה לי קל. היה זה הספר "פלג", רומן שבו התחשבן יריב עם אביו, יצחק בן אהרון, כאבא וכבן זוג. היה לי קשה לקבל את ההתערטלות הפומבית הזאת של הכביסה המשפחתית.

לימים, ככל שהכרתי את יריב באופן אישי וככל שהתקרבנו, הבנתי שהוא פשוט אינו יכול אחרת. את האמת שלו הוא חייב לומר והוא אינו יודע לעגל פינות.

* ניצחון האמנות - הענקת פרס נובל לספרות לבוב דילן - מפתיעה ומרגשת. בעיניי הוא ראוי לפרס נובל לשלום, על כך שהוא מצפצף על טרור ה-BDS ובכך נותן השראה לאמנים רבים ללכת בעקבותיו ולמרות הלחצים הברוטליים, להופיע בישראל. מעשה זה הוא ניצחון הטוב על הרע, ניצחון האמנות על השנאה והאנטישמיות. בוב דילן - יהודי, אוהב ישראל, מבקש שלום ורודפהו.

* גיס חמישי - חגי אלעד, מנכ"ל "בצלם", הופיע מטעם האויב הפלשתינאי בדיון במועצת הביטחון, במסגרת יוזמה אנטי ישראלית לגינויה של מדינת ישראל, והטיף לאו"ם לפעול נגד מדינתו. מבחינה מוסרית אין הבדל בינו לבין חייל שבעיצומו של קרב ערק לאויב והחל לירות על כוחותינו.

* על אוטומט - הרוב האוטומטי באונסק"ו קיבל "החלטה" על פיה אין לעם היהודי זיקה להר הבית. אם תובא לפורום החלטה האוסרת על השמש לזרוח בישראל, הרוב האוטומטי יתמוך בה. ומנכ"ל "בצלם" ינאם בזכותה.

* ההצגה הכי טובה בעיר - הבריון אחמד טיבי הוזמן להתפרע ולהשתולל באולפן ערוץ 2. כנראה שזה טוב לרייטינג.

במהלך התפרעותו שיבח הבריון את הפשע הברברי נגד התרבות - ההרס השיטתי של שרידי בית המקדש בידי הוואקף, והגדיר זאת כדבר הטוב ביותר שנעשה בהר הבית, או בלשונו - במסגד אל אקצא.

* איפוק – אני מעריץ את יכולת האיפוק של רוני דניאל, שלא העיף סטירה לטיבי.

* הכו ביהודי - דבוקת שוקן מתוסכלת ומאוכזבת מהממשל האמריקאי. "אנא, בכוח" התחנן גדעון לוי בראשית נשיאותו של אובמה, בתביעה חד משמעית לכפות על ישראל בכוח את האג'נדה השוקניסטית. הממשל האמריקאי מאכזב. הוא אינו רוקד על פי החליל של שוקן. כך יהיה גם בתקופת נשיאותה הצפויה של הילרי קלינטון.

עובדה זו מוציאה מהם את השד האוטואנטישמי – האשמת ההון היהודי הבינלאומי בכך שהוא מנהל את העולם. "ראש הממשלה של מדינת היהודים העולמית", מכנה אורי משגב, בסגנון מובהק של הפרוטוקולים של זקני ציון, את חיים סבן, שלכאורה קלינטון היא פיון שלו, והוא מכתיב לה מדיניות פרו ישראלית. "סבן נחשב לתורם המרכזי של הקלינטונים בחצי היובל האחרון. בעל המאה, ומתברר שגם בעל הדעה... סבן מתווה, קלינטון מבצעת...".

ועל מה מסתמך משגב? על יירוט מיילים של סבן לקלינטון, שבהם הוא קורא לה לצאת נגד האנטישמיות ולהתנגד לחרם על ישראל.

* הפרוטוקולים של זקני – אל קמפיין הקונספירציה הדוסופובי על "ההדתה" של צה"ל, הוסיף "הארץ" קמפיין חדש, קמפיין קונספירציה דוסופובי על ה"הדתה" של המשטרה, שגם עליה החליטו הדתיים להשתלט.

אחר כך הם יכתבו על "האחר", הרי הם מאוד ליברלים.

העליהום הדוסופובי הזה בא לידי ביטוי גם במשאל הח"כים - האם הם מאמינים באלוהים. המסר היה שאמונה באלוהים הוא משהו מאיים, מפחיד, מסוכן ומסכן. מצופה מהח"כים שיעמדו מולו. והנה, הם משתמטים מן המערכה. מה פתאום ח"כים חילונים מצהירים שהם מאמינים באלוהים? ברור, מתוך פחד. למה הם "מתפתלים" ולא מצהירים שהם אתאיסטים? וח"כ שאינו רוצה להשתתף ברדוּדוֹן הזה, הוא פחדן, שמפחד לומר שהוא אתאיסט. ושיא הבוז הוא ליאיר לפיד, שכיכב בעמוד השער כמי שסרב להשיב, כלומר הוא עריק פחדן, שהשתמט מן המערכה.

המערכה הזו היא מערכה של חרחור מדנים בין ציבור לציבור בישראל, הפצת שנאה ובוז כלפי הדתיים והדת. ובעיקר יצירת היסטריה על "הדתיים המשתלטים על חיינו" באמצעות הדתה-שמדתה של צה"ל, של המשטרה, של הפוליטיקה.

לכאורה, הם יוצאים נגד הדתיים. למעשה הם יוצאים נגד הממלכתיות, נגד הציונות, נגד הרעיון של גיבוש העם היהודי כעם אחד מאוחד, למרות שיש בתוכו גוונים וזרמים רבים, ופירוקו לגורמים שנלחמים זה בזה. ובכך, יש דמיון רב בינם לבין מקביליהם הקיצוניים בקרב הדתיים ובקרב הימין.

* מחלת הקונספציה – כשאורי שגיא היה ראש אמ"ן הוא נדבק לקונספציה הזויה, על פיה חאפז אסד קיבל הכרעה אסטרטגית של שלום עם ישראל. לכן, האינטרס הישראלי הוא לתת לו את מבוקשו – הגולן. מאז הוא מכהן כשגריר בפועל של סוריה בישראל, ואפילו היום, כשרעיון העוועים של נסיגה מהגולן מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה, הוא עדין דבק בקונספציה, וטוען שאילו ישראל מסרה לרודן הסורי את הגולן - סוריה הייתה היום דמוקרטיה ליברלית מערבית מתקדמת ושוחרת שלום. שגיא הוא הגורו של קומץ סרבני ההתפכחות שעדין מדקלמים את הקשקוש הזה.

בערב יום כיפור קראתי ראיון עם ראש אמ"ן לשעבר שלמה גזית, ומסתבר שהוא דבק בקונספציה שערפאת חתר לשלום עם ישראל ולכן צריך היה לסגור עסקה אתו (איזו? יותר ממה שברק הציע לו והוא דחה בדם ואש ותמרות עשן? הרי ברק הציע לו הכל).

כשאני קורא את הדברים האלה אני מבין טוב יותר את מחדל יום הכיפורים. איך המודיעין מתאהב בקונספציה ודבק בה בלי לתת לעובדות להשפיע עליו. ההבדל הוא, שאחרי מלחמת יום הכיפורים היינו אמורים להירפא מהמחלה הזאת.

* מתי כספי צדק – המתיחות בין ארה"ב לרוסיה הגיעה לשיא שלא היה כמותו 43 שנים. זאת, דווקא בקדנציה של חתן פרס נובל לשלום, איש שלום, אדם שמאמין בשלום, נושא דגל השלום, אדם שנבחר לנשיאות כדי לקדם שלום בעולם. אלא שדרכו להשיג שלום הייתה הדרך היוֹנית, דרך הוותרנות והפייסנות. פייסנות כלפי האסלאם הרדיקלי ובעיקר כלפי איראן, ותרנות כלפי הרוסים. וזאת התוצאה. מי כמונו, הישראלים, מכירים את התופעה. איך סיים מתי כספי את המערכון האלמותי שלו "מוריס והיונים"? – "אז למה אומרים שהיונה מביאה את השלום"?

            * ביד הלשון

הבל ורעות רוח – המגילה שאנו קוראים בסוכות היא מגילת קהלת. מתוך המגילה אציג ביטוי שקנה שבת גם בעברית המודרנית – הבל ורעות רוח. הכוונה לדברים בטלים וחסרי חשיבות. ההבל הם האדים היוצאים מן המפה. רעות רוח היא הוצאת הרוח למרעה – מעשה שטותי של בזבוז זמן על קשקוש.

הביטוי רווח בקהלת:

"רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (קהלת א, יד).

"וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה, כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ, גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (קהלת ד, ד).

"טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ, גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (קהלת ו, ט).

נתן אלתרמן, ביצירת המופת שלו, אחת הפסגות הגבוהות בשירה העברית – ליל חניה, מתוך "שירי עיר היונה", נתן לביטוי אינטרפציה גאונית, הפוכה למשמעותו המקורית.

ליל חניה, ליל זמר, ליל שחקים רקוע

ליל רוב מלאכות חופזות, ליל אד מן הדוודים.

ליל שמוסך את כישופה של רעות רוח

בבניינה של ממלכה, ליל נדודים

ניצב פרוש על היחיד והגדודים.

כאן רעות הרוח היא במובן של רעות, חברות; רוח במובן של נפש. רעות רוח, חברות נפש, בין הלוחמים, שהיא מעין כישוף, בבניינה של הממלכה על יסוד הערך הזה.

יצירתו האחרונה של יריב בן אהרון, שהלך לעולמו בשבת, הייתה מסכת נפלאה על "שירי עיר היונה" של אלתרמן.

* "חדשות בן עזר"

* הקש – כל מי שעקב בשנה האחרונה אחרי דונלד טראמפ, הדמגוג הגזען והמיזוגין גס הרוח, לא הופתע באמת כשצפה בקלטת הלוהטת האחרונה שלו. אז מה קרה? זה פשוט הקש ששבר את גב הגמל.

* הקש? – עם זאת, כדאי להציב סימן שאלה אחרי הקביעה שזה הקש ששבר את גב הגמל. סכנת טראמפ טרם חלפה. האיש הזה עלול עדין לשאת את מזוודת ההפעלה הגרעינית.

* הפתרון הראוי – אני נותן לכך סיכוי קלוש, אך יש רק פתרון סביר אחד למשבר טראמפ – שהמפלגה הרפובליקאית, מפלגתו של אברהם לינקולן, מפלגה בעלת עבר מפואר ומסורת מפוארת, תתעשת, תדיח את הדמגוג גס הרוח והגזען, תסיר מעליה את הכתם, ותציב במקומו אדם נורמטיבי.

* הסיוט של הילרי קלינטון - שהרפובליקאים ידיחו את טראמפ ויעמידו מולה מועמד אחר.

* הצד השני של הסקסיזם - קראתי פוסטים של חובבות טראמפ בישראל, הטוענות שאין שום בעיה במה שהוא אמר, "ככה מדברים כל הגברים", "איך הגברים מדברים במילואים?" וכו' וכו'. כגבר, אני יכול לקבוע חד משמעית, שהרוב המוחלט של הגברים אינם מדברים כך. כמי ששירת למעלה מעשרים שנה במילואים, אני יכול להעיד חד משמעית שככה לא מדברים הגברים במילואים. לומר שלא שמעתי דיבורים כאלה? שמעתי. זה היה תמיד בשוליים, בוודאי לא מפי אנשים שעומדים להיות נשיאי ארה"ב.

הטענה הזאת על הגברים מבטאת שנאת גברים סקסיסטית. איני מופתע מהברית הבלתי קדושה בין שנאת גברים ושנאת נשים, שבאה לידי ביטוי בטענה הזאת.

* שילך לטיפול - גברים המדברים כמו טראמפ, אלה גברים הסובלים מבעיה עם הגבריות שלהם. שילכו לטיפול. הבית הלבן אינו הטיפול המתאים.

* סופו שיתאכזר לרחמנים - שורת המחדלים שבעטיים המחבל מסילוואן הסתובב חופשי עד שרצח את רס"מ יוסי קירמה ואת לבנה מליחי, מגלמת את חכמת חז"ל, שמי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים.

* האם יש גבול לטמטום? - משטרת ישראל אסרה על פרסום תמונתו של המחבל בירושלים. החלטה זו היא כמובן החלטה מבצעית / מודיעינית הנוגעת לשיקולי חקירה. אין לי כלים לדעת אם היא נכונה או שגויה. אבל ברשת מבקרים את המשטרה על כך שהיא ... מגוננת על הרוצח. כן, איינשטיין צדק, הטיפשות היא אינסופית.

* ... ויש כבר תאוריית קונספירציה - חשבתי שכבר ראיתי הכל ושכבר אי אפשר להפתיע אותי. טעיתי. עד לאיזה שפל עלולה להגיע שנאת נתניהו, נוכחתי בפוסט בפייסבוק, המסביר מדוע פני המחבל מירושלים לא הותרו לפרסום. ובכן, אין המדובר במחבל, אלא בסוכן שב"כ. כך היה גם בפיגוע בדיזנגוף ובפיגוע בשרונה. כמובן, בכל המקרים המילה פיגוע, מופיעה במירכאות. הרי זה לא באמת פיגוע, זה פיגוע מבוים. סוכני שב"כ רצחו אזרחים ישראלים. למה?

ובכן, תאוריית הקונספירציה, היא שהפיגועים משרתים את ביבי, ולכן הוא שולח סוכני שב"כ לבצע פיגועים. וכדרכן של תיאוריות קוסנפירציה מסוג זה, כפי שאנו מכירים מתאוריית הקונספירציה על רצח רבין, היא מלאה ב"הסברים" ו"עובדות", והיא כל כך מובנת מאליה שרק מי שעוצם את עיניו מתעלם מן המובן מאליו. למה השוטר בפיגוע בשרונה אירח בביתו את המחבל ונתן לו מים? וכו' וכו', הכל ברור. מאיפה למחבל בירושלים היה נשק תקני? נו, ברור. וכו' וכו' וכו', בדיוק כמו בתאוריות על רצח רבין. "ההנהגה בונה על כך שרוב הציבור מבוהל ומפוחד ואינו מבחין בפרטים... הפיגועים מועילים לביבי. הנ"ל אולי יסביר לאנשים את סיפור חטיפת 3 הנערים". לא יאומן!

* מאפיינים דמוקרטיים - דבוקת שוקן, ובראשה כותב פשקוויל המערכת, התייצבה לתמיכה בהחרמת הלווייתו של נשיא מדינת ישראל בידי הרשימה המשותפת. הפעם יש חריג אחד במקהלה - אורי משגב. אחרי פתיחה מתגוננת ומתנצלת, שבה הזכיר שבדרך כלל הוא מזדהה עם מאמרי המערכת, הביע משגב התנגדות להחלטת עודה וחבריו והתייצב לצד אבו מאזן שהשתתף בהלוויה. חברו לדבוקה דימיטרי שומסקי כתב בתגובה פשקוויל שבו הסביר למשגב את ההבדל בין אבו מאזן וח"כ עודה. אבו מאזן חי תחת כיבוש והוא נאלץ להתיישר בפני הלחצים, "להתעלם מהחלק ההרסני במורשת פרס בעבור הפלסטינים, וללוותו בדרכו האחרונה, לצד אחרים מרומסי זכויות בני עמו, בתקווה לקדם בכך את יציאתו מעבדות לחירות". אהה. לעומת זאת, האזרחות הישראלית של ערביי ישראל מספקת להם הגנה. "האזרחות הישראלית מקשה מאוד על גירוש הפלסטינים הישראלים ממולדתם". לכן הם יכולים לפעול כאנשים חופשיים. איזה פלפול...

אבל יש כאן תקדים מעניין. בדברים אלה, חבר בדבוקת שוקן (!) הודה שישראל היא מדינה דמוקרטית (!) ושהערבים בה הם אזרחים (!). לא יאומן!

לבי לבי לשומסקי, כאשר אני מנסה לשער איזה סבל היה כרוך באמירה הזאת. אבל הוא נאלץ לעטוף ולרפד אותה בסיסמאות השְׁמֶרָאטיב: "הפלסטינים הישראלים הם בני חורין. גם אם איש מאנשי הרשימה המשותפת לא יודה בכך, האזרחות הישראלית — החלולה כשלעצמה בשל האפליה המובנית בתוך ההיגיון הבלתי שוויוני של מדינת הלאום האתני־הדתי היהודי — היא נכס פוליטי יקר מפז בעבור הפלסטינים הישראלים". אבל זה עוד כלום, הוא הודה, שימו לב, שישראל היא "מדינה בעלת מאפיינים דמוקרטיים". ואו.

* מחלף פרס – קראתי שיש כוונה לקרוא לנתיבי איילון על שמו של פרס. כמו כן, שמעתי על הכוונה לקרוא לדרך השלום על שמו של פרס. איך יקרא, אם כן, מחלף השלום, המחבר בין דרך פרס (איילון) לדרך פרס (השלום)? יש לי רעיון מקורי – מחלף פרס. אני ממהר לרשום על זה פטנט.

וברצינות – כוונתו של נתניהו לקרוא את קמ"ג (קריית המחקר הגרעיני בדימונה) על שמו של פרס ראויה, כיוון שקמ"ג היא תרומתו החשובה ביותר למדינת ישראל.

* בעיניים ביקורתיות – בדיון בכנסת ב-22 בנובמבר 1995, על השבעת פרס לראש ממשלה ישראל, לאחר רצח רבין, אמר ח"כ דן מרידור:

"לפני זמן קצר, פחות מחודשיים, הופיע ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, בשידור של הטלוויזיה הישראלית בתוכנית 'שיחת ועידה' והודיע, שאם לא תשונה האמנה הפלשתינאית כפי שאנחנו דורשים, הוא יפסיק מיד את כל השיחות עם אש"ף. אני פונה לממשלה הזאת ולעומד בראשה ואני מבקש לדעת האם מר פרס מוכן לחזור על ההתחייבות של מר רבין המנוח, האם ממשלתו היא ממשלת המשך או שהיא ממשלת שינוי; האם גם הוא יודיע, שאם האמנה הפלסטינית לא תשונה כפי שערפאת התחייב לשנות אותה, ייפסקו מיד השיחות עם אש"ף? אז נדע אם נושאים את שמו של יצחק רבין באופן הגון או לשווא. שמענו מערפאת רק בימים האחרונים, שהוא לא מתכוון כלל לעמוד בהתחייבותו. מעניין אם מר פרס מתכוון לעמוד בהתחייבות הזאת שיצחק רבין נתן בפומבי לעם ישראל לפני פחות מחודשיים".

אנו יודעים מה קרה ולאן זה הוביל.

אגב, לא רק הפרת ההתחייבות לשינוי האמנה, אלא בראש ובראשונה הפרת ההתחייבות לשים קץ לטרור ואף התגברות הטרור באופן משמעותי בעקבות ההסכמים, הביאה את רבין להקפאת התהליך. כאשר הגיע מועד הנסיגה הישראלית מן הערים הפלשתינאיות ביו"ש, הכריז רבין ש"אין תאריכים קדושים" ושביצוע המחויבות של ישראל מותנה בביצוע המחויבות של הפלשתינאים.

גם בנושא הזה, פרס עשה מהפך של 180 מעלות מדרכו של רבין, והחליט על נסיגה מיידית מאותן ערים, בחסות השקט הציבורי שהובטח לו בעקבות ההלם שגרם הרצח. ואכן, הנסיגה הזאת עברה ללא כל מחאה ציבורית.

הנסיגה הזאת הביאה לגל הטרור הנורא של מרץ 1996, שבעקבותיה איבד פרס את אמון העם ואת השלטון.

קו ישר עובר בין הזלזול בהתחייבות הפלשתינאית לשינוי האמנה, לבין הבוז לדרישה שהפלשתינאים יכירו בזכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית. זו גישה המנפנפת לשווא בדגל השלום, אך בפועל רק מרחיקה את השלום.

עם כל הכבוד לפרס, ויש כבוד והערכה לדברים רבים שעשה למען ישראל, כדאי לזכור גם את הצדדים הללו בדרכו. כדאי לזכור גם את התנגדותו להפצצת הכור העיראקי והאיום שישראל תהיה "כערער בערבה", ואף את פעולתו החתרנית לסיכול ההפצצה.

מוטב שלא ניסחף לפולחן אישיות נוסח "סיפורי צדיקים", ונבחן את ההיסטוריה ואת אישיה בעיניים ביקורתיות.

* השטחים של בן גוריון – בן גוריון, כידוע, הציע לאחר מלחמת ששת הימים לסגת במהרה מן השטחים. זה נכון, אך לא מדויק. האמת מורכבת יותר. הצעתו לנסיגה הייתה חלקית. ראשית, בכל התבטאויותיו בנדון הוא הקפיד תמיד לציין "חוץ מירושלים השלמה והגולן". אולם לא אחת, כאשר פירט את הדברים יותר, הוא כלל גם את גוש עציון ואת חברון כאזורים שיש להשאיר בידי ישראל.

בישיבת מזכירות רפ"י, מפלגתו, ב-8 ביוני 1967, עוד בעיצומה של מלחמת ששת הימים, עוד טרם הקרבות על שחרור הגולן, הציע בן גוריון לדרוש מהממשלה לפעול ליישובם המידי של ירושלים העתיקה, גוש עציון וחברון על ידי יהודים, כדי להבהיר לעולם את החלטתה של ישראל להבטיח את בעלותה על שטחים אלה, שהיו יהודיים ואבדו לה במלחמת העצמאות. "בני הדור הזה, שהיו תושבי העיר העתיקה, חברון ומתיישבי גוש עציון, צריכים להיות בין השבים לשטחים אלה, כדי לציין את רציפותם היהודית של השטחים, בטרם יתחילו לחצים מדיניים על ישראל לעזוב את השטחים הללו".

מתוך מכתב נרגש של ב"ג לטבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, ב-18.12.67, לאחר ביקורו השני אצל חלוצי ההתיישבות בגולן: "הייתי בשבוע שעבר שנית ברמת הגולן ונהניתי הנאה מוסרית בפגישתי עם חברי הקיבוץ המאוחד המקימים יישוב ברמה זו. אני מקווה שגם השומר הצעיר, למרות הכרזותיו, ייתן יד למפעל זה, כי רק מפעלים אלה יתנו לנו את הרמה – שהוא צורך חיוני לביטחוננו".

* פתחון פה – אהוד פרסם שאלה שהפניתי אליו על פתחון הפה לרון וייס. חשוב לי להסביר שאין לי בעיה עם פתחון הפה לדעותיו. הבעיה היא פתחון הפה לשקריו.

            * ביד הלשון

נעמה – בפינה שהוקדשה לקיבוץ נען, הזכרתי את העובדה שהיישוב מנציח את שמו של הכפר הערבי נענֶה שבקרבתו, אך נענה הוא שיבוש שמה של העיר המקראית נעמה.

אך יש יישוב ששמו נעמה, בבקעת הירדן. סיפורו של היישוב מעניין, כיוון ששמו היה מוקד למחלוקת רבת שנים בין חברי המושב לוועדת השמות הממשלתית.

כאשר עלו חלוצי נעמה לקרקע, הם החליטו לקרוא ליישובם בשם זה, בשל קרבתו לנחל נועיימה.

ועדת השמות סירבה לאשר את השם משני טעמים. האחד, הוא שנעמה הייתה עיר תנ"כית, והיא הייתה באזור אחר בארץ, בשפלה. הוועדה מאשרת קריאת שם מקום על שם יישוב קדום, רק אם הוא במרחק סביר. סיבה שניה היא ששני אתרים בארץ (אם כי לא יישובים), כבר נשאו את השם נעמה. האחד הוא כפר נופש במפרץ שלמה שבסיני והשני הוא משק שוורץ בעמק החולה. לפחות הסיבה השניה, עליה סיפר יהודה זיו, מוותיקי ועדת השמות, בראיון לרוביק רוזנטל, מוזרה בעיניי. היישוב נעמה קם ב-1982, השנה שבה נעקרו יישובי סיני, כולל כפר הנופש נעמה, כך שלא זו בלבד שאין כאן כפילות, ראוי היה להנציח בשמו של המושב את שמו של כפר הנופש בסיני. יתר על כך, נעמה שבסיני נקראה כך בשל סמיכותה ליישוב הערבי נועיימה, אותו שם שבעטיו ביקשו חברי המושב להיקרא כך, והן נעמה שבסיני רחוקה מן העיר נעמה המקראית הרבה יותר.

החלטת הוועדה הייתה מעניינת – לקרוא למקום נעמי. כך ישמר הצליל של נחל נועיימה, השם יהיה קרוב לשם שחברי המושב ביקשו וכך תונצח נעמי ממגילת רות, שחצתה את הירדן ממואב לישראל באותו אזור.

לאורך שנים רבות שמו הרשמי של המושב היה נעמי, וחברי המושב הקפידו לקרוא לו נעמה. על השלט הרשמי בכניסה לקיבוץ נכתב נעמי, והאות יו"ד רוססה והוארכה לה"א. כך, עד לאחר מלחמת לבנון השניה.

במלחמת לבנון השניה נפל בנו הבכור של המושב. משלחת של המושב שבה ונפגשה עם ועדת השמות, והיא כללה את האם השכולה. הם ביקשו מן הוועדה לאשר את שם המושב, כדי לכבד את זכר החלל, והגדירו את שם המושב כראשי תיבות של נוער עברי מחייה המדבר (ועל פי גרסה אחרת: נוער עברי מיישב הבקעה).

הפעם הוועדה נעתרה לבקשה, ונעמה היה לשמו הרשמי של המושב.

* 929

ערב יום הכיפורים, נערכו במוקדים רבים בכל רחבי הארץ ערבי תפילה, שירה, הזדהות וזעקה עם העם הסורי הסובל, הטבוח ונגד שתיקת העולם. הכל אורגן בימים ספורים ביוזמת שיבי פרומן מן היישוב תקוע ביהודה, שחש שאי אפשר עוד לשתוק, בוודאי בעשרת ימי תשובה.

אחד המוקדים היה בגולן. אמרתי "אחד המוקדים", אך דומני שהיה זה מוקד ייחודי. אנו, תושבי הגולן, הננו השכנים של העם העקוד, הנטבח. כמעט התרגלנו לקולות הירי המלווים אותנו כבר חמש שנים. אנחנו כאן לתמיד, ותמיד נהיה השכנים שלהם, ויש משמעות מיוחדת לגילוי סולידריות עם שכנים.

מאות מתושבי הגולן, קצרינאים, קיבוצניקים ומושבניקים, דתיים וחילונים, מבוגרים, נוער וילדים, התכנסו במרכז הוולקני הסמוך לתצפית קונייטרה, מאות מטרים בלבד מן הגבול, מאזורי הקרבות המדממים. באנו לזעוק זעקה לנוכח הטבח ההמוני, שבו נרצחו כבר כחצי מיליון איש, מיליונים אבדו את ביתם, והכל מלווה במעשי אכזריות נוראיים, קורעי לב.

ראש המועצה האזורית גולן אלי מלכה והרבנים אביה רוזן ותמיר גרנות נשאו דברים. עינט קרמר, מייסדת ויו"ר ארגון "טבע עברי" וממארגני האירוע, הנחתה. אני קראתי את פרק קכב בתהילים. עמי נגר ניגן ושר. אחד השיאים היה בשירת "אנא בכוח" – כאשר המילים "ושמע צעקתנו" לוו בתקיעות שופר קורעות שערי שמים.

היה זה ערב מרגש מאוד, שהוסיף נופך של משמעות ליום הכיפורים השנה.

****

עם כל ההזדהות וההתרגשות, אני מודה שחשתי גם מבוכה מסוימת באירוע ולקראתו. כבוגר הפגנות ומאבקים רבים, היה משהו שונה בעצרת הזאת. אני אדם פוליטי, במובן של אדם בעל חשיבה פוליטית. חשיבה פוליטית, מבחינתי, היא הצורך לחולל ולהשפיע על המציאות, באמצעות מסר מוחשי, ברור; רצוי תכנית מעשית, לפחות קריאת כיוון מעשית, בוודאי דרישה ברורה שאני יודע אל מי היא מופנית ומה אני מצפה מן המען שלה.

אילו ההתרחשות בסוריה הייתה רק שלטון אכזר המדכא את עמו – המסר היה ברור, תמיכה בעם העשוק נגד הדיקטטור. אילו הייתה זו מלחמה בין גורם רודני לגורם דמוקרטי הנאבק על חרות וצדק, היה ברור לצד מי אני מתייצב. לא כן במקרה זה, של מלחמת בני חושך בבני חושך. אף שסוריה מפולגת לארגונים רבים הלוחמים זה בזה, ניתן למפות זאת כמלחמה בין הקנאות האיסלמיסטית הג'יהאדיסטית הסונית לבין הקנאות האיסלמיסטית הג'יהאדיסטית השיעית. מישהו מהם עדיף על רעהו? האם דאעש עדיף על חיזבאללה ואיראן או להיפך? אלה ואלה טובחים באזרחים, בנשים, בילדים, בזקנים, במעשי רצח ואונס המוניים ואכזריים. רשע נלחם ברשע, ואת המחיר משלמים קורבנות אומללים בהמוניהם.

אני חש מבוכה כאשר אני מפגין, כשאין לי דרישה אופרטיבית מממשלת ישראל. על ישראל להמשיך לשמור על נייטרליות ולא להתערב, זולת ההתערבות ההומניטרית היפה, שמתקיימת בלאו הכי מראשית המלחמה. ואפילו הקריאה למעצמות אינה ברורה – לא ברור לי מה אני דורש מהם.

אז למה הלכתי להפגין?

כי אני מאמין שלעתים יש קול מוסרי שחייב להישמע. אסור עוד לשתוק כאשר טבח כזה מתרחש, ובטח לא אנו, השכנים.

ומעל הכל – כיהודים, איננו יכולים להחריש. תפקידנו לזעזע את אמות הספים של העולם כולו. אנו מאמינים שבנו נברכו כל משפחות האדמה. כפי שציין הרב תמיר, ביום הכיפורים אנו קוראים על הנביא יונה – ששליחותו הייתה להציל עיר של נוכרים, שעתידים להיות אויבי ישראל, אולם באותו רגע צריך היה להציל 120,000 בני אדם מחורבן, ומן השליחות הזאת יונה לא יכול להשתמט. העם היהודי, עם ההיסטוריה הקשה שחווה, אינו יכול לחשות ולהחריש.

מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. כל אחד ואחד מאתנו הוא אור קטן. אנו, מאות מתושבי הגולן, התכנסנו סמוך לגבול, עוד רבים עשו זאת במקומות אחרים בארץ, ומן הראוי שהעם היהודי בארץ ובגולה יהיה נושא הבשורה: לא עוד. אסור לשתוק. על העולם להתערב כדי לשים קץ לטבח ההמוני. 

* "שישי בגולן"