הבלוג של אורי הייטנר

במאמר ב"ידיעות אחרונות" לפני חודשים אחדים כתב אהוד ברק: "לפני הבחירות ב-99' הלכתי לרמת הגולן, ובאצטדיון בקצרין, בנוכחות רוב מוחלט של החלוצים הנפלאים שלנו שם, תיארתי לפניהם את המציאות בלי כחל ושרק. אחר כך נבחרתי שם ברוב גדול יותר מהרוב לו זכיתי בכל המדינה".

העובדות אינן מדוייקות. הבחירות היו ב-17.5.99. הנאום של ברק באמפיתיאטרון בפארק קצרין העתיקה היה ב-10.6.97, בעצרת לציון 30 שנה להתיישבות בגולן. אכן, רוב גדול של תושבי הגולן השתתפו באירוע. במהלך הנאום, בו העלה על נס את המעשה החלוצי שלנו, אמר ברק משפט על כך שלמען שלום יתכן וניסוג מהגולן. הוא נענה בקריאות בוז רמות מאלפי המשתתפים. עד הבחירות חלפו שנתיים. הבחירות התמקדו בהתנהלותו של ביבי בשלטון, בשחיתות, במצב החברתי, ב"זקנה מהמסדרון בביה"ח בנהריה", ב"רק לא ש"ס" ועוד. סוגיית הגולן נעדרה לחלוטין מסדר היום של הבחירות. הבחירות התמקדו במיאוס משלטון ביבי וברצון להפילו. אנו, ב"דרך השלישית", עשינו מאמץ נואש להעלות את סוגיית הגולן על סדר היום, מתוך הבנה מפוכחת שניצחונו הוודאי של ברק יביא לחידוש המו"מ על נסיגה, אך קולנו נפל על אזניים ערלות. את איש זה לא עניין. בבחירות לראשות הממשלה, ניצח ברק גם בגולן, באחוז דומה מאוד, אולי זהה, לניצחונו בכל המדינה.

אבל העובדות אינן רלוונטיות. מה שרלוונטי הוא הפירוש שברק נתן להצבעה בעדו בגולן, והחשיבות שייחס להצבעה זאת (אף שכל המצביעים בגולן גם יחד רחוקים מלהעניק אפילו מנדט אחד), עד כדי כך שהוא ראה לנכון לציין זאת במאמר כעבור 9 שנים. ברק ראה בהצבעה בעדו בגולן לגיטימציה של תושבי הגולן למדיניותו ולניסיונו האובססיבי לסגת מהגולן. הלגיטימציה הזאת חשובה לו, כדי לומר שאם תושבי הגולן תומכים במהלכיו, קל וחומר שמי שאינו תושב הגולן יתמוך במהלכיו. ההצבעה בעבורו היתה כמעט תעודת כשרות גולנית לנסיגה מהגולן. כולנו יודעים עד כמה הטענה הזאת מופרכת, אבל מי שאינו חי כאן ואינו מכיר אותנו, עלול בהחלט להשתכנע שיש דברים בגו.

****

הדברים האלה מבהירים את כובד האחריות המוטלת על כתפינו בבחירות. הגולן אינו עסק פרטי שלנו, הוא של עם ישראל כולו, אנו מגשימים את אמונתם של מרבית אזרחי ישראל בישיבתנו כאן. האחריות למנוע נסיגה מהגולן אינה מצטמצמת לכתפינו בלבד, אלא היא על כתפיהם של האזרחים בכל רחבי הארץ.

אבל איננו יכולים להתחמק מכך, שבעצם החלטתנו לבנות את בתינו בגולן ולהגשים את חלומם ואמונתם של רבים, נטלנו על עצמנו אחריות על הבטחת שמירת הגולן בידי ישראל. עובדה – את המאבק על הגולן בעת המו"מ בשנות ה-90 אנו ניהלנו. אלמלא הנהגתנו, הציבור הישראלי לא היה מתעורר למאבק העממי שהביא לניצחוננו. גם החלת ריבונות ישראל על הגולן ב-81' לא היתה מתבצעת ללא המאבק שהובילו תושבי הגולן.

האחריות עלינו בעת בחירות כפולה: א. לא לתת קולנו למפלגה התומכת בנסיגה מהגולן. ב. לא פחות חשוב – למנוע מראית עין של נכונות שלנו לנסיגה, שעלולה להעניק רוח גבית לשוחרי הנסיגה, כמו בציטוט של ברק שהזכרתי.

****

בכל מערכות הבחירות האחרונות, התוצאות בגולן היו כמעט זהות לתוצאות הכלליות במדינה. בבחירות הקודמות "קדימה" ניצחה בגולן. אז, אי אפשר היה לראות בכך לגיטימציה לנסיגה. לא היה אפילו רמז דק לכך ש"קדימה" ואולמרט ינסו להוביל לנסיגה מהגולן. ההיפך הוא הנכון – "קדימה" הציגה עצמה כממשיכת דרכו של שרון, ראש הממשלה היחיד מאז ועידת מדריד (1991) שסרב אפילו לשאת ולתת עם הסורים על נסיגה מהגולן. אולמרט עצמו, באותם ימים, הביע עמדה נחרצת בעד נצחיות הריבונות הישראלית על הגולן.

היום המצב שונה – "קדימה" ומפלגת העבודה מחוייבות לנסיגה מהגולן וכעת הצעצוע החדש שלהן הוא "היוזמה הסעודית", המדברת על נסיגה מוחלטת לקווי 67' בכל הגזרות, כולל נסיגה מוחלטת של ישראל מהגולן, והענקת "זכות" השיבה לפלשתינאים לתוך כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל. 

מן הראוי שאנו, תושבי הגולן, לא ניתן קולנו למפלגות שזו עמדתן.

****

ומי ערב לכך, אשאל מיד, שמי שנשבע היום אמונים לגולן, לא יסביר מאוחר יותר ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם" ולא יוביל מהלך של נסיגה מהגולן. והרי יש לנו בנושא הזה ניסיון רע עם נתניהו, שניהל מו"מ עם הסורים, באמצעות המיליארדר רון לאודר, על נסיגה מהגולן?

אכן, איש אינו ערב לנו. אני פועל על פי הכלל "ברי או שמא, שמא עדיף". אם מפלגה אחת מצהירה בגלוי שבכוונתה לסגת מהגולן, ומפלגה שניה מצהירה שלא תרד מהגולן, ברור שאעדיף את השניה, גם אם איני סומך עליה לחלוטין, על פני הראשונה שכוונתה גלויה וידועה. בוודאי לא ארצה להיות זה שנותן לה את חותמת הכשרות.

****

בהלה רבתי אחזה בעצי היער. הגרזנים בדרך לכאן והם עומדים לכרות אותנו. אמר להם העץ הזקן והחכם: "אין כל יכולת פעולה ללהב הגרזן ללא קת הגרזן. קת הגרזן עשויה מעץ. מי נותן לגרזנים את הקתות, אם לא אנחנו? לא ניתן להם קתות, הם לא יוכלו לכרות אותנו".

****

אני מקווה מאוד שבבחירות הקרובות לא ניתן כתות לגרזנים הבאים לכרות אותנו.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

מעורבותם של סופרים, משוררים ואנשי רוח בשיח הציבורי והפוליטי חיובית וחשובה מאוד. תרומתם הרבה לשיח, היא יכולת הביטוי המעולה, היכולת לנסח היטב, בצורה מדוייקת, באופן מעורר השראה את העמדות השונות שבציבור. אין דין דיון ציבורי המנוהל בידי עילגי שפה, כבדי פה וכבדי לשון, כדין דיון ציבורי המנוהל בידי אמני הרטוריקה הכתובה והמדוברת.

אולם באשר לדעות עצמן – אין לסופרים ולאנשי רוח כל עדיפות על פני שרברבים, מהנדסים, מורים, טכנאי מחשב, מחלקי תה ומובטלים. עובדת היותם סופרים, אינה הופכת את עמדותיהם לצודקות יותר, לחכמות יותר, למוסריות יותר. דעותיהם צודקות, חכמות ומוסריות כמו דעותיהם של מטאטאי הרחובות ופקידי הבנק, הן רק מבוטאות בצורה ראויה יותר.

העובדה שהתפלגות הדעות בקרב הסופרים ואנשי הרוח שונה משל כלל הציבור, הומוגנית יותר, אינה עומדת לזכותם. להיפך, היא מעידה על תופעה של עדריות ברנז'אית. ולא אחת, העדר מתברבר ומגיע למחוזות שבראיה לאחור אין לו סיבה להתגאות עליהם.

בשנות החמישים של המאה שעברה, רבים מהסופרים ואנשי הרוח והאקדמיה במערב, ובכלל זה בישראל, סגדו לסטלין. בשם ה..."שלום", הם תמכו ברודן צמא דם, השני רק להיטלר ברצחנותו ואכזריותו ובפשעיו נגד האנושות. לכן, כדאי שנהיה חשדניים כלפי אותם אנשי רוח, נקרא את דבריהם בעניין אך בביקורתיות, ולא נלך שבי אחריהם.

דוד גרוסמן הוא אחד הסופרים הטובים בישראל. הוא כתב כמה מן החשובים והטובים שבספרים שנכתבו בישראל (לטעמי, היפה והחשוב בספריו הוא "עיין ערך אהבה". לא קראתי הרבה ספרים ברמתו ובאיכותו).

ב-20.1 פינה עיתון "הארץ" את הכותרת הראשית למאמר פרי עטו, "הסיפור שאנו כלואים בו". במאמרו תקף גרוסמן את הסולידריות החברתית והלאומית ואת הפטריוטיות שגילו אזרחי ישראל בימי המערכה בדרום, או בלשונו: "גל ההתלהמות הלאומני ששוטף כעת את הארץ", וגינה את מלחמת המגן אליה יצאנו מחוסר ברירה "עוד תחנה אחת בדרך שכל כולה אש ואלימות ושנאה... המוליכה בסופו של דבר לאבדון". את התנהלותה של ישראל כאן באזור, מימים ימימה, הוא מכנה "דבר מה עמוק ובסיסי שגוי, לא מוסרי ולא חכם ובעיקר – הוא עצמו מלבה פעם אחר פעם את האש המאכלת אותנו". יש לציין, שבניגוד לכותבים אחרים ב"הארץ", כמו גדעון לוי ועמירה הס, גרוסמן אינו פוטר את הפלשתינאים מאחריות לשגיאות ולפשעים שלהם.

גרוסמן אינו מסתפק בהשמעת ביקורת, אלא גם בהצעת פיתרון. המעניין בפיתרון שהוא מציע, הוא המקוריות, היצירתיות והחדשנות שלו: "לדבר עם הפלשתינאים". כל כך פשוט! איך לא חשבנו על זה קודם? "לדבר עם מי שאינם מכירים בזכותנו להתקיים כאן". אכן, זה בדיוק מה שעוד לא ניסינו. "ליזום דיבור, להתעקש על הדיבור, לדבר עם הראש בקיר לדבר גם אם הדיאלוג נראה מלכתחילה חסר סיכוי".

השנה היא 1992. ישראל שקועה כבר 5 שנים באינתיפאדה. דומה שהגענו למבוי סתום – אין מנוס מפריצת דרך, מניסיון לפתור את הבעיה. "אין לבעיה פתרון צבאי", אנו שומעים. "חייבים לדבר, כיוון שכאשר מדברים לא יורים", אומרים לנו. לדבר עם מי? "שלום עושים עם אויבים". ואין אויב יותר מובהק מאש"ף, מיאסר ערפאת. 

זה נשמע כל כך הגיוני, כל כך צודק, כל כך נכון. ואכן, הדרך הזו התקבלה ונוסתה. ב-1992 החל מו"מ עם אש"ף. ב-1993 נחתם הסכם אוסלו. ב-1994 ערפאת ומפקדות אש"ף הוכנסו לשטחים, תחילה לעזה ויריחו ואח"כ לשאר הערים המרכזיות ביו"ש. ערפאת התחייב להפסיק את הטרור והמאבק המזויין, אבל הטרור גאה למימדים שלא ידענו כמותם בעבר. הביטוי החזק ביותר לירח הדבש שהוליד הדיבור, היה הסיורים המשותפים של חיילי צה"ל וחיילי המשטרה הפלשתינאית. והנה, בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכו, ב"מהומות מנהרת הכותל" ב-1996, הורה ערפאת לשוטריו לפתוח באש לעבר שותפיהם לסיור עד אמש.

לנוכח הכישלון החרוץ של אוסלו, ניסה אהוד ברק דרך אחרת, שגם היא בנויה על העיקרון של "לדבר עם הפלשתינאים". במקום רעיון הסדר הביניים עליו התבסס הסכם אוסלו, הוא פנה לדרך פתרון הקבע. אהוד ברק עקף משמאל את דוד גרוסמן וחבריו, והרחיק לכת אף מעבר למה שהם הציגו תמיד כפתרון שברגע שרק נציע אותו, יהיה שלום. והנה, לא זו בלבד שערפאת דחה את ההצעה, הוא פתח במתקפת טרור שלא היתה כדוגמתה – תחת קריאותיו המתלהמות על "מיליון שאהידים בדרך לירושלים", יצאו מידי יום מרצחים מתאבדים, חדורי אמונה ותקווה שמצאו את הדרך לנצח אותנו, לפיגועי התאבדות רצחניים וזרעו מוות המוני בערינו וברחובותינו. וגם תחת האש הזאת, כל הזמן המשכנו לדבר, ולהציע בטאבה הצעות עוד יותר מרחיקות לכת, ולהגיע לעוד ועוד הסכמים על הפסקת אש שהופרו תוך כדי החתימה עליהם.

אז על מה גרוסמן מדבר? איפה הוא היה בעשור וחצי האחרון? האם טחו עיניו מלראות את המציאות? איני אומר שצריך להפסיק לדבר עם הפלשתינאים, איני חושב שצריך להפסיק לנסות להגיע איתם להסדר, אבל ככה להתעלם מן המציאות? לכתוב היום, ב-2009, את אותן סיסמאות שהן כל כך 1992, כאילו לא קרה דבר מאז?

את ספרו הנפלא של גרוסמן "עיין ערך אהבה" קראתי בתוככי העיר עזה, בעת שירות מילואים בשנת 88'. היה זה בימים הקשים של האינתיפאדה הראשונה. באחד מימי המילואים, עליתי עם כמה מחבריי לתפוס עמדה מעל גג בניין גבוה ברחוב הראשי של עזה. בעלייתי, נתקלתי בשתי ילדות קטנות עומדות בפתח ביתן. כשהן ראו את חבריי ואותי עולים במדרגות, הן רצו מבוהלות להוריהן בקריאות פחד "אל יאהוד, אל יאהוד". לא ידעתי את נפשי מרוב כאב ורחמים על הילדות הללו, ומתוך תחושת מיאוס על כך שנגזר עליי למלא תפקיד נורא כזה, שילדות נבהלות מפניי, מפחדות ממני. היה לי ברור שאסור לנו להמשיך לשלוט בעזה. לא רציתי שעוד דור של ילדות פלשתינאיות תפחדנה פחד משתק מחיילים ישראליים.

ואכן, כעבור שנים אחדות, אחרי הסכם אוסלו, ישראל יצאה מעזה ומן הערים הפלשתינאיות והרשות הפלשתינאית קיבלה את השלטון. כמי ששירת בחטיבה דרומית, המשכתי לבלות כמעט מידי שנה בתעסוקה מבצעית ברצועת עזה, אך כבר לא בתוך הערים. אולם תחת לבנות את עזה, העדיפו הפלשתינאים להפוך אותה לבסיס טרור. בסופו של דבר, בהתנתקות, יצאנו מכל רצועת עזה ואף עקרנו את כל היישובים. אחרי שכל הדיבורים נכשלו וכל ההסכמים הופרו, ואחרי שנואשנו מהיכולת להגיע להסכם, החלטנו על נסיגה חד צדדית מכל השטח. לשיטתם של מי שמאמינים שמה שהפלשתינאים רוצים הוא רק לסיים את הכיבוש, מילאנו את מבוקשם במלואו. אנו יודעים לאן זה הוביל. שירות המילואים האחרון שלי, היה אף הוא ברצועת עזה, בתוחמת הצפונית של הרצועה, זמן קצר לפני ההתנתקות. והנה, במבצע "עופרת יצוקה" חבריי ליחידה נאלצו לשוב לעזה.

אז אחרי כל זה, גרוסמן עדיין ממחזר את הסיסמאות של 1992? בספרו "הזמן הצהוב" השתמש גרוסמן לראשונה בביטוי "מכבסת מילים", לתיאור השפה הנקיה שבה, לטענתו, ישראל מייפה את מציאות הכיבוש. נדמה לי שעוד לא המציאו מכבסה משוכללת מזו, שבה מכבס גרוסמן את ההיסטוריה של 15 השנים האחרונות.  

בספרו "דבש אריות" (לא מהעמוקים והמשובחים בספריו) מטפל גרוסמן בסיפור שמשון והפלישתים. בין השאר הוא עסק בהרחבה בפרשת 300 השועלים הבוערים. לדימוי זה הוא חזר במאמרו ב"הארץ": "כמו צמדי השועלים בסיפור התנ"כי של שמשון, הקשורים זה לזה בזנבם ובתווך לפיד בוער, כך אנו והפלשתינאים גוררים איתנו זה את זה – על אף פערי הכוחות וגם כשאנו מתאמצים מאוד להינתק זה מזה – ותוך כדי כך אנחנו מבעירים את האחר העקוד אלינו, את כפילנו, את אסוננו, ואותנו עצמנו".

גרוסמן אינו הראשון המשתמש בסיפורי שמשון והפלישתים לתיאור מצב המלחמה בינינו לבין הפלשתינאים בעזה. הקדים אותו ב-53 שנים הרמטכ"ל משה דיין, בהספד על קברו של רועי רוטברג, חבר נחל עוז שנרצח בידי מסתננים מעזה. ברמזו לשמשון שנשא את שערי עזה על כתפיו, דיבר דיין על "קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, ונושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים  שמעבר להם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים". בניגוד לגרוסמן, דיין הביט על המציאות בעיניים פקוחות, או אם לדייק יותר – בעין פקוחה, ואמר את האמת שלא כהתה כהוא זה עד עצם היום הזה. למעשה, בנאומו משנת 1956 השיב דיין המפוכח למאמרו של גרוסמן המוכה בסנוורים משנת 2009: "איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול, גואה ים של שנאה ומאווי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו... האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב".

נעים יותר לרחף בין אדי האשליות של גרוסמן, אך עלינו להביט נכוחה למציאות, כפי שעשה משה דיין. זאת גזירת דורנו.

* הפורטל לצדק חברתי bsh

במסגרת סדרת מפגשים ספרותיים של המועצה האזורית גליל עליון, נערך הערב בקיבוץ מעיין ברוך רב שיח על הספר "של מי הארץ הזאת" – ספר בעריכת העיתונאי עוזי בנזימן, המתעד תהליך מרתק שנערך במכון הישראלי לדמוקרטיה, ובו במשך כשנתיים ניסתה קבוצה של אינטלקטואלים יהודים וערבים לגבש אמנה המסדירה את יחסי הרוב והמיעוט בישראל. ברב השיח השתתפנו ח"כ עמי איילון, הגיאוגרף ומתכנן הערים פרופ' ראסם חמאיסי, ממשתתפי הסדנה, ההיסטוריון ד"ר אביהו רונן ממכללת תל-חי ואני. הנחה – דודו פלמה, מראשי המכינה הקדם צבאית מעיין ברוך. הרב שיח נפתח בסבב שבו כל משתתף הרצה את עמדתו. לאחר מכן - התייחסויות ושאלות מן הקהל ולסיום סבב מסכם של הדוברים. להלן שחזור דבריי בשני הסבבים.

משום מה, לא הגיעו אליי במייל השאלות; ההכנה שלי בימים האחרונים היתה קריאת הספר. קריאת הספר חיזקה את דעתי, שמדובר במלכוד טרגי, בסוגיה שאין לה פיתרון. תהליך גיבוש האמנה המתואר בספר נכשל. הוא נכשל, כיוון שהמשתתפים היהודים התעקשו שתהיה בו הגדרה במדינת ישראל כמדינה יהודית, וכל המשתתפים הערבים סרבו בכל תוקף לחתום על כך. האירוע הזה הוא מיקרוקוסמוס של הסכסוך הישראלי ערבי. הגורם לסכסוך הוא אחד - סירובם של הערבים להכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל. כאן הכל מתחיל וכאן הכל נגמר. זאת הסיבה לסכסוך, זאת הסיבה לכל המלחמות, גם למלחמה האחרונה. הרי לפני 3.5 שנים נסוגונו מכל רצועת עזה עד המילימטר האחרון והוצאנו את כל היהודים עד האחרון. למה ירו עלינו טילים? פעם אמרו שיורים על שדרות כדי שנצא מגוש קטיף. יצאנו מגוש קטיף. למה המשיכו לירות על שדרות? כיוון שאין הם מוכנים להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית בא"י, אינם מוכנים למדינה יהודית במזרח התיכון.

אף אחד מבין המשתתפים הערבים בתהליך לא הסכים להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית. הם טענו שהם מכירים במדינה, אבל לא כמדינה יהודית. זאת התחכמות והתחמקות. אין חיה כזאת. אין מדינת ישראל שאינה מדינה יהודית. הם מוכנים להכיר במדינה וירטואלית, מדומיינת, מומצאת. הם מסרבים להכיר במדינת ישראל האמיתית.

משפט המפתח של מגילת העצמאות מגדיר בבירור את מדינת ישראל: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". זאת מדינת ישראל. מדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית. המדינה המבטאת את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי וזכותו למדינה ריבונית משלו. מי שאינו מכיר בזכות זאת של העם היהודי הוא גזען.

איננו יכולים בשום אופן להתפשר על יהדותה של המדינה. הוריי עלו ארצה כדי לחיות במדינה יהודית. קיומה של המדינה היהודית הוא עניין עליו אני מוכן להיהרג ולהרוג ועליו לא אתפשר לעולם. מדינת ישראל קמה כדי להגשים את הציונות. הציונות היא התנועה הצודקת ביותר בהיסטוריה, כי היא תיקנה את העוול הנורא בהיסטוריה – המציאות בה חיו היהודים באלפיים השנים שלפני הקמת המדינה, ושהגיעה לשפל שלוש שנים לפני הקמת המדינה. מי שמתנגד למדינה היהודית, תומך בהמשך העוול ולוחם נגד הצדק.

מה משמעותה של מדינה יהודית? מעבר לעצם ביטוי זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, זאת מדינת העם היהודי. מדינה הרואה עצמה אחראית על כל העם היהודי. מדינה שתפקידה המרכזי הוא להעלות את היהודים לארץ ולקלוט אותם. מדינה שתפקידה ללחום באנטישמיות בכל מקום בעולם. מדינה יהודית רואה מתפקידה הקמת התיישבות יהודית בא"י. הסמלים של מדינה יהודית – הדגל, ההמנון, סמל המדינה, הם סמלים יהודיים, ועל כך אין מקום לשום פשרה. מדינה יהודית מחוייבת לטיפוח התרבות היהודית.

למה אני מדבר על מלכוד טרגי? כיוון שהערבים בישראל אינם יכולים להזדהות עם המדינה היהודית. הם אזרחים במדינת לאום, שאינו הלאום שלהם. במדינה הנמצאת במלחמה מתמשכת עם הלאום שלהם. במדינה שהקמתה וקיומה הם הניצחון על העם שלהם, שעצם קיומה הוא ביטוי לתבוסה שלהם. הם לא יכולים להזדהות עם המדינה ולא להיות נאמנים לה, ואין לצפות מהם לכך. התחלחלתי כאשר ראיתי אתמול כרזת בחירות של ליברמן "בלי נאמנות אין אזרחות". אין לי כל ציפיה מהערבים לנאמנות. איננו יכולים לאחוז במקל בשני קצותיו: גם לעמוד על כך שישראל תהיה מדינת לאום יהודית, וגם לצפות להזדהות ונאמנות של המיעוט הערבי. דרישה כזו אינה הוגנת. איני מצפה מהערבים להתגייס לצה"ל. אף שבתפיסתי האזרחית העקרונית אני תומך בשירות לאומי אזרחי לכל האזרחים, איני רוצה לכפות אותו על הערבים. אין לכפות עליהם את הסמלים של המדינה, אין לכפות עליהם לתלות את דגל ישראל על בתי הספר, איני מצפה מהם לחגוג את יום העצמאות ולציין את יום הזיכרון. אני תומך בהשתתפות מפלגותיהם בבחירות, למרות עמדתם האנטי ישראלית, ורק אתמול כתבתי על כך מאמר. אין לי כל בעיה עם העובדה שבסכסוך הישראלי ערבי הם תומכים בלאום שלהם, זה מובן מאליו בעיניי, גם אני במקומם הייתי מזדהה עם העם שלי. אין בי שום כעס על כך שהם הפגינו במלחמה בעד הפלשתינאים ונגדנו. אני רותח מכעס כאשר אני רואה מפגינים יהודים בת"א מפגינים בעד הפלשתינאים ומכנים את אהוד ברק רוצח ילדים, כמו שאני מתפוצץ מזעם כאשר אני קורא תעמולה חמאסית מעטם של גדעון לוי ועמירה הס ב"הארץ". אבל בעיניי, טבעי לחלוטין שהערבים יפגינו בעד אחיהם, בדיוק כפי שאני מצפה מהיהודים בכל העולם להפגין בעד ישראל.

ציפיותיי מן הערבים הישראלים מינימליות – לשמור על החוק, להמנע מפעולה אקטיבית נגד המדינה, להמנע מאלימות והסתה, לנהוג בכבוד לסמלי המדינה, כמו לסמלים של כל מדינה אחרת. אם אני נקלע למקום ששרים בו המנון של מדינה אחרת אני עומד דום, למרות שזה לא ההמנון שלי. כך אני מצפה מהערבים, כאשר המנון המדינה מושר. איני מצפה מהם ליותר.

יש עוד ביטוי למלכוד הטרגי הזה – הקושי של הרוב במדינה להתמודד עם מצב שבו חמישית מהאזרחים אינם מזדהים עם המדינה ותומכים באויב. קשה לבלוע זאת. קשה להתמודד עם העמדות הקיצוניות של הח"כים הערביים. זכותה של דמוקרטיה להתגונן, בעיקר בזמן מלחמה. איך נוהגות דמוקרטיות אחרות? פרופ' חמאיסי העלה על נס את ארה"ב כמופת של דמוקרטיה ליברלית. כאשר ארה"ב נלחמה ביפאן, מרחק אלפי ק"מ ממדינתם, ויפאן לא שאפה להשמיד את ארה"ב, היפאנים בארה"ב נכלאו במחנות ריכוז, למרות שלא היוו שום איום על ביטחונה של ארה"ב. אנחנו נוהגים אחרת לגמרי, אין כל מקום להשוואה. אנו מופת של דמוקרטיה סובלנית. עוד לא הכל טוב, יש עוול ואפליה ויש מה לתקן. הלכנו כברת דרך ארוכה מהממשל הצבאי ועד היום ויש עוד דרך ארוכה ללכת כדי לחזק את השוויון ולקדם את האוכלוסיה הערבית. אבל אי אפשר לנתק את המצב מהמציאות המורכבת שלנו – מלחמת קיום עם העם של המיעוט הלאומי, שהוא הרוב הגדול והעצום במרחב שבו אנו חיים. במציאות הזאת, אין כל מקום להלקאה העצמית, אלא להיפך, לגאווה על הדמוקרטיה הישראלית.

למרות המורכבות הזאת, אנו מחוייבים לשפר את איכות חייהם של האזרחים הערבים, לתת מענה למצוקותיהם, לתת פתרונות של פיתוח ושל שיכון (למדינת ישראל יש משימה לאומית של התיישבות יהודית, אך מחוייבות לתת מענה לצרכי ההתפתחות והשיכון של הערבים). אני גם תומך בהעדפה מתקנת לערבים בתעסוקה, בשירות המדינה. אבל אני שולל את ההלקאה העצמית, ואת ההתעלמות מן המורכבות של המצב.

כמה מילים על התהליך המתואר בספר. מצאתי בו רפיסות מצד מרבית הדוברים היהודים במהלך הדיונים, בכל אופן עד מהומות אוקטובר 2000. הם היו אפולוגטים, התנצלו על שאנו רוצים לחיות. במקום להציג עמדה ציונית נחושה, סמי סמוחה הסתתר מאחורי "הציבור היהודי לא יקבל" כאשר הציג דרישות כאלו. היתה ממש תחינה משפילה לקבל לגיטימציה לזכותנו לחיות. אולם לאחר מהומות אוקטובר חל שינוי. הופתעתי לטובה מעמדתם של מוטה קרמניצר וסמי סמוחה שהתעקשו על כך שהאמנה תכלול את הגדרת ישראל כמדינה יהודית, ולא ויתרו על כך בשום אופן. הצד הערבי התאפיין בחוסר נכונות של אף אחד, ללא יוצא מן הכלל, להכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי. משמעות הדבר – אי הכרה בזכות העם היהודי להגדרה עצמית, או שמא אי הכרה בעם היהודי כעם. זאת גזענות לשמה. על זה אי אפשר להתפשר.

הדרישה של הערבים היא אבסורדית – הם דורשים את חלוקת הארץ, אבל לא שתי מדינות לשני עמים. הם דורשים מדינה פלשתינאית בגבולות 67', שכמו בגוש קטיף לא ישאר בה אף יהודי חי, ואפילו לא יהודי מת. ולצדה – מדינה שאסור לה להיות יהודית. מדינה דו לאומית, מדינה אזרחית, עם זכות שיבה. לא שתי מדינות לשני עמים אלא מדינה לעם אחד ועוד מדינה... למי? זו דרישה אבסורדית, בלתי קבילה, שאינה יכולה לשמש בסיס לדיון.

אני לא מחפש מאף אחד לגיטימציה למדינה היהודית. הלגיטימיות שלנו מעל לכל ויכוח.

מאפיין נוסף של דברי הערבים בקבוצה היה הקורבניות – כל הזמן רק "נישלו אותנו", "עשקו אותנו", "דיכאו אותנו", "הקימו מדינה על הריסותינו" וכו' וכו'. לא מצאתי שמץ של נטילת אחריות. מי גרם למצב הזה? מי דחה את תכנית החלוקה? מי דחה כל פשרה? מי נלחם נגד הציונות מיומה הראשון? מי ניסה להשמיד את היישוב היהודי למחרת החלטת עצרת האו"ם? מי פלש למדינה ביומה הראשון כדי להטביע אותה בדם בטרם קמה? מי שעשה את כל אלה נושא באחריות מלאה ובלעדית לכל התוצאות. אבל במקום נטילת אחריות הם מעדיפים את פוזת הקורבן.

הפרק האחרון בספר היה סיכומים של משתתפי התהליך. כך אמר היו"ר הערבי של התהליך, ד"ר עאדל מנאע בפרק זה: "אם ישראל ממשיכה כמו בשנה שנתיים האחרונות לעשות את מה שהיא עושה לפלשתינאים בשטחים, אין לנו על מה לדבר". שיחת הסיכום הזאת היתה ב-2003. מה היה בשנתיים שלפני כן? אלו השנתיים של שיא הטרור, למעלה מאלף נרצחים, אוטובוסים מתפוצצים, פיגועי התאבדות במסעדות, ירי על שכונות בירושלים, קסאמים על יישובים ישראליים. מרחץ דמים יומיומי. והכל – אחרי הצעותיו מרחיקות הלכת של ברק. אבל אף מילה על כך, רק הקורבניות וההתבכיינות.

לכן, המסקנה שלי היא שמדובר בקונפליקט שאין לו פתרון בעתיד הנראה לעין. ואף על פי כן – אנו נחזק את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. נחזק את יהדותה של המדינה ונחזק את הדמוקרטיה ואת המחוייבות של המדינה לשפר את מצבם של כל אזרחיה.

הסבב המסכם:

אתייחס למספר נקודות של חבריי לפאנל ושל הקהל.

ראשית, סוגיית הנרטיבים. אני לא פוסטמודרניסט. איני מקבל שיטת הנרטיבים - לפי נרטיב אחד היתה שואה, ומולו נרטיב של הכחשת השואה, כל נרטיב לגיטימי, כל אחד והאמת שלו. אני מסרב לקבל זאת. יש אמת ויש לחתור לאמת. לכן איני מקבל את הנרטיב של אביהו, שאנו "הקולוניה המערבית האחרונה". איזו קולוניה אנחנו? המעצמות האירופיות יצאו ממדינת האם וכבשו ארצות מעבר לים כדי לנצל את הילידים ואת משאבי הטבע באותן ארצות. מה מדינת האם שלנו? על איזה ארצות השתלטנו. זה לא נרטיב, זה שקר.

בעניין ליברמן – אני לא חסיד של ליברמן, איני תומך בו, בדרכו, בעמדותיו ובטח לא בסגנונו. אני לא תומך בהצעתו. אין לי עניין להגן עליו, אבל יש לומר אמת. בניגוד לדברי פרופ' חמאיסי, ליברמן אינו מציע טרנספר לערביי ישראל. הוא מציע לקבוע את הגבול בין מדינת ישראל למדינה הפלשתינאית כך שואדי ערה תהיה במדינה הפלשתינאית. אותי, תושב הגולן, רוצים לגרש מביתי, להחריב את היישוב שלי. הוא מציע להם להשאר בבתיהם כאזרחים במדינת הלאום שלהם. זה לא נקרא טרנספר.

באחד הדיונים המופיעים בספר, שואל מיקי איתן אותך, פרופ' חמאיסי (אז עוד היית רק דוקטור חמאיסי) באיזו מדינה היית בוחר לחיות אילו ניתנה לך האפשרות. תשובתך היתה: "ודאי שבמדינה פלשתינאית. אני אומר לך זאת בגלוי... אני אומר לך את דעתי: אם נרצה להיות כנים, כל ערבי, אפילו באום אל פחם, אפילו בכפר כנא, אילו היה יכול לחיות במדינה הפלשתינאית, היה שמח לחיות בה". זה בדיוק מה שמציע ליברמן. אז על מה אתם מלינים?

בעניין הגזענות – איני טוען, ראסם, שמי שנאבק על זכויותיו ונגד קיפוחו הוא גזען. אני טוען, שמי ששולל את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי הוא גזען. יש זכות הגדרה עצמית לכל עמי ערב, לאנגלים, לצרפתים, לגרמנים לכל העמים. רק לעם היהודי אין זכות כזאת? וטענה כזאת אינה גזענות?

לשאלתה של אופיר – אסביר את כוונתי בדבריי שאין פתרון. אין פיתרון אמיתי, כולל, סופי לבעיה. יש פתרונות פרגמטיים, נקודותיים, פתרונות של החיים לבעיות השונות, לעוולות ולקיפוח. יש לפתור אותם. אני בעד מפגשים של יהודים וערבים ובעד מציאת פתרונות לכל המצוקות. אבל בסוגיה הלאומית - אני לא מוכן בשום מחיר לוותר על יהדותה של המדינה. אם תהיה החלטה כזאת, אני לא אקבל אותה, לא אכיר בה, מדינה כזאת לא תהיה המדינה שלי. על כך אסור לנו לוותר לעולם. ומצד שני, הערבים לא יוכלו להזדהות עם המדינה היהודית. מן הבחינה הזאת זהו קונפליקט ללא פתרון.

נקודה אחרונה – אביהו, אתה אמרת שאתה יהודי כי סבא שלך היה יהודי. גם אני יהודי כי סבא שלי היה יהודי, אבל אני יהודי בראש וראשונה כדי שהנכדים והנינים שלי יהיו יהודים. לא הקמנו את מדינת ישראל, כדי שתסתום את הגולל על היהדות ועל העם היהודי.