יש הרבה היגיון והרבה צדק בהחלטה לפסול את רשימות בל"ד ורע"ם מלהתמודד בבחירות לכנסת.
ראשית, זה החוק וזו כוונת המחוקק. סעיף 7 א' בחוק יסוד הכנסת אינו משאיר כל מקום לספק: "לא תשתתף רשימה בבחירות אם יש במטרותיה או במעשיה שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה, או הסתה לגזענות". שום לוליינות משפטית אינה יכולה לטשטש את העובדה שרשימות אלו אינן מקבלות את מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי ושהן חותרות לשינוי צביונה זה.
שנית, זכותה של דמוקרטיה להתגונן מפני מי שחותרים תחת קיומה. קיומה של מדינת ישראל היא קיומה כמדינה יהודית, ככתוב במשפט המפתח של מגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". אי אפשר להכיר בזכות קיומה של ישראל, ולא להכיר בזכות קיומה כמדינה יהודית, כיוון שזו מהותה, זו זהותה, אין מדינת ישראל שאינה מדינת העם היהודי. אך טבעי, כמעט טריוויאלי, שמדינה תתגונן מפני החותרים תחת יסודות קיומה.
שלישית, מדינת ישראל נמצאת במלחמה על קיומה, ובמלחמה הזאת המפלגות הללו מצדדות באויב. אין דמוקרטיה בעולם שלא היתה מתגוננת מפני מציאות זו ופוסלת על הסף את אותן רשימות.
ולמרות שהחלטת ועדת הבחירות המרכזית צודקת, אני מתנגד לה. בראיה רחבה, המתייחסת למורכבות ולמסובכות של המציאות הישראלית, זו החלטה רעה, שנזקה גדול מתועלתה; נזקה גדול הרבה יותר מהנזק שבהשתתפות אותן מפלגות במשחק הפוליטי.
המפלגות הללו, מייצגות כ-2/3 מן הציבור הערבי בישראל. אף שחד"ש היא מפלגה מתונה יותר משתי המפלגות שנפסלו, מאותן סיבות שהן נפסלו ניתן לפסול גם אותה. למעשה, גישה של יקוב הדין את ההר, עלולה ליצור מצב שבו המיעוט הערבי בישראל לא יהיה מיוצג במערכת הדמוקרטית. מציאות כזו היא בלתי נסבלת מבחינה חברתית, מבחינה דמוקרטית, מבחינת תדמיתה של ישראל ומבחינה ביטחונית. אם לא יהיה למיעוט הערבי אפשרות ביטוי ומאבק דמוקרטי, הוא ידחק לפינה של מאבק אלים ובלתי דמוקרטי. האם זה מה שחסר לנו?
מדינת ישראל אינה מדינה נורמלית והמציאות בה אינה מציאות נורמלית. ציפיה מהמיעוט הלאומי הערבי-פלשתינאי להיות מיעוט מן הסוג של המיעוט היהודי בארה"ב, מנוגדת למציאות הישראלית. כיוון שהלאומיות הישראלית אינה לאומיות אזרחית, כלומר אין לאום ישראלי המורכב מכל אזרחי המדינה (כמו בחזון הכנעני, למשל), אלא ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, אי אפשר לצפות מן המיעוט הלא יהודי להזדהות עמה. כיוון שמדינת הלאום היהודי, נמצאת במלחמה קשה עם הלאום של המיעוט הערבי, ודאי וודאי שאין לצפות ממנו להזדהות עמה ולא עם עמו. דרישה כזו אינה הוגנת. איננו יכולים לאחוז במקל בשני קצותיו – גם להיות מדינת לאום יהודית וגם לדרוש מן המיעוט הערבי להזדהות עמנו.
הדמוקרטיה הישראלית חסונה דיה כדי להכיל את העמדות המקוממות של המפלגות הערביות. הנזק שהן גורמות, קטן לאין ערוך מהנזק שבפסילתן.
מאחר והמפלגות הערביות אינן מזדהות עם המדינה, הן פסולות מלהיות שותפות בממשלה או בקואליציה. אבל האם אנו כדמוקרטיה איננו יכולים לסבול אותן גם כאופוזיציה?! אנו כל כך חלשים?!
מאחר ונקודת המוצא של המפלגות הערביות לסכסוך הישראלי ערבי היא טובתו של הצד הערבי, ראוי שלא לבסס על קולותיהם הכרעות היסטוריות גורליות הנוגעות לסכסוך. אין זה ראוי לקבל הכרעות כאלו, אם בקרב חברי הכנסת שהזדהותם היא עם מדינת ישראל אין רוב לאותן הכרעות. אם יש צורך ברוב של 80 ח"כים כדי לדחות ביום אחד את הבחירות שהוקדמו, ויש צורך ברוב של 80 ח"כים כדי להדיח נשיא המואשם באונס, דומני שאין זו דרישה מוגזמת שעקירת חבל התיישבות, למשל, תחייב רוב מיוחד. קבלת החלטה מסוג זה, כאשר אין לה רוב בקרב הח"כים הנאמנים למדינה, בהסתמך על קולות הח"כים שאינם נאמנים לה (וכאמור, אין כל סיבה שנצפה מהם לנאמנות לה), לא תוכל להתקבל כלגיטימית בציבור הישראלי. אבל מכאן ועד שלילת זכותם של האזרחים הערבים לבטא את עמדתם, לזעוק את זעקתם, להשפיע על המדינה, להיאבק על זכויותיהם ועל האינטרסים של בוחריהם, רב מאוד המרחק.
הדמוקרטיה המתגוננת אינה יכולה לאפשר פגיעה בפועל בביטחון המדינה תחת כנפי החסינות הפרלמנטרית, בנוסח עזמי בשארה. מבחינה זאת, אי אפשר היה לסבול גם את פעילותו של אחמד טיבי כיועצו של ערפאת בזמן כהונתו בכנסת. אך אלה מקרים פרטיים שיש להתמודד עמם במסגרת החוק. יש להזהר מאוד מהכללות.
נכון, יש בעיה בכך שמפלגות השוללות את קיומה של המדינה היהודית תיוצגנה בכנסת. אבל המשמעות האמיתית של פסילתן, היא מניעת הייצוג מהמיעוט הערבי בישראל; מחמישית מהציבור הישראלי. אין לתת לכך יד. הפסילה הזאת רעה לערבים, אך היא רעה גם ליהודים. זו החלטה רעה לישראלים.
הערה – מאמר זה נכתב טרם הדיון וההחלטה בבג"ץ.
* הפורטל לצדק חברתי bsh
בבלוג זה
בכל הבלוגים
