הבלוג של אורי הייטנר

ההתלהמות האנטי ישראלית הפנאטית של ראש ממשלת תורכיה ארדואן נשמעת מוכרת. זו אינה הפעם הראשונה שאנו שומעים טקסט מסוג זה. אלא שאנו רגילים לשמוע טקסטים כאלה בפרסית. כנראה שארדואן, ידידנו, החליט להיות אחמדיניג'אד לעניים.

מצמרר לחשוב שזה המתווך ה"הוגן", שבאמצעותו ניסה אולמרט, בפסיכוזה אובססיבית, למסור את הגולן לציר הרשע. ממש מופת של שיקול דעת.

* "חדשות בן עזר"

במערכת הבחירות הקודמת בחרתי ב"תפנית". בזו שלפניה – ב"ישראל בעליה" ולפני כן ב"דרך השלישית". בכל אותן מערכות הייתי שלם מאוד עם הצבעתי, לא נאלצתי להתפשר, אך לא השפעתי. "הדרך השלישית" ו"תפנית" לא עברו את אחוז החסימה. "ישראל בעליה" גרדה את אחוז החסימה ונבלעה בליכוד.

הפעם לא אהיה עוד שלם עם עצמי. הפעם אתפשר, אך אשפיע.

ברור שלא אוכל להצביע למפלגות החותרות לנסיגה לקווי 4.6.67 בכלל ומהגולן בפרט. לכן, כל הרשימות מ"קדימה" ודרומה אינן באות בחשבון. הדילמה שלי היא בין הליכוד ל"בית היהודי".

תמיכה בליכוד היא הרציונלית ביותר, שכן עיקר המערכה היא דו-קרב בין הליכוד ו"קדימה" על השלטון. בצמרת הליכוד מצויים אנשים שאני מעריך אותם מאוד, כבוגי יעלון, בני בגין וגדעון סער. אולם כמי שדוגל ברעיונות של סולידריות חברתית, מדינת רווחה, צמיחה המלווה בצדק חברתי, אני מתקשה לתמוך במפלגה שבראשה עומד הנציג המובהק של הקפיטליזם הקיצוני, שהפריט את מדינת הרווחה ופורר את הסולידריות החברתית. אני סולד מהנהנתנות שהוא מייצג, ואיני חסיד, בלשון המעטה, של התנהלותו האישית והפוליטית, אף ששלושת ראשי הממשלה שבאו אחריו מעמידים את ביקורתי זאת בפרופורציות אחרות. איני יכול לשכוח את המו"מ שניהל נתניהו על נסיגה מהגולן, ואיני יכול להישבע שאני סומך עליו בנדון. גם האפשרות שבקולי אכניס לכנסת את פייגלין אינה מלבבת.

אופציה נוספת היא "הבית היהודי". איני אדם דתי (אף שאיני מגדיר עצמי כחילוני) ואני אף מתנגד עקרונית למפלגות דתיות, כיוון שאני בעד שילוב מקסימלי בין חילונים ודתיים ומתנגד להתבדלות. אך בפוליטיקה הבחירה היא בין האפשרויות הקיימות, ומצאתי שמפלגה זו קרובה למדיי לעמדותיי, הן בנושאים המדיניים, הן בנושאים החברתיים והן במרכזיות החינוך במשנתה. אני מעריך ומכבד את מנהיגותה, את הרב הרשקוביץ, את אורי אורבך ואחרים. דווקא פרישת האגף הימני מקלה עליי. מי שמעמידים כהניסט במקום מרכזי ברשימה ובודקים חבירה לעוכר ישראל דב וולפא – אינם אנשים שאני יכול לתמוך בהם.

אני נוטה לתמוך ב"בית היהודי", אך היום הם מדשדשים באזור אחוז החסימה, וכאמור, הפעם לא אבזבז את קולי. הדילמה שלי היא בין שתי המפלגות הללו, והחלטתי תתקבל סמוך לבחירות.

"נקודה"

המנהיגות הלאומית הנבחרת, הממשלה ושריה ובראש ובראשונה ראש הממשלה, הם הנושאים באחריות העליונה לכל הצלחה ולכל כישלון, בוודאי בנושאי הביטחון הלאומי של המדינה.

הם הנושאים באחריות להחלטה המוצדקת לפתוח במלחמת לבנון השניה. הם הנושאים באחריות לניהולה הכושל של המלחמה ולתוצאותיה הקשות. הם הנושאים באחריות להחלטה המוצדקת ולביצוע המוצלח של הפצצת הכור הגרעיני בסוריה. הם גם הנושאים באחריות למבצע "עופרת יצוקה".

ההחלטה לצאת למבצע היא החלטה נכונה ומוצדקת. אולמרט, אהוד ברק, ציפי לבני ושרי הממשלה הם האחראים להחלטה הנכונה הזאת. אף שאני רואה בהם יריבים פוליטיים ואידאולוגיים, אני רואה כחובה לציין זאת, לשבח אותם על כך ולתמוך בהם. מתקפת חיל האוויר בראשית המבצע היתה מוצלחת מאוד. הם אחראים לכך. אם תהיה מתקפה קרקעית, ובעיניי אין מנוס מכך, אם רצוננו לנצח במערכה, הם יהיו אחראים להחלטה זו ולתוצאותיה, לטוב ולרע. הם גם אחראים להשתהות התמוהה בהוצאתה אל הפועל. שר הביטחון כשל במצמוץ הפומבי לנוכח הצעת הצרפתים להפסקת אש "הומאניטרית". שרת החוץ הוכיחה עמידה איתנה ונבונה בעמדתה התקיפה נגד הצעה זאת. ראש הממשלה ושני השרים הבכירים כשלו בהתנהלות פוליטית אישית נפסדת ביניהם, תוך כדי המבצע. אולם בסך הכל, עם כל הביקורת, הדרך המדיני מוכיח עצמו בשבוע האחרון, בהחלטה אמיצה ונכונה לצאת למבצע וגם בניהולו. על כך הוא ראוי לגיבוי מן הציבור, גיבוי שיש לדבוק בו כל עוד תמשיך הממשלה לנהל את המערכה כראוי.

התמיכה הציבורית במבצע, באה לידי ביטוי בסקרים ועשויה להשפיע מאוד על תוצאות הבחירות. עם כל התמיכה במהלכי הממשלה, אסור לנו להתבלבל, וראוי להתבונן בתמונה הכוללת. העובדה שכמעט מיליון אזרחים נמצאים היום תחת אש, ושטילים נופלים משדרות ו"עוטף עזה" ועד באר שבע, אשדוד ויבנה, אינה מכת טבע ואינה מובנת מאליה. המציאות הזאת היא תוצאה של מדיניות שגרמה לה. למדיניות הזאת היתה אלטרנטיבה.

בימים העליזים של אופוריית אוסלו, היו מי שאיימו שההסכם יביא לגלי טרור קשים ושטילים יפלו על אשקלון. מחרבי המסיבות הללו הוצגו כתמהונים הזויים, כקיצונים וכאנשי האתמול. אבל הם צדקו. בתקופת אופוריית ההתנתקות, היו מי שהזהירו שההתנתקות תיתן גב לטרור ושהיישובים החרבים יהפכו בסיסי טרור נגד ישראל. הטוענים כך הוצגו כנביאי זעם פנאטים. אך הם צדקו.

אבל למה ללכת רחוק? הרי אלמלא אותה "רגיעה" של חצי השנה האחרונה, לא היו היום בידי חמאס קטיושות שהכניסו למעגל הפגיעה את אשדוד ויבנה, את קריית מלאכי ובאר שבע. אהוד ברק נוהג לומר שאינו מצטער על אף יום של שקט שהיה לאורך הגבול. אולם האמת היא שלא היה שקט לאורך הגבול. חמאס המשיכו בירי טילים לאורך כל ה"רגיעה", רק הקטינו את המינון. באופן תמוה ישראל דבקה ב"רגיעה" החד צדדית הזאת, כנותנת לגיטימציה למינון מסויים של ירי טילים על אוכלוסיה אזרחית ישראלית. ותחת אותה רגיעה חד צדדית, התעצם חמאס ורכש את יכולת ירי הקטיושות לטווחים של 40 ק"מ.

לפני ההתנתקות אמרו יוזמיה שאם תיירה יריה אחת לעבר ישראל מתוך רצועת עזה, אחרי שהכיבוש יסתיים לחלוטין ולא תהיה לפלשתינאים כל עילה לתקוף אותנו, תהיה לנו לגיטימציה מלאה להגיב בכל העוצמה. הירי נמשך אפילו תוך כדי ביצוע ההתנתקות וגבר מיד לאחריה. אילו הגיבה ישראל בכוח מיד לאחר ההתנתקות, היו נחסכים לנו למעלה מארבע שנים של מטווח על יישובי הדרום, ארגוני הטרור הפלשתינאיים לא היו מתעצמים כל כך, והמבצע הישראלי לא היה דורש עוצמה כזאת. היה נחסך סבל רב מהפלשתינאים, היתה נחסכת מאיתנו ביקורת בינלאומית חריפה והיה נמנע המחיר הכבד שעוד צפוי לנו בהמשך המערכה.

אני מקווה שממשלת ישראל תנהל מבצע למופת שישנה לחלוטין את המצב הביטחוני הבלתי נסבל בדרום. אבל ההבדל בין חכם לפיקח הוא שחכם אינו נכנס למצב שפיקח יודע איך לצאת ממנו. אני מקווה מאוד שאולמרט, ברק ולבני יוכיחו עצמם כפיקחים דיים כדי להוציא אותנו מהמצב הקשה אליו הם וקודמיהם לדרך הכניסו אותנו. אבל אני מעדיף שאת מדינת ישראל ינהיגו חכמים שלא יכניסו אותנו למצבים שרק פיקחים יוכלו לחלץ אותנו מהם.

"שווים"