הבלוג של אורי הייטנר

שורות אלו נכתבות שעות אחדות אחרי תחילתו של מבצע "עופרת יצוקה". הפלשתינאים מדווחים על למעלה ממאתיים הרוגים. כיוון שתרבותם – תרבות של שקר והתבכיינות, ניתן לפקפק באמינות הדיווח, אולם אין ספק שהפעם הם הוכו מכה קשה וכואבת, שכבר ביומו הראשון של המבצע גבתה מהם מחיר דמים כבד.

תחנות הטלוויזיה הערביות החלו כבר במסע הדה-לגיטימציה לישראל, שהעזה לממש את זכות ההגנה העצמית שלה. כבר מדברים על ג'נוסייד, על שואה, במדינות ערב כבר יוצאים המונים לרחובות, גם ערביי ישראל מיהרו להפגין. בימים הקרובים נתמודד עם גל של הפגנות נגד המבצע, של גורמים אנטי ישראליים ואנטישמים באירופה (או כפי שהם מכונים בכיבוסית, העברית המכובסת – פעילי "שלום"). התקשורת העולמית תתחיל לתקוף את ישראל. הפגנות של גורמי שמאל קיצוני בישראל יחלו כבר בימים הקרובים – תחילה "גוש שלום" וגורמים רדיקליים כמותו, וככל שהמבצע יתרחב, יתרחב גם מעגל המחאה. "יש גבול" תסית את חיילי ישראל לערוק מהמערכה. ועוד לא הזכרנו את גדעון לוי ועמירה הס ב"הארץ". הרי כבר היינו פעמים רבות בסרט הזה.

ההתנגדות הפוליטית למבצע, מבית ומחוץ, תוצג כהתנגדות מוסרית. הוויכוח הציבורי שיפתח, יתמקד בסוגיה המוסרית. ולכן, גם אני מתמקד בסוגיה המוסרית של המבצע.

התלבטתי בטרם הגדרתי את ירי הקסאמים על ישראל במאמר "תרבות השקר" – "פשע נגד האנושות", שמא זו הגדרה מרחיקת לכת מידי, בלתי מידתית. והנה, גם עמוס עוז הגדיר את הירי בדיוק במילים אלה, במאמר שפרסם ב"ידיעות אחרונות" ערב המבצע. מכל מקום, אין ספק שמדובר בפשע מלחמה מתמשך. במשך שמונה שנים הפלשתינאים, תחת שלטון פת"ח ותחת שלטון חמאס, מקיימים מטווח בלתי פוסק ומכוון על אוכלוסיה אזרחית ישראלית. הם המשיכו בביצוע פשע המלחמה הזה גם כאשר ישראל יצאה מרצועת עזה עד המילימטר האחרון ועקרה את כל יישוביה ברצועה. הם המשיכו בפשע המלחמה גם כאשר הגיעו להפסקות אש עם ישראל – ה"הודנה" וה"תהדיה".

מהי תגובה מוסרית על הפשע הזה ומהי תגובה בלתי מוסרית?

ההבלגה הישראלית, האיפוק הישראלי, המדיניות שאפשרה לפשע להתמשך לאורך שנים, היתה בלתי מוסרית בעליל. חובתה העליונה של מדינה לאזרחיה, היא להבטיח את ביטחונם. האזרח משלם מסים למדינה, נותן 3 שנים מחייו למדינה, לעתים מוסר את נפשו למען המדינה, ועל המדינה להבטיח לו לפחות את השירות הזה – ביטחון. אם אין היא עושה זאת, ובעיקר אם אין היא מנסה לעשות זאת, היא מועלת במחוייבותה המוסרית העיקרית.

חובתה המוסרית של הממשלה, חובתו המוסרית של צה"ל, הוא להפסיק לחלוטין את ירי הקסאמים. לשם כך, יש לשבור ולהכניע את הפלשתינאים ברצועת עזה. על ישראל ללמוד מכישלונה במלחמת לבנון השניה, ולא לאפשר מצב שבו לאורך כל המבצע ימשך הירי, עד יומו האחרון. אסור לסיים את המבצע הזה במצב שבו חמאס יוכל להגדירו כניצחון, ואנו נגדיר אותו כ"ניצחון בנקודות". במזרח התיכון ניצחון צריך להיראות, לא רק להיעשות. המבצע הזה חייב להסתיים כך שהפלשתינאים יתחננו להפסקת אש ללא תנאי וישראל מבהירה שכל כדור שיירה אחריה לעבר ישראל יחדש את המבצע במלוא עוזו. כדי להגיע למצב כזה, יהיה צורך בהפעלת עוצמה אדירה, ביום ובלילה, ביבשה, באוויר ובים, לאורך שבועות. מחיר הדמים שישלמו הפלשתינאים יהיה גדול מאוד.

האם ועד כמה פעולה כזו, שתגבה מחיר כזה, היא מוסרית?

במבצע הזה, המבחן המוסרי הוא מבחן התוצאה. האם המבצע יביא להפסקת פשע המלחמה הפלשתינאי. כל פעולה שעשויה להפסיק את הירי הזה – מוסרית. אם הכוח שנפעיל לא יפסיק את הירי, סימן שיש צורך בהפעלת כוח רב יותר. אם גם הפעלת הכוח הרב יותר לא תפסיק את הירי, סימן שיש להגביר ולהסלים. כל מה שידרש כדי לנצח ניצחון מוחלט – מוסרי. כל מה שלא יביא לניצחון כזה – פחות מוסרי.

עלינו להשתדל להמנע ככל הניתן מפגיעה באזרחים, אך לא במחיר התפשרות על השגת המטרה. המטרה היא המוסר בהתגלמותו, וכל פעולה שתשרת את השגתה, היא פעולה מוסרית.

* bsh- הפורטל לצדק חברתי

בגיליון הקודם, האשים אמנון הולצמן את אהוד בן עזר ואותי בהונאה, על כך שפירסמנו מאמר ישן שלי שכבר פורסם, כתגובה לדברים שכתב בגיליון 401, בלי לומר זאת לציבור.

אף שאהוד עצמו הסביר את הטעות, אני רואה לנכון להסביר את אופן כתיבתי ל"חדשות בן עזר", ומכאן גם את התקלה.

אני כותב למספר רב של עיתונים, כתבי עת ואתרי אינטרנט. את כל מאמריי אני מפרסם גם בבלוג שלי http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=272685

בממוצע, אני כותב יותר ממאמר ליום (או ליתר דיוק, ללילה). את כל מאמריי אני שולח גם לאהוד בן עזר. אהוד בוחר מתוכם את המתאימים בעיניו לפרסום במכתבו העיתי, ומפרסם אותם (בנוסף לפרסומם בבמה אליה נשלחו). על כך אני מודה לו מקרב לב.

לעתים רחוקות למדיי, אני כותב מאמר מיוחד ל"חדשות בן עזר", לרוב כתגובה לדברים שנכתבו בחב"ע. כך היה גם עם מאמרו של הולצמן בגיליון 401. הולצמן, כדרכו, לימד סנגוריה על הטרור הפלשתינאי והאשים אותנו בטרור המופעל נגדנו. עוד באותו לילה, מיד לאחר קריאת רשימתו, כתבתי תגובה תחת הכותרת "פרקליטו של השטן". כשסיימת את הכתיבה, וניסיתי לשמור את המאמר, תחת כותרת זו, בספריה של רשימותיי ל"חדשות בן עזר", מיד הודיע לי המחשב שבספריה זו יש כבר מאמר בשם זה. כשפתחתי אותו, מצאתי שמדובר בתגובה ישנה על דברי סנגוריה של אותו פרקליט על אותו שטן. שיניתי את שם המאמר ל"מטהר את השרץ" ושלחתי.

להפתעתי, המאמר לא הופיע בגיליון 402. כשביררתי עם אהוד, התברר שהמאמר אבד בים החומר הנשלח לו בכלל, וממני בפרט. הוא ביקש שאשלח שוב. כיוון שזכרתי את הכותרת "פרקליטו של השטן" שלחתי את ... המאמר הישן, שכבר פורסם לא מכבר. לצערי, אהוד עצמו לא הבחין בטעות ופירסם אותה שוב.

מיד כשקראתי זאת, התנצלתי בפני אהוד על טעותי, שבוודאי הביכה אותו כפי שהביכה אותי, ולבקשתו שלחתי לו שוב את המאמר, הפעם את המאמר האמיתי.

זה כל סיפור ה"הונאה", בה הואשמתי בידי הולצמן. כבר אמרו חז"ל שהחושד בכשרים לוקה בגופו (שבת, צ"ז, א'). מכל מקום, אך טבעי בעיניי, שהסנגור של הטרור הוא הקטגור שלי.

* "חדשות בן עזר"

בראיונות ראש השנה, בהם קרא ראש הממשלה אולמרט לנסיגה מכל הגולן, הוא אמר ש-200 מ' לא ישפיעו על ביטחון ישראל. היתה זו עקיצה כלפי אהוד ברק, שכראש ממשלה הציע נסיגה מכל הגולן, אך התעקש על רצועת חוף של כמה עשרות מ' לחוף הכינרת. בשל התעקשות זאת, דחה אסד האב את הצעת השלום של ברק. כאשר מדבר היום אולמרט על פריצת דרך, כוונתו ברורה – הוא נוסע לתורכיה כדי להבטיח לאסד את כל הגולן וחוף הכינרת. "מכרתי לו בית שלא היה שלי" – כך, בשורה מהשיר "אדוני השופט", ניתן לתאר את מסעו השערורייתי, של הגרוע בראשי הממשלה בישראל, איש מושחת מן היסוד, פושט רגל מוסרי ופוליטי, שאיבד את אמון העם, אמון הכנסת, אמון הממשלה, אמון מפלגתו, ושבועות ספורים לפני רדתו, בשעה טובה, מבמת ההיסטוריה, מרשה לעצמו ברוב חוצפה להציע לציר הרשע את הגולן וחלק נכבד מן הכינרת.

מישהו הופתע מדרישותיו של אסד ובהן נסיגה ישראלית מחופה הצפון מזרחי של הכינרת? לבטח לא מי שעוקב אחרי המו"מ הישראלי – סורי מראשית שנות ה-90. לאורך כל השנים, לא זזו הסורים כמלוא הנימה מן התכתיב שלהם – נסיגה ישראלית לקווי 4.6.67.

חשוב להבהיר את ההבדל בין הגבול הבינלאומי לקווי 4.6.67. הגבול הבינלאומי הוא הגבול שנקבע ב-1923 בחבר הלאומים בין המנדט הבריטי על א"י לבין המנדט הצרפתי על סוריה ולבנון. גבול זה נקבע כקו שביתת הנשק בין ישראל לסוריה ב-1949, בתום מלחמת העצמאות. קווי 4.6.67 הם הגבול בין ישראל לסוריה ערב מלחמת ששת הימים.

לכאורה, לא אמור להיות הבדל בין קווי שביתת הנשק לקווים של ערב מלחמת ששת הימים, שהרי בין שתי המלחמות לא היתה מלחמה נוספת בין ישראל לסוריה. מה, אם כן, הסיבה להבדל? בשנים 1949-1956 השתלטו הסורים במעשי תוקפנות אלימים על שטחים בתוך מדינת ישראל, כמו רמת הבניאס, חמת גדר והחוף המזרחי של הכינרת מעין גב ועד שפך הירדן (וכך הם שלטו, בפועל, על רבע מהכינרת, אף שכולה היתה בריבונות ישראלית).

האבסורד הוא, שסוריה דורשת את נסיגת ישראל מהגולן בטענה שכיבוש שטח הוא מעשה בלתי חוקי, ובעת ובעונה אחת תובעת נסיגה ישראלית גם משטחים שהיא עצמה כבשה. יתר על כן, ישראל כבשה את שטח הגולן במלחמת מגן מול תוקפנותם של הסורים, בעוד הסורים כבשו שטחים במעשי תוקפנות גרידא, ללא כל התגרות ישראלית.

אחת הטענות המרכזיות של מצדדי הנסיגה מהגולן, היא שאין ברירה – העולם מכיר אך ורק בגבול הבינלאומי, וכל דרישה לגבול אחר אינה לגיטימית. והנה, הסורים דורשים במפגיע לאורך עשרות שנים, נסיגה ישראלית מעבר לגבול בינלאומי, והעולם אינו נופל מהכיסא אלא מתייחס לכך כאל דרישה לגיטימית, סבירה ומקובלת. יתר על כן, אפילו ישראל אינה נרעשת. אולמרט הוא ראש הממשלה החמישי שדן על כך.

איך זה קורה? מדוע העולם מקבל דרישה סורית לעיצוב גבול שלא על בסיס הגבול הבינלאומי (שבעיני סוריה הוא קו שרירותי שנקבע בין קולוניאליסטים ולכן אין הוא לגיטימי)? הסיבה לכך היא אחת – הנחישות הסורית. כיוון שסוריה עקבית בעמדתה ונחושה בעמידה עליה, העולם משלים עם כך.

מכאן ניתן להסיק, שהטענה שהעולם אינו מוכן לקבל כל קו גבול למעט הגבול הבינלאומי חסרת שחר. אין כל סיבה, אם כן, שישראל לא תעמוד על האינטרס הלאומי החיוני שלה בגולן. שהרי מכל בחינה שהיא יש תוקף רב הרבה יותר לתביעה הישראלית לעומת התביעה הסורית.

הגולן היה בידי סוריה, ותחת שלטונה הוא היה בסיס לתוקפנות מתמדת נגד מדינת ישראל. רק שחרור הגולן במלחמת ששת הימים שיחרר את יישובי הגליל והעמק מהסיוט הסורי. אלמלא תוקפנותם, הגולן היה בידי הסורים עד היום. אין כל סיבה לתת פרס לתוקפן.

הגולן היה בידי סוריה 21 שנים בלבד (1946-1967). בידי ישראל הגולן כבר כמעט 42 שנים – פרק זמן כפול באורכו. מזה 27 שנים הגולן הוא שטח ריבוני של מדינת ישראל ואין מדינה  בעולם המוותרת על שטח ריבוני שלה. הגולן הוא אזור התיישבות שבו פזורים 33 יישובים ישראליים. הגולן הוא חלק מא"י, עמוס באלפי שנות היסטוריה יהודית.

האם יש סיכוי שהעולם יקבל עמדה זאת? הנחישות הסורית לנסיגה לקווי 4.6 כשמולה הרפיסות הכנועה והמושפלת של ממשלות ישראל, גרמה לכך שהעולם משלים עם תביעותיה החצופות של סוריה. ברגע שנחליף דיסקט, נגלה נחישות ולא נסכים לשום דיון על הגולן – הנחישות תשתלם, והעולם יקבל זאת. וכפי שהנחישות התורכית לא לדון על תביעותיה של סוריה לנסיגה תורכית מחבל אלכסנדרטה הביאה בסופו של דבר לוויתור של הסורים, כך יהיה בסופו של דבר גם עם הגולן. בסופו של דבר, מי שיהיה נחוש יותר – ינצח.

* "ישראל היום"