לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

תהום אידאולוגית


"הליכוד זה פייגלין ופייגלין זה הליכוד" – זה המסר אותו מנסים דוברי "קדימה" ו"העבודה" ואותו מנסה התקשורת להעביר לציבור מאז היוודע תוצאות הפריימריס בליכוד. זה המסר המרכזי באמצעותו ינגחו את הליכוד מעתה ועד הבחירות. יש להניח שהמסר הזה אכן יפגע בליכוד ויכרסם בתמיכה הציבורית בו. מי שהכניסו את פייגלין לרשימה לכנסת, הם שגרמו לליכוד לנזק הזה.

 

ובכל זאת, כדאי לבחון את הטענה הזאת – האם היא נכונה? אי אפשר להתעלם מכך שהמועמד ה-20 ברשימת הליכוד הוא משה פייגלין ושהמועמד מס' 36, בועז העצני, הוא פייגליניסט. אף על פי כן, הליכוד אינו פייגלין ופייגלין אינו הליכוד. תהום אידאולוגית שאינה ניתנת לגישור פעורה בין הליכוד לפייגלין.

 

אלה המנסים להציג זהות בין הליכוד לפייגלין, משתמשים בין השאר, כדי להוכיח את טענתם, בתרגיל המבריק של פייגלין – פירסום רשימת המומלצים שלו, שרבים ממנה אכן נכנסו לרשימה, חלקם במקומות גבוהים. דבר אחד אין הם מזכירים – פייגלין המליץ עליהם, הם לא המליצו עליו. הם לא בחרו בכך שהוא ימליץ עליהם. והאמת היא, שבין פייגלין לבין מומלציו פעורה תהום אידאולוגית.

 

בראש רשימת מומלציו, הציב פייגלין את בני בגין ואת רובי ריבלין. מן הראוי לעמת את דרכו של פייגלין עם דרכם. רובי ריבלין היה אחד המתנגדים החריפים ביותר לתכנית ההתנתקות. עם זאת, הוא התנגד בכל כוחו לסרבנות, לאלימות, לאי קבלת מרות המדינה ומרות החלטת הכנסת. כיו"ר הכנסת הוא פעל נגד התופעות הללו, בשם הממלכתיות והדמוקרטיה. פייגלין ותנועתו, לעומת זאת, הציבו את סוגיית הסרבנות בראש סדר היום שלהם. הסרבנות היא מרכיב מרכזי באידאולוגיה שלהם. הם אף שותפים לרדיפה האישית כלפי מפקדים שמילאו את הפקודה והשתתפו בהתנתקות. מיכאל פואה, האידאולוג של "מנהיגות לאומית", קרא לסירוב פקודה במלחמת לבנון השניה (!) כדי לא לשרת ב"צבא הגירוש". אם רוצים, ניתן להציג זאת כמחלוקת טכנית בנוגע לדרכי המאבק על האידאולוגיה המשותפת. אך אין זו הצגה נכונה והגונה. המחלוקת הזאת היא אידאולוגית לחלוטין – בין אידאולוגיה של ממלכתיות, של דמוקרטיה, של שלטון החוק, של ריבונות, לבין אידאולוגיה שהמושג הבזוי ביותר בה הוא הממלכתיות, אידאולוגיה הבזה לדמוקרטיה, לריבונות ולשלטון החוק.

 

בני בגין הצביע בכנסת נגד צירוף רחבעם זאבי לממשלתו של שמיר, בטענה שטרנספר הוא זיהום מוסרי. אף שבהסכם הקואליציוני בשמו הצטרף גנדי לממשלה, לא היה כל זכר לטרנספר, בגין סבר שאדם שזו אמונתו אינו ראוי לכהן בממשלה בראשות הליכוד. הפייגלינים מצדדים בדחיקת רגליהם של הערבים מא"י. הפייגליניזם הוא גזענות. הליכוד הוא תנועה ליברלית, שהגזענות – ממנה והלאה.

 

הליכוד הגדיר עצמו מאז ומתמיד כתנועה לאומית וליברלית. הליברליזם היה ונשאר יסוד מוסד באידאולוגיה של הליכוד וכן של הורתו – תנועת החירות ושל מרכיביו האחרים כמו המפלגה הליברלית ושל המקור לליכוד – הזרם הרוויזיוניסטי בציונות.

 

בראיונות לתקשורת אמר פייגלין שהוא הליכוד האמיתי, וכדי להוכיח זאת ציטט מתוך חוקת הליכוד משפט המחייב החלת ריבונות ישראל על כל שטחי א"י. את העובדה שממשלות הליכוד, השולטות במדינה, בהפסקות קצרות, כבר 31 שנים, לא עשו כן, הוא הסביר בכך שלמעשה השמאל המשיך לשלוט וממשלות הליכוד לא מימשו את הדרך למענה נבחרו. אולם הסיבה לכך שממשלות הליכוד לא סיפחו את יהודה ושומרון אחרת לגמרי. על פי התפישה הליברלית, עליה אמון הליכוד, אין ריבונות ללא מתן אזרחות מלאה לכל התושבים בשטח עליו היא חלה. אין מצב של ריבונות על יהודה ושומרון ללא מתן אזרחות מלאה וחופש הצבעה לכל הפלשתינאים החיים בהם. הליכוד לא הצליח למצוא דרך שתרבע את המעגל, ולכן אין לו משנה סדורה כיצד להתמודד עם הסתירה. מנחם בגין ניסה להתמודד עם הבעיה באמצעות תכנית האוטונומיה. ניתן להתווכח האם תכנית האוטונומיה היא פתרון טוב והאם היא ישימה, אך יש בה לפחות ניסיון לתת פתרון לבעיה. הדרך של פייגלין – ריבונות ללא ערבים, ובוודאי ללא זכויות אזרח לערבים, בוודאי ובוודאי שאינה דרך הליכוד.

 

א"י השלמה נוסח הליכוד, היא א"י השלמה כמדינה דמוקרטית וליברלית, המעניקה מלוא הזכויות לערבים. בשירו "שתי גדות לירדן", כתב ז'בוטינסקי: "שם ירווה לו משפע ואושר / בן ערב, בן נצרת ובני / כי דגלי דגל טוהר ויושר / יטהר שתי גדות ירדני". במאמר אחר הוא כתב שמבחינתו אם ראש הממשלה במדינה היהודית יהיה יהודי, ראוי שסגן ראש הממשלה יהיה ערבי ולהיפך. הליכוד לא השכיל, לצערי, לעדכן את האידאולוגיה שלו ולהודות בפה מלא שאי אפשר לקיים מדינה יהודית בא"י השלמה. אולם בפרקטיקה, ראשי הממשלה של הליכוד חיפשו פתרונות פרגמטיים שונים. היום, המצב הביטחוני אינו מאפשר ויתור על שטחים, שהרי נוכחנו מה המציאות שנוצרה בשטחים שישראל עזבה. אך לטווח הארוך יש למצוא פתרון שיבטיח ריבונות על מקסימום שטחי א"י, תוך ויתור על אזורים צפופים באוכלוסיה פלשתינאית.

 

בשנות החמישים והשישים נאבקה תנועת החירות, כתף אל כתף עם מפלגות השמאל, למען ביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל. בגין ותנועתו לא ראו כל סתירה בין גישה זו, המבוססת על ערך חירות האדם, אותו הציבה תנועת החירות כאחד מארבעת יסודותיה (שלמות המולדת, קיבוץ גלויות, חירות האדם, צדק סוציאלי), לבין גישתה הניצית ואמונתה בשלמות הארץ.

 

האם ניתן לראות בפייגלין ותנועתו, המייצגים גישה אנטי דמוקרטית, אנטי ממלכתית וגזענית, כממשיכת הדרך של הליכוד? כמובן שלא. פייגלין הוא נטע זר בליכוד, המנסה לבצע השתלטות עויינת על מפלגה שבינו ובינה אין קשר ואין גשר.

 

ביקורת חריפה נמתחה בתוך הליכוד על בנימין נתניהו, בשל מלחמתו בפייגלין ערב הפריימריס. מבקריו טענו שבמלחמתו הוא ניפח את התופעה והפך את פייגלין ליריב לגיטימי ושווה כוחות לו. יתכן שמאבקו של נתניהו הוסיף לפייגלין קולות. אני מאמין שהוא דווקא הקטין את כוחו של פייגלין. חרף תרועות הניצחון שלו, פייגלין ציפה למקום הרבה יותר גבוה מהמקום העשרים.

 

אולם את צעדו של נתניהו אין לשפוט רק במבחן התוצאה בפריימריס, אלא במבחן המנהיגות. חובתו של מנהיג לומר אמירה ברורה. נתניהו, כמנהיג הליכוד ומועמדו לראשות הממשלה, ביצע את המתבקש ממנו כמנהיג – בהוקיעו את פייגלין. במאבקו בפייגלין, הקהה את עוקץ הניסיון להציג מצג שווא של הליכוד כתנועה פייגליניסטית.

 

לא. הליכוד אינו פייגלין ופייגלין אינו הליכוד. תהום אידאולוגית פעורה בין 19 המועמדים הראשונים של הליכוד ליבן המועמד ה-20. תהום פעורה בין 38 מארבעים המועמדים הראשונים של הליכוד, לבין המועמדים המוצבים במקומות ה-20 וה-36.

 

אין ספק שעצם בחירתו של פייגלין היא מכה לליכוד והיא תפגע בו בבחירות. יש לקוות, שהציבור לא ילך שולל אחרי תעמולה, וידע להבחין בין הליכוד, לבין שני הסוסים הטרויאנים שבתוכו.

 

****

 

איך זה קרה שפייגלין נבחר לרשימת הליכוד? מה זה מעיד על הליכוד?

 

כדי להבין זאת, כדאי לבחון את התנהגותו של פייגלין ביום הפריימריס. פייגלין ניהל מלחמה עקשנית נגד הארכת יום הבחירות וביתר שאת, נגד הרעיון שנבחן – הארכתם ביום נוסף. והרי ההארכה נועדה להגדיל את אחוז המצביעים, לנוכח התקלות בבחירה. מבחינתו של פייגלין, בניגוד לכל גישה דמוקרטית, רצוי שאחוז הבוחרים יהיה נמוך ככל הניתן. ככל שאחוז הבוחרים נמוך יותר, כך גדל כוחו של פייגלין.

 

האסטרטגיה של פייגלין, היא אסטרטגיה של השתלטות עויינת על הליכוד, באמצעות קבוצה מלוכדת, ממושמעת ונחושה של אנשים, שכלל אינם בוחרים בליכוד, שמצביעה כאיש אחד בפריימריס ובמוסדות הליכוד. מבחינה זאת, פייגלין שגה בניסיונו להשתלט על הליכוד דווקא, מפלגה שבה 100,000 מתפקדים. אילו היה מצטרף למפלגת העבודה, שמספר המתפקדים בה נמוך בהרבה, היה יכול להשיג הישגים גדולים יותר. מה הקשר בינו לבין מפלגת העבודה? שאלה טובה. מה הקשר בינו לבין הליכוד?

 

איך ניתן להתמודד עם התופעה?

 

כל עוד השיטה היא הפריימריס, אין כל דרך לבלום את התופעה. שיטת הפריימריס מאפשרת לכל מי שרוצה ויכול להתארגן, להשתלט "בדרך דמוקרטית", על מפלגה. כן, באותה שיטה גם קבוצת שמאל רדיקלי מאורגנת היטב תוכל להכניס נציג ברשימת הליכוד.

 

זו רק אחת הרעות החולות בשיטת הפריימריס ורק אחת הסיבות לבטלה. אולם כל עוד זו השיטה, מן הראוי ליצור מנגנון סינון, שתוענק לו סמכות לפסול מועמדים שדרכם סותרת את דרך מפלגתם.

 

* "אומדיה"

נכתב על ידי הייטנר , 9/12/2008 18:59   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, מנהיגות, סרבנות, פוליטיקה, ציונות, אקטואליה  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קץ לאנרכיה


"מיליון שאהידים בדרך לירושלים", צעק שוב ושוב ערפאת, אוחז בידו את ידי ח"כ טיבי, ונענה בתרועות רמות מן ההמון המוסת. לא היו אלו קריאות של יאוש. היו אלו קריאות קרב של תקווה. פיגועי ההתאבדות לא היו צעד של יאוש, אלא אסטרטגיה של הכרעה. מטרתם היתה לשבור את רוח החברה הישראלית ולהכניעה. דומה היה שאין מענה לפיגועי ההתאבדות, והפלשתינאים חשו ניצחון.

 

מבצע "חומת מגן", פעילות צה"ל ושב"כ בשטחים, הסיכולים הממוקדים והמחסומים הצליחו לעצור את גל פיגועי ההתאבדות. הצעד המשלים לכל אלה הוא הקמת גדר ההפרדה. הפלשתינאים שאיבדו את הקלף האסטרטגי החשוב ביותר שלהם, טרור המתאבדים, נלחמים נגד הגדר כדי לסכל את הקמתה. הטענה, כאילו המאבק הוא נגד תוואי הגדר - מגוחכת. מאז 1967 לא ערכו הפלשתינאים מאבק דומה נגד הקמת ההתנחלויות, סלילת הכבישים העוקפים, הבניה ואף הפקעת אדמות. התוואי הוא תירוץ, לניסיון לסכל את הגדר כדי להמשיך באסטרטגיית טרור המתאבדים.

 

את המלחמה בגדר ההפרדה ממקדים הפלשתינאים לאורך שנים בכפר בלעין ולאחרונה גם בנעלין. הם הצליחו לגייס גורמים אנטי ישראלים ואנטישמיים באירופה (פעילי "שלום") והתופעה הפרוורסית ביותר – גורמי שמאל רדיקלי ישראליים.

 

עם כל החומרה שבמסר הזה, אילו היה מדובר בהפגנות דמוקרטיות – עמידה עם שלטים וקריאת קריאות, ניתן היה להכיל זאת. אולם מדובר במאבק אלים, בניסיון לפגוע בגדר, בתקיפה חוזרת ונשנית של עובדי הגדר וביידוי אבנים על חיילי צה"ל מידי שבוע, לאורך שנים.

 

אף מדינה אינה יכולה להשלים עם מצב שבו חייליה ושוטריה נרגמים מידי שבוע באבנים. חוסר היכולת להתגבר על כך במשך שנים, מעידה על רפיסות נוראית של המדינה ומוסדותיה. מדינה אינה יכולה להשלים עם אנרכיה. מדינה חייבת להשליט את מרותה. אם לשם כך יש צורך להפעיל כוח – יש להפעיל כוח. אם יש צורך להפעיל יותר כוח – יש להפעיל יותר כוח. אבל הגיעה השעה לשבור את האנרכיה הזאת.

 

בשבוע שעבר הוכיחה המדינה שביכולתה להשליט את מרותה, וכשיש בכך צורך - גם להפעיל כוח, מול אתגר אנרכיסטי דומה בחברון. הדרג המדיני שהחליט והדרג המשטרתי והצבאי שביצע ראויים לשבח על הפעולה המהירה, החזקה והאלגנטית, לצד ביקורת על שנכשלו במניעת פרעות תשס"ט, הפוגרום שנערך לאחר דיכוי המרד. הגיעה השעה שזרועות הביטחון והחוק יגבו תג מחיר ראוי וכואב מפורעי החוק הללו – הנוער ומסיתיו.

 

כך בדיוק יש לנהוג כלפי תמונת הראי שלהם בבלעין ונעלין. ההבדל בין האנרכיסטים בחברון לאנרכיסטים בנעלין הוא התנהגות התקשורת. בעוד בחברון מילאה התקשורת את תפקידה, הציגה את התמונות, הביאה אותן לכל בית בישראל ובכך הכשירה את דעת הקהל מימין ומשמאל להפעלת כוח לדיכוי המרד, בנעלין היא משתמטת ממילוי תפקידה ולעתים אף מציגה את ההפקרות המשתוללת שם באהדה, ובכך נותנת לה רוח גבית.

 

על ישראל לנהוג כמדינה ריבונית ולשים קץ לאנרכיה.

 

* "ישראל היום"

נכתב על ידי הייטנר , 8/12/2008 00:32   בקטגוריות חברה, חוץ וביטחון, פוליטיקה, תקשורת, אקטואליה  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חגורת החיים


תאונות הדרכים הקטלניות הן מכת מדינה, שגבתה מאיתנו וממשיכה לגבות מאיתנו מחיר דמים כבד ביותר. חובתנו להלחם בתאונות הדרכים בכל דרך אפשרית, ביטוי לקדושת החיים שהיא ערך עליון ביהדות.

 

בקמפיינים למען נהיגה זהירה ובטוחה, מוצגת מציאות המעידה על החמרה הולכת וגדלה בכמות התאונות ובמספרי ההרוגים. העובדות אינן מאמתות זאת. בשנת 2006 נהרגו בתאונות דרכים 446 ישראלים. מספר גדול מאוד, גדול מידי, אך זה המספר הנמוך ביותר מאז שנת 1968. המדידה הסטטיסטית של הנתונים החלה ב-1967. בשנה זו נהרגו 406 ישראלים. ב-39 השנים האלה אוכלוסיית ישראל כמעט שילשה את עצמה. מספר המכוניות הכפיל את עצמו בשיעור גדול מאוד. מספר ההרוגים ביחס לכלל האוכלוסיה, ובוודאי ביחס למספר המכוניות, ירד במשך השנים האלה באופן משמעותי.

 

איני מציג נתונים אלה כדי להמעיט בחומרת המצב, אלא להיפך, להוכיח שאין המדובר באסון טבע שאין לנו שליטה עליו. המספרים מעידים על הישג במאבק בתאונות, וחשוב שנלמד מן ההצלחה כדי להעצים אותה.

 

תשתית הכבישים בשנים אלה השתפרה באופן משמעותי, אך ספק אם השיפור הדביק את הגידול העצום במספר כלי הרכב. אני סבור שההצלחה נובעת מסיבות אחרות.

 

כשהייתי ילד, נהגתי לשבת בנסיעות על ברכיי, עם הפנים אחורה, צופה במכוניות שמאחורינו. אני זוכר את עצמי קופץ ומשתולל במהלך הנסיעות. על חגורה לא שמעתי ובוודאי שלא על כיסא בטיחות. אם מישהו היה מדבר אתי על אפשרות חגירתי בחגורה, הייתי מתייחס לכך כאל גזירה שאי אפשר לעמוד בה. הילדים שלי, כמובן, חגורים ולפחות עד גיל 9 יושבים בכסא בטיחות. בעבורם – זה מובן מאליו. אין הם מכירים כלל אפשרות אחרת. ההבדל במודעות הוא פרי האמצעים הטכניים שנכפו בחוק.  

 

אין לכך כל הסבר, זולת החקיקה, אמצעי הבטיחות והמודעות שהם יצרו.

 

קצב החקיקה של חוקים מצילי חיים אלה איטי להחריד. חובת חגירת חגורת בטיחות במושבים הקדמיים בנסיעות בין עירוניות הוחלה רק ב-1.7.75. חלפו 12 שנים (!) עד שהחובה הוחלה גם על נסיעות עירוניות. עוד 13 שנים חלפו עד שהחובה חלה גם על המושבים האחוריים. כמה חיים קופדו בשל אותה איטיות? רק ב-1.9.06 חלה חובת חגירת חגורות בטיחות באוטובוסים המסיעים ילדים. ומדוע רק באוטובוסים אלה? מדוע אין חובה כזו בכל גיל בכל אוטובוס? מזה מספר שנים רב חלה חובת הדלקת אורות ביום בתקופת החורף. כמה שנים יחלפו עד שחובה זו תחול לאורך כל השנה? כמה חיים יקופדו בשל האיטיות הזאת?

 

הכנסת האחרונה קיבלה את הצעת החוק של גלעד ארדן, אחד הח"כים הפעילים ביותר במאבק בתאונות הדרכים, המחייבת חבישת קסדה ברכיבה על אופניים. קבלת החוק עוררה התנגדות ציבורית. כאשר חוקק החוק המחייב חגירת חגורת בטיחות (במתכונת המינימליסטית – מושבים קדמיים בנסיעות בין עירוניות) היה על כך ויכוח ציבורי חריף. המתנגדים הסבירו עד כמה החגורה מסכנת את הנוסע, שלא יוכל לחלץ את עצמו במקרה של תאונה ועוד. כאשר חוקקה חובת חבישת קסדה בנהיגה על אופנועים, נהגי האופנועים התנגדו לה ונאבקו בה. בסופו של דבר כולם התרגלו, וחיים רבים ניצלו.

 

היום מתנגדים רוכבי אופניים רבים לחובת חבישת הקסדה. גם הם רואים את נוחות הרגע, אך אינם מייצגים את האינטרס העליון שלהם ושל הציבור אותו הם מתיימרים לייצג – לשמור על חייהם. במקרה זה ההתנגדות מגוחכת ממש, לנוכח העובדה שמדובר בקסדות קלות מאוד, שאינן מכבידות באמת.

 

החוקים הללו הם חוקים מצילי חיים. משמעות קבלתם היא מילוי מצוות עשה של "ובחרת בחיים".

 

בימים אלה בהם אנו בוחרים את המחוקקים לארבע השנים הבאות. כדאי לזכור ולהזכיר למועמדים, שבהרמת אצבע הם עשויים להציל חיי אדם.

 

* הפורטל לצדק חברתי bsh

נכתב על ידי הייטנר , 7/12/2008 23:55   בקטגוריות חברה, יהדות, כלכלה, פוליטיקה, אקטואליה  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



  
דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)