הבלוג של אורי הייטנר

האם החלטתו של ברק לפנות את בית המריבה מיושביו היתה החלטה פוליטית, משיקולי בחירות, עקב מצבו בסקרים, כפי שטוענים מבקרי המהלך?

אקסיומה – בכל מהלך של פוליטיקאי, במיוחד בתקופת בחירות, ניתן למצוא מניע אלקטורלי. ובכל מקרה – לכל החלטה ידביקו מניע אלקטורלי. גם אילו החליט ברק להגיע לפשרה ולא לפנות את הבית, הוא היה מואשם בשיקולי בחירות. לכן, את ההחלטה יש לשקול לגופה, במנותק מהטענה הזאת.

אני סבור שעל הממשלה להמנע ככל הניתן מקבלת החלטות בלתי הפיכות, שנויות במחלוקת ציבורית, ערב בחירות. בדרך כלל, דעתי היא שכאשר ניתן להגיע בהידברות להסכמות ולפשרות, עדיף הדבר על פני פעולה כוחנית של השלטון. במקרה זה, אני מעריך שבוויכוח המשפטי הצדק דווקא עם המתנחלים, ושכך יוכח כאשר ההליך המשפטי ימוצה. לפיכך, אני אף סבור שטעה בית המשפט כשדחה את עתירתם של רוכשי הבית, ולא איפשר להם להחזיק בו עד תום הבירור (אמנם אני מתנגד עקרונית להתיישבות בתוך חברון, אך אני מתייחס לצד המשפטי בלבד).

על אף כל זאת, במקרה הזה, במצב שנוצר, החלטתו של ברק היתה נכונה, ואם היתה שגיאה, היא בכך שההחלטה התעכבה זמן רב מידי.

את מה שקרה בחברון ערב פינוי הבית ניתן להגדיר במילה אחת – מרד. מאות פרחחים, שונאי המדינה, שונאי צה"ל, שונאי החוק והמשפט, גזענים שונאי ערבים, הפכו את הבית בסיס למעשי אלימות וונדליזם נגד מוסדות המדינה ונגד הפלשתינאים בחברון. בכל יום שהאנרכיה הזאת המשיכה להשתולל, נגרם נזק חמור יותר למדינה.

מדינה אינה יכולה להשלים עם מרד. במקרה של מרד, כלל אין רלוונטיות לעילת המרד, לשאלה מי צודק בוויכוח. במקרה כזה, יש למדינה משימה אחת, משימה דחופה – לדכא את המרד ולשבור את המורדים. אחרת, המדינה אינה יכולה להתקיים.

איני חשוד באהדה לברק. הסיכוי שאצביע בבחירות למפלגתו הוא לכל היותר אפס אחוזים. אולם במקרה זה הוא ראוי לשבח, על שעצר את האנרכיה, דיכא את המרד, קיבל את ההחלטה הנכונה, ולא פחות חשוב, ביצע אותה באופן מוצלח כל כך - חזק, מהיר ואלגנטי.  

עם זאת, בפעולה נעשתה שגיאה חמורה – ההחלטה להסתפק בהרחקה מהבית, ללא מעצרים. החלטה זו היא מחדל חמור, שכן אילו כל יושבי הבית היו נעצרים (אף שלצעד כזה נדרש סדר כוח גדול בהרבה), ניתן היה למנוע או לפחות לצמצם באופן ניכר את פרעות תשס"ט – הפוגרום, שהמיט קלון על מדינת ישראל ועל העם היהודי.

יש לקוות שצעדי הממשלה וכוחות הביטחון בחברון יהיו סימן דרך להתמודדות המדינה עם מורדים, פורקי עול ואנרכיסטים – הן נוער הגבעות הגזעני המשתולל באזור שכם והן תמונת הראי שלהם - המתפרעים מידי שבוע בבלעין ונעלין ב"הפגנות" נגד גדר ההפרדה, בניסיון לסכל בכוח את הקמתה וביידוי אבנים על חיילי צה"ל ועובדי הגדר.

בהזדמנות זאת, אני שב וקורא ליואל מרשק ואגף המשימות להפסיק את מפגשי ההידברות של נוער קיבוצי עם נוער הגבעות – הנוער שביצע את הפוגרום בחברון, ולהמיר אותו במפגשי הידברות עם הנוער הנורמטיבי, שהוא רוב מניינו ובניינו של הנוער הדתי בכלל וביש"ע בפרט.

* "הקיבוץ"

אסון הכבל 2

איני מתרשם יותר מידי מה"פוליטיקה האחרת" של ציפי לבני. מי שדבקה בשרון, דבקה בכיסאה תחת אולמרט והקיפה עצמה ברמון, בר-און והנגבי, רחוקה מלייצג בעיניי פוליטיקה אחרת. אולם בקריאתה לאולמרט ללכת הביתה לאלתר, היא צודקת לחלוטין.

על אולמרט לצאת לחופשה מהסיבה המוסרית – מי שנאשם במרמה בנסיבות כל כך חמורות ובמקביל חשוד בשורה של עבירות, אינו ראוי לאייש את תפקיד ראש ממשלת ישראל אפילו יום אחד.

על אולמרט לצאת לחופשה, מאחר וראש ממשלה זקוק למינימום אמון ציבורי, ואולמרט איבד מזמן את האמון הציבורי, ועם ההחלטה להגיש נגדו כתב אישום (בכפוף לשימוע) הוא איבד את שיירי השאריות של אמון הציבור, אם עוד היו כאלו.

על אולמרט לצאת לחופשה, כי זה הנוהג הקיים בישראל. יצחק רבין נהג כך, כאשר היועץ המשפטי התכוון להגיש כתב אישום נגד אשתו, בעבירה טכנית קטנה, שכשלג תלבין לעומת העבירות עליהן נאשם ובהן חשוד אולמרט. היה זה בממשלת מעבר ערב בחירות. רבין לא הסתפק בהתפטרות מראשות הרשימה, כלומר מהאפשרות להיות ראש הממשלה אחרי הבחירות, אלא יצא מיד לחופשה, ואיפשר ליריבו ושנוא נפשו שמעון פרס, בימים הקשים ביותר של השנאה בין השניים, כאשר רבין חשד (לא בצדק) בפרס שהוא עומד מאחורי הדלפת פרשת חשבון הדולארים, למלא את מקומו. אבל להשוות את אולמרט לרבין זה באמת מוגזם.

על אולמרט לצאת לחופשה, כי מגיעה לנו חופשה ממנו.

אין לי ויכוח עם הפרשנות המקובלת על צעדה של לבני – שזה צעד אישי ופוליטי, שנועד לאפשר לה להתמודד בבחירות מכס ראש הממשלה ולמצער, לבדל עצמה ציבורית מאולמרט. למרבה הצער, אלה השיקולים של פוליטיקאים, בוודאי בזמן בחירות. אבל איני בוחן אותה על פי כוונותיה, אלא על פי מעשיה – במקרה זה היא עשתה מעשה נכון, אמרה את האמירה שחייבת היתה להיאמר, וטוב שנהגה כך, גם אם מניעיה זרים.

לעומת זאת, אין ספק שגם המניע של נתניהו וברק שלא תבעו את הליכתו המיידית של אולמרט הביתה, הוא פוליטי ואישי – מניעת התמודדותה של ציפי לבני מכס ראש הממשלה. אבל במקרה שלהם, המניעים הזרים הביאו אותם להחלטה שלילית, הנושאת מסר שלילי לציבור.

* "חדשות בן עזר"