הבלוג של אורי הייטנר

יוסי שריד, "לפיכך נתכנסנו – היסטוריה אלטרנטיבית", "ידיעות אחרונות" / ספרי חמד, 2008, 203 עמ'

אומרים שהיה פה שמח לפני הכיבוש. זה הלא ידוע לכל וכלל אין צורך בהוכחה. ישראל היתה חברת מופת חילונית, דמוקרטית וסובלנית, חברה עובדת ועמלנית, חברה פתוחה ופלורליסטית, לא היה כאן פשע, לא היתה שחיתות, לא היתה כוחנות, האנשים השאירו את הדלתות פתוחות. ואז, בא הכיבוש האיום והכל התהפך על פיו. זה הרי ידוע, וכלל אין צורך בהוכחה. המיתוס הזה היה כבר לפרה קדושה. יוסי שריד הוא אחד ממעצביו.

והנה, בספרו "לפיכך נתכנסנו – היסטוריה אלטרנטיבית", הנראטיב האלטרנטיבי הוא בעיקרו שחיטת הפרה הקדושה הזו. הספר עוסק בשנים 1948-1967, והמסר המרכזי המובע בו, הוא שכל חוליי החברה הישראלית עוצבו בשנים ההן, והיום אנו אוכלים את פירות הבאושים שלהם. כל אותם חוליים אינם מכת טבע, הם מעשי ידי אדם. ויוסי שריד אינו מטייח אלא מצביע במפגיע על האנשים האשמים. האנשים האשמים הם בעיקר אדם אחד, ונושאי כליו שסובבו אותו. ולאיש הזה, האיש הרע בסיפור, קוראים דוד בן גוריון. בן גוריון הוא גיבור הספר, גיבור שלילי בעליל.

הספר בנוי מעשרים סיפורים אותם מספרים עשרים אנשים וכל סיפור מחובר לשנה כלשהי ולאירוע שאירע באותה שנה. שלושה מהסיפורים הם אוטוביוגרפיים – שנים המסופרים מפי יוסי שריד עצמו ואחד מפי אחותו. שאר המספרים הם קשת רחבה של דמויות, חלקן ריאליות וחלקן וירטואליות, המספרות את הסיפור האישי שלהן השזור בסיפור הלאומי שלנו, בתערובת פוסט מודרניסטית של עובדות עם בדיון, מציאות עם דמיון, ללא אבחנה מה המציאות ומה הדמיון, מהו סיפור אמיתי ומהו סיפור שעלול היה להיות אמיתי, או ראוי היה להיות אמיתי, או ספקולציה ומניפולציה היסטורית המאפשר למספר להפליג בדמיונו לקונספירציות המוצגות כדברים בשם אומרם.

כל הסיפורים זורמים מכיוונים שונים אל אותה דמות, בן גוריון, האיש שבידיו הופקדה המדינה והוא קלקל אותה מן היסוד. הוא והסובבים אותו, ובראשם שמעון פרס, שלעתים מופיע בשמו, לעתים ברמז דק כפיל בתיאור "האיש הצעיר שכל הזמן הסתובב לב"ג בין הרגליים, דחף עצמו לכל הישיבות כאילו שום התייעצות לא יכולה להתקיים בלעדיו" ולעתים בעקיצה קטנה ומרומזת כמו אותם "שרים... שבקיאותם המופלגת בספרים עבי כרס באה להם מכריכותיהם האחוריות". ב"ג מוזכר כחצי דיקטטור, בעל תאוות שלטון וכבוד שלוחת רסן, אדם כוחני ללא מיצרים, מוקף בממסד ביטחוני חסר עכבות וערכים, אדם שמכר את המדינה לדתיים והשליט עליה את ערכיהם, אדם שבז למזרחיים, נגש בערבים, חרחר מלחמות ואיפשר שחיתות, הפקיר את יהודי אירופה בשואה ומיהר לפייס את הגרמנים אחריה וניסה לחפות על כך בחטיפתו של אייכמן. את הביטחוניסטים לדורותיהם מתעב שריד במיוחד. אחת העקיצות שלו מופנית כלפי אפרים סנה (בלי להזכירו בשמו): "הבן של הקומוניסט המפורסם ההוא, שכל חייו הוא מתאמץ, המסכן, לכפר במדים ובדרגות על חטאי אביו הסוטה".

יוסי שריד מציג בשם הדמויות אותן הוא מדובב תיאוריות קונספירציה פנטסטיות אודות פרשיות משנותיה הראשונות של המדינה. לפי תיאוריית קונספירציה אחת ב"ג הוא האיש שעמד מאחורי פרשת העסק ביש, מתוך רצון ליצור מצב שבו יהיה ברור שהמדינה אינה יכולה להתקיים בידיים שאינן ידיו שלו. יציאתו לשדה בוקר היא חלק מאותה קונספירציה. את התיאוריה הזו הוא שם בפיו של משה שרת, שכתב אותה במסמך סודי שבסודי, אותו הוא שמר כנשק יום הדין להצלת המדינה מידי ב"ג ואנשיו. בשם היסטוריון חדש בן זמננו, הוא מעלה תיאוריה לפיה ב"ג עמד מאחורי חטיפת הילד יוסל'ה שוכמכר כדי לעמוד מאחורי מבצע הצלתו, ובכך לנקות את עצמו מאשמת הבגידה בערכי תנועת העבודה והשלטת הדת והכפיה הדתית על המדינה. את קרבתו לאותו היסטוריון חדש, תיאר יוסי שריד בכך שאת הספקנות והדבקות שלו באמת, למד ההיסטוריון מ... יוסי שריד עצמו, שחשף את פרשת ההתעללות בחווארה בתקופת האינתיפאדה הראשונה; פרשה שההיסטוריון עצמו היה שותף לה כחייל שידע את האמת וראה "בשידור חי" כיצד היא מושתקת.

הדמויות החיוביות בספר הן הנשיא בן צבי ובעיקר ראשי הממשלה משה שרת ולוי אשכול, שניסו לתקן את שב"ג קלקל, אך לא הצליחו בשל צלו הכבד ובשל מלחמתו בהם, שנועדה להכשילם. את ה"חצי קפה חצי תה" המיוחס לאשכול, מסביר שריד בכך שלא ניסה מספיק להיות הוא עצמו, אלא נענה במקצת לציפיות להיות ב"ג.

בסוף הספר נותן יוסי שריד לב"ג הזדמנות בלתי חוזרת לתיקון היסטורי, צעד מנהיגותי גדול שיכפר על עוולות שלטונו. הסיפור האחרון, הסיפור של 1967, מסופר מפי ביוגרף הבית של ב"ג (הכוונה לשבתי טבת, אף שאין הוא מוזכר בשמו). כידוע, בתקופת ההמתנה שלפני המלחמה, לנוכח משבר המנהיגות, רבים עלו לרגל לב"ג. ב"ג פחד מהמלחמה והציג אותה כמתכון לאסון. אחרי המלחמה, קרא ב"ג לנסיגה מכל השטחים זולת ירושלים והגולן.

על רקע זה, מתאר שריד מפי הביוגרף את המשלחות העולות לרגל אל ב"ג, החל ברמטכ"ל רבין (שאכן ביקר אצל ב"ג, טרם התמוטטותו, המיוחסת במידה רבה לדברים ששמע מב"ג), פרס שהציע ניסוי גרעיני כדי להרתיע מפני המלחמה, ובעיקר משלחות שתבעו ממנו לקחת את ההובלה של המלחמה כדי להשיג מטרות של כיבוש שטחים והתנחלות בהן. משלחת אחת היא של אנשי ההתיישבות בראשות יגאל אלון, המציעה "תכנית אלון" ברוח זו. השניה היא אנשי רוח בראשות אלתרמן, מייסדי התנועה לא"י השלמה, שאת יוזמתם והכרוז שלהם כתבו כבר לפני המלחמה וניסו לשכנע את ב"ג לקדם את היוזמה. משלחת נוספת היא של אנשי "גוש אמונים", כלומר מי שהיו לימים "גוש אמונים" (ובהם, בתיאור חיצוני מבלי להזכירם בשמם, הרב לוינגר וחנן פורת) המוצגים כפי שיוסי שריד רואה אותם – כת משיחית מסוכנת, הממיטה אסון על המדינה.

ממשלחת למשלחת מבין ב"ג שעומד להתרחש אסון לאומי, שרק הוא יכול למנוע אותו. ב"ג נואם לאומה נאום נגד היציאה למלחמה, ומביע תמיכה ביריבו אשכול שאינו רוצה במלחמה. נאומו משנה את ההיסטוריה, מונע את המלחמה ואת האסון שהתרחש, לדידו של שריד, בעקבותיה.

הספר מסתיים בפניה של הביוגרף למצפונו של יוסי שריד, על שבספרו הוא מתנפל שוב ושוב על ב"ג, במקום להעריך את תרומתו הגדולה בהצלת המדינה בכך שמנע את המלחמה, כפי שניתן לצפות משמאלן כיוסי שריד.

כמובן שפניה זו מעבירה ב"הפוך על הפוך" את המסר של שריד – ב"ג שהתנגד למלחמה, בה רואה יוסי שריד אסון היסטורי, יכול היה למנוע אותה, אילו רצה. אילו מנע אותה, כל העוולות להם גרם היו נסלחות לו. מאחר ולא התעלה לגודל השעה ולא מילא את התפקיד שייעדה לו ההיסטוריה, הוא נשאר האיש הרע, הדמות השלילית, האיש שהרס את מדינת ישראל.

****

יוסי שריד הוא אחד המנהיגים המרכזיים של דרך פוליטית לה אני מתנגד בכל לבי ובה אני נאבק לאורך שנים. אני סולד מדרך התנהלותו הפוליטית, ובעיקר מנטייתו לבצע סיכול ממוקד למי שהוא רואה בו יריב. כך המציא את העלילה לפי יצחק רבין היה אלכוהוליסט והצליח להפוך אותה כמעט למוסכמה (בימים בהם רבין הנץ היה יריבו של פרס היונה, אליו היה שריד מקורב. מי יודע, אולי השתלחותו בפרס בספר נועדה לכפר על כך). כך האשים את אהוד ברק בהפקרת פצועים באסון צאלים, והדביק לו את הכינוי "אהוד ברח", ואין אלו דוגמאות יחידות.

אך אני מודה, שלמרות כל אלה, יש לי הערכה רבה ליוסי שריד כסופר, כמשורר, כעיתונאי וכנואם. בעיניי, יוסי שריד הוא גדול הנואמים הישראליים אחרי בגין. אני מקפיד לקרוא כמעט כל מילה אותה הוא כותב, ולא כאתגר אינטלקטואלי של יריב אידאולוגי, אלא פשוט כדי ליהנות מהעברית המשובחת שלו, שבה שזורים כל רבדי השפה, המקראית, החז"לית, השירית והמודרנית המדוברת, בתשזורת אסוציאטיבית מרתקת, עתירת קריצות ורמיזות סרקסטיות, לעתים אכזריות למדי, אך מהולות באירוניה והומור דק. על הצד האמנותי בספר – השפה, היצירתיות, המקוריות, הסוגה הייחודית, יש לי רק שבחים. הספר מרתק ומהנה מאוד.

אבל חרף ההנאה התקשיתי מאוד לבלוע את המסרים הפוליטיים שלו. בעיקר, אני תמה על מה ולמה הוא מעמיד כך על עמוד הקלון את דוד בן גוריון.

לאורך כל הספר הדהד בו קולם של ההיסטוריונים החדשים, הפוסט ציונים והאנטי ציונים, ששנוא נפשם ונשוא מלחמתם הוא ב"ג, האיש הרע של הסיפור אותו הם מספרים. והרי שנאתם לב"ג אינה נובעת מאחריותו לקילקולי המדינה, אלא... מאחריותו לחטא הקדמון, הקמתה וקיומה. הגם שריד ב"פוסטים"?

 * הפורטל לצדק חברתי bsh 

תגובה ל"החמצנו את בוגי", "הקיבוץ" 28.11

לאחר שחרורו מצה"ל, פלירטט סגן הרמטכ"ל היוצא מתן וילנאי עם המפלגות השונות במערכת הפוליטית. בין השאר הוא נפגש עם ראשי "הדרך השלישית" זצ"ל, שהתרשמו שדעותיו של האיש זהות לעמדותיהם. וילנאי הוזמן לביקור בגולן. כדובר ועד יישובי הגולן, באותם ימים, התלוויתי אליו.

לאורך כל הביקור אמר וילנאי דברים כדרבנות באשר לחשיבות המשך ריבונותנו על הגולן. כמעט חשתי שתפקידי כדובר הוועד מיותר, כאשר יש דובר מוצלח כל כך לרעיון. הביקור הסתיים בפגישה במסעדה, עם ראשי המועצות והנהגת הגולן. בשלב מסויים נשאל וילנאי האם יצטרף לדרך השלישית. וילנאי השיב בשלילה. "אני תומך בדרככם", אמר, "אבל אני נכנס לפוליטיקה כדי להשפיע. להשפיע אפשר רק במפלגה גדולה, כשנמצאים בקרבת הקברניט. לכן אני אצטרף לאחת משתי המפלגות הגדולות". "מה פירוש אחת משתי המפלגות הגדולות?", הקשיתי. היה זה ערב הבחירות ב-1999. "הרי שתי המפלגות הללו יריבות, כותשות זו את זו, מתחרות זו בזו. איך אתה יכול להתלבט ביניהן?". מתן לא התבלבל, והשיב בשקט: "ההבדל בין המפלגות לא גדול, בראש שתיהן עומדים אנשים ראויים, ואני אצטרף לאחת מהן".

כעבור כשבוע התראיין וילנאי בתכנית "משעל חם", והודיע לאומה על החלטתו להצטרף למפלגת העבודה. קצת הופתעתי, חשבתי שהוא יבחר בליכוד, אך הייתי מרוצה מהחלטתו. היה לי ברור שמפלגת העבודה תנצח, שברק יהיה ראש הממשלה הבא, ושמחתי שבצמרת המפלגה ובין שריה העתידיים יהיה אדם המתנגד בתוקף לנסיגה מהגולן. שמחתי לא נמשכה זמן רב. ניסים משעל שאל את וילנאי לדעתו בסוגיית הגולן. וילנאי אפילו לא מצמץ והשיב שעלינו ללכת בדרכו של יצחק רבין – "עומק הנסיגה כעומק השלום".

כך, חזיתי מקרוב בתופעה שוילנאי הוא רק אחד ממייצגיה הרבים – התופעה של גנרלים משוחררים אופורטוניסטים, המעמידים עצמם למכרז במערכת הפוליטית, לכל המרבה במחיר, כשהם חפים מהשקפת עולם.  

בגיליון הקודם קבל מאיר מורן על ראשי מפלגת העבודה, שלא פנו לבוגי יעלון ולא הציעו לו להצטרף לשורותיהם. "כך החמצנו את בוגי", מביע מורן את מורת רוחו.

בעיניי, העובדה שמפלגת העבודה לא פנתה לבוגי יעלון, היא אות כבוד ליעלון. מאז שחרורו מצה"ל יעלון לא העמיד עצמו למכירה. הוא הביע באופן בהיר וחד עמדה פוליטית ברורה, כאומר – אם אלך לפוליטיקה, יהיה זה רק על בסיס אידאולוגיה.

ראשי מפלגת העבודה הבינו היטב, שאין סיכוי שיעלון יצטרף אליהם, כל עוד דרכם הפוליטית רחוקה כל כך מדרכו. לכן, הם נהגו כראוי כאשר לא פנו אליו בהצעות.

* "הקיבוץ"

בימים האחרונים מופיע גל של פרסומים בתקשורת, על זעמם של אנשי "קדימה" על אהוד אולמרט, הפוגע במכוון בקמפיין של מפלגתם, בעמדות שמאלניות שהוא מציג.

אכן, אין דבר רחוק יותר ממפלגת מרכז, מאשר העמדות שאולמרט החליט פתאום לאמץ. אבל מי שעומד היום בראש "קדימה" אינו אולמרט אלא ציפי לבני. אם לבני תאמר דברים ברורים, לא תהיה כל השפעה לדבריו של אולמרט.

אם תאמר דברים ברורים ברוח דעותיו החדשות של אולמרט, הרי הבעיה כבר לא תהיה באולמרט אלא בלבני. אם תאמר דברים ברורים השונים באופן משמעותי מדברי אולמרט, השפעת דברי אולמרט תהיה שולית שבשולית.

ציפי לבני היא המועמדת, והיא מתחמקת מלהביע דעה. האם גם לבני, כמו אולמרט, רוצה למסור את הגולן, כולל חוף הכינרת, לציר הרשע?

האם גם ציפי לבני, כמו אולמרט, רוצה לחלק את ירושלים?

האם גם ציפי לבני, כמו אולמרט, רוצה בנסיגה ישראלית לקווי 67'?

או שמא בכוונתה לשמור על הגולן ישראלי, לשמור על ירושלים מאוחדת, לשמור על אזורי התיישבות וביטחון חיוניים ביו"ש בידי ישראל?

מישהו יודע מה דעותיה של ציפי לבני? ציפי לבני יודעת מהן דעותיה? יש לה דעות?

אם ציפי לבני רוצה להיות ראש הממשלה, מחובתה לומר לאזרחי ישראל מה מדיניותה, מה תעשה במנדט שהיא מבקשת לקבל.

הצהרות אנטי חרדיות פופוליסטיות אינן תחליף למדיניות.

* "חדשות בן עזר"