הבלוג של אורי הייטנר

* חקירה מקצועית - אני שומע ביקורת על "חוסר הרגישות" של המשטרה, שזימנה לחקירה את הטייקון רון לאודר במפתיע, כאשר הגיע להלוויה של ידידו פרס. איני מקבל את הטענה הזאת. אילו הוזמן לבוא לארץ לחקירה, אולי לא היה מגיע. או היה ממזמז וממסמס את הגעתו ומגיע "מוכן" לחקירה, כדי לשבשה.

הטענה הזאת מזכירה לי את הטענה הנואלת של הבן של פואד - הבן שבחר לא לבוא לארץ להיפרד מאביו החולה ואח"כ לא לבוא לארץ כדי ללוות את אביו לדרכו האחרונה ולשבת עליו שבעה, וזאת כדי להתחמק מחקירה, כאחרון העבריינים הנמלטים, ואח"כ האשים בעזות מצח את המשטרה (!), על שלא התחייבה בפניו שתאפשר לו לברוח מהחקירה אחרי ההלוויה.

תפקידה של המשטרה להילחם בשחיתות, ועליה לעשות זאת במקצועיות ובנחישות.

אני מקווה מאוד שנתניהו ייצא מן הבדיקה הזאת צח כשלג, ללא רבב. אבל הבדיקה חייבת להיעשות בנחישות, במקצועיות וללא משוא פנים.

* תומכים בהחרמה – החרמת הלווייתו של פרס בידי הרשימה משותפת, מבטאת את ההתנגדות של הערבים למה שפרס סימל בהיותו נשיא וראש ממשלה של ישראל – את מדינת ישראל. הם לא החרימו את פרס האיש, אלא את המדינה שהוא עמד בראשה. המסר שלהם היה אנטי ישראלי, מסר השולל את מדינת ישראל מעיקרה, את מהותה ואת זכות קיומה.

מסיבה זאת, "הארץ" תומך בהחרמה. פשקוויל המערכת של "הארץ" הביע תמיכה בלתי מסויגת בצעד, ושיבח אותו. "הארץ" שיבח את הצעד, דווקא מתוך הבנת מהותו: "הנהגת הציבור הערבי בישראל מרדה בנרטיב של הרוב הציוני" – זה נוסח הצל"ש.

ההחרמה היא עדות חד משמעית לכך שהרשימה המשותפת אינה יכולה להיות פרטנר לאף קואליציה בראשות מפלגה ציונית, כיוון שהיא שוללת את מהות המדינה. הדבר מובן מאליו על פי כל שכל ישר. גם "הארץ" מבין זאת, אך לתפיסתו הרשימה המשותפת היא פרטנר הכרחי, אלא שהשותפות צריכה להיות בתנאים שלה – קבלת ה"נראטיב" שלה; נראטיב לפיו קיומה של מדינת ישראל הוא עוול, שמחייב את ביטול העוול, כלומר הפיכת מדינת ישראל למשהו אחר, שאינו מדינה יהודית. "רק הכרה בקיומו של סיפור ישראלי מקביל, שבמרכזו מעשים לא מוסריים של הרוב כלפי המיעוט, יכולה להיות בסיס לאזרחות משותפת ולשילוב אמיתי... האתגר הזה מונח עכשיו לפתחם של הפוליטיקאים היהודים שחולמים להחליף את שלטון הימין ולעצור את גלישת ישראל במדרון הדתי־הלאומני". מדינה יהודית, אליבא ד"הארץ", היא "מדרון דתי לאומני", והפתרון הוא החלפתה של מדינת ישראל בעיסה קוסמופוליטית דלוחה. הרי זכותו של כל עם ועם להגדרה עצמית ולריבונות במולדתו היא זכות טבעית, בהחרגה של עם אחד – העם היהודי.

* חטאו הכבד של בוז'י הרצוג – בוז'י הרצוג הוא נכדו של הרב הראשי לישראל. אביו, הנשיא חיים הרצוג, לא חבש כיפה, אך היה מסורתי מאוד. בוז'י התחנך בבית מסורתי, וממשיך לשמור מסורת. בראיונות בעבר, תמיד סיפר שהוא נוהג להתפלל בחגים בבית הכנסת, כפי שעושים עשרות אלפי יהודים מסורתיים, שאינם חובשי כיפה, ילדיהם אינם לומדים בבתי ספר דתיים, הם אינם שומרים שבת ואינם מגדירים עצמם כדתיים.

ביום רביעי בבוקר התראיין הרצוג בערוץ 10, כדי להכחיש את הידיעה על המו"מ המתקדם לממשלת אחדות. הוא סיפר בראיון, שאת הידיעה על ההדלפה מסרו לו שעה שהתפלל בבית הכנסת.

וואהו וואהו. הרצוג הסתבך. בית כנסת?! על הפשע הנורא הזה "מבקר הטלוויזיה" רוגל אלפר לא יעבור בשתיקה: "מגרעתו הגורלית היא נטייה להתרפס בפני העם ולהתחנן לקבל ממנו צביטה בלחי... כל פוליטיקאי אחר שמתיימר להוביל מהלכים היסטוריים במזרח התיכון ולהחליף את ראש הממשלה, היה מתבייש. כי זה מביש לעשות חיקוי כל כך בוטה, צבוע, מזויף ומעושה של יאיר לפיד, שהוא בעצמו צבוע ומזויף. להיות חיקוי עלוב של זיוף, זה משהו להיות? לפיד גונב להרצוג מנדטים בסקרים. הפתרון של בוז'י: להיות לפיד 2. לפיד מלקק את מגפי העם. בוז'י מלקק את מגפי העם טוב יותר. זו לא טרחה גדולה. הוא ממילא כבר על ברכיו, המשופשפות ושותתות הדם, לכבוד נתניהו... נחוש להוכיח שלפיד 2 הוא דגם ליקוק משוכלל מהלפיד הראשון... להיות נוכח ברגע שבו מאבד אדם את שיירי כבודו העצמי בשידור חי, זה מביך. מידת החסד מחייבת להסיט את העיניים...".

חטא כבד חטא הרצוג, כאשר התפלל בראש השנה. ונשאלת השאלה האם על חטא כזה יום הכיפורים מכפר.

מה באמת עומד מאחורי פשקוויל השטנה הזה של רוגל אלפר? זו תמצית התפיסה של הפנאטים, אנשי השחור לבן. בתמונת העולם המוגבלת של אלפר, יש מקום רק לנטורי קרתא ולנטורי קרתא האנטי דתיים. כל מי שאינו בנטורי קרתא האנטי דתיים – אם אינו בנטורי קרתא הדתי, אינו "אותנטי" והוא בסך הכל "מתרפס לדתיים". לכן, רוגל אלפר שפשקווילי "ביקורת הטלוויזיה" שלו הם לעג ובוז לכל – יצא מגדרו כדי לפאר ולהאדיר את איתמר בן גביר ה"אותנטי", שהתראיין בטלוויזיה. סוף סוף הוא ראה מולו את תמונת הראי שלו, וממש השתפך בתיאור "המהפכן" הבועט בסדר הקיים. מי שקורא את הטוקבקים המתלהמים והמיוזעים של בריוני הימין הרדיקלי נגד ריבלין ויעלון ש"מתרפסים לסמול... מלקקים לסמול" וכו', לא יתקשה לזהות את אלפר. ההבדל הוא, שהטוקבקים המתלהמים והמיוזעים של אלפר מתפרסמים כמאמרים מכובדים ב"הארץ", מתורגמים לאנגלית ומופצים בעולם.

* שקר הנכבה -  ב-1991 פרסם פרופ' בני מוריס את הספר "לידתה של בעיית הפליטים הפלשתינאיים", שבו הוכיח בתיעוד שלא כל ערביי א"י ברחו במלחמת השחרור, אלא חלקם גורשו. מוריס היה הראשון שהגדיר את עצמו כ"היסטוריון חדש". מאז, ספרו משמש אליבי לכל שוחרי וחובבי שקר ה"נכבה", תוך הוצאת דברים שכתב מהקשרם ויצירת סלט גמור מן העובדות, על מנת שתשרתנה את ה"נראטיב" הכוזב. האחרון שעשה זאת היה הפוסט היסטוריון דניאל בלטמן, בפשקוויל נאצה אנטי ישראלי ב"הארץ", שבו הגדיר בעזות מצח את מלחמת השחרור של מדינת ישראל כלא פחות מאשר "טיהור אתני" ואף ציין אותו כאחד "המוצלחים שנעשו במאה ה-20". בלטמן הצדיק אפילו את הפשע הנורא – פלישתן של כל מדינות ערב למדינת ישראל ביום הקמתה, שנועדה לסכל את הקמתה, לסכל את החלטת עצרת האו"ם ולהטביע בדם את היישוב היהודי, שלוש שנים לאחר השואה, בטענת הכזב שהפלישה נועדה "להציל את אחיהם הפלשתינאים מהטיהור האתני שהיהודים החלו לבצע". כמובן שבלטמן הסתמך על ספרו של מוריס, תוך שהוא מסלף את תוכנו.

בגיליון שבת האחרון, פרסם בני מוריס מאמר תגובה, תחת הכותרת החד-משמעית: "לא היה טיהור אתני ב-1948", שבו הכניס, בצדק, את המילה "היסטוריון" למירכאות, בתיאורו את בלטמן. עיקרי טיעוניו: רוב ערביי א"י ברחו. היו מקרים של גירוש, אך לא הייתה מדיניות של גירוש ולא הייתה החלטה על גירוש. הפלישה של מדינות ערב תוכננה מראש ומניעיה כלל לא נגעו ל"הצלת" ערביי א"י. עוד טרם פלישתן, שלב א' של המלחמה נפתח כאשר ערביי א"י פתחו בה, בדחותם את תכנית הפשרה של האו"ם ובמעשי האיבה שלהם נהרגו 1,800 יהודים עד הקמת המדינה. במלחמה אכן היה טיהור אתני - במקומות שאותם הערבים כבשו, כמו גוש עציון, העיר העתיקה בירושלים, מסדה, שער הגולן, משמר הירדן. בכל מקום שהם כבשו, לא נותר יהודי אחד. לעומת זאת, בשטח ישראל הקטנה, נשארו 160,000 ערבים, כחמישית מאוכלוסייתה, מה שמפריך את עלילת ה"טיהור האתני". מוריס גם מצדיק את ההחלטה לא לאפשר לפליטים לחזור לישראל, כיוון שמדובר במי "שחודשים ושבועות קודם לכן ניסו להשמיד את המדינה שבדרך".

האמת על מלחמת השחרור ברורה: ביום החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינונת יהודית פצפונת, יצא היישוב היהודי במחולות עד אור הבוקר. למחרת התנפל היישוב הערבי על היהודים במטרה להשמידם, פחות משלוש שנים אחרי השואה. לאחר שערביי א"י נכשלו במזימתם למנוע את הקמת המדינה - ביום הקמתה פלשו אליה כל מדינות ערב כדי להשמידה. מדובר כאן בתוקפנות נוראה; זו מלחמה בין צד אחד שתוקפנותו מוחלטת וצד אחד שהגן על עצמו מפני התוקפנות. התוקפן אחראי בלעדי, אחריות מוחלטת, ב-100%, על כל תוצאות תוקפנותו. נכבה? תוצרת עצמית. כל האחריות על הסבל הפלשתינאי הוא על הערבים.

זאת האמת ואין בלתה. כל הצגה אחרת היא שקר. היא שקר, גם אם השקר מכונה בכיבוסית "נראטיב".

* רון וייס השקרן - רון וייס מדהים בכל פעם מחדש, בדקלמו כתוכי את השקרים הנאלחים ביותר של המחבלים בנוגע להסכם אוסלו. כדאי לזכור – באוסלו התחייבו הפלשתינאים לחדול מהטרור והמאבק המזוין ובתמורה ישראל הכירה באש"ף ונסוגה מעזה ויריחו. ישראל מילאה את חלקה לחלוטין, עד הפסיק האחרון, ואילו הפלשתינאים רק הגבירו את פיגועי הטרור הרצחניים, כפי שלא היו מעולם. אף על פי כן ישראל חתמה עמם על הסכם אוסלו ב', שבו תמורת אותה התחייבות שהפלשתינאים הפרו ברגל גסה ישראל התחייבה לסגת מהערים המרכזיות ביו"ש. לאחר ההסכם הפלשתינאים העצימו עוד יותר את פיגועי הטרור, ולכן רבין, בצדק רב, הקפיא את הנסיגה. הוא הבהיר ש"אין תאריכים קדושים", כלומר כל עוד הפלשתינאים מפרים את כל התחייבויותיהם ומפגעים בנו, ישראל לא תיסוג אך ורק כיוון שהגיע התאריך על פי ההסכם. אולם ההתניה הזאת  נרצחה בכדורי יגאל עמיר. פרס שהחליף את רבין, נסוג מיד מן הערים, זולת חברון. בתמורה, הפלשתינאים הסלימו עוד יותר את מתקפת הטרור הרצחני ברחובותינו. נתניהו השלים את מלאכתו של פרס בהסכם חברון.

השקרן עלוב הנפש רון וייס, דובר הפלשתינאים, טוען שהפיגועים נעשו בידי "מתנגדי ההסכם" ומונה אותם – המתנחלים והחמאס. שקרן. 99% מהפיגועים נעשו בידי הפלשתינאים – ומי שעמד מאחוריהם היה ערפאת. ואילו הפיגועים שעשו ישראלים היו בודדים שבבודדים, ולא "המתנחלים" עשו אותם, ומי שמאשים את "המתנחלים" הוא שקרן ארור.

כל תיאורו שקרי שבשקרי. באוסלו ישראל מעולם לא התחייבה לנסיגה מלאה. רבין הבהיר את עמדתו בפתח המו"מ על הסדר הקבע. המסר העיקרי היה: "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67" והוא מנה את ירושלים השלמה וסביבותיה, בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג, גושי ההתנחלויות כולל גוש קטיף והתחייב להקים עוד גושים כאלה. כמובן שהוא לא העלה על דעתו "חילופי שטחים", כלומר נסיגה משטחים ריבוניים של ישראל. לעומת זאת, ברק הפנה עורף לדרכו של רבין, לדרכה של תנועת העבודה, לדרך הפשרה הטריטוריאלית והציע נסיגה מלאה עם "חילופי שטחים". ערפאת דחה על הסף ופתח במתקפת הטרור הרצחנית מכולם. כדי לנקות את ערפאת, רון וייס השקרן מאשים גם כאן את ברק.

רון וייס השקרן הוא גרופי ומליץ יושר של רב המרצחים יאסר ערפאת, רוצח היהודים מספר אחד אחרי השואה. כדי להגן על הרוצח הזה, וייס השקרן אינו בוחל בשום שקר.

שקרן, כבר אמרנו?

* הצלחה ציונית - בשבוע שעבר מינתה הוועדה למינוי שופטים את אדנקו סבחת חיימוביץ' לשופטת שלום, ואת אסתר טפטה גרדי לשופטת תעבורה. שתי השופטות הנן ממוצא אתיופי.

חלף שבוע. ובמעבר חד – במצעד הפזמונים השנתי של רשת ג' נבחר צמד ההיפ-הופ "קפה שחור חזק" להרכב השנה. חברי ההרכב - אילק סהלו ואורי אלמו אף הם ממוצא אתיופי.

ולפני כחצי שנה, בטקס חיילים מצטיינים בבית הנשיא, בלטה הנוכחות של יוצאי אתיופיה.

קהילת הטרוניה מטפטפת לנו שקליטת עולי אתיופיה היא כישלון חרוץ, שישראל גזענית כלפי עולי אתיופיה וכן הלאה. אין להכחיש שנעשו טעויות בקליטת עולי אתיופיה ואף שהייתה חזרה על שגיאות העבר בקליטת עליות אחרות. היו ועדין ישנם קשיים, יש בעיות, צריך להתמודד אתן וחזקה על מדינת ישראל שתיטיב את טיפולה בבעיות ותתקן את הכשלים.

אבל בראיה כוללת, העליה מאתיופיה היא סיפור הצלחה ציוני מרשים ביותר. ומן הראוי שנצביע על ההצלחות כדי שתשמשנה מודל לחיקוי לבני העדה.

ובדור הבא – מספר הנישואים של צאצאים ליוצאי אתיופיה עם צאצאי הגלויות האחרות יהיה דומה למספר הרב של נישואין הקיים היום בין יוצאי גלויות "אשכנז" וגלות "המזרח" – מציאות ההולכת ומוחקת את הגולה וההפרדה העדתית, על אפם וחמתם של עסקני הגלות בפוליטיקה ובשירה, הנבנים מן השדים העדתיים הללו.

... והשיירה הציונית עוברת.

* חידוש מרענן - עוד טרם קראתי את מאמרה המדובר של איילת שקד בכתב העת "השילוח", כך שאיני יכול לחוות עליו דעה. אולם בטרם אקרא אותו אומר, שבעידן ה"קאט דה-בולשיט" וה"קיבינימט" עצם העובדה ששרה בממשלה מפרסמת מסה אידיאולוגית ההופכת מסד לדיון ציבורי, היא חידוש מרענן.

* סירב להשיב – מוסף "הארץ" ערך משאל בקרב 120 הח"כים על השאלה: "האם אתה מאמין באלוהים"? שעשועון פופוליסטי רדוד. מבין תשובות הח"כים אהבתי בעיקר את זו של ישראל אייכלר מ"יהדות התורה": "סירב להשיב". הוא לא היחיד, אבל את הסירוב שלו איש לא יתאר כהתחמקות ופחדנות (אבל אני מודה שהיו כמה תשובות מעניינות).

* חוק הברזל של השיימינג – בקבוצת ווטסאפ שאני חבר בה, קרה מקרה בלתי נעים. אחד החברים השמיץ אדם, שכל חברי הקבוצה מכירים. התגובות היו קשות והוא נאלץ למהר ולהסביר שטעה בקבוצה... התכוון לכתוב למישהו בפרטי ובטעות שלח לקבוצה.

מוסר השכל: טבעה של לשון הרע, של הרכילות, הוא לצאת משליטה, ואף להפוך לבומרנג. מי שמטיח בוץ, גם החולצה שלו מתלכלכת.

            * ביד הלשון

בארי – במוצאי יום הכיפורים, ימלאו 70 שנה למבצע ההתיישבות הגדול והחשוב בתולדות הציונות – עלייתם בחשאי של 11 גרעינים ל-11 נקודות יישוב בנגב. בזכות מבצע זה, הנגב נכלל בשטח מדינת ישראל.

את הפינה אקדיש לאחד הקיבוצים, קיבוץ בארי. מה פירוש בארי? בארי היה שמו הספרותי של מנהיג תנועת העבודה ברל כצנלסון, והקיבוץ מנציח אותו בשמו. אין להקל ראש בבחירת השם הזה – קיבוץ בארי שייך לתנועת הקיבוץ המאוחד, וגם לאחר הפילוג הוא נשאר בקיבוץ המאוחד והיה אחד הקיבוצים המובהקים של נאמני טבנקין. טבנקין וברל, בני הדודים, היו יריבים מרים, בעיקר במאבק על לב הנוער, חניכי תנועות הנוער החלוציות. העובדה שחניכיו המובהקים של טבנקין בחרו להנציח את ברל בשמם, ראויה לציון ולהערכה.

בארי לא היה שמו הראשון של הקיבוץ. תחילה הוא נקרא "בארות". למה בארות? הקיבוץ הוקם בידי שלוש קבוצות: קבוצת הנוער העובד "הסוקלים", קבוצת הצופים ב' (כלומר הגרעין השני של תנועת הצופים) ואליהן הצטרף מאוחר יותר "הגרעין הבבלי", נוער מתנועת "החלוץ" בעיראק שעלה ארצה. קבוצת "הסוקלים" שינתה את שמה ל"בארות". כשבארות התאחדה עם קבוצת הצופים, היא נקראה "קבוצת הצופים ב' בארות", ובקיצור – בארות. שם מתאים בהחלט לקיבוץ העולה להתיישבות בנגב, ואין לחבריו חלום רטוב יותר, תרתי משמע, מבארות מים.

כאמור, לאחר זמן שונה שמו של היישוב לבארי, על שם כצנלסון.

לכבוד חג השלושים לבארי, כתב פוצ'ו את השיר "י"א הנקודות". זה הפזמון של השיר, המונה את שמות כל י"א הנקודות:

עשר נקודות ונקודה

היום זה נשמע כאגדה

תקומה, קדמה, כפר דרום

משמר הנגב, איזה חום

סופות אבל ולבטים

גלאון, שובל ונבטים

אורים

נירים

וחצרים

ובארי – מול מכרות הגפרית

איזה התנחלות פראית!

היום זה נשמע כאגדה.

עשר נקודות ונקודה.

בארי?! התנחלות?!?!

טוב השיר נכתב ב-1976, כשרק התחילו לעמול על הפיכת המילה "התנחלות" למותג שלילי.

כן, כן. התנחלות!

* "חדשות בן עזר"

* מחלוקת בין ידידים – גדעון לוי הוא מראשי המטיפים, בארץ ובעולם, לדה-לגיטימציה של ישראל ולחרמות עליה. למגינת לבו, המהלך הזה לא מתרומם. בשבוע שעבר הוא כתב מאמר שבו תקף בחריפות את העולם על כך שאינו רוקד לצלילי חליל ה-BDS. לפני שבועיים הוא הגדיר את אובמה הנשיא הרע ביותר שהיה, כיוון שהוא חימש את ישראל יותר מקודמיו.

והנה, לוי ושכמותו חטפו מכה קשה בהלווייתו של שמעון פרס, כאשר עשרות מנהיגים מכל רחבי העולם הגיעו לחלוק כבוד לנשיאה של מדינת ישראל. לא "מדינה מצורעת", לא חרם ולא שמרם.

מה עושה מיודענו? הפעם אינו סונט בהם על כך שלא פעלו כנדרש מהם, אלא כתב מאמר דמגוגי תחת הכותרת "האנטישמיות מתה", ובה הוא טען שהשתתפות המנהיגים בהלוויה מוכיחה שהעולם אינו אנטישמי כפי שמנהיגי ישראל טוענים, אלא ישראל היא מדינה מצורעת, ובבואם לחלוק כבוד לפרס הם העבירו מסר שישראל יכולה להפסיק להיות מצורעת אם רק תפסיק את הכיבוש.

אבל מי טוען שהעולם אנטישמי? איש אינו טוען זאת. בוודאי שמנהיגי ישראל אינם טוענים זאת. העולם אינו אנטישמי. מי שחולק על מדיניות זו או אחרת של ממשלת ישראל אינו אנטישמי ואיש אינו טוען שהוא אנטישמי. אנטישמי הוא מי ששולל את קיומה של ישראל כמדינה יהודית –טענה, שמשמעותה היא שלילת זכות ההגדרה העצמית, שהיא זכות טבעית מוכרת, אך ורק מן העם היהודי. אנטישמי הוא מי שמחרים את ישראל, מי שמעליל עליה עלילות דם. יש כאלה, יש כאלה גם בתוכנו וגדעון לוי הוא מהבולטים שבהם. אבל רוב העולם ומנהיגיו אינם במקום הזה.

מנהיגי העולם שבאו לחלוק כבוד לפרס, הביעו את אהדתם לישראל, את ידידותם לישראל, אף שרובם חלוקים עמה באשר למדיניותה; מחלוקת בין ידידים.

ובאשר למחלוקת – יש לי יסוד סביר להניח שהתהליכים במזה"ת והשלכותיהם על העולם יביאו להתפכחות וליתר הבנה של העולם גם למדיניותה של ישראל.

* אלטרנטיבה לרשימה המשותפת - כפי שהחרם של הרשימה המשתפת על ההלוויה של פרס ביטא את שלילתם המוחלטת את קיומה של ישראל, ומכאן החרם על מי שכיהן כנשיאה, כך הביקור המתוקשר של עשרות ראשי רשויות ערביות בשבעה, מבטא את הרצון להשתלב במדינת ישראל, המדינה היהודית.

יש לקוות שהפרשה הזאת תהווה קו פרשת המים בקרב ערביי ישראל. שהגורמים התומכים בהשתלבות, בראשותם של ראשי הערים, יצאו סוף סוף נגד הרשימה המשותפת, יציגו סוף סוף אלטרנטיבה, ויתמודדו מולם בבחירות לכנסת. גם אם הרוב יתמוך במשותפת, לפחות לא תהיה זו נציגות מונוליטית של הקו האנטי ישראלי. לפחות תהיה אלטרנטיבה.

* מחוץ לפרוטוקול – כאשר נפטר טדי קולק, מי שכיהן שנים רבות כראש העיר ירושלים, החליטה ממשלת ישראל לערוך לו הלוויה ממלכתית ולטמון אותו בחלקת גדולי האומה בירושלים.

על פי הפרוטוקול ראש העיר ירושלים אינו אמור להיקבר במקום ואינו זכאי להלוויה ממלכתית. ובכל זאת, ראתה הממשלה לנכון להחליט על כך. אפשר להתווכח האם ההחלטה נכונה, אולם מה שנכון בה, לטעמי, הוא הגמישות; ההבנה שהפרוטוקול אינו התקרה, אלא הרצפה. אפשר לעשות מעבר לפרוטוקול.

אני מעלה כאן את הנושא כדי לשוב להחלטת ועדת השרים לסמלים וטקסים לא לצרף את ראש האופוזיציה לרשימת הנואמים בהלווייתו של פרס. כתבתי על כך את דעתי, ועוררתי הרבה תגובות נגד. התגובות התמקדו ברובן, בצורך לדבוק בפרוטוקול, כי הפרוטוקול הוא הממלכתיות. הדוגמה שנתתי מוכיחה את ההיפך. ניתן בהחלט להחליט מחוץ לפרוטוקול, שלא נועד להחליף את השכל הישר.

* ולכל בני האדם – קראתי דברי ביקורת על כך שפרופ' צביה ולדן, בתו של שמעון פרס, אמרה "קדיש" על קברו בהלוויה. הטענה הייתה, שכיוון שמדובר בטקס ממלכתי, אין בו מקום לצעד בלתי מקובל כזה, בניגוד לטקס פרטי.

אני שולל את הטענה הזאת מכל וכל, ממספר טעמים. ראשית, ישראל היא מדינה יהודית, לא מדינה דתית אורתודוכסית. ישראל היא מדינת העם היהודי ולא מדינתו של הזרם האורתודוכסי ביהדות. רוב העם היהודי אינו אורתודוכסי, ולכן הטקסים הממלכתיים צריכים להיות יהודיים, לאו דווקא אורתודוכסיים.

שנית, אין כל בעיה באמירת "קדיש" בפי נשים, גם עם פי הפרשנות האורתודוכסית של ההלכה. המסורת היא שרק בנים אומרים "קדיש", אך מבחינה הלכתית בוודאי שגם בנות יכולות לומר "קדיש". בתקופתנו, תקופה של התקדמות לשוויון מגדרי, בוודאי שראוי שכך יהיה. ואכן, בקרב הציונות דתית יותר ויותר נשים אומרות "קדיש". לבטח, יש הרבה יותר נשים דתיות שאומרות קדיש, מאשר נשים חילוניות. לפני למעלה משנתיים, בהלווייתו של נפתלי פרנקל, אחד משלושת הנערים שנרצחו בידי מחבלים בגוש עציון, אמרה אמו, רחלי פרנקל, "קדיש" על קברו. רחלי היא אישה דתית אורתודוכסית לעילא ולעילא. ההלוויה שודרה בשידור חי בכלי התקשורת והנושא היה לסוגיה ציבורית, שהעלתה את עניין אמירת "קדיש" בפי נשים לתודעת הציבור, ונתנה לכך את הלגיטימציה וההכרה הראויים. חודשיים לאחר מכן, נכחתי בהלווייתו של הצנחן סמל שחר שלו מן היישוב הדתי אלוני הבשן, אחרון חללי "צוק איתן". שחר היה בחור דתי, משפחתו – משפחה דתיה. בהלוויה היו אלפי אנשים דתיים ובהם רבנים רבים, כל רבני הגולן ואחרים. ובהלוויה האם והאחיות אמרו "קדיש", והדבר התקבל כטבעי, מקובל ונכון.

כשאמי נפטרה, לפני 28 שנים, רק אחִי ואני אמרנו עליה "קדיש", וכך היה בכל האזכרות עד לפני שנתיים, לאחר ה"קדיש" של רחלי פרנקל. רק אז, ולאחרונה ביום חמישי האחרון, יום לפני ההלוויה של פרס, אחותנו הצטרפה אלינו לאמירת ה"קדיש".

שלישית, גם בהלוויה ממלכתית יש מקום לביטוי אישי, משפחתי. כך, שגם אם זה לא היה מקובל, לא הייתה סיבה להימנע מאמירת ה"קדיש" מפי בתו של פרס.

צביה ולדן הוסיפה למילות ה"קדיש", לצד "יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל" את המילים "ועל כל בני האדם". התוספת הזאת מקובלת בזרם הרפורמי ובקהילות מתחדשות. אני מכיר זאת בגרסה קצת שונה: "ועל כל יושבי תבל", וגרסה נוספת: "ועל כל העולם כולו". יש בתוספת הזאת משהו יפה. נאמר על עמנו "ונברכו בך כל משפחות האדמה". היהדות נושאת מסר אוניברסלי של שלום העולם כולו, ששיאו בנבואות אחרית הימים של נביאי ישראל. לא בכדי, נבואת אחרית הימים של הנביא ישעיהו, נבואה של שלום עולמי, חקוקה על קיר בניין האומות המאוחדות. הן לכך כיוונה הכרזת העצמאות, בדברה על כך שבארץ ישראל יצר עמנו והעניק לעולם את ספר הספרים הנצחי. בימים אלה, שבהם שכנינו טובחים זה בזה באכזריות נוראה, ורק בסוריה-לשעבר נספו כבר חצי מיליון איש במלחמת האזרחים ועוד מיליונים רבים נפצעו ואִבְּדוּ את בתיהם, יש משמעות וחשיבות רבה בתוספת הזאת.

כאשר אני אומר "קדיש", כמו באזכרת אמי בשבוע שעבר, אני דבק בגרסה המקורית. לא רק בשל המסורת, אלא כיוון שאני מכיר אישית כמה מאומרי "ועל כל יושבי תבל" שבעיניהם התפילה "עלינו ועל כל ישראל" היא פרובינציאלית ו"לאומנית". הגישה הצדקנית הזאת מעוררת בי סלידה, ולכן אני מבדל את עצמי מאותם אנשים. אבל איני בטוח שאני נוהג נכון, כיוון שמהותית, כמובן וכמובן שאני מזדהה עם התוספת האוניברסלית, ולמה להשאיר אותה למי שרואים סתירה בין אוניברסליות ללאומיות? בניגוד לקוסמופוליטיות, אין כל סתירה בין אוניברסליות ללאומיות. לא בכדי, הרצל נתן לבטאון הראשון של ההסתדרות הציונית את השם "די וולט", "העולם".

* מאבקה הצודק של יהדות ארה"ב - בדרך כלל אני שולל כל מאבק של יהודים בעולם נגד מדיניותה של ישראל. הסולידריות היהודית מחייבת את היהודים להיאבק למען המדינה ולמען מדיניותה, ואם אין הם מסכימים עם מדיניותה, יש להם דרכים לבטא את דרכם, בלי לצאת למאבק. וכמובן, הדרך הטובה ביותר היא לעלות לישראל ולהיאבק בתוכה.

למרות זאת, אני תומך במאבק (אגב, מאבק מתון ומכובד) שמנהלת יהדות ארה"ב נגד הדרת הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי בישראל. במקרה הזה, מדובר במלחמה שמדינת ישראל מנהלת נגד יהדות ארה"ב, מתוך כניעה לכוחו הפוליטי של המיעוט החרדי בישראל, שהנו מיעוט שאינו ציוני. המלחמה הזאת באה לידי ביטוי בוטה בשני נושאים השנה. האחד, הוא אי ביצוע החלטת הפשרה על הקמת רחבה כלל ישראלית, ללא הפרדה בין גברים ונשים, בכותל הדרומי. ראש הממשלה תומך בפשרה ומתהדר בה. שרי הבית היהודי, המייצגים את הציונות הדתית, תומכים בפשרה. אבל כוחו הפוליטי של המיעוט החרדי ואיומו במשבר קואליציוני, גורמים לכך שההחלטה אינו מיושמת. הפיכת אתר לאומי כלל יהודי ככותל המערבי לשטיבל חרדי, הוא צעד אנטי לאומי ואנטי פטריוטי. הנושא השני הוא החוק שיזמו החרדים הבלתי ציונים, האוסר טבילה במקוואות של הזרמים הבלתי אורתודוכסיים. צעד זה נועד לסכל גיור רפורמי וקונסרבטיבי, מצד אלה שבניגוד לאינטרס הלאומי מפריעים ומקשים על גיור כלשהו, כולל גיור אורתודוכסי, מתוך תפיסה שמי שרוצה להיות יהודי לא בדרכם – עדיף שלא יהיה יהודי.

מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי כולו. היא קיימת למען העם היהודי כולו. זו תכליתה, זו מטרתה, זה ייעודה – להיות מדינת הלאום של העם היהודי; שכל יהודי בעולם יראה בה את ביתו בשאיפה שכל יהודי בעולם, בסופו של דבר, יבנה בה את ביתו. רוב יהדות העולם אינה אורתודוכסית. 90% מיהדות ארה"ב, התפוצה היהודית הגדולה והחשובה בגולה, אינה אורתודוכסית. מדינת ישראל שמפנה עורף לזרמים הלא אורתודוכסים, מועלת בייעודה, מפנה עורף לתפקידה, בוגדת במשימתה, מנהלת מדיניות אנטי ציונית.

בנושא הזה, צודקת יהדות ארה"ב כאשר היא נאבקת, ומן הראוי שאזרחי ישראל יצטרפו למאבק החשוב הזה.

עם זאת, הפתרון הטוב ביותר לבעיה, היא עליה המונית של יהדות ארה"ב לישראל, כדי להשפיע מבפנים.

* מגילת העצמאות של המדינה היהודית - מידי שבוע מתפרסמים במדור הדעות ב"הארץ" מאמרים התוקפים את ארי שביט, על תמיכתו בדרישה להכרה בישראל כמדינה יהודית, כבסיס לכל הסדר שלום.

בגיליון ראש השנה עשתה זאת טל ניב. אחרי שתקפה ככל חבריה את שביט, הגחיכה אותו ולעגה לו והסבירה שעמדתו נובעת מכך ש"שביט רוצה להיות ימני", היא העלתה הצעה. "לנו, הישראלים, יש מענה: מגילת העצמאות". מהי מגילת העצמאות? המגילה "הקוראת לנהוג שוויון בכלל האזרחים, ובהם ערבים בני המקום". אכן, גם זה קיים במגילת העצמאות וזו בהחלט פסקה חשובה במגילה, בדומה לשאר 95% מן המגילה.

ומה מציגה טל ניב כהיפוכה של מגילת העצמאות? "הימין מציע בגלוי לזנוח את מושג האזרחות כשהוא משכתב אותו בעזרת שר החינוך ל... 'שלטון הרוב' ו'מדינה יהודית' ".

אהה, הבנתי. מדינה יהודית היא ניגודה של מגילת העצמאות.

באמת?! הבה נפתח את מגילת העצמאות. המגילה מורכבת משלושה חלקים. החלק המרכזי הוא החשוב ביותר, הוא ליבת מגילת העצמאות – הכרזת המדינה. "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ... אנו מכריזים בזאת על מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מה?! מגילת העצמאות "ימנית"? היא מדברת על "מדינה יהודית", רחמנא לצלן?

כמובן. האם טל ניב בורה ואינה יודעת זאת, או היא יודעת זאת ומשקרת במודע, כדי לשכתב את המגילה, ולהפוך אותה כלי שרת במאבקה הפוליטי נגד מימושה של מגילת העצמאות?

חלקה הראשון של המגילה, שנפתח במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי", כולו הסבר ומבוא למשפט ההכרזה; הסבר שנועד להצדיק את המדינה היהודית – מהי זכותנו הטבעית? זכותו של העם היהודי, ככל עם ועם, להגדרה עצמית ועצמאות לאומית ריבונית במולדתו. מהי זכותנו ההיסטורית? זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. בתוקף שתי זכויות זו אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית, כן, כן – מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. זאת מגילת העצמאות.

חלקה השלישי של המגילה, הוא שורה של מחויבויות של המדינה היהודית. למשל, מחויבותה לפתוח את שעריה בפני כל היהודים. כן, אך ורק בפני כל היהודים, כי זו מדינה יהודית. בין המחויבויות, המחויבות של שוויון זכויות אזרחי ופוליטי לכל אזרחי המדינה, ללא הבדל דת, גזע ומין. זו המחויבות של המדינה היהודית, של מדינת הלאום של העם היהודי, לשוויון מלא לאזרחיה, שהנם ויהיו תמיד מיעוט לאומי. זהו שוויון מלא כפרטים, כאזרחים, ללא כל זכות לאומית שהיא. ואכן, שוויון זכויות זה מומש במידה רבה מיד עם הקמת המדינה, ובאופן מלא עם ביטול הממשל הצבאי (באיחור רב מדי) 18 שנים לאחר הקמתה.

זאת מגילת העצמאות. זו המגילה ואין בלתה. זאת מגילת העצמאות של המדינה היהודית. ומי ששולל את המדינה היהודית, ורואה בה עמדה "ימנית", אל ישתמש באופן שקרי במגילת העצמאות.

* שליח לדבר עבירה – הטייקון רון לאודר שהגיע ללוויית פרס זומן לתת עדות בחקירת נתניהו. איני יודע על מה הוא נחקר ואני מאחל לנתניהו לצאת מהחקירה ללא רבב. אולם הקשר בין נתניהו ללאודר מקפיץ לי באופן אוטומטי את הפיוזים. לאודר היה המתווך בין נתניהו וחאפז אסד, במו"מ על מסירת הגולן לסורים בקדנציה הראשונה של נתניהו; מו"מ חשאי, במחתרת, שנתניהו ניהל מאחורי גבה של הממשלה ומאחורי גבו של עם ישראל. רון לאודר היה (ונשאר?) שליח לדבר עבירה.

* בעד הנגד - כלל לא בטוח שהמידע על העלמות המס העקביות של טראמפ יפגע בו אלקטורלית. הרי כל מה שיש לו להציע הוא אנטי ממסדיות, המסר של "בעד הנגד". זה הקו שלו, זה המסר שלו וזאת הסיבה לאהדה שממנה הוא נהנה. וכך, יתכן שהמידע הזה דווקא יהפוך אותו לגיבור בעיני מעריציו.

* בין פוטין לאובמה – אני נתקל לא אחת בישראלים המעריצים את פוטין, במיוחד בהשוואה לאובמה, ואף מציעים שישראל תשליך יהבה עליו ועל רוסיה ותמיר את האוריינטציה על ארה"ב באוריינטציה על רוסיה.

דווקא כמי שמרבה לבקר את אובמה, אני חושב שהגישה הזאת אבסורדית. הבעיה אצל אובמה, היא שיחסו לאויב האיראני היא פייסנית. אולם פוטין הוא בן הברית של איראן. הבעיה באובמה היא במדיניותו הרכרוכית כלפי פשעי המלחמה של אסד. פוטין הוא שותפו בפועל של אסד בפשעי המלחמה. עם כל הביקורת על אובמה, אין לשכוח שהוא סייע בחימושה של ישראל יותר מכל קודמיו. פוטין, לעומתו, מחמש את איראן וחיזבאללה.

אני מרוצה ממדיניות חימום היחסים בין ישראל לרוסיה ובין נתניהו לפוטין. זה אינטרס ישראלי. האינטרס הישראלי הוא יחסים איתנים עם כל מדינות העולם ובוודאי עם מעצמות העל, לא כל שכן – מדינות שיש בהן יהודים רבים. הרי איננו מתגעגעים לימי המשטר הסובייטי שהתנכל ליהודים, רדף את הציונות, עיין את ישראל, ליבה את הסכסוך ודחף את הערבים לעימות עם ישראל. אבל לא צריך להתבלבל.

* נושא הדגל החברתי – בראש השנה הלך לעולמו יעקב שמאי, מי שהיה ח"כ מטעם הליכוד ומנהיג הליכוד בהסתדרות. אני זוכר את שמאי כנושא הדגל החברתי בליכוד, שלא היסס להתעמת באומץ עם מנהיגי מפלגתו ועם ממשלות בראשות מפלגתו, כנגד מדיניות אנטי חברתית והחלטות אנטי חברתיות. יהי זכרו ברוך!

* החתן - מי יהיה חתן פרס נובל לשלום? המועמד שלי - בשאר אסד. למה? אחרי ערפאת... זה הערך של הפרס.

* תחיית שלונסקי – אברהם שלונסקי, הוא אחד הסופרים האהובים עליי ביותר. הוא משורר דגול. הוא משורר יהודי דגול. הוא משורר ציוני דגול. אני קורא את שירתו. אני מרצה על שירתו. לפני שנים אחדות העליתי עם עופר גביש ערב על שירתו היהודית – "גם לתפילות תפרחת ושלכת". ובלימודי התואר השני שלי כתבתי מחקר על היהדות בשירתו – "תפילתו של שלונסקי".

אני מצר על מעמדו הנדחק בעולם השירה העברית. לפני שנים אחדות, כשיצאה הביוגרפיה המצוינת שכתבה עליו חגית הלפרין – "המאסטרו", ובמקביל גם ערבי שירה משירתו, קיוויתי שהנה, הייתה לה עדנה, אך למגינת לבי זה לא קרה.

במוסף הספרותי של "הארץ" התפרסם פרק ראשון במסה של מנחם בן על שלונסקי. אף הוא מבכה את דחיקתו ומנסה לפרש אותה, ופירושו קרוב לשלי. סיבה אחת לדחיקתו היא אלתרמן. אלתרמן, שהיה צעיר משלונסקי בעשר שנים ותלמידו – עלה על מורו. בדור שיש בו אלתרמן, אחד בדורו, קשה למצוא מקום למשורר דגול נוסף. עם זאת, לאה גולדברג ובמידה מסוימת גם אלכסנדר פן זוכים עד היום להערכה ופופולריות, כך שאין זה ההסבר היחיד.

מנחם בן מציין בצדק גם את המרד של נתן זך בדור המשוררים המודרניסטים, אנשי המשקל והחרוז. כפי שהוא מציין, המרד כוון בראש ובראשונה כלפי אלתרמן ורק אח"כ כלפי שלונסקי. והנה, מעמדו של אלתרמן איתן, ואף אחד מן המורדים בו, כולל זך עצמו, אינו מגרד את מעמדו. לעומת זאת, שלונסקי נדחק ונשכח.

אולי יש כאן איזו אירוניה של ההיסטוריה. שלונסקי מרד בביאליק, כאילו דור משוררים חדש אינו יכול לצמוח בלי לבעוט בדור שקדם לו. אלתרמן, הסתייג מן המרד ולבטח לו היה שותף לו. וכך, כאשר זך וחבריו מרדו באלתרמן ושלונסקי, מעמדו של אלתרמן לא נפגע ואילו של שלונסקי – נפגע גם נפגע.

אני מצפה בסקרנות לפרקים הבאים במסה, אולי הם יסייעו בפיענוח חידת דחיקתו של שלונסקי, ויקדמו, מי ייתן, את תחייתו.

ועוד במוסף הספרותי של "הארץ". כמו בכל חגי תשרי ופסח, מתפרסמת מסה בהמשכים של דן מירון, העוסקת בסופר או בסוגיה ספרותית, בהעמקה ידענית ובחדשנות יצירתית האופיינית לו. כך גם הפעם, במסה על הסופר יעקב הורביץ.

לא אחת אני שואל את עצמי (ואחרים שואלים אותי) מדוע אני דבק ב"הארץ" על אף הקו האנטי ציוני והאנטי ישראלי החריף שהשתלט עליו בשנים האחרונות. התשובה היא בדיוק אותן פנינים, שבשום אופן איני מוכן לוותר עליהן.

* וידוי - אין לי סלפי עם פרס. 

* פז"ם - תובנה שהגעתי אליה לאחרונה - אצל אבא של חייל הזמן הצבאי אטי יותר מאשר אצל החייל עצמו.

            * ביד הלשון

נען – בשנים האחרונות חוויתי את קיבוץ נען, ואם לדייק יותר, את ההיסטוריה של נען. איך חוויתי? במנהרת זמן, כלומר דרך הקריאה. קראתי ספרים רבים שבהם העמקתי בהיסטוריה של נען.

למה דווקא נען? מה לי ולנען? האמת היא שלא דווקא נען. מדובר בעיקר בביוגרפיות, שכל אחת מהן קראתי בפני עצמה, בשל העניין שלי באיש, והמשותף לאותם אנשים הוא היותם מנען.

קראתי שתי ביוגרפיות של ישראל גלילי, ביוגרפיה של המלחין דוד זהבי, וביוגרפיה של יוסקה רבינוביץ', ממנהיגי הקיבוץ המאוחד. כמו כן, בכנס קצרין לארכיאולוגיה השנה, הייתי יו"ר של מושב שיזמתי לזכרו של הארכיאולוג שמריה גוטמן, אף הוא ממייסדי נען, במלאת עשרים שנים למותו, ולקראת האירוע חזרתי לחוברת הזיכרון שיצאה אחרי מותו וקראתי חומר נוסף.

ובשבועות האחרונים קראתי את ספרו של ההיסטוריון עמוס שיפריס מנען (שאף כתב את אחת הביוגרפיות של גלילי) "ימים של שקט וסער". הספר הוא אסופת מכתבים וקטעי יומן, של חברי נען בעשור הראשון של הקיבוץ, 1930-1939. המיוחד בספר זה, הוא שדרכו ניתן להכיר את הקיבוץ לא רק דרך מנהיגיו, אלא גם דרך החברים מן השורה.

ואם כל כך העמקתי בנען, מן הראוי להקדיש לקיבוץ את הפינה כדי להסביר את שמו. למה נען?

- שאל בני ונען.

לא אני לא מנען, אני מאשדוד.

זה ציטוט מתוך המערכון של "הגשש החיוור" "הכה את המומחה". השואל המסכן בסך הכל רצה לשאול את המומחה ללשון העברית מר אברהם חטף-פתח "איך קוראים בעברית צחה לצ'ופצ'יק של הקומקום".

האם יש קשר בין שם הקיבוץ ל"שאל בני ונען"? התשובה מורכבת.

מקור השם הוא קרבתו של הקיבוץ - הקיבוץ הראשון שהוקם בידי חניכי תנועת הנוער העובד (שהייתה תנועה של נערים עובדים) לכפר הערבי נענֶה. בשנים הראשונות, הקיבוץ נקרא נענֶה. אולם השם שונה לנען, כך שישמור על הדמיון לשמו של הכפר הערבי, ויהיה בו גם ביטוי למסר החלוצי: נען לקריאת העם.

כלומר... יש בו מן ה"שאל בני ונען".

ומנין השם נענֶה? זהו שיבוש שמה של העיר המקראית נעמה, שחורבותיה הן בקרבת מקום, ולכן, אחת ההצעות לשמו של הקיבוץ הייתה נעמה.

* 929

* פולחן אישיות – "אבי האומה", "שמש העמים", "אחרון הנפילים", "יחיד בדורו", "גדול מהחיים"... בחייאת... הרבה יותר מכבד להימנע מפולחן האישיות הזה. נכון שפרס אהב וטיפח את הפולחן, אך אין הוא מוסיף דבר לזכרו. ההיפך הוא הנכון.

* למה הם מחרימים את ההלוויה - למה הרשימה המשותפת מחרימה את הלוויית פרס ודובריה יוצאים מגדרם בהשמצתו ומתחרים בגדעון לוי בגינויו כעוכר השלום?

אני שומע כל מיני הסברים כמו כפר כנא פה כפר כנא שם, אבל אלו תירוצי ראש קטן.

הסיבה אחרת לגמרי. הם מחרימים את ההלוויה של פרס, כי בתור נשיא וראש ממשלה הוא מסמל בעיניהם את מדינת ישראל. החרמת הלווייתו היא האמירה שלהם כלפי מדינת ישראל.

זה נשמע אבסורדי – דווקא את פרס הם מחרימים? הרי פרס הוא בלפור של הפלשתינאים. הרי פרס הוא המנהיג הישראלי המזוהה יותר מכל עם השלום, עם רדיפת השלום. הרי פרס הוא נושא חזון המזרח התיכון החדש, שאמור היה לשדרג ברמה פנטסטית את האזור כולו. פרס אמור היה להיות אחרון המוחרמים.

זה נשמע אבסורדי, אך מי שרואה בכך אבסורד, פשוט מתעלם מן המציאות. המדינה הפלשתינאית שפרס קידם היא לצד מדינת ישראל. השלום עליו הוא דיבר הוא עם מדינת ישראל. המזרח התיכון החדש שעליו הוא חלם כולל את מדינת ישראל, כמשחקת תפקיד מרכזי. לכן, חזונו מנוגד מכל וכל לחלומם. וכאשר הם תוקפים אותו בגין הכור הגרעיני (תרומתו הגדולה ביותר למדינת ישראל), הם תוקפים את הכור כיוון שהוא ערובה לקיומה של מדינת ישראל.

זה כואב, זה מצער, אך שבעה עשורים אחרי הקמת המדינה, המיעוט הערבי – הערבים היחידים במזה"ת שהנם אזרחים באמת, שנהנים מדמוקרטיה ומזכויות אזרח מלאות, עדין שוללים את זכות קיומה של מדינתם. חזונם אינו כולל קיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון.

זה כואב, זה מצער, אך זו האמת. זאת המציאות, למגינת לבנו.

* צעד אמיץ - השתתפותו של אבו מאזן בהלוויה של פרס, היא צעד אמיץ וראוי להערכה. הוא אמיץ, כיוון שאבו מאזן ידע איזו התנגדות הצעד יעורר; איזו הסתה, איזה שיימינג. זהו צעד אמיץ, בעיקר לנוכח העובדה שנשיא מצרים ומלך ירדן לא השתתפו בהלוויה. אלמלא ידעתי מיהו אבו מאזן, מהי דרכו ומהן דעותיו, הייתי חושב אפילו שהצעד הזה מעיד על שאיפת שלום.

השתתפותו של אבו מאזן בהלוויה מבליטה את החרמת ההלוויה בידי הרשימה המשותפת. פעם ציפינו שערביי ישראל יהיו הגשר לשלום. היום מתברר יותר ויותר שהם מתיישרים עם הגורמים המיליטנטיים ביותר בעולם הערבי.

מסתבר שהדמוקרטיה ממנה הם נהנים, בניגוד לכל אחיהם בכל רחבי המזה"ת, רק מקצינה את שנאתם.

* עסקנות קטנונית – אי הזמנתו של ראש האופוזיציה הרצוג לשאת דברים בהלוויה הממלכתית של פרס, מבטאת עסקנות קטנונית. ההסתתרות אחרי הפרוטוקול היא ראש קטן. הפרוטוקול קובע מי חייב לנאום, הוא אינו קובע למי אסור לנאום. יתכן שיש לשנות את הפרוטוקול, אך בהלוויה הזאת הרצוג צריך היה לנאום.

הוא צריך לנאום כי הוא ראש האופוזיציה, ובאירוע ממלכתי ובינלאומי כזה, קולה של האופוזיציה צריך להישמע, כביטוי של אחדות האומה. קל וחומר, כאשר הנשיא, ראש הממשלה ויו"ר הכנסת הם יריביו הפוליטיים והאידיאולוגיים של המנוח; ראוי שבין הדוברים הרשמיים יהיה נציג מחנהו של פרס, יו"ר המפלגה שהוא עמד בראשה.

זה מכוער, זה קטנוני, זה ילדותי.

* בלטו בהעדרם - הנשיא קצב וראש הממשלה אולמרט.

* פושע אוסלו - בטור שלו ב"ידיעות אחרונות" הזכיר בן דרור ימיני את הססמה המכוערת "פושעי אוסלו", שכוונה בעיקר נגד פרס. הוא כתב שפושעי אוסלו האמתיים הם ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר, והוסיף: "הראשון יותר מהאחרון".

עמיר וגולדשטיין הם מחבלים רוצחים נתעבים. כשעמיר ירה ברבין, המטרה שלו הייתה רצח הדמוקרטיה הישראלית. למעשה, הוא ירה בגבה של מדינת ישראל כולה. ואני מסכים עם בן דרור, שגולדשטיין פושע חמור אף יותר ממנו. גולדשטיין רצח בדם קר 29 אנשים וילדים, בשעת תפילה, בירי בגבם, כשכל פשעם הוא היותם ערבים. הוא רצח ורצח עד שהיה לו מעצור בנשק, אחרת היה ממשיך לרצוח, בצימאון דם גזעני, של אדם שהשקפת עולמו היא של רצח עם. הדבר המזעזע ביותר הוא העובדה שרוצח ההמונים הארור הזה הוא רופא (!). בכך הוא מצטרף לגלריה הנתעבת של רופאים רוצחים, כמו יוזף מנגלה, ארבירט היים וג'ורג' חבש.

גולדשטיין ועמיר הם פושעים נתעבים, אבל הם לא פושעי אוסלו. זאת, מהסיבה הפשוטה שגם אלמלא הם, תוצאת אוסלו לא הייתה משתנה כהוא זה. פושע אוסלו האחד והיחיד הוא ערפאת, מי שהוליך שולל את רבין ופרס, את קלינטון ואת מדינת ישראל. הוא חתם עם ישראל על הסכם, שאף לרגע אחד לא חלם לקיימו. כל כוונתו הייתה לשפר עמדות במלחמה נגד ישראל, באמצעות חזרת אש"ף בראשותו לא"י והקמת רשות עצמאית, מדינה למעשה, כחלק מתכנית השלבים לחיסול ישראל. זאת האמת של אוסלו, ואין בלתה.

נכון, בן דרור אינו פוטר את ערפאת מאחריות. הוא כותב: "מערפאת וחמאס ועד גולדשטיין ותומכיו, פשעו בזדון. הם פושעי אוסלו". גולדשטיין ותומכיו פשעו בזדון, אך הם אינם פושעי אוסלו. פושע אוסלו הוא ערפאת ואך ורק ערפאת. מוטב שבן דרור ישאיר את הקשקוש הזה ליגאל סרנה, הגדעון לוי של "ידיעות אחרונות", שכתב בעמוד הבא אחריו "יגאל עמיר, הרבנים והאקדח אמרו את המילה האחרונה". את האמת כתב בעמוד שלפני בן דרור שמעון שיפר: "בדיעבד, פרס ורבין טעו. בעיקר בכל מה שנוגע ליאסר ערפאת, שסירב להניח את הרובה ולהתנהג כמנהיג רודף שלום. ואז הגיעו הפיגועים".

* מדויק מן המקור - בכתבה בערוץ 2 הוצגו חיקויים של פרס משנות ה-70 ועד היום, של טובי החקיינים. הסיכום שלי: יש טוביה צפיר, ויש את כל השאר. טוביה הוא ליגה אחרת. החיקוי מדויק מן המקור.

* תמונת השנה – תמונה בשנה היוצאת שתיחרט כאבן דרך לדורות, הייתה כניסתו של אהוד אולמרט בשערי הכלא.

זהו ביטוי לעומק השחיתות והעבריינות שחדרה ללב השלטון הישראלי, כאשר עבריינים במלוא מובן המילה, לא אנשים שמעדו פעם אחת, היו למנהיגי המדינה ובהם הנשיא וראש הממשלה.

אך יותר מכך, זהו תהליך היטהרות של החברה הישראלית, שאינה מוכנה להשלים עוד עם שחיתות שלטונית ותובעת למצות את הדין עם המושחתים. אני משוכנע שהחברה הישראלית היום פחות מושחתת, יותר נקיה, יותר נלחמת בשחיתות מכפי שהייתה בעבר.

החברה הישראלית הפנימה את המשמעות של הטרדות ופגיעות מיניות, והדבר בא לידי ביטוי בהצפת פרשיות סילבן שלום, ינון מגל, משה אבגי, תא"ל בוכריס ועוד ובכך שהאנס הסדרתי משה קצב לא נהנה מהנחת סלב ולא הוקדם שחרורו בלי שעמד בתנאים הנדרשים מעברייני מין.

תופעות שהיו פעם נורמה וביטוי למאצ'ואיזם, אינן לגיטימיות בחברה הישראלית של היום.

ניתן לראות זאת גם בתחומים נוספים, כמו הקבלה וההיפתחות ללהט"בים בחברה הישראלית כולה ואף בציונות הדתית, שמכתבם של עשרות רבני "בית הלל" ("הלכה והכלה") נתנה לה גושפנקא הלכתית. אנו רואים זאת גם בקבלתם של בעלי צרכים מיוחדים, במודעות לנגישות ועוד.

בכל התחומים הללו, יש עוד הרבה מה לעשות ולשפר. ויש גם תחומים שבהם החברה הישראלית נסוגה לעומת העבר. אך באופן כללי, החברה הישראלית צועדת למקום טוב יותר.

* המלצת השבת – מקריאת עיתוני השבת, המלצתי היא על כתבה של רום אטיק, ב"גלריה שישי" של "הארץ". במשך מספר חודשים בילה אטיק עם מירי רגב, ופרסם כתבת ענק על רשמיו. אמנם הוא לא הגיע לתובנות מרעישות ומעניינות במיוחד, וגם על פי עדותו, הוא לא הצליח לפענח אותה. אולם מה שאהבתי בכתבה, היא היותה כתבה מורכבת שהציגה את רגב כאישיות מורכבת. זו כתבה חריגה בנוף השחור / לבן של התקשורת הישראלית, בעיקר ב"הארץ" ובפרט בכל הנוגע למירי רגב.

* המועמדים – זו השנה ה-11 שכתבתי בסוף השנה מאמר רחב היקף, שבו בחרתי את איש השנה. איש השנה תשעו, על פי בחירתי, היה משה בוגי יעלון.

ההתלבטות שלי הייתה בין שלושה אנשים. שני המועמדים האחרים היו אלאור אזריה ודונלד טראמפ.

* תואם וגנר – רוג'ר ווטרס הוא אחד הגרועים והמסוכנים שבמטיפים האנטישמיים אחרי מלחמת העולם השניה. עם זאת, אי אפשר להתעלם מתרומתו הגדולה למוסיקה של המאה ה-20, ואין טעם להכחישה. בדיוק כפי שאין להתעלם מתרומת קודמו, המטיף האנטישמי ריכרד וגנר, למוסיקה של המאה ה-19, ואין טעם להכחישה.

אולם כמו במקרה של וגנר, כך גם במקרה של ווטרס - אין ביצירתו כדי להלבין כהוא זה את חומרת הרעל האנטישמי שהוא מפיץ בעולם.

* "חדשות בן עזר"