הבלוג של אורי הייטנר

אבי, יוסף, עלה לארץ, כנער בן 17, ללא בני משפחתו, בספינת המעפילים "מדינת היהודים". היה זה בשנת 1947, שנתיים אחרי שהצבא האדום שיחרר את מחנה טרנסיסטריה, לשם גורש ושם שהה בתקופת השואה. שתי ספינות – "גאולה" ו"מדינת היהודים", עמוסות באלפי מעפילים, הפליגו לא"י בצפיפות איומה. מספר אבי, בראיון שערכתי עמו לאחרונה: "הצפיפות היתה גדולה. היה לי מקום בדיוק כדי להניח את התרמיל ולשבת עליו. ככה נסענו עד א"י במשך מספר ימים... הייתי נרגש מאוד לעלות לא"י. הרגשתי שאני מגשים את כל האידאלים בהם האמנתי".

רק יצאו הספינות את הדרדנלים, וכבר הוקפו בספינות מלחמה בריטיות. עוד המעפילים מתארגנים להתבצרות ומאבק, הגיעה הוראה מהסוכנות להמנע מהתנגדות אקטיבית, מאחר והבריטים הפיצו דיסאינפורמציה שיש בספינות חיילים סובייטים חמושים; פרובוקציה שנועדה לתת להם לגיטימציה להשתלטות כוחנית עליהן, כולל פתיחה באש.

בהגיע הספינות למים הטריטוריאליים של א"י, הושלכו אל תוך הספינות הצפופות פצצות גז מדמיע והותזו מזרנוקים זרמי מים מלוחים. תינוק ששהה על הספינה נחנק למוות. כל המעפילים הועלו על אניות גירוש וגורשו למחנות מעצר בקפריסין.

הביוגרפיה המשפחתית הזו אינה חריגה. זו הביוגרפיה של עשרות אלפי משפחות ישראליות. זו הביוגרפיה של 4,500 מעפילי "יציאת אירופה תש"ז" שגורשו חזרה לגרמניה. ויש מי שגורלם היה מר יותר, כתוצאה ממדיניות הספר הלבן הבריטי, כמו 760 מעפילי האוניה "סטרומה" שהוטבעו בים השחור, כמו למעלה מ-200 חללי "פאטריה" – המעפילים שהועלו על ספינת הגירוש הבריטית במטרה לגרשם למאוריציוס, וטובעו בפעולה כושלת של "ההגנה".

וזאת מבלי לדבר על רבבות או מאות אלפי יהודים שנספו בשואה ויכלו להינצל אילו שערי א"י היו פתוחים בפניהם. אולם משטר הספר הלבן חסם את שערי הארץ בפני עליית יהודים, מתוך כניעה לטרור הערבי, ערב מלחמת העולם השניה, והקפיד על ביצועה באכזריות בימי השואה ואחריה.

והנה, 60 שנה אחרי סיום המנדט הבריטי והקמת המדינה, מופיע נשיא מדינת ישראל שמעון פרס בפני בתי הפרלמנט הבריטי, ומודה לבריטניה, על שפתחה את שערי ארץ ישראל בפני ניצולי השואה, כאשר מדינות רבות סרבו לעשות כן. לא יאומן!

איני סבור שבנאום ממלכתי חגיגי בפני בתי הפרלמנט, היה על פרס לבוא חשבון עם בריטניה. מוטב היה להמנע מהמחלוקת ההיסטורית. אך להעלות את ההיסטוריה במפגן כל כך שקרי ומעוות של חנופה?

פרס התבטא לא אחת נגד לימודי ההיסטוריה. יש ללמוד את העתיד, לא את העבר, הוא נוהג לשווק את מכתמו החבוט. אם כך, מוטב שיסכור את פיו, ולא יפגין ברבים בורות כזו בהיסטוריה של ארצו ושל מדינתו.

מה הפלא, שפוסט היסטוריון כזה, משכתב את ההיסטוריה בדברו על הגולן? האיש, שבתפקידו אמור להיות סמל לריבונות הישראלית, לממלכתיות הישראלית, לדמוקרטיה הישראלית, מתייחס לשטח ריבוני של המדינה, על פי החלטה דמוקרטית של הכנסת – המוסד העליון של הריבונות, שטח רווי היסטוריה יהודית ועתיר התיישבות ישראלית, כאל "השטחים שלהם", כלומר של הסורים, ש"יוחזרו" להם, אם רק יבחרו בשלום.

אמי ז"ל, נהגה לומר שהבורות אינה דגל, ואין כל צורך לנפנף בה.

* "מקור ראשון"

ברית עם פוטין

שתי חזיתות מאבק אפיינו את מדיניות החוץ של ג'ורג' בוש. האחת, העימות עם האסלאם הקנאי. השניה, העימות עם רוסיה של פוטין, וחידוש המלחמה הקרה בין ארה"ב לרוסיה.

החזית הראשונה נכפתה על בוש במתקפת הטרור ב-11.9.01. מתקפת טרור זו הוכיחה לכל מי שעיניו בראשו, שציר רשע של טרור משרת את המהפיכה האסלאמית, במטרה להשליטה על העולם, תוך מלחמת חורמה בעולם החופשי. בוש הבין היטב שמדובר כאן במלחמת חורמה בין טוב לרע, בין חושך לאור. אף שהבון טון היום הוא לבוז לבוש, אני סבור שבוש הוכיח מנהיגות מופתית, כאשר הצביע על הרע והנהיג את העולם החופשי למלחמה בו. בדרך הוא ביצע שגיאות לא מעטות, כמו למשל הניסיון לכפות דמוקרטיה על חברות שאינן בשלות לדמוקרטיה (עיראק, הרשות הפלשתינאית). אולם חרף השגיאות הללו, הוא הוכיח אומץ ומנהיגות בעצם הצבת המטרה והדבקות בה.

לעומת זאת, החזית השניה היתה שגויה ומיותרת. אי אפשר, כמובן, לפתור את פוטין, קודם כנשיא רוסיה ולאחר מכן כראש ממשלתה, אך עדיין כאיש החזק בתוכה, מאחריות להידרדרות היחסים בין המעצמות, אך בנושא זה ביצע בוש טעויות רבות.

ממשל בוש, אחוז תחושת שליחות של הנחלת הדמוקרטיה בעולם כולו, יצא נגד פוטין בגין השלטון הטוטליטרי למחצה שהנהיג ברוסיה. הוא התעלם מן העובדה שפוטין הציל את רוסיה מהאנרכיה המושחתת שאיפיינה אותה בזמן ילצין, שהעלתה את מעמד האוליגרכים המושחתים והעברייניים עד שעל פיהם יישק דבר, תחת מראית עין של דמוקרטיה. פוטין החזיר לרוסיה יציבות וממשל, ואף שמר על מסגרת מסויימת של דמוקרטיה חוקתית. אלמלא פוטין, עלולה היתה רוסיה להמשיך ולהתפורר, ואין זה מן הנמנע שההתפוררות היתה מביאה למהפיכה קומוניסטית חדשה, או לחילופין – לעליית גורמים פשיסטים לשלטון.

מן הראוי היה, שממשל בוש יטפח יחסי ידידות עם ממשל פוטין, כדוגמת יחסי הידידות של ארה"ב עם ממשליהם של גורבצ'וב וילצין. בוש יכול היה להמנע מהתערבות יתר בענייניה הפנימיים של רוסיה, כיוון שהאלטרנטיבה לפוטין אינה דמוקרטיה ליברלית אמיתית, אלא דיקטטורה או אנרכיה. ארה"ב מקיימת יחסי ידידות עם דיקטטורות גרועות בהרבה מרוסיה של פוטין ומדוודב, כמו מדינות באמריקה הלטינית, מצרים, ירדן וכמובן סעודיה.

פוטין ניסה להחזיר לרוסיה מעט מהילת מעצמותה, אך בוודאי שלא כמעצמת על המאיימת על ההגמוניה האמריקאית, אלא כמעצמה אזורית במזרח אירופה וכמדינה בעלת משקל במשחק הכוחות הבינלאומי. בוש חייב היה להבין, שהצבת בסיסי טילים בפולין ובצ'כיה וצירופן לברית נאט"ו של שכנותיה של רוסיה, מתפרשות כפרובוקציה אנטי רוסית, וגוררות את רוסיה למלחמה קרה נגד ארה"ב.

השגיאה העיקרית של בוש, היתה בפיזור הכוחות למאבק כפול, במקום להתרכז באיום המרכזי על העולם החופשי, איראן ובעלות בריתה והטרור האסלאמי. התייצבותו נגד פוטין, דחפה את רוסיה לעמדה לעומתית במאבק נגד איראן. וכך, רוסיה מהווה אבן נגף בניסיון לבודד את איראן ולהטיל עליה סנקציות כלכליות חמורות, ולחץ כבד, כדי שתפסיק את פרוייקט הגרעין שלה, וכדי למנוע כורח של פעולה צבאית נגד פרוייקט זה.

יש לקוות, שבניגוד להצהרותיו ערב הבחירות, יבין אובמה שאין תכלית ואין תוחלת להידברות עם איראן; שמדיניות פיוס כלפי איראן עלולה להוביל לתוצאות דומות למדיניות הפיוס כלפי גרמניה הנאצית בידי בריטניה תחת שלטון צ'מברליין.

מן הראוי שאובמה ינקוט מדיניות צ'רצ'יליאנית וינהיג את העולם החופשי למאבק נחרץ, ואם יש צורך גם למלחמה, נגד ציר הרשע שמרכזו – איראן המתגרענת.

במלחמה נגד היטלר, הבין המערב שעליו לשתף פעולה עם בריה"מ הסטליניסטית. כדי למגר את הרע המוחלט, מוצדק לכרות ברית גם עם רוע דוגמת סטלין. מדוודב ופוטין אינם סטלין, הם רחוקים מכך מרחק רב. פוטין ומדוודב עשויים להיות בני ברית של ארה"ב והמערב במאבק נחוש נגד איראן וגרורותיה. מאחר וגם רוסיה סבלה מנחת זרועו של הטרור האיסלאמי, יש לה אינטרס מובהק להיות חלק מברית כזו.

על אובמה לשנות מן הקצה אל הקצה את מדיניותו השגויה של בוש כלפי רוסיה. עליו לכרות ברית עם פוטין, כדי להצליח באפקטיביות רבה יותר במדיניותו הנכונה והצודקת של בוש, כלפי ציר הרשע.

 "אומדיה"

בוגי יעלון מסביר את המהפך שעבר, כמי שגדל כבן לתנועת העבודה ודבק בערכיה, וכעת הוא ממנהיגי הליכוד, בהתפכחות מדרך "שטחים תמורת שלום", בעקבות תוצאות הסכמי אוסלו, ועידת קמפ-דיוויד וההתנתקות. במעקב צמוד שערך אחרי הפלשתינאים מאז תפקידו כראש אמ"ן, התוודע יעלון למציאות המרה, של אי נכונותם של הפלשתינאים לקבל את זכות קיומה של מדינת ישראל. יעלון הבין, שהסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים אינו על מיקום הגבול בין המדינות ולא על שטח זה או אחר, אלא על זכות קיומה של מדינה יהודית במזה"ת. המאבק של מדינת ישראל הוא על עצם קיומה. לכן, כהגדרתו, מלחמת העצמאות שלנו טרם הסתיימה.

ניכרים דברי אמת ואין ספק שעמדותיו של יעלון השתנו, ובכל זאת, ראוי לזכור ולציין, שיעלון היום, קרוב לדרכה ההיסטורית של תנועת העבודה, ואפילו לעמדותיה של מפלגת העבודה אך לפני עשור וחצי, לאין ערוך יותר ממפלגת העבודה הנוכחית.

לאחר הודעתו של יעלון על הצטרפותו לליכוד, הזכירו עיתונאים ופוליטיקאים את תמיכתו, לפני שנים אחדות, בנסיגה מהגולן. הם הסתמכו על דבריו בראיונות ל"ידיעות אחרונות" ול"שארק אל אוסט" סמוך לפרישתו מתפקיד הרמטכ"ל, בהם אמר שניתן להגן על המדינה ללא הגולן.

במאמר שפירסמתי לאחר הראיון הזה תקפתי את יעלון על דבריו. יעלון השיב לי במכתב בזו הלשון: "... אני מבין את טענתך, ואף רואה אותה כמוצדקת בהתייחס לכותרות העיתונים. אך לצערי, הכותרות אינן משקפות את תוכן דבריי בנושא הישראלי – סורי.

להלן העובדות:

א. בראיון ל"ידיעות אחרונות" (ירון לונדון) לפני כשנה, נשאלתי לגבי אפשרות הסכם בין ישראל לסוריה שיחייב ירידה מן הגולן, והשבתי שצה"ל ידע לתת מענה ביטחוני לכל החלטה של הדרג המדיני.

ב. בראיון ל"שארק אל אוסט" לפני כחודשיים, נשאלתי ביחס לדברים שאמרתי בראיון הנ"ל ל"ידיעות אחרונות", ועניתי שהנושא אינו רלבנטי בימים אלה. נשאלתי אם אני עומד מאחורי הדברים שאמרתי אז, ועניתי שאני עומד מאחורי דבריי, אך לא מאחורי הכותרות.

לצערי, גם במקרה הראשון וגם במקרה השני, הכותרות ובעיקר התגובות לכותרות, יצרו הרושם המוטעה לגבי אמירתי הפשוטה והמובנת מאליה, שצה"ל ידע לתת מענה ביטחוני, לכל החלטה של הדרג המדיני".

את מכתבו כתב לי יעלון כאשר עוד היה איש צבא (בשנת חופשת שחרור) וככזה היה מנוע עדין מלהביע את דעתו. אין במכתב זה הבעת דעה אודות עתיד הגולן, אולם המכתב מבהיר, שהציטוט עליו מסתמכים אנשים עד היום, לא ביטא את עמדתו.

בראיון ל"ידיעות אחרונות" נפל יעלון כטירון בפח שטמן לו המראיין, בשאלה בלתי לגיטימית. מה היה משיב אדם סביר אילו נשאל האם מדינת ישראל יכולה להגן על עצמה ללא שדרות או ללא קריית שמונה? ששדרות וקריית שמונה הן מדינת ישראל, ולכן הכשל הלוגי בשאלה פוסל אותה מלהיות ראויה להתייחסות. הוא הדין, בדיוק נמרץ, בנוגע לגולן.

יש לקוות שכפוליטיקאי יהיה יעלון זהיר יותר, וידע שלא ליפול למלכודות ומארבים מסוג זה.

* "הקיבוץ"